שמחת תורה ופרשת וזאת הברכה, תשפ"ז
אורי בצלאל פישר
עלון חכם לב
שמחת תורה – פרשת וזאת הברכה
התורה מתאימה לעם ישראל
אנחנו נמצאים לפני פרשת וזאת הברכה, ויש מדרש שמובא בכמה מקומות, וגם בגמרא במסכת עבודה זרה ב ע"ב.
על הפסוק: "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן" (דברים לג, ב), דורשת הגמרא שהקב"ה החזיר את התורה על כל העולם כולו, ולא רצו לקבלה. לאחר מכן בא הקב"ה לישראל, וישראל קיבלו את התורה.
כך נאמר במדרש בספרי, פרשת וזאת הברכה: "מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה, עד שבא אצל ישראל וקיבלוה."
המדרש ממשיך ומתאר כיצד פנה הקב"ה לעשיו ולאומות אחרות, ושאל אותם אם הם רוצים לקבל את התורה.
עשיו אמר: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תרצח". אמרו: כל הברכות של אותו האיש עשו, שנאמר בו "ועל חרבך תחיה", ועל כן אין אנו רוצים לקבלה.
כך פנה לבני עמון ומואב, ושאלו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תנאף". אמרו: מזה נוצרנו, ולכן איננו רוצים לקבלה.
וכן הלאה, עד שהקב"ה מגיע לעם ישראל, ועם ישראל מקבלים את התורה.
מדוע הקב"ה הציע את התורה לאומות?
המהר"ל מפראג דן במדרש הזה בכמה מקומות, וביניהם ב"תפארת ישראל", פרק א, וב"נצח ישראל", פרק יא.
וצריך להבין: מה פירוש הדבר שהקב"ה "החזיר את התורה" על כל אומה ולשון? וכי הקב"ה באמת הציע לאומות לקבל את התורה, כאילו מדובר בהצעה שאפשר לקבל או לדחות?
ועוד יש לשאול: אם הקב"ה רצה שהאומות יקבלו את התורה, מדוע הוא מציג בפניהם דווקא את המצוות שאינן מתאימות להם? לכאורה, אם רוצים לשכנע אדם לקבל דבר מסוים, לא מציגים בפניו מיד את הדברים שהוא אינו רוצה בהם.
המהר"ל מסביר שדווקא כאן רצו חז"ל ללמד אותנו יסוד גדול:
התורה אינה דבר חיצוני שעם ישראל החליט לקבל על עצמו. התורה שייכת במהותה לעם ישראל, והיא מתאימה למבנה הרוחני של עם ישראל.
לפי זה ניתן להבין גם את דברי הגמרא במסכת שבת (פח ע"א), על מעמד הר סיני: "ויתיצבו בתחתית ההר" – מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית.
כבר התוספות שם שואלים: מדוע היה צורך לכפות עליהם את ההר כגיגית? הרי עם ישראל כבר אמרו "נעשה ונשמע"!
אם בני ישראל מעצמם רצו לקבל את התורה, מדוע היה צורך בכפייה? אלא שלפי דברי המהר"ל, יש כאן עומק גדול.
כפיית ההר באה לבטא שהתורה אינה רק דבר שבני ישראל בחרו בו. היא שייכת להם במהותם. עם ישראל והתורה שייכים זה לזה.
הקב"ה אינו אומר לישראל: "יש כאן מערכת חוקים. האם אתם מעוניינים לאמץ אותה?" אלא התורה היא התורה של עם ישראל, ועם ישראל נוצר מלכתחילה לשם קבלת התורה.
לכן גם אם מצד הבחירה החופשית עם ישראל אמרו "נעשה ונשמע", יש כאן רובד עמוק יותר: התורה מתאימה להם מעצם מהותם.
כך ניתן להבין גם נקודה נוספת הנוגעת לאברהם אבינו. אברהם אבינו בוודאי עבר ניסיונות גדולים ועשה מעשים גדולים. חז"ל מספרים על ניסיונותיו ועל מעשה כבשן האש. אולם הדברים הללו אינם מפורטים בתורה כפי שהם מובאים בדברי חז"ל.
המהר"ל מפראג מבאר שהדבר מלמד אותנו נקודה חשובה: בחירתו של אברהם אבינו אינה נובעת רק מכך שהוא עשה מעשים מסוימים ולכן זכה להיבחר. יש כאן בחירה אלוקית עמוקה. עם ישראל נבחר מלכתחילה להיות העם הנבחר, העם שיעבוד את הקב"ה ויקבל את התורה. הבחירה היא חלק מהייעוד.
יש כאן מסר חשוב מאוד לכל אחד מאיתנו. אדם יכול לפעמים להרגיש: "התורה גדולה מדי בשבילי. אני לא מסוגל לקיים את הכול. התורה מתאימה אולי לאנשים גדולים, אבל לא לי."
המדרש מלמד אותנו את ההפך. התורה מתאימה לעם ישראל. אם הקב"ה נתן לנו את התורה, הרי שהוא נתן אותה לעם שיש לו את היכולת לקיים אותה. לכל יהודי יש מקום בתורה ולכל יהודי יש יכולת להתחבר אליה ולקיים את מצוותיה. אין אדם מישראל שיכול לומר: "התורה אינה מתאימה לי." התורה ניתנה לנו משום שאנו העם שנבחר לשאת אותה.
כאשר אנו מבינים שהתורה מתאימה לנו, אנו מבינים גם דבר נוסף. הבחירה בעם ישראל אינה רק זכות – היא גם ייעוד ותפקיד. הקב"ה בחר בנו כדי שנקיים את התורה והמצוות, ומתוך כך נביא לעולם כולו את דבר ה'.
כבר נאמר במעמד הר סיני: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). עם ישראל נדרש להיות ממלכת כהנים – עם שיש לו תפקיד בעולם, עם שמביא את דבר ה' אל האנושות כולה.
לכן קיום התורה והמצוות אינו רק עניין פרטי של האדם מול הקב"ה. יש לו משמעות רחבה הרבה יותר. כאשר יהודי מקיים את התורה, הוא ממלא את תפקידו כחלק מעם ישראל. כאשר עם ישראל כולו חי על פי התורה, הוא ממלא את ייעודו בעולם ומביא את דרך ה' אל כלל האנושות.
שנזכה לזכור שהתורה אינה דבר זר לנו. התורה שייכת לנו, התורה מתאימה לנו, ואנו נבחרנו לשאת אותה ולמלא באמצעותה את הייעוד הגדול שהקב"ה הטיל על עם ישראל.
שנזכה לקיים את התורה והמצוות בשלמות, למלא את תפקידנו, ולהביא את דבר ה' לעולם כולו.
כוחו של מורה – מסירות נפש ודוגמה אישית
אנחנו נמצאים לפני פרשת וזאת הברכה, שבה אנו קוראים את הברכות שמשה רבנו בירך את שבטי ישראל.
בין הברכות מופיעה גם ברכתו של שבט לוי. משה רבנו אומר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). בפסוק זה מתואר אחד התפקידים המרכזיים של שבט לוי: ללמד תורה את עם ישראל.
לעיתים אנו חושבים שעיקר תפקידם של הכוהנים והלוויים היה בעבודת בית המקדש. אולם מהפסוק הזה עולה נקודה נוספת, ואולי מרכזית מאוד: תפקידם הוא ללמד את עם ישראל – "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".
אך נשאלת השאלה: מניין הגיע לשבט לוי הכוח להיות המורים של עם ישראל? אם מתבוננים בפסוקים הקודמים לברכה, ניתן לראות את התשובה. משה רבנו מזכיר את מסירות הנפש של שבט לוי בחטא העגל. כאשר משה הכריז: "מי לה' אלי" (שמות לב, כו). נאספו אליו בני לוי.
שבט לוי התמסר לקב"ה במסירות נפש. הם היו מוכנים לעמוד למען הקב"ה ולמען קיום רצונו, גם כאשר הדבר היה כרוך במחיר כבד. דווקא משום כך הם זוכים לתפקיד: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל."
מי שמוכן להתמסר באמת לקב"ה – הוא הראוי ללמד את התורה לעם ישראל.
ללמד תורה לעם ישראל אינו דבר פשוט. כדי להיות מורה אמיתי, לא מספיק לדעת את החומר ולהעביר אותו לאחרים. כדי להשפיע באמת על תלמידים ועל הדור הבא, נדרשת מסירות.
מי שמוסר את נפשו למען התורה והמצוות, מי שהתורה אינה אצלו רק ידיעות אלא דרך חיים – הוא האדם שיכול באמת ללמד תורה.
אבל יש כאן נקודה עמוקה עוד יותר. עיקר ההשפעה של אדם על תלמידיו אינה רק במה שהוא אומר להם, אלא גם ובעיקר במה שהוא עצמו.
ילד יכול לשמוע הרבה שיעורים, הרבה הסברים והרבה דברי מוסר. אבל פעמים רבות הדבר שמשפיע עליו יותר מכול הוא לראות את האדם שמולו.
כאשר המורה מלמד על מסירות לתורה – והתלמיד רואה שהמורה שלו באמת מוסר את עצמו לתורה, הדברים מקבלים משמעות אחרת.
כאשר הוא מלמד על אהבת המצוות – והתלמיד רואה שהוא עצמו אוהב את המצוות ומקיים אותן בשמחה, זהו חינוך אמיתי.
לכן דווקא מי שמסר את נפשו למען הקב"ה ולמען המצוות הוא הראוי להיות מורה ומחנך של עם ישראל. הוא אינו רק מלמד את התורה – הוא גם מיישם אותה בחייו. והתלמיד אינו רק שומע ממנו תורה; הוא רואה מול עיניו כיצד התורה הופכת למציאות של חיים.
כאשר אנו מדברים על מסירות נפש, אין הכוונה שכל אדם צריך למסור את חייו או להגיע למצבים קיצוניים. מסירות נפש יכולה להתבטא גם בהתמסרות מוחלטת לתורה ולמצוות.
להקדיש זמן לתורה גם כאשר קשה. להתאמץ לקיים מצווה גם כאשר הדבר דורש ויתור. לבחור בדרך התורה גם כאשר היא אינה הדרך הקלה. זוהי מסירות נפש במובן העמוק של המילה – להתמסר לתורה באמת.
וזהו הלקח שאנו יכולים ללמוד משבט לוי. מי שרוצה ללמד אחרים תורה, ומי שרוצה לחנך את הדור הבא, צריך בראש ובראשונה להיות אדם שהתורה היא דרך חייו.
זהו החיבור בין שני חלקי הפסוק. דווקא שבט לוי, שהוכיח את מסירותו לקב"ה, זוכה ללמד את התורה לעם ישראל.
יש כאן מסר גדול לכל מי שעוסק בחינוך, אבל גם לכל אחד ואחד מאיתנו. אם אנו רוצים להשפיע על אחרים, על ילדינו ועל הסובבים אותנו, לא די בדיבורים. עלינו להיות בעצמנו דוגמה למה שאנו מבקשים ללמד.
שנזכה כולנו להתמסר לתורה ולמצוות במסירות מוחלטת, ושכל מי שזוכה ללמד תורה את עם ישראל יהיה בעצמו דוגמה אישית חיה למה שהוא מלמד, כדי שילדינו יתחנכו מתוך ראייה של תורה שהיא דרך חיים.
שמחה בחלקו – בגשמיות, ושאיפה ברוחניות
בפרשתנו מופיעות ברכותיו של משה רבנו לשבטי ישראל, ובין הברכות נאמר על שבט נפתלי: "וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' " (דברים לג, כג).
על פסוק זה דרש רבי שלמה קלוגר זצ"ל, שמי שהוא שבע רצון – הוא מלא ברכת ה'. הדברים מתאימים לדברי המשנה במסכת אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד, א).
כאשר אדם שבע רצון ממה שיש לו, הוא מרגיש שיש לו הכול. לעומת זאת, פעמים רבות אנחנו מחפשים תמיד דברים אחרים: רוצים עוד ועוד, ומשום כך אנחנו מרגישים תמיד שחסר לנו משהו.
אדם שאינו שמח במה שיש לו, לעולם לא ירגיש שיש לו מספיק. תמיד יהיה דבר נוסף שהוא רוצה להשיג. אבל אדם שיודע לשמוח בחלקו, מרגיש שמח ומסופק ממה שניתן לו.
אולם כאן יש נקודה חשובה שצריך להבחין בה. יש הבדל גדול בין ענייני החומר והגשמיות לבין ענייני הרוחניות.
בענייני הגשמיות – על האדם להיות שבע רצון. הוא צריך לדעת לשמוח במה שיש לו, להכיר טובה על מה שקיבל ולהרגיש שהוא מבורך. זהו "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' " – כאשר אדם שבע רצון ממה שיש לו, הוא מגלה את ברכת ה' שבחייו.
אבל בענייני הרוחניות – אין להסתפק במה שיש. ברוחניות האדם אינו אמור לומר: "יש לי מספיק". להפך – עליו תמיד לשאוף לגדול, להתקדם, ללמוד עוד ולהשיג יותר. אין כאן מקום לשמחה במובן של הסתפקות במצב הקיים, אלא לשאיפה מתמדת להתעלות.
כך אנו מוצאים בברכת יעקב לנפתלי: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה, הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (בראשית מט, כא).
מה משמעות הביטוי "אַיָּלָה שְׁלֻחָה"? מובא במדרש שנפתלי היה גולה למקום תורה. הוא היה מוכן לצאת ממקומו ולנדוד למקום שבו יוכל ללמוד תורה ולהתעלות בה.
זהו בדיוק ההבדל: בגשמיות – להיות שמח במה שיש לך; ברוחניות – תמיד לרצות ולהשיג יותר.
אין אדם צריך להיות בלתי מרוצה ממצבו הגשמי. להפך, עליו לראות את הטוב שבחייו ולהכיר בברכת ה' שניתנה לו. אך בכל הנוגע לתורה, לעבודת ה' ולמידות – אסור שהאדם יסתפק במה שכבר השיג.
ברוחניות צריך להיות תמיד בתנועה: ללמוד עוד, להתייגע עוד, להתעלות עוד ולשאוף להגיע למדרגות גבוהות יותר.
זהו המסר שאנו יכולים ללמוד מנפתלי: שבע רצון במה שיש לך – אבל לעולם אל תהיה שבע רצון ממה שהשגת ברוחניות.
שמחת תורה והמנהג – שמחתה של תורה שבעל פה
בשמחת תורה נוהגים מנהגים רבים, שלכאורה עומדים בניגוד לדין הפשוט המוזכר בתלמוד הבבלי. דווקא עובדה זו מעוררת מחשבה: מדוע בשמחת תורה התפתחו מנהגים רבים כל כך שאינם תואמים, לכאורה, את ההלכה המפורשת בתלמוד?
נעמוד תחילה על כמה מן המנהגים הללו.
א. קריאת פרשת וזאת הברכה בשמיני עצרת
בדרך כלל, בכל אחד מן החגים יש קריאה מיוחדת לחג, בניגוד לשמחת תורה שהקריאה אינה קריאה של החג. אלא שכאן אין הדבר מנוגד לתלמוד הבבלי, שכן הדברים מבוארים במסכת מגילה לב, ע"א.
אולם המנהג הנהוג כיום בארץ ישראל לכאורה עומד בניגוד לאמור בתלמוד. לפי התלמוד, בארץ ישראל, שבה אין יום טוב שני של גלויות, בשמיני עצרת יש לקרוא מפרשת המועדות. ואילו אנו איננו נוהגים כך, אלא קוראים את פרשת וזאת הברכה.
ב. קריאת פרשת בראשית
מיד לאחר קריאת פרשת וזאת הברכה נוהגים לקרוא את תחילתה של פרשת בראשית, עוד קודם קריאת המפטיר.
לכאורה, יש כאן כמה שאלות. ראשית, יש להקדים את המפטיר משום הכלל תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. נוסף על כך, קריאת פרשת בראשית אינה אלא מנהג, ואילו קריאת המפטיר היא מחובת היום. ממילא מתעוררת גם שאלה אם בכלל יש לברך על קריאה זו, שאינה קריאת חובה.
היו מקומות שנהגו שעולה אחד יקרא הן את פרשת וזאת הברכה והן את תחילתה של פרשת בראשית. הוא לא היה מסיים את הקריאה לאחר פרשת וזאת הברכה, אלא ממשיך מיד בקריאת תחילת בראשית, ורק לאחר מכן מברך ברכה אחרונה.
אלא שגם במנהג זה יש לכאורה ניגוד לדין הפשוט, שלפיו אין לקורא אחד לקרוא בשני ספרי תורה, משום פגמו של ספר תורה.
ג. קריאת ההפטרה מספר יהושע
גם קריאת ההפטרה בפרק הראשון של ספר יהושע עומדת לכאורה בניגוד לדין התלמוד, שלפיו יש לקרוא כהפטרה את "ויעמד שלמה", כמבואר במסכת מגילה לב, ע"א.
וכשנשאל רבינו יצחק ב"ר יהודה: "מפני מה נוהגין להפטיר ב"ויהי אחרי מות משה"? השיב: "כיון שנהגו נהגו, שמנהג מבטל את ההלכה" (עיין ליקוטי הפרדס מרש"י, סימן המועדות ומסורת שלהם).
ד. הריקודים
יש איסור שבות ביום טוב, ובכלל זה איסור לרקוד, שמא יבוא לתקן כלי שיר. הגאונים השיבו להתיר את הריקודים בשמחת תורה, משום ששמחת תורה חלה בחוץ לארץ ביום טוב שני של גלויות. אולם אנו נוהגים בריקודים גם בזמן הזה בארץ ישראל, אף שאין כאן יום טוב שני של גלויות.
ה. קריאת וזאת הברכה בשמיני עצרת
הייתה קהילה אחת במצרים שנהגה לקרוא את פרשת וזאת הברכה גם בשמיני עצרת (הכוונה לחו"ל שיש יום טוב שני של גלויות), וזאת בניגוד למנהג המוזכר בתלמוד הבבלי, שלפיו בשמיני עצרת קוראים בפרשת המועדות.
נשאל על כך רבי משה מטראני, והשיב שהקהל שכבר נהג כך רשאי להמשיך במנהגו, משום ש"אולי נתקן מנהג זה על פי איזה גאון". אולם קהל המבקש לחדש מנהג זה אינו רשאי לעשות כן, משום "לא תתגודדו".
ו. האבוקות לפני ספרי התורה
היה מנהג להוליך לפני ספרי התורה בשעת ההקפות אבוקות של שעווה דולקות. כמו כן, היו מקומות שנהגו להוליך אבוקות לפני חתני התורה, כאשר היו מלווים אותם מביתם לבית הכנסת בליל שמחדות תורה.
בוודאי מנהג זה עורר חשש של חילול יום טוב משום איסור מכבה, ונחלקו בכך גדולי הדורות. הדבר אף הביא לידי מחלוקת חריפה בין מנהיגי קהילת אזמיר.
ז. קריאת התורה בליל שמחת תורה
יש מנהג לקרוא בתורה לאחר תפילת ערבית בליל שמחת תורה. קוראים בפרשיות שונות של ברכה או בפרשת וזאת הברכה.
לכאורה, מנהג זה עומד בניגוד לדין שאין קריאת התורה בלילה. אף על פי כן, המנהג נהוג במספר קהילות.
ח. מכירת המצוות בליל שמחת תורה
היה נהוג בקהילות רבות באשכנז, מן המאה הארבע עשרה ואילך, למכור בליל שמחת תורה, לפני תפילת ערבית, את "מצוות" כל השנה.
גם מנהג זה עורר את השאלה אם אין בכך משום פסיקה ביום טוב. נשאלו על כך גדולי הפוסקים, והיו שהתירו ויש שאסרו.
ט. תופים וכלי שיר
בקצת קהילות נהגו ללוות את השירה בהקשה על תופים ובנגינה בכלי שיר.
לכאורה, גם מנהג זה עומד בניגוד לדין איסור שבות ביום טוב. על כך השיב רבי דוד פארדו שיש להתיר, כיון שאינו אלא שבות, וביום טוב שני יש להתיר את הדבר משום שהוא נעשה לכבוד התורה.
וכך כתב: "הנח להם לישראל, כי המנהג מנהג ותיקין הוא, ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה כנגן המנגן."
י. ריבוי הקרואים וחזרת הקריאה
בשמחת תורה מרבים בקרואים, אף שבדרך כלל אין נוהגים להרבות בקרואים ואינם מוסיפים על שבעה עולים.
נוסף על כך, חוזרים על הקריאה פעמים רבות, ולכאורה אין בכך צורך. יש גם שאלה ביחס לכהנים, שהרי בדרך כלל אין להעלות כהן אלא פעם אחת, ואילו כאן, כאשר חוזרים על הקריאה שוב ושוב, עולה כהן פעם נוספת בתחילת כל קריאה .
המנהג – ביטוי לתורה שבעל פה
נראה לומר, שהיסוד לכך שמנהגים רבים כל כך בשמחת תורה עומדים לכאורה כנגד הדין הפשוט המוזכר בחז"ל, הוא כדי להדגיש את חשיבותה של תורה שבעל פה.
בשמחת תורה אנו מסיימים את קריאת התורה שבכתב. דווקא בשלב הזה יש חשיבות להדגיש שהתורה שבכתב אינה עומדת בפני עצמה, אלא לצידה קיימת תורה שבעל פה.
תורה שבעל פה באה לידי ביטוי לא רק בדברי חז"ל והפוסקים, אלא גם במנהגי ישראל. המנהג מבטא את המסורת שעברה מדור לדור.
לכן יש חשיבות גדולה כל כך לשמירת המנהגים ולא לביטולם. כאשר מבטלים מנהגים, אין מדובר רק בשינוי פרט מסוים בהתנהגות, אלא יש בכך משום פגיעה במסורת שעברה מדור לדור.
וזהו אולי אחד המסרים המיוחדים של שמחת תורה: אנו מדגישים את המנהגים גם כאשר הם נראים, לכאורה, כנוגדים את הדין הפשוט. בכך אנו אומרים שמאחורי המנהג עומדת מסורת, ובוודאי יש משמעות למסורת שעברה בישראל.
שמחת תורה – לא רק על התורה שבכתב
דבר זה מסביר גם את עצם קביעת השמחה דווקא בשמחת תורה ולא בחג השבועות.
אם היינו חוגגים את שמחת התורה דווקא בשבועות, היה מקום לומר שהדגש הוא בעיקר על התורה שבכתב ועל מעמד מתן תורה. אולם אנו חוגגים את שמחת התורה לאחר שסיימנו את קריאת התורה כולה.
בכך אנו מדגישים שהשמחה אינה רק על התורה שבכתב, אלא גם על התורה שבעל פה שהתפתחה סביבה והעבירה אותה מדור לדור.
הרי המנהג לקרוא בכל שבוע את פרשת השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום, מבטא את החיבור שבין התורה שבכתב לבין פירושה והבנתה בתורה שבעל פה. התרגום הוא פירוש התורה, ובכך יש ביטוי לתורה שבעל פה.
נוסף על כך, המנהג לקרוא פרשה בכל שבוע ושבוע הוא תקנת משה רבינו, כפי שמבואר במסכת בבא קמא פב, ע"א. אם כן, אין מדובר בדין דאורייתא, אלא בתקנה של חכמים. ושוב אנו מוצאים כאן את הדגש על התורה שבעל פה ועל מנהגי ישראל.
גם המנהגים האחרים מדגישים את התורה שבעל פה
אנו מוצאים בשמחת תורה כמה נקודות נוספות שבהן מודגשת חשיבותה של תורה שבעל פה.
א. ההפטרה מספר יהושע
המנהג לקרוא כהפטרה את הפרק הראשון של ספר יהושע עומד לכאורה בניגוד לדין הפשוט המוזכר בתלמוד הבבלי.
אולם יש בכך מסר עמוק: איננו מסיימים את התורה עם סיום התורה שבכתב. יש המשך לתורה – לנביאים, לחכמים ולמסורת.
יתירה מכך, דווקא בקריאת יהושע אנו מדגישים את כוח המסורת. התורה אינה מסתיימת אצל משה רבינו. משה מסר את התורה ליהושע, ויהושע מעביר אותה הלאה. כך התורה ממשיכה מדור לדור.
ב. קריאת תורה שבעל פה לאחר וזאת הברכה
המנהג לקרוא חלק מתורה שבעל פה לאחר קריאת פרשת וזאת הברכה נועד אף הוא, כמובן, להדגיש את חשיבותה של תורה שבעל פה.
לאחר שאנו מסיימים את התורה שבכתב, אנו מזכירים מיד שיש המשך לתורה – התורה שבעל פה, דברי חז"ל ומסורת ישראל.
ג. הפיכת ספר התורה בשעת ההגבהה
ישנו גם מנהג להפוך את ספר התורה בזמן ההגבהה.
בכך אנו מדגישים את היסוד של קבלת סמכותם של חכמי ישראל: על אף שאומרים לך על ימין שהוא שמאל, יש להאמין לחכמים.
גם כאן יש הדגשה של כוחה של תורה שבעל פה ושל כוחם וגדולתם של חכמי ישראל .
שמחת תורה – שמחת התורה והמסורת
נמצא אפוא ששמחת תורה אינה רק שמחה על סיום קריאת התורה שבכתב. זוהי גם שמחה על כל שרשרת המסירה שהמשיכה את התורה מדור לדור – התורה שבעל פה, דברי חז"ל, פסיקת ההלכה ומנהגי ישראל.
דווקא משום כך אנו מוצאים בשמחת תורה מנהגים רבים כל כך. המנהגים עצמם מבטאים את העובדה שהתורה אינה ספר בלבד, אלא מסורת חיה העוברת מדור לדור.
להורדת המאמר לחצו כאן