פרשת תולדות, תשפ"ז
אורי בצלאל פישר
עלון חכם לב
פרשת תולדות
מי שזוכר את עברו – יש לו עתיד
הפסוק הראשון בפרשה אומר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט).
נשאלת השאלה: מה הקשר בין שני חלקי הפסוק? בתחילה נאמר ״ואלה תולדות יצחק בן אברהם״, ובהמשך התורה מוסיפה: ״אברהם הוליד את יצחק״. לכאורה, אם התורה עוסקת בתולדותיו של יצחק, מדוע חשוב להדגיש שוב שאברהם הוא אביו ושהוא הוליד אותו?
נראה שאפשר ללמוד מכאן יסוד חשוב: כדי שיהיו לאדם תולדות והמשכיות, עליו לזכור את שורשיו ולהמשיך את הדרך שממנה בא.
אדם אינו מתחיל את חייו מנקודת האפס. יש לו עבר, יש לו שורשים ויש לו מורשת. כאשר הוא יודע מאין בא, מכיר את דרכם של אבותיו וממשיך את הדברים הטובים שקיבל מהם, הוא יכול לבנות עליהם את עתידו. לעומת זאת, אדם שמתנתק מעברו ושוכח את שורשיו עלול לאבד גם את הדרך שבה יוכל להתקדם.
אפשר לומר זאת במשפט קצר: מי שזוכר את עברו, יודע לבנות את עתידו. העבר אינו רק זיכרון של מה שהיה, אלא יסוד שעליו אפשר לבנות את מה שיהיה.
הדבר נכון גם ביחס לעם ישראל ולארץ ישראל. הקשר שלנו לארץ אינו מתחיל בדורנו, ואף לא רק מתוך הצורך למצוא מקום בטוח לחיות בו. הקשר שלנו לארץ ישראל נטוע בהבטחת הקב״ה לאבותינו, כפי שמופיע פעמים רבות בתורה. הארץ היא חלק מברית ה׳ עם אברהם, יצחק ויעקב, והקשר הזה עובר מדור לדור.
כאשר אנו זוכרים את עברנו, את אבותינו ואת ההבטחה האלוקית שניתנה להם, אנו מבינים שהישיבה בארץ ישראל היא המשך של סיפור שהתחיל לפני דורות רבים. אנחנו לא כאן במקרה; אנחנו ממשיכים את דרכם של אבותינו ואת הקשר העמוק שבין עם ישראל לארצו.
מובן שהזיכרון הזה אינו פוטר אותנו מהאחריות לבנות את עתידנו. להפך: הוא מחייב אותנו להמשיך את הדרך, לחזק את הקשר לארץ ולפעול כדי לבנות בה חיים של תורה, אמונה ואחריות.
זהו אולי המסר העולה מפסוק הפתיחה של פרשתנו. התורה אינה מסתפקת באמירה ״ואלה תולדות יצחק״, אלא מדגישה גם: ״אברהם הוליד את יצחק״. כדי להבין את תולדותיו של יצחק, עלינו לזכור את אברהם שממנו הוא בא ואת הדרך שהוא ממשיך.
כך גם אנחנו: כשאנו זוכרים את שורשינו, אנו יודעים מי אנחנו, מהו מקומנו ומה מוטל עלינו לעשות. מי שמחובר לעברו יכול להמשיך ממנו אל העתיד.
להתפלל באמת על צרתו של האחר
בפרשתנו מסופר על עקרותה של רבקה אמנו. יצחק ורבקה התפללו לקב״ה שיפקוד אותם בילדים, וכך נאמר בפסוק: ״וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה׳ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה׳ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא).
נשאלת השאלה: מדוע דווקא תפילתו של יצחק נענתה? הרי גם רבקה הייתה עקרה, וגם היא בוודאי התפללה מעומק לבה על כך שתזכה לילדים. מדוע נענתה תפילתו של יצחק?
יש כמה הסברים לשאלה זו, אך נראה שאפשר לעמוד על נקודה חשובה מתוך לשון הפסוק: ״וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה׳ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ״. מה משמעות המילים ״לנוכח אשתו״? בפשטות, אפשר להבין שיצחק התפלל כשהוא עומד מול אשתו. אולם אולי יש כאן גם מסר עמוק יותר.
תפילתו של יצחק לא הייתה רק על עצמו. אמנם גם הוא רצה בילדים, וגם הוא הצטער על כך שלא זכה להעמיד צאצאים, אבל הוא התפלל גם מתוך דאגה לאשתו. הוא ראה את צערה של רבקה, כאב את כאבה והתפלל עליה.
וזהו יסוד גדול בתפילה: תפילה אמיתית על צרתו של האחר נובעת מהשתתפות כנה בצערו. כאשר אדם מתפלל רק על עצמו, הוא מבקש שהקב״ה ימלא את חסרונו. אבל כאשר הוא רואה את צערו של הזולת, כואב את כאבו ומתפלל עליו מעומק הלב, תפילתו נובעת גם מאכפתיות ומאהבת ישראל.
מכאן עלינו ללמוד כיצד להתייחס לצרותיהם של אחרים. כאשר אנו שומעים על אדם שעובר תקופה קשה, על משפחה שנקלעה למצוקה או על מי שמתמודד עם כאב גדול, לא די בכך שנאמר כמה מילים ונמשיך הלאה. עלינו להשתדל להרגיש את צערו של הזולת, להתפלל עליו באמת ולבקש מעומק הלב שהקב״ה יושיע אותו.
כשם שאנו מבקשים מהקב״ה שיקשיב לתפילותינו וירחם עלינו, כך עלינו לפתוח את לבנו לצרותיהם של אחרים ולהתפלל גם עליהם.
יהי רצון שנזכה להתפלל לא רק על עצמנו, אלא גם על הזולת, מתוך אהבה, השתתפות בצער ואכפתיות אמיתית, ושתתקבלנה תפילותינו ברצון לפני הקב״ה. שלום עליכם.
גדולתו של יצחק אבינו – להמשיך את הדרך
בפרשת תולדות אנו פוגשים את יצחק אבינו, אחד משלושת האבות. כשמתבוננים בפרשיות התורה, אפשר להבחין בהבדל מעניין בין מקומו של יצחק בתורה לבין מקומם של אברהם ויעקב.
פרשיות לך לך ווירא עוסקות במידה רבה באברהם אבינו, במעשיו ובניסיונות שעבר. בהמשך התורה אנו קוראים פרשיות רבות העוסקות ביעקב אבינו, בחייו ובמשפחתו. לעומת זאת, בכל הנוגע ליצחק אבינו, פרשת תולדות היא הפרשה המרכזית שבה מתוארים חייו ופועלו.
אולם גם בפרשת תולדות עצמה, אף שהיא עוסקת ביצחק, חלק ניכר מהסיפורים מתמקד דווקא בבניו, יעקב ועשו. בתחילת הפרשה מתוארת מכירת הבכורה, ובהמשך אנו קוראים על קבלת הברכות בידי יעקב. יצחק עצמו מופיע בפרשה, אך התורה אינה מרבה לספר על מעשיו כפי שהיא מספרת על מעשיהם של אברהם ויעקב.
לכאורה, הדבר מעורר שאלה: האם יצחק אבינו היה פחות גדול מאברהם ומיעקב? בוודאי שלא. יצחק הוא אחד משלושת האבות, וכל עם ישראל נשען על יסודות שהניחו אבותינו. אם כן, כיצד יש להבין את העובדה שהתורה מספרת פחות על מעשיו?
נראה שאפשר ללמוד מכאן יסוד חשוב מאוד בחיים.
לא תמיד הגדולה מתבטאת במעשים יוצאי דופן. לפעמים הגדולה האמיתית היא דווקא היכולת להמשיך את הדרך ולהעביר אותה לדור הבא.
אברהם אבינו הניח את היסודות. הוא הפיץ את האמונה בקב"ה, עמד בניסיונות והקים את הבית שממנו עתיד לצאת עם ישראל. אולם כדי שהדרך הזאת לא תישאר נחלתו של אדם אחד בלבד, היה צורך במי שימשיך אותה, יקים משפחה ויחנך את הדור הבא ללכת בדרך ה'.
וזוהי גדולתו של יצחק אבינו. הוא המשיך את דרכו של אברהם, בנה את הדור הבא והעמיד את יעקב אבינו, שממנו יצאו שבטי ישראל. יצחק לא היה צריך בהכרח לחולל מהפכות חדשות או לעשות מעשים מפורסמים בכל דור; עצם המשך הדרך והעברתה לבניו היו משימה עצומה.
לעיתים אנשים חושבים שכדי להיות אדם גדול צריך לעשות דברים גדולים במיוחד: לפעול פעולות יוצאות דופן, להשפיע על ציבור רחב או להגיע להישגים שכולם יכירו בהם. כאשר אדם אינו רואה את עצמו עושה דברים כאלה, הוא עלול לחשוב שאין במעשיו חשיבות מיוחדת.
אולם פרשת תולדות מלמדת אותנו להסתכל על הדברים אחרת. הקמת משפחה בישראל, חינוך הילדים לתורה ולמצוות והעברת האמונה והערכים לדור הבא — כל אלה הם מעשים גדולים מאין כמותם.
כאשר אדם מקים בית שהולך בדרך ה', מגדל את ילדיו באמונה וביראת שמים ומחנך אותם להמשיך את המסורת שקיבל מאבותיו, הוא אינו עושה דבר קטן. הוא שותף בהמשך דרכו של אברהם אבינו ובהעמדת הדורות הבאים של עם ישראל.
כמובן, אין בכך כדי לומר שכל תפקידנו הוא רק לשמר את הקיים. כל אדם נדרש גם לעבוד על עצמו, להתקדם ולפעול ככל יכולתו. אבל לצד השאיפה להישגים אישיים ולפעולות גדולות, אסור לנו לשכוח את ערכה של השליחות המשפחתית והחינוכית.
יצחק אבינו מלמד אותנו שהצלחה אינה נמדדת רק במה שאדם עושה בעצמו, אלא גם במה שהוא מצליח להנחיל לאחרים. לפעמים דווקא האדם שאינו מחפש תהילה לעצמו, אלא משקיע את כוחותיו בבניית משפחתו ובהעמדת דור ההמשך, ממלא את אחת המשימות החשובות ביותר.
יהי רצון שנזכה ללמוד מדרכם של אבותינו, להקים משפחות ההולכות בדרך ה', לחנך את ילדינו לתורה ולמצוות, ולהמשיך מדור לדור את דרכו של אברהם אבינו.
יעקב ועשו – כוח הבחירה החופשית
בפרשתנו אנו לומדים מסר חשוב מאוד מתוך לידתם של יעקב ועשו. יעקב ועשו נולדו כתאומים וגדלו באותו בית. לכאורה, הם קיבלו תנאי פתיחה דומים, ובכל זאת, בסופו של דבר, דרכיהם נפרדו לחלוטין.
נראה שאפשר ללמוד על כך גם מדברי ההגדה של פסח. בהגדה אנו אומרים: ״וירד מצרימה״, ומתארים את ירידתם של יעקב ובניו למצרים. בהמשך אנו מזכירים גם את עשו ואת העובדה שהקב״ה נתן לו את הר שעיר. מדוע חשוב להזכיר את עשו ואת הר שעיר במסגרת סיפור יציאת מצרים? מה הקשר בין הדברים?
נראה שיש כאן מסר יסודי: אפשר לגדול באותו בית, להתחנך באותה סביבה, ובכל זאת לבחור בדרכים שונות לחלוטין.
יעקב ועשו היו תאומים. הם גדלו באותו בית והתחנכו באותה משפחה, ובכל זאת עשו בחר בדרך אחת, ואילו יעקב בחר בדרך אחרת. עשו לא נבחר להיות ממשיך דרכו של אברהם אבינו, ואילו יעקב נבחר להמשיך את דרכו ולבנות את עם ישראל.
זהו יסוד גדול בעבודת ה׳: האדם אינו יכול לתלות את כל מעשיו בסביבה שבה גדל או בתנאים שבהם חי. הקב״ה נותן לכל אדם כוחות, כלים והזדמנויות, אך בסופו של דבר, לכל אדם יש בחירה חופשית. השאלה היא מה הוא בוחר לעשות עם מה שניתן לו.
אדם עלול לומר לעצמו: אילו הייתי גדל במקום אחר, אילו היו לי תנאים אחרים, הייתי אדם אחר. אולם פרשתנו מלמדת אותנו שגם כאשר שני אנשים גדלים באותו בית ומקבלים תנאי פתיחה דומים, הם יכולים לבחור בדרכים שונות. הבחירה נתונה בידיו של כל אדם, והוא נדרש להחליט כיצד להשתמש בכוחות שקיבל.
זהו גם אחד היסודות של סיפור יציאת מצרים. יציאת מצרים באה ללמד אותנו שהקב״ה אינו רק בורא העולם, אלא גם משגיח על בריותיו ומנהיג את ההיסטוריה. בתוך ההנהגה הכללית הזאת יש גם קשר מיוחד בין הקב״ה לעם ישראל.
הקשר הזה קשור לבחירות שבחרו אבותינו. אברהם אבינו בחר ללכת בדרך ה׳, לדבוק באמת ולחיות חיים של אמונה. מתוך דרכו של אברהם צמח עם ישראל, שנבחר להיות עמו של הקב״ה ולמלא את ייעודו בעולם.
גם אנחנו יכולים ללמוד מכך על כוח הבחירה שבידינו. לכל אחד יש קשיים, התמודדויות ונקודות פתיחה שונות, אבל לכל אחד יש גם יכולת לבחור, להתקדם ולהגיע להישגים גדולים. אין אדם שצריך להתייאש בגלל התנאים שבהם גדל או בגלל הקשיים שהוא פוגש בדרך.
נזכור אפוא את המסר העולה מדמותם של יעקב ועשו: הם גדלו באותו בית, אבל בסופו של דבר, יעקב בחר בדרכו ועשו בחר בדרכו. הסביבה משפיעה על האדם, אך הבחירה כיצד לחיות ומה לעשות עם הכוחות שקיבל נתונה בידיו.
יהי רצון שנזכה לבחור בטוב, ללכת בדרך ה׳ ולהשתמש בכוחות שהקב״ה נתן לנו כדי להגיע לדברים גדולים, בעזרת ה׳.
בין קודש לחול – שורשי השנאה לעם ישראל
הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל עמד על טעות נפוצה: יש הסבורים שהעוינות של הערבים כלפי היהודים החלה עם ראשית התנועה הציונית, ושמקורה בסיבות פוליטיות וכלכליות בלבד. אולם, לפי דבריו, שורשי העוינות עמוקים יותר.
כך מובאים הדברים בספר "מפניני הרב", בפרשת תולדות: הרב סולובייצ'יק מפנה את תשומת הלב לכך שהמתח בין יעקב לעשו מופיע כבר עוד קודם לידתם, כפי שנאמר: ״וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ״ (בראשית כה, כב). חז"ל אף קבעו: ״הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב" (רש"י לבראשית לג, ד, על פי הספרי).
לפי תפיסה זו, ישנו הבדל מהותי בין עולם הקודש לעולם החול, בין דרכו של עם ישראל לייעודו ובין תפיסות עולם שונות. עם ישראל רואה את עצמו כעם שנבחר למלא שליחות רוחנית בעולם, והוא נושא עמו מסורת של אמונה, תורה ומצוות. תחושת הייעוד הזאת מבדילה אותו מעמים אחרים, ולעיתים ההבדל הזה מעורר התנגדות ועוינות.
כמובן, התקווה והתפילה שלנו הן שהעוינות הזאת תיעלם, ושאומות העולם יכירו בכך שעם ישראל מבקש להוסיף טוב לעולם ולתרום לברכה האנושית. אנו מקווים שיבוא יום שבו העמים יבינו את ייעודו של עם ישראל ויכבדו את זכותו לחיות בשלום ובביטחון בארצו.
עם זאת, עלינו להיות מודעים לכך שהאיבה כלפי יהודים לא תמיד נובעת ממחלוקת פוליטית מסוימת או ממאבק על שטח כזה או אחר. לאורך ההיסטוריה, האנטישמיות לבשה צורות שונות, והיא ניזונה משנאה עמוקה לזהותו של עם ישראל ולערכים שהוא מייצג.
הדברים מקבלים משמעות מיוחדת כאשר אנו מתבוננים בהבדל שבין קידוש החיים לבין האדרת המוות. בפרשת חיי שרה, גם כאשר התורה עוסקת בפטירתה של שרה אמנו, היא מדגישה את חשיבות חיי האדם ואת הדאגה להמשכיות ולבניין הדורות. גם בהלכה אנו מוצאים את העיקרון: "וחי בהם״ (ויקרא יח, ה) — המצוות ניתנו כדי שנחיה בהן ולא כדי שנמות בהן (יומא פה, ע"ב).
עם ישראל מבקש לקדש את החיים, לבנות, להקים משפחות, לגדל ילדים ולהוסיף טוב לעולם. כאשר אנו ניצבים מול אויבים המקדשים את המוות ואת הפגיעה בחפים מפשע, מתגלה תהום ערכית עמוקה בין דרכנו לבין דרכם.
לכן, אין לראות בכל עימות עם אויבינו מחלוקת מקומית בלבד. בעצם המאבק נוגע גם לזהותו של עם ישראל, לערכים שעם ישראל מנחיל לעולם כולו. יש כאן מלחמה דתית.
יהי רצון שנזכה לעמוד איתנים מול אויבינו, להגן על עם ישראל ולסלק את האיום מארצנו, ובד בבד להמשיך לקדש את החיים, להרבות בטוב ולייחל ליום שבו ישררו שלום והבנה בין העמים.
דבר הלכה: ברכת „ברוך שפטרני מעונשו של זה” – משמעותה וגדריה
מבוא
כאשר בן מגיע לגיל מצוות, נהוג שאביו מברך: "ברוך שפטרני מעונשו של זה". מהי משמעותה של ברכה זו? מדוע מברך אותה האב דווקא כשהבן מגיע לגיל מצוות? האם הברכה נאמרת בשם ומלכות, ומהו הקשר בינה לבין חובת האב לחנך את ילדיו?
א. מקור הברכה
במדרש בראשית רבה (פרשה סג, אות י) נאמר:
ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר: משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה, וכיון שהגדילו והפריחו, זה נותן ריחו וזה חוחו. כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים. אמר רבי אלעזר: צריך אדם להיטפל בבנו עד י"ג שנה, מכאן ואילך צריך שיאמר: ברוך שפטרני מעונשו של זה.
במדרש מתואר כי יעקב ועשו גדלו יחד, ובמשך שלוש־עשרה שנותיהם הראשונות לא ניכרו ההבדלים בדרכיהם. לאחר מכן התגלתה דרכו של כל אחד מהם: יעקב הלך לבית המדרש, ואילו עשו הלך לבתי עבודה זרה. על רקע זה נאמר כי האב צריך להיטפל בבנו עד גיל שלוש־עשרה, ומכאן ואילך עליו לברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה".
ב. האם מברכים את הברכה בשם ומלכות?
- שיטת המהרי"ל והרמ"א
המהרי"ל (מנהגים, הלכות קריאת התורה, אות ה) הביא את הברכה להלכה למעשה:
מהר"י סג"ל בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה היה מברך עליו בא"י אמ"ה אשר פטרני מענשו של זה. וכן איתא במרדכי הגדול ברכה זו בשם ומלכות.
הרי שהמהרי"ל נהג לברך ברכה זו בשם ומלכות, כאשר בנו נעשה בר מצווה וקרא בתורה.
הרמ"א הביא את דברי המהרי"ל ב"דרכי משה" (אורח חיים רכה, א), אך הסתייג מאמירת הברכה בשם ומלכות, משום שלא מצא לה מקור בתלמוד ובפוסקים. בהתאם לכך פסק הרמ"א בהגהותיו ל"שולחן ערוך" (אורח חיים רכה, ב):
יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה, יברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה, וטוב לברך בלא שם ומלכות.
- שיטת הגר"א והפוסקים הסוברים שמברכים בשם ומלכות
הגר"א ('ביאור הגר"א', אורח חיים רכה, ב) סבר שיש לברך את הברכה בשם ומלכות. טעמו הוא שהמהרי"ל בירך אותה למעשה, וכן מצאנו את הברכה במדרש.
גם בעל "חיי אדם", הרב אברהם דאנציג, כתב שהמברך בשם ומלכות לא הפסיד. בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ח) הביא את דבריו לצד שיטת הגר"א.
הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", אורח חיים רכה, ד), התייחס לטענת הרמ"א, שלפיה אין לברך ברכה שלא נזכרה בתלמוד. הוא כתב שיש ברכות נוספות שאנו מברכים אף שאינן מופיעות בתלמוד במפורש, כגון "הנותן ליעף כוח" ו"המקדש שמך ברבים". לדבריו, רבים נהגו לברך גם את ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה" בשם ומלכות.
גם בעל "מגן גיבורים" (אורח חיים רכה, ס"ק ז) כתב שעיקר הדין הוא לברך את הברכה בשם ומלכות. הוא הביא את דברי בעל "מגלה עמוקות", שלפיהם ניתן לסמוך על כך שהברכה מופיעה במדרש, בדומה לברכת "המקדש שמך ברבים" ולברכת "הנותן ליעף כוח".
- שיטת הרב עובדיה יוסף זצ"ל
לעומת זאת, הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ו, אורח חיים, סימן כט), הביא את דברי האחרונים הסוברים שאין לברך ברכה זו בשם ומלכות.
באותה תשובה דן הרב עובדיה יוסף בשאלת אמירתן של ברכות שלא נזכרו בתלמוד הבבלי בשם ומלכות. לדבריו, אין לברך בשם ומלכות ברכה שלא נזכרה כך בתלמוד הבבלי, אף אם היא מופיעה במקורות אחרים.
לדוגמה, הוא דן בברכת "מודים דרבנן", שבה נזכר בירושלמי נוסח חתימה בשם ומלכות, אך בתלמוד הבבלי לא נזכרה חתימה זו. כמו כן, הוא דן בברכת "המקדש שמך ברבים", ולדעתו אין לברך ברכות אלו בשם ומלכות כאשר אין לכך מקור בתלמוד הבבלי.
על כך הוא השיב גם לראייתו של בעל "ערוך השולחן" מברכת "הנותן ליעף כוח". לדבריו, אפשר שברכה זו נתקבלה מכוח נוסח התלמוד הבבלי שהיה לפני אותם פוסקים, ולא מכוח תקנה עצמאית שלהם. ממילא אין ללמוד ממנה היתר לברך ברכה שאינה מופיעה בתלמוד הבבלי.
נוסף על כך, הרב עובדיה יוסף העלה טעם נוסף להימנעות מאמירת ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה" בשם ומלכות: לא ברור אם הבן כבר הביא שתי שערות. כל עוד לא הביא שתי שערות, אין ודאות שהאב נפטר מעונשו של הבן.
נמצא כי נחלקו הפוסקים אם יש לברך ברכה זו בשם ומלכות. המנהג המקובל הוא לא לברך ברכה זו בשם ומלכות.
ג. מהי משמעות הברכה?
בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים רכה, ה) הביא שני פירושים למשמעות הברכה. לפי הפירוש הראשון, המובא בשם בעל ה"לבוש", עד הגיע הבן לגיל שלוש־עשרה הוא נענש בעוון אביו. לפי הפירוש השני, עד הגיע הבן לגיל שלוש־עשרה האב נענש על חטאי בנו, משום שלא חינכו כראוי.
וכך כתב המגן אברהם:
מעונשו של זה – פירוש, דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו, ובלבוש פירש איפכא, דעד עתה הבן נענש בעוון האב.
ד. הצעה להבנה נוספת במשמעות הברכה
לעניות דעתי, אפשר להציע הסבר נוסף למשמעות דברי המדרש.
כפי שראינו, דברי רבי אלעזר ברבי שמעון נאמרו בהמשך לדבריו של רבי לוי, שתיאר את ההבדל בין יעקב לעשו. קשר זה בין דברי החכמים מלמד, לדעתי, כי יש להבין את הברכה מתוך עיון במשמעותו של החינוך ובאחריות האב לעיצוב דרכו של הילד.
החינוך אינו מתמצה בהקניית ידיעות ובהוראה של כללי התנהגות. תפקידו גם לסייע לילד להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות הטמונים בו, ולכוון אותם לאפיקים חיוביים. כאשר החינוך מתאים לאופיו ולתכונותיו של הילד, הוא עשוי לסייע לו לפתח את כוחותיו בדרך טובה. לעומת זאת, כאשר החינוך אינו מתאים לו או אינו ניתן כראוי, עלול הילד להפנות את כוחותיו לכיוונים שליליים.
זהו, לדעתי, היסוד העולה מתיאורם של יעקב ועשו במדרש. מלכתחילה היו השניים שונים זה מזה, וכל אחד מהם ניחן בתכונות ובכוחות משלו. תפקידו של החינוך הוא לסייע לילד לפתח את כוחותיו בדרך הראויה, תוך התאמת החינוך לאופיו ולתכונותיו.
אחריותו של האב לחינוך בנו אינה מסתיימת בהכרח כאשר הבן מגיע לגיל מצוות. אמנם בגיל זה הבן נעשה אחראי למעשיו, ויש לו בחירה חופשית, הבנה ויכולת להכריע בין טוב לרע. אולם, להרגלים ולדרכי החשיבה שנקנו בילדות עשויה להיות השפעה משמעותית על התנהגותו בבגרותו.
אדם יכול להתגבר על הרגלים שליליים, ויש לו בחירה חופשית. אך אין להתעלם מן הקושי הכרוך בשינוי הרגלים שהשתרשו בו במשך שנים. כאשר האב לא חינך את בנו כראוי בילדותו, הוא עלול להיות שותף, במובן מסוים, לקשיים שעמם מתמודד בנו בבגרותו, ואף לשאת באחריות מסוימת לחטאיו.
לפי הבנה זו, הברכה אינה מבטאת פטור אוטומטי של האב מאחריות לחטאי בנו ביום שבו הוא מגיע לגיל שלוש־עשרה. משמעותה היא שהאב יכול לברך כאשר מילא את חובתו החינוכית כראוי. אם חינך את בנו כראוי במשך שנות ילדותו, הרי שמכאן ואילך, כאשר הבן יבחר בדרכו, אין לייחס לאב את אותה אחריות לחטאיו.
לעומת זאת, אם האב לא חינך את בנו כראוי, אין גיל שלוש־עשרה כשלעצמו מבטיח שהוא נפטר מאחריותו. החינוך שהעניק לבנו עשוי להמשיך להשפיע על דרכו גם בבגרותו, וממילא עשויה להישאר לאב אחריות מסוימת לתוצאותיו.
לפי הסבר זה, אין מקום לחלק בין בן לבת. גם כלפי בתו מוטלת על האב חובת חינוך, וגם החינוך שהיא מקבלת בילדותה עשוי להשפיע על דרכה בעתיד.
יסוד זה עולה גם מדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ד, א), המונה בין הדברים המעכבים את התשובה את מי שרואה את בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו:
הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו, הואיל ובנו ברשותו אילו מיחה בו היה פורש ונמצא כמחטיאו, ובכלל עון זה כל שאפשר בידו למחות באחרים בין יחיד בין רבים ולא מיחה אלא יניחם בכשלונם.
מדברי הרמב"ם עולה כי גם כאשר הבן יוצא לתרבות רעה, עשויה להיות לאב אחריות למעשיו, אם היה בידו למחות בו ולא עשה כן. האחריות אינה נובעת רק מגילו של הבן, אלא גם מן האפשרות של האב להשפיע על התנהגותו ולמנוע ממנו לחטוא.
דברים אלו מתיישבים עם ההבנה שהוצעה לעיל: חובת האב לחנך את בנו אינה עניין טכני המסתיים בגיל מסוים, אלא אחריות לעיצוב דרכו של הבן. גיל מצוות מעניק לבן מעמד של אדם החייב במצוות ואחראי למעשיו, אך אין פירוש הדבר שהשפעת החינוך שקיבל בילדותו נעלמת באותו יום.
לאחר שכתבתי את הדברים, מצאתי כי הרב חיים דוד הלוי זצ"ל (שו"ת "עשה לך רב", חלק א, סימן לא), ביאר אף הוא את הברכה באופן המדגיש את אחריות האב לחינוך בנו. לדבריו, מי שיודע שחינך את בנו בדרך ה', שלחו ללמוד תורה אצל מורים ראויים ודאג לחינוכו הדתי, יכול לברך על כך שנפטר מעונשו. לעומת זאת, מי שלא חינך את בנו בדרך הישרה, אין לו לומר שנפטר מעונשו, שכן אחריותו לחטאי בנו עשויה להימשך גם לאחר שבגר.
להורדת המאמר לחצו כאן