עלון חכם לב
פרשת לך לך
לך לך – הקריאה המופנית לכל יהודי
כולנו גדלנו על הסיפור המפורסם על אברהם אבינו שהושלך לכבשן האש. כבר בגן סיפרו לנו כיצד אברהם שבר את הפסלים בבית אביו, ובסופו של דבר הושלך לכבשן האש וניצל ממנו בדרך נס.
כילדים קטנים לא תמיד ידענו להבחין בין מה שכתוב בתורה לבין מדרשי חז"ל. אבל כאשר אנחנו מתחילים לעיין בתורה בעצמנו, אנחנו מגלים שחלק גדול מהסיפורים שעליהם גדלנו אינם מופיעים בתורה שבכתב, אלא במדרשי חז"ל.
וממילא עולה השאלה: מדוע התורה אינה מספרת לנו את כל אותם סיפורים? מדוע התורה שבכתב אינה מספרת על מעשיו הגדולים של אברהם אבינו עוד קודם שהקב"ה התגלה אליו?
השאלה הזאת בולטת במיוחד כאשר אנו מגיעים לתחילת פרשת לך לך. בסוף פרשת נח מסופר שאברהם יצא עם אביו, תרח, מאור כשדים בדרכם לארץ כנען, אך הם נעצרו בחרן. ואז, בתחילת הפרשה שלנו, הקב"ה פונה אל אברהם ואומר לו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
אבל אנחנו כמעט לא יודעים דבר על אברהם קודם לקריאה הזאת.
מדוע הקב"ה פונה דווקא אליו? מה עשה אברהם כדי לזכות לגילוי של הקב"ה? מדוע התורה אינה מספרת לנו על כל אותם מעשים גדולים שהובילו לבחירתו?
השאלה הזאת מזכירה שאלה נוספת שנידונה בדברי המפרשים.
בגמרא במסכת שבת (פח, ע"א) נאמר שבמעמד הר סיני כפה הקב"ה על עם ישראל את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם.
והשאלה ידועה: הרי עם ישראל כבר אמר "נעשה ונשמע". מדוע היה צורך בכפייה?
אחד ההסברים המובאים בדברי המפרשים הוא שהקב"ה רצה להראות שעם ישראל אינו מקבל את התורה רק מפני שהוא רוצה בכך, אלא משום שהתורה היא חלק ממהותו ומזהותו. יש כאן התאמה עמוקה בין עם ישראל לבין התורה.
דומה לכך אנו מוצאים במדרש שבו מסופר שהקב"ה הציע את התורה לאומות העולם. כל אומה שאלה מה כתוב בה, וכאשר שמעה על מצווה שאינה מתאימה לדרכה, לא קיבלה אותה. לעומת זאת, עם ישראל קיבל את התורה מיד ואמר: "נעשה ונשמע".
המסר העולה מכאן הוא שהתורה אינה דבר זר לעם ישראל. יש התאמה עמוקה בין עם ישראל לבין התורה והמצוות.
ואולי זהו גם ההסבר לכך שהתורה אינה מספרת לנו מה עשה אברהם אבינו קודם שהקב"ה קרא אליו.
התורה אינה רוצה ללמד אותנו שאברהם נבחר רק מפני שעשה מעשים גדולים במיוחד. היא רוצה ללמד אותנו דבר עמוק יותר: יש באברהם התאמה פנימית לתפקיד שאליו הוא נקרא, ומתוך כך יוצאת ממנו האומה שתהיה נושאת התורה.
זהו יסוד חשוב מאוד גם בעבודת ה' שלנו. ככל שאדם מבין שהתורה אינה דבר זר לו, אלא דבר שמתאים למהותו, כך קל לו יותר להתחבר אליה ולקיים אותה. התורה אינה באה נגד האדם, אלא מגלה את הכוחות הטובים והעמוקים שכבר נמצאים בו.
אבל הייתי רוצה להציע גם דרך נוספת להבין מדוע התורה אינה מספרת לנו מה עשה אברהם אבינו קודם הקריאה "לך לך".
אולי התורה בכוונה אינה מספרת לנו מה היה הרקע שהביא את אברהם אל המעמד הזה, כדי ללמד אותנו שהקריאה "לך לך" אינה מיועדת רק לאברהם.
היא מיועדת לכל אחד ואחד מאיתנו. התורה אינה אומרת לנו: רק מי שכבר עשה מעשים גדולים יכול להיקרא על ידי הקב"ה. להפך. התורה מציגה בפנינו את אברהם ברגע שבו הוא שומע את הקריאה – "לך לך" – ומכאן מתחיל מסע.
"לך לך" היא קריאה של עשייה. היא אומרת לאדם: אל תישאר במקום שבו אתה נמצא. התקדם. פעל. עשה.
כל יהודי נקרא במידה מסוימת לקריאה הזאת. לא משנה היכן הוא נמצא ומה עשה עד היום – תמיד יש לו אפשרות להתחיל לצעוד קדימה. תמיד יש לו אפשרות להיות שליח של הקב"ה בעולם, להוסיף טוב, לקיים מצוות, להשפיע ולעשות.
המסר של "לך לך" הוא אפוא לא רק "עזוב את המקום שבו אתה נמצא", אלא גם: קום ולך. פעל. עשה. אל תישאר במקום.
זהו תפקידו של כל יהודי – להיות שליח של הקב"ה בעולם, לקחת אחריות, לפעול ולעשות.
שנזכה לשמוע את הקריאה הזאת גם בחיינו האישיים: לדעת מתי הגיע הזמן לצאת מהמקום שבו אנחנו נמצאים, להתקדם, לפעול ולעשות את שליחותנו בעולם.
ארץ ישראל וברית מילה – ההתמסרות לקב״ה
הפרשה מתחילה בציוויו של הקב"ה לאברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א), ומסתיימת במצוות ברית מילה, שנצטווה בה אברהם אבינו (בראשית יז).
לכאורה, אלו שני עניינים שונים לחלוטין. אולם נראה שיש קשר עמוק ביניהם.
כאשר אנו מדברים על דמותו של אברהם אבינו, אבי האומה ואבי אבות עם ישראל, אנו מתחילים בשני יסודות אלו: ארץ ישראל וברית מילה.
ארץ ישראל היא אחד היסודות המרכזיים בקיומו של עם ישראל. הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו את הארץ, וממנה עתיד לצמוח עם ישראל.
היסוד השני הוא ברית המילה. ברית המילה מבטאת את הקשר והברית שבין עם ישראל לקב"ה. היא מסמלת את ההתמסרות של האדם לקב"ה ואת נכונותו למסור את עצמו לעבודת ה'.
בברית המילה האדם מכניס את עצמו ואת בנו בברית עם הקב"ה. בכך אנו מבטאים שהקשר שלנו עם הקב"ה אינו דבר חיצוני בלבד, אלא קשר עמוק ומוחלט.
ואולי יש כאן מסר נוסף. ברית המילה מופיעה בסוף פרשת לך לך, לאחר שהפרשה כולה עסקה בציווי ללכת לארץ ישראל. ייתכן שהתורה באה ללמד אותנו שכדי להשיג את ארץ ישראל ולבנות בה את עם ישראל, נדרשת התמסרות.
ארץ ישראל אינה דבר שבא בקלות. כדי לזכות בה, יש צורך לעבוד, להתייגע ולהתמסר. פעמים רבות נדרשים גם מאמצים גדולים וקורבנות למען ארץ ישראל.
זהו אולי הקשר שבין תחילת הפרשה לסופה: הפרשה מתחילה ב"לך לך" – היציאה אל ארץ ישראל, ומסתיימת בברית המילה – ביטוי להתמסרות מוחלטת לקב"ה. התורה מלמדת אותנו שכדי לבנות את עם ישראל בארץ ישראל נדרשת התמסרות.
אבל הדברים נכונים לא רק לגבי ארץ ישראל. למעשה, כל היהדות דורשת מאיתנו התמסרות לקב"ה.
יש פעמים שבהן ההתמסרות באה לידי ביטוי באירועים גדולים ובמסירות נפש מיוחדת. אולם עיקר ההתמסרות מתבטא דווקא בחיי היום-יום: בכל פעם שאדם מקיים מצווה, לומד תורה, מתפלל ונזהר לקיים את רצון ה' – הוא מבטא את הקשר שלו ואת ההתמסרות שלו לקב"ה.
ההתמסרות לקב"ה אינה רק באירועים מיוחדים. היא צריכה להיות חלק מהחיים שלנו, בכל יום ויום.
בעזרת ה' שנזכה להבין את החשיבות של ארץ ישראל ואת גודל ההתמסרות הנדרשת למענה, ומתוך כך נזכה גם להבין את חשיבות ההתמסרות לקב"ה ולקיום התורה והמצוות בכל יום ויום.
שנזכה בעזרת ה' להתמסר לעבודת ה' באמת.
בשורת הזרע – לידת ילדים וגידולם
בפרשתנו נאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (בראשית יב, ז).
לאחר שהקב"ה מתגלה לאברהם אבינו ומבטיח לו את הארץ, נאמר :"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו".
רש"י (שם) מבאר שאברהם אבינו בנה שם מזבח "על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ" – על הבשורה שהקב"ה עתיד לתת לו זרע ועל הבשורה שעתיד הקב"ה לתת את הארץ.
רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל שאל: מה הצורך בבשורת הזרע? הרי כבר בתחילת הפרשה נאמר לאברהם אבינו: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב, ב). אם כן, מדוע כאשר הקב"ה מבשר לו על הארץ, יש כאן בשורה נוספת על הזרע?
והשיב הרב סולובייצ'יק שיש הבדל משמעותי בין שתי הבשורות. הבשורה "ואעשך לגוי גדול" יכולה להתקיים גם באמצעות הגרים שיצטרפו לאברהם אבינו. כבר נאמר בירושלמי במסכת ביכורים (פרק א, הלכה ד), וכך נפסק להלכה ("שולחן ערוך", אורח חיים נג, יט), שגר יכול לומר בתפילתו ובברכתו "אלוקינו ואלוקי אבותינו", משום שהגר נחשב במובן מסוים כמי שמשתייך לאברהם אבינו. אברהם אבינו הוא "אב המון גויים" (בראשית יז, ה), וחז"ל מתייחסים אליו גם כאביהם של הגרים (סוכה מט, ע"ב).
אם כן, הבשורה שיהיה מאברהם "גוי גדול" יכולה להתקיים באמצעות הגרים המצטרפים אליו.
אולם כאן הקב"ה מבשר לאברהם אבינו בשורה נוספת – בשורת הזרע: לא רק שיהיו אנשים שיצטרפו אליו וילכו בדרכו, אלא שיהיו לו ילדים משלו.
ומכאן אפשר ללמוד יסוד חשוב מאוד בעניין מצוות פרייה ורבייה.
אפשר לחשוב שעיקר מצוות פרייה ורבייה הוא עצם הולדת הילד. אולם ודאי שאין די בכך. האחריות של ההורה אינה מסתיימת ברגע שבו הילד נולד. להפך – מכאן מתחילה אחריות גדולה: לגדל את הילד, לחנך אותו, ללמד אותו תורה ומצוות ולהדריך אותו בדרך הישרה.
וכך נאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז), וחז"ל דרשו: "אל תקרי בניך אלא תלמידיך" (ספרי דברים, ואתחנן, לד). וכן אמרו חז"ל: "כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין יט ע"ב).
כלומר, יש קשר עמוק בין הולדת ילד לבין חינוכו. לידת הילד היא רק תחילת הדרך; תפקידו של ההורה הוא לגדל אותו ולבנות את אישיותו, ללמד אותו תורה ומצוות ולהוביל אותו בדרך הנכונה.
וזהו אולי ההבדל בין שתי הבשורות שנאמרו לאברהם אבינו. הבשורה "ואעשך לגוי גדול" יכולה להתקיים באמצעות אנשים המצטרפים אליו, ואילו בשורת הזרע היא הבשורה שיהיו לו ילדים משלו – ילדים שהוא יוכל לגדל ולחנך בדרך ה'.
אברהם אבינו אינו רק אביה של אומה במובן המספרי. הוא אב שמגדל, מחנך ומעביר את דרך ה' לדורות הבאים.
וזוהי גם האחריות המוטלת על כל הורה: לא מספיק להביא ילד לעולם. עלינו לגדל אותו, לחנך אותו, ללמד אותו תורה ומצוות ולהכין אותו להיות יהודי ההולך בדרך ה'.
בעזרת ה' שנזכה להבין את גודל האחריות המוטלת עלינו כהורים, ונזכה לגדל את ילדינו בדרך התורה והמצוות, מתוך אהבה, מסירות ודוגמה אישית.
אין מתייאשים משום יהודי
בפרשתנו מסופר על לוט, שנפרד מאברהם אבינו והלך לסדום. בהמשך הפרשה מסופר על המלחמה שהתנהלה באזור, שבמהלכה לוט נשבה.
כאשר אברהם אבינו שומע שלוט נשבה, הוא יוצא להצילו. התורה מספרת: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות, וירדף עד דן" (בראשית יד, יד). אברהם אבינו אינו נשאר אדיש. הוא יוצא למלחמה ומסתכן כדי להציל את לוט.
הדבר מעורר תמיהה. הרי לוט הוא זה שנפרד מאברהם אבינו ובחר ללכת לסדום. חז"ל (עיין רש"י, בראשית יג, יא) אף עמדו על כך שלוט ביקש להתרחק מאברהם ומדרכו, ובחירתו בסדום הייתה קשורה לרצונו להתרחק מעבודת ה' ומדרכו של אברהם אבינו.
ובכל זאת, כאשר לוט נמצא בסכנה – אברהם אבינו אינו מתייאש ממנו.
הוא אינו אומר: הרי הוא עזב אותי, בחר בדרך אחרת והלך לסדום – מדוע עליי לסכן את עצמי כדי להציל אותו? אברהם אבינו אינו מוותר עליו. להפך, הוא יוצא למלחמה ומסכן את עצמו כדי להצילו.
כאן אנו לומדים יסוד חשוב מאוד: אין מתייאשים משום יהודי. גם כאשר יהודי מתרחק, גם כאשר הוא פורש מעם ישראל ואפילו כאשר הוא בוחר בדרך שאינה נכונה – אין לנו לומר עליו: "הוא כבר לא שייך". אין מוותרים עליו. עלינו לדאוג לו, לקרב אותו ולנסות להביא אותו בחזרה.
אברהם אבינו מלמד אותנו שלא מוותרים על יהודי שנמצא בסכנה. אם צריך לצאת למלחמה ולהסתכן כדי להצילו – עושים זאת. יש כאן ביטוי עמוק לאחריות שלנו כלפי כל יהודי.
זהו אחד המסרים החשובים שאנו יכולים ללמוד מהליכתו של אברהם אבינו להציל את לוט: לא מוותרים על שום יהודי.
כל יהודי הוא אדם חשוב, וכל יהודי נושא בתוכו נשמה ואור גדול. גם אם האור הזה אינו גלוי כרגע, תפקידנו הוא לעזור לו להתגלות.
בעזרת ה' שנזכה להבין שעלינו לדאוג לכל יהודי ויהודי, ולא להתייאש מאף אחד. שנזכה לראות את האור הטמון בכל יהודי ולסייע לו לגלות אותו בעולם.
דבר הלכה: מילת נכרי
הביא ה"בית יוסף" (יורה דעה רסו, יד) בשם רבי ירוחם, בשם הגאונים, שאסור למול נכרי שלא לשם גירות. דברי הגאונים נפסקו להלכה על ידי הרמ"א (יורה דעה רסג, ה): "ואסור למול עובד כוכבים שלא לשם גרות, אפילו בחול".
טעם האיסור אינו מבואר בדברי הרמ"א, ונחלקו האחרונים בביאורו.
שיטת הגר"א – איסור רפואת נכרי
הגר"א (יורה דעה רסג, יג) טען שמקור דברי הרמ"א הוא בגמרא במסכת עבודה זרה (כו, ע"ב): "תנו רבנן: ישראל מל את העכו"ם לשום גר, לאפוקי לשום מורסנא דלא".
רש"י (שם) הסביר את המילים "לאפוקי מורסנא" – שמדובר בנכרי שיש לו תולעת בערלתו, והוא רוצה שימולו אותו לצורך רפואתו. אין ליהודים לרפאותו, משום שדינם של עובדי כוכבים הוא "לא מעלין ולא מורידין".
הגר"א הפנה גם לדברי השולחן ערוך (יורה דעה רסח, ט):
עובד כוכבים שבא לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד לו בה, אסור לישראל לחתכם, מפני שלא נתכוון העובד כוכבים למצוה. לפיכך, אם נתכוון העובד כוכבים למילה, מצוה לישראל למול אותו. ובמקום שמותר לרפאות העובד כוכבים, מותר בכל עניין.
מקור הדברים הוא ברמב"ם הלכות מילה ג, ז. הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (שו"ת "הר צבי", יורה דעה, סימן רטו) ציין שדברי הרמב"ם שונים במקצת מדברי השולחן ערוך. הרמב"ם כתב:
עכו"ם שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו, היה אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהעכו"ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה. אף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה. לפיכך, אם נתכוון העכו"ם למילה, מותר לישראל למול אותו.
בעל ה"כסף משנה" (שם) ביאר שמה שכתב הרמב"ם "אם נתכוון למילה", הכוונה היא שנימול לשם גירות, שאז אפשר למולו אפילו שיש גם רפואה במילתו.
אולם הרב פראנק כתב שלא נראה שהרמב"ם סובר כדברי בעל ה"כסף משנה". שהרי הרמב"ם כתב "מותר לישראל למול אותו", ואילו אם מדובר במי שנימול לשם גירות, היה לו לכתוב "מצוה לישראל", כפי שכתב ה"שולחן ערוך".
לכן הבין הרב פראנק שהרמב"ם הולך לשיטתו בהלכות מלכים (י, י) שם כתב:
בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה.
לפי זה, רשאי בן נח למול את עצמו בתור מצווה, אף שאינו מצווה עליה. הרמב"ם התכוון במילים "אם נתכוון העכו"ם למילה" למי שנימול בתורת מצווה ואינו מצווה.
הרב פראנק הביא מדברי שו"ת הרמב"ם (סימן קמח, מהדורת יהושע בלאו), ששם מבואר כהבנה זו. לדעת הרמב"ם, אין הפרש בין ישמעאלים לנוצרים, אלא כל מי שיבוא אלינו למול לשם מילה, מותר לנו למולו אף על פי שהוא נשאר בנכריותו.
שיטת הרב משה פיינשטיין
על הבנתו של הרב פראנק התנגד בצורה נחרצת הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה חלק ב, סימן ז).
לדעתו, אסור לבן נח למול את עצמו לשם מצוה. לא שייך שבן נח יקיים מצוות שרק שייכות לבני ישראל. יש להם שכר רק במצוות שמצינו גם אצל בני נח, כגון הקדש, צדקה וכיוצא בזה.
לכן ביאר שהרמב"ם בתחילת דבריו מדבר על אדם שבא להתגייר, אלא שאינו מתגייר לשם מצוה. אף שלאחר שיתגייר בדיעבד הוא נחשב גר, מכל מקום, כיוון שעכשיו יש רפואה במילה, אין למולו.
אבל בסיפא מדובר באדם שבא להתגייר לשם מצוה, ומשום כך אפשר למולו אף שיש בכך רפואה והוא עדיין אינו יהודי. במקרה כזה אין בכך איסור של רפואה לגוי, אלא הדבר נחשב כמו ריפוי ישראל.
תשובת הרמב"ם
יש ראיה להבנתו של הרב פראנק מתשובת הרמב"ם שהוזכרה לעיל. שם מפורש כדבריו:
מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה שהגוי עושה נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי אלהים יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשנה לסיבה אחרת או על פי דעה שראה לעצמו…
ומאחר שאמרה הברייתא: 'ישראל מל את הגוי לשם גר', וזה ברור וידוע שמי שמתגייר יימול, היה עולה בדעתנו שלא אמרה 'לשם גר' אלא למעוטי מילת הגוי ושאסור למולו אם יישאר בגיותו, גוי מהול. ולכן באר לנו התלמוד שאין כוונת 'לשם גר' למעוטי לשם מילה, כשהוא נשאר גוי, אלא למעוטי מורסנא, ר"ל אם היה בו חולי בראש הערלה, אסור לישראל לחתכה כדי לרפאו ולהצילו, אף על פי שבכריתתו יש אופן מה מן המצוה, הואיל ואין כוונתו לימול ואינו מתכוון אלא להתרפאות לבד, וזה אסור.
וזה הדין בנוי על העיקר הידוע, שאסור להציל גוי מכליון, לאומרם: הגויים והכותים לא מעלין ולא מורידין… ואין הפרש בזה בין ישמעאלי לנוצרי. ובכל עת שיבוא אלינו שנמול אותו לשם מילה, מותר לנו למולו, אף על פי שהוא נשאר בגיותו.
אמנם, גם לפי תשובת הרמב"ם, ההיתר למול את הגוי הוא דווקא כשהוא בא למול את עצמו, כיוון שהוא מאמין שה' ציווה את משה רבינו במצוה זו ועושה משום כך.
שיטת בעל ה"שפתי כהן" ובעל ה"טורי זהב" – אות ברית קודש
הגר"א הבין שהאיסור הוא מצד רפואת נכרי. גם בעל ה"שפתי כהן" (יורה דעה רסג, ח) פסק כהבנת הגר"א והוכיח הבנה זו מדברי הגמרא, הרמב"ם והתוספות.
אולם הוא ציין שמדברי הרמ"א ובעל ה"בית יוסף" בשם רבי ירוחם משמע שהאיסור הוא משום איסור מילה בעכו"ם. כיוון שאין כוונת העכו"ם להתגייר, מדוע נסיר חרפתו ממנו ונחתימו באות ברית קודש?
טעם זה כתוב במפורש בספר "עטרת זהב". מסקנת בעל ה"שפתי כהן" היא שבמקרה שאין במילתו רפואה לעכו"ם, מותר למולו, אף שלא נימול כדי להתגייר. וכן מותר למולו בשכר.
בעל ה"טורי זהב" (יורה דעה רסג, ג) ביאר את הדברים כעין פירושו של בעל "עטרת זהב", וכתב:
כיון דאמרינן דאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול, שאינו מניחו לגיהנם, וזה שמל את העכו"ם מבטל סימן המילה בישראל.
לעניות דעתי, אפשר לסייע לסברתם של בעל ה"עטרת זהב" ובעל ה"טורי זהב" על ידי עיון בסוגיה במסכת סנהדרין (נח, ע"ב-נט, ע"א). שם מובא שנכרי ששבת חייב מיתה, וכן שנכרי שעסק בתורה חייב מיתה. הגמרא הסבירה שהטעם שחייב מיתה על כך שהוא עוסק בתורה הוא משום שכתוב: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – "לנו מורשה ולא להם".
יש להסביר ששבת ותורה נקראו ברית.
הרי כתוב על השבת: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" (שמות לא, טז).
על התורה כתוב: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז); וכן: "ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד, כז).
כיוון שהשבת והתורה ניתנו בברית לישראל, אסור שאומות העולם ייקחו אותם. נכרי ששומר שבת או עוסק בתורה נכנס לברית שבין בני ישראל לה'.
כמובן, שגם המילה היא ברית בין בני ישראל לה', כפי שכתוב: "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז, יא.(
לכן יש לומר שכמו שאסור לנכרי לשמור שבת ולעסוק בתורה, כך אסור לו לעשות ברית מילה.
אמנם, יש לשאול: מדוע לא נאמר בגמרא שנכרי שמל את עצמו חייב מיתה? רק מבואר בסוגיה בעבודה זרה שהובאה לעיל שאסור למול את הנכרי.
אולי יש לחלק בין שבת ותורה, שניתנו לבני ישראל מן הקב"ה כסימן על הברית, ובין מה שבני ישראל עושים כדי להראות את חלקם בברית.
כלומר, ברית מילה נעשית על ידי בני ישראל, ובכך הם מבטאים את הברית שלהם עם הקב"ה. התורה והשבת ניתנו על ידי הקב"ה כדי להראות את הקשר שלו עם בני ישראל.
לפיכך, ההקפדה הגדולה היא דווקא כאשר הנכרי לוקח את המתנה שה' נתן דווקא לבני ישראל. לכן יש לומר שאין עליו חיוב מיתה, אבל עדיין אסור לנו למול את הנכרי, כיוון שאסור לנו "להחתימו באות ברית קודש". ברית המילה היא המעשה שלנו.
להורדת המאמר לחצו כאן