שאלה
האם יש היתר בזמן קריאת התורה להתעסק בדברים אחרים? ראשית יש לדון, אם יש היתר להתעסק בענייני תורה ומצוות? לאחר מכן, יש לדון האם מותר להתעסק בדברים אחרים?
הסתירה בין הגמרות
מובא בגמרא במסכת ברכות (ח, ע"א):
אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי: מאי דכתיב 'ועוזבי ה' יכלו' – זה המניח ספר תורה ויוצא. רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא. בעי רב פפא: בין פסוקא לפסוקא מהו? תיקו. רב ששת מהדר אפיה וגריס, אמר: אנן בדידן ואינהו בדידהו.
נראה שיש סתירה בדברי הגמרא. בתחילה נאמר שאסור להניח את הספר תורה. אבל, לאחר מכן נאמר שרב ששת לא היה שומע את קריאת התורה, הוא היה מחזיר את פניו ולומד והיה אומר שאנחנו בשלנו והם בשלהם. אלא, היה אפשר לתרץ ולומר שיש חילוק בין שעוזב את בית הכנסת באמצע קריאת התורה, ובין שנשאר ומעיין בדבר אחר. נוסף על כך, יש מקום ליישב ולומר שרב ששת לא היה עושה כן באמצע הקריאה, אלא עוד לפני הקריאה היה מחזיר את פניו.
אבל, יש עוד קושי מהגמרא במסכת סוטה (לט, ע"א):
אמר רבא בר רב הונא: כיון שנפתח ספר תורה – אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר: 'וכפתחו עמדו כל העם', ואין עמידה אלא שתיקה, שנאמר: 'והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד'. ר' זירא אמר רב חסדא, מהכא: 'ואזני כל העם אל ספר התורה'.
כאן נאמר שיש איסור לדבר באמצע קריאת התורה, לא רק שאסור לעזוב, גם אסור לדבר באמצע קריאת התורה. אלא, יש מקום ליישב ולומר שרב ששת לא דיבר, הוא קרא לעצמו בדברים אחרים.
יישובי הראשונים
הראשונים עמדו על הסתירה שהעליתי והביאו יישובים שונים:
- רב ששת לא דיבר בקול רם. ומה שנאמר שהוא החזיר את פניו, אין הדבר בדווקא. אלא, יש כאן חידוש. שאפילו שמחזיר את פניו ונראה שהוא מניח את הספר תורה, בכל זאת, הדבר מותר[1].
- הגמרא במסכת סוטה עוסקת כשאין עשרה אנשים שישמעו את קריאת התורה. כשרב ששת למד דבר אחר, היו עשרה שישמעו את קריאת התורה[2].
- מי שתורתו אומנתו, יש היתר ללמוד דברים אחרים ולא לשמוע את קריאת התורה[3].
- דווקא רב ששת היה פטור מקריאת התורה כיון שהוא היה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, לכן הוא פטור מקריאת התורה ובכך היה פטור גם משמיעת קריאת התורה[4].
- כיון שהחזיר את פניו, אז היה מותר[5]. אם קודם שנפתח ספר תורה חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לקרוא ומתחיל לקרוא מותר ואפילו לכל אדם דכיון שכבר התחיל במצוה מתחלה וראו אותו אנשי בית הכנסת שקבע עצמו לקרוא אינו פוסק בה בעבור ספר תורה[6].
- דווקא האיסור לדבר הוא היה בזמן שרק העולה הראשון והעולה האחרון היו מברכים, אם כן, יש לחוש שאולי יקראו לזה שדיבר לעלות לתורה והרי אם הוא דיבר, יש כאן הפסק[7].
- רב ששת למד בין פסוק לפסוק כשהיו מתרגמים. וזו כוונתו שאנחנו בשלנו והם בשלהם. כלומר, התרגום נועד לעמי הארץ, והוא לא צריך את זה. לכן, מותר ללמוד בין פסוק לפסוק כשמתרגמים וכל שכן שמותר בין גברא לגברא[8].
ר' יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל (ספר 'צל"ח', מסכת ברכות ח, ע"א, ד"ה זה המניח וכו') הסביר שיש שני איסורים שונים: א. לעזוב את קריאת התורה – "עוזבי ה' יכלו". ב. לדבר באמצע קריאת התורה – "וכפתחו עמדו כל העם". במקרה שהוא מחזיר את פניו אפילו שלא יצא, יש בכך איסור "עוזבי ה' יכלו". ללמוד בלי להפנות את פניו, אסור משום "וכפתחו עמדו כל העם". כששני הדברים מצטרפים ביחד, מפנה את פניו וגם לומד, יש היתר.
מהר"י אבוהב (מובא ב"בית יוסף", אורח חיים, ריש סימן קמו) כתב שההיתר ללמוד כשיש עשרה ששומעים את דברי התורה, נאמר דווקא ללמוד. אבל, לספר במילי דעלמא, בוודאי יש איסור אפילו שיש עשרה ששומעים.
יש להעיר נקודה חשובה לגבי כל התירוצים האלו, כפי שכתב בעל ספר "באר שבע" (מסכת סוטה לט, ע"א, ד"ה אסור לספר וכו'):
והדבר פשוט שכל מיני התרות אלו שכתבו הפוסקים להקל בשמיעת קריאת התורה אינם ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשמעה מפי הקורא[9]:
וכך פסק להלכה ה"שולחן ערוך" (אורח חיים קמו, ב).
להלכה למעשה, בנוגע ליישוב הסתירה בין הסוגיות השונות. ה"שולחן ערוך" (אורח חיים קמו, ב) הביא ארבעה יישובים:
- יש מתירים ללמוד בלחש.
- יש מתירים אם יש עשרה ששומעים.
- יש שמתירים למי שתורתו אומנתו.
- יש שמתירים אם קודם קריאת התורה מחזיר את פניו ומעיין בלימוד אחר.
אבל, רבים מהאחרונים[10] דחו את היישוב של לימוד בלחש והיישוב שהיו עשרה ששמעו, כפי שיתבאר עוד בהמשך בביאור המחלוקת בין הפוסקים. הם הבינו שיש חיוב על כל אחד ואחד לשמוע את קריאת התורה[11].
היישוב המוסכם על ידי הפוסקים הוא שהדבר הותר רק למי שתורתו אומנתו[12]. לפי הבנה זו, אין כל כך נפק"מ בדין זה, כיון שבימינו אין מי שמוגדר בגדר תורתו אומנתו[13]. יש עוד לציין שהרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", אורח חיים קמו, ה) טען שאין מחלוקת בין הפוסקים, וכיום אין להתיר:
ולענ"ד נראה דכל רבותינו לא פליגי דוודאי אם לא נשארו עשרה שישמעו קריאת התורה בכל עניין אסור וכן בקול רם בכל עניין אסור ורק בלחש ומי שתורתו אומנתו ומכין את עצמו לכך קודם הקריאה מותר ובוודאי אצלינו בכל עניין אסור שלא ילמודו ממנו עמי הארץ להקל בקריאת התורה.
עוד הוסיף ("ערוך השולחן", אורח חיים קמו, ו):
ומימינו לא ראינו ולא שמענו שאפילו היותר גדול בתורה ילמוד בשעת קריאת התורה אלא אם כן כבר שמע וכמ"ש:
להורות דבר הלכה
יש מחלוקת בין הראשונים[14] האם יש היתר להורות דבר הלכה בעת קריאת התורה? אם מישהו בא לשאול שאלה, האם מותר להשיב לו?
להלכה למעשה, נראה שאם הדבר מאוד נצרך, אפשר להשיב. אבל, אם לא נצרך יש להמתין להשיב בין גברא לגברא[15].
לימוד שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה
ראשית נציין שהרשב"א (בשו"ת שלו, חלק א, סימן רו) כתב שאפילו שלמד שנים מקרא ואחד תרגום, אין היתר ללמוד בזמן קריאת התורה. כלומר, גם כשכבר יודע את קריאת התורה ולמד אותה באותו שבוע, חייב לשמוע את קריאת התורה.
עכשיו נעמוד על נקודה נוספת, בעל ה"אור זרוע" (חלק א, הלכות קריאת שמע, סימן יא) כתב:
וראיתי את מורי הרב רבי' יהודה החסיד זצ"ל ואת מורי הרב רבי' אברהם זצ"ל בן הרב ר' משה זצ"ל שהיו קורין שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת שליח צבור את ספר תורה ואומר אני כי זה מותר לכ"ע הואיל דבאותו ענין קא עסיק[16]:
אבל, בניגוד לכך כתב בעל "הגהות מיימוניות" (הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק יב, אות ז):
באור זרוע כתב שמותר לאדם לקרות הפרשה בשעת קריאת שליח ציבור את ספר תורה הואיל ובאותו ענין קא עסיק וכן ר"י בה"ר משה ע"כ. אמנם אני ראיתי את מורי רבינו שלעולם כשחזר את הפרשה בעת ההיא שתק בזמן ששליח ציבור קורא ואזניו אל ספר התורה עד בין גברא לגברא וכן מצאתי שכתבו תלמידיו מפיו שאסור לחזור את הפרשה או ללמוד שום דבר בשעה שקוראים הפרשה דאין לנו מי שתורתו אומנותו כרב ששת:
ר' יוסף קארו זצ"ל ("בית יוסף", אורח חיים, סימן קמו) הביא מחלוקת זו, וכתב שלהלכה למעשה, כדאי הם רבוותא שהתירו את הדבר, לסמוך עליהם. אבל, ב"בדק הבית" הוא כתב שבכל זאת, נכון שיכוון את דעתו לשמוע את הקריאה מהבעל קורא. ב"שולחן ערוך" (אורח חיים קמו, ב) הוא פסק שמותר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בעת קריאת התורה, אבל הוא הוסיף וכתב שנכון שבכל הפרשיות שיכוון דעתו לשמוע את הקריאה מפי הבעל קורא[17]. יש אחרונים שהבינו שלפי דיעה זו מותר לעסוק בשנים מקרא ואחד תרגום אפילו שאין עשרה אנשים ששומעים, כיון שהוא מתעסק באותו עניין[18]. אבל, יש מי שהקשה על הבנה זו ונקט שההיתר הוא דווקא שיש עשרה אנשים ששומעים את קריאת התורה[19].
יש אחרונים רבים שחלקו על היתר זה, ונקטו שאין להתעסק בשום דבר בעת קריאת התורה, אלא יכוונו את דעתם לקריאת התורה[20].
עוד נציין שיש מחלוקת בין הפוסקים במקרה שאדם כבר שמע את קריאת התורה ונמצא במקום שקוראים בתורה, האם הוא חייב לשמוע את קריאת התורה, או שיכול ללמוד בעניין אחר[21]? נראה לי, שבזה אפשר להיקל ולהתיר שילמד בדבר אחר. אולם, דווקא כשהציבור יודעים שהוא היה במנין אחר. אבל, במקרה שלא יודעים, יש לומר שאסור לו להתעסק בעניין אחר שלא יבואו עמי הארץ ללמוד ממנו להתיר להתעסק בדברים אחרים בזמן קריאת התורה.
דיבור בין גברא גברא
ראינו בגמרא שיש היתר לצאת בין גברא לגברא. אבל, ר' יונה (תלמידי ר' יונה, מסכת ברכות ד, ע"א-מדפי הרי"ף) הבין שהיתר זה נאמר דווקא לעניין יציאה. אבל, לעניין דיבור נאמר "כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר", לכן אפילו שסגרו את הספר תורה וזה בין גברא לגברא אסור לספר בדברי תורה.
ר' יוסף קארו (ב"בית יוסף", אורח חיים, סימן קמו) טען שאיסור זה הוא מחשש שמא ימשך בדיבור גם בשעת הקריאה. אבל, הוא כתב שנראה שהאיסור הוא דווקא מעת שיתחיל הקורא לקרות ולא משעה שנפתח הספר תורה. כך גם למד בדעת הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים יב, ט).
כך גם הוא פסק ב"שולחן ערוך" (אורח חיים קמו, ב). אבל, נציין שיש מספר אחרונים שנקטו שהאיסור לדבר הוא עוד קודם שהתחיל לקרוא בספר תורה, משעה שנפתח[22]. נראה שלכתחילה נכון שלא ידבר כבר מהשעה שנפתח. אבל, נראה שאי אפשר לאסור לגמרי, שהמיקל יש לו על מי לסמוך[23].
יש עוד לציין שיש מהפוסקים שבכלל חלקו וטענו שמותר לספר בין גברא לגברא, ומותר אפילו לספר בדברי חול[24]. להלכה למעשה, נראה שלכתחילה אין להיקל בדיבור בדברי חול. אבל, אי אפשר למחות במקילים שיש להם על מי לסמוך. לגבי דיבור בדברי קודש, בוודאי אפשר להיקל כשלומד בלחש. ונראה שזה עדיף מלשבת בטל. לעניין לדבר עם מישהו אחר בקול רם, יש בדבר מחלוקת בין הפוסקים. לכתחילה נראה שעדיף שלא ידבר שמא ימשך בדיבור גם בעת הקריאה. אבל, להורות הלכה, יש להתיר[25].
ביאור המחלוקת
נראה שיש כאן מחלוקת עקרונית בין התירוצים השונים והיא מחלוקת בגדר חיוב קריאת התורה. יש לחקור האם חיוב קריאת התורה, הוא חיוב על הציבור, או חיוב על היחיד? כוונת הדברים, שקוראים בתורה רק אם יש עשרה. אבל, השאלה היא, האם יש חיוב על כל יחיד ויחיד לבוא לבית הכנסת ולגרום שתהיה קריאת התורה?
לפי ההבנה שרב ששת למד כשהיו עשרה ששמעו את קריאת התורה, חיוב קריאת התורה הוא חיוב על הציבור וכיון שיש ציבור, שאר האנשים אינם חייבים בקריאת התורה. נראה שגם לפי ההבנה שהותר לרב ששת כיון שלא דיבר בקול רם, אין חיוב על היחיד כיון שאם היה חיוב על היחיד מה מועיל בכך שלא דיבר עם אחרים. יכול להיות שהתירוצים האחרים לא סברו כהבנה זו והם נקטו שיש חיוב על כל יחיד ויחיד לשמוע את קריאת התורה והיה פטור מיוחד בנוגע לרב ששת[26].
נראה לי, שנקודה זו מתבארת במקצת בדברי בעל "שבולי הלקט" (ענין תפילה, סימן לט):
ומצאתי בשם הר"ר שמחה זצ"ל והאידנא אמאי נהוג עלמא לקרות ולעיין בספרים בעוד שהן קורין ויש לומר דדוקא לספר אסור ואפילו בהלכה כדי שלא נטרדין שאר השומעין את התורה ומצוות התלויות בה אבל לקרות לפניו בלחש שאין בכך לחוש שפיר דמי. מיהו תימה לר' שגם הוא מצוה לשמוע קריאת התורה דכתיב "ואזני כל העם אל ספר התורה" ואם יקרא בספר יתן לבו להבין את שלפניו ולא יכול להבין מה שקורין הלכך נראה שיהא אסור:[27]
הדברים מתבארים מתוך מחלוקת בין הפוסקים במקרה שלא שמע את כל קריאת התורה, האם צריך לשמוע שוב את קריאת התורה. לדעת הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ד, סימן כג) לא יצא ידי חובה, וצריך להשתדל לשמוע את כל הקריאה. אלא, כל זה נאמר דווקא בקריאה בשבת בשחרית. בשאר קריאות אם שמע ג' פסוקים, זה מספיק:
בדבר קריאת התורה ודאי שצריך כל אדם לשמוע כל הקריאה שלא יחסר לו אף תיבה אחת שלא שמע, ובדיעבד אם חסר תיבה אחת ופסוק אחד, אם הקריאה הוא בשני וחמישי ומנחה בשבת ואף בקריאה דיו"ט, תלוי אם הוא רק בקריאה דג' פסוקים לא יצא, דהא אין פוחתין מג' פסוקים וכיון שהחסיר לשמוע אף תיבה אחת הרי חסר מג' הפסוקים והוי כמו שלא שמע אלא שני קרואים שלא יצא, ואם היא קריאה ביותר מג' פסוקים אם שמע ג' פסוקים שלימים יצא, אבל בקריאת הפרשה דשבת הרי לבד חיוב שמיעת ז' קרואים שמצד זה אם היו ז' קרואים אף במקצת מהפרשה הקבועה יצא, וממילא היה ג"כ חלוק בין קריאה דג"פ לקריאה דהרבה פסוקים, מ"מ הא יחסר לו הפסוק שדילג בו התיבה וכ"ש כשלא שמע פסוק שלם שאיכא דין מצד מנהג קבוע בכל העולם לגמור את התורה בכל שנה ושנה. אך שאין לו עצה לזה דהצבור לא מטרחינן לחזור עוד הפעם בשביל יחידים, ואם יש מנין שלם שהחסירו לשמוע תיבות ופסוקים, יש להם אחר התפלה כשלא יהיה שוב טירחא לאלו ששמעו כל הקריאה לחזור ולקרא בברכה המקומות שהחסירו לשמוע, ומטעם זה שא"א לחזור צריך כל אחד להשתדל לשמוע כל הקריאה ולא יחסירו מלשמוע אף תיבה אחת.
אבל, הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל (שו"ת "אור לציון", חלק ב, פרק יט, תשובה ו) טען שאם החסיר חלק משמיעת קריאת התורה לא צריך לחזר אחר מנין אחר. אבל, מידת חסידות ללכת לשמוע את מה שהחסיר. הוא עוד האריך להסביר את פסיקתו:
נחלקו האחרונים אם קריאת התורה נתקנה לציבור, דהיינו שיקראו את התורה בציבור, ואין זה חיוב שמיעה על כל יחיד ויחיד בפני עצמו, כמו בקריאת המגילה, אלא חובת הציבור, ולפי זה מי שהחסיר חלק מן הקריאה אין עליו חיוב בפני עצמו לשמוע את הקריאה, או שחובתה על כל יחיד ויחיד, כקריאת המגילה, והקורא מוציא את הציבור ידי חובת הקריאה… וכיון שהוא ספק, מעיקר הדין יש להקל, דספיקא דרבנן לקולא, ומכל מקום מידת חסידות לחזור ולשמוע את הקריאה במקום אחר[28].
יש כאן עוד מחלוקת עקרונית והיא בשאלה, האם חיוב קריאת התורה הוא חיוב מצד לימוד תורה, או חיוב אחר[29]? אם נאמר שהחיוב מצד לימוד תורה, יש מקום לטעון ולומר שאם מדובר על אחד שתורתו אומנתו, הוא אינו מחוייב בדבר. יש להוסיף שאולי בכך גם נעוצה המחלוקת אם מותר להתעסק בלימוד שנים מקרא ואחד תרגום בעת קריאת התורה. הראשונים שהבינו שמותר סברו שמטרת קריאת התורה היא לשם לימוד תורה של הפרשה, וכיון שלומד את הפרשה לא חייב לשמוע את קריאת התורה. אלו שאסרו סברו שיש חיוב אחר, ולכן אסרו את הדבר.
מסקנה
כפי שהתבאר לעיל יש מחלוקת בין הפוסקים אם יש היתר להתעסק בדברי תורה בעת קריאת התורה. יש מהפוסקים שנקטו שמותר אם יש עשרה ששומעים וגם כשמדבר בלחש ולא מפריע את שאר הקוראים. נראה שהפוסקים האלו הבינו שחיוב קריאת התורה הוא חיוב על הציבור, ואין חיוב על כל יחיד ויחיד לשמוע את קריאת התורה. אבל, רבים מהפוסקים לא נקטו כהבנה זו. נראה שרוב הפוסקים נקטו כהבנה שיש חיוב על כל אחד ואחד לשמוע את קריאת התורה, ולכן אין להתעסק בשאר דברים בעת קריאת התורה. נראה שלכל הפוסקים אסור להתעסק בדברים אחרים שאינם דברי תורה. כל ההיתר, הוא דווקא בלימוד תורה.
להלכה למעשה, נראה שיש להורות שלא ללמוד בדברי תורה בעת קריאת התורה, רק בין גברא לגברא. נוסף על כך, אפילו אם אדם כבר שמע את קריאת התורה, אין לו ללמוד דבר אחר בעת קריאת התורה, אם הציבור לא יודע מכך, שעמי הארץ יבואו ללמוד ממנו לזלזל בשמיעת קריאת התורה.
[1] תוס' בתירוץ ראשון, מסכת ברכות ח, ע"א, ד"ה רב ששת וכו'; רא"ש, מסכת ברכות, פרק א, סו"ס ז; תוס' רא"ש בתירוץ שני, מסכת סוטה לט, ע"א, ד"ה כיון שנפתח וכו'; "אור זרוע", חלק א, הלכות קריאת שמע, סימן יא. הוא הסביר שהטעם שהחזיר את פניו כדי שיוכל לעיין יותר טוב בלימודו; "טור", אורח חיים, סימן קמו; ר' ירוחם, "תולדות אדם וחוה", נתיב ב, חלק ג; "אבודרהם", דיני קריאת התורה; "האגור", הלכות קריאת ספר תורה, סימן קצג; בעל "שבולי הלקט" (ענין תפילה, סימן לט) הביא יישוב זה, אבל לא קיבל אותו; בעל "הגהות מיימוניות" (הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק יב, אות ו) הביא יישוב זה, אבל נראה שלא קיבל אותו.
[2] תוס' בתירוץ שני, מסכת ברכות ח, ע"א, ד"ה רב ששת וכו'; ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת ברכות ח, ע"א, ד"ה מכיון וכו') הביא יישוב זה, אבל הוא כתב שאין הדברים נראים; "טור", אורח חיים, סימן קמו; "מחזור ויטרי" (סימן קכד) הביא יישוב זה, אבל נראה שלא הסכים כל כך עם היישוב; "שבולי הלקט", ענין תפילה, סימן לט; "אור זרוע", חלק א, הלכות קריאת שמע, סימן יא; "קרית ספר", לרב מנחם המאירי, מאמר ד, חלק א; ר' ירוחם, "תולדות אדם וחוה, נתיב ב, חלק ג; "הגהות מיימוניות", הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק יב, אות ז; ספר "האגור", הלכות קריאת ספר התורה, סימן קצג; "אבודרהם" (דיני קריאת התורה) הביא יישוב זה, אבל הקשה עליו.
[3] רי"ף, מסכת ברכות ד, ע"א-מדפי הרי"ף; רמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים יב, ט; תוס' בתירוץ שלישי, מסכת ברכות ח, ע"א, ד"ה רב ששת וכו'; תוס' בתירוץ שלישי, מסכת סוטה לט, ע"א, ד"ה כיון שנפתח וכו'; רא"ש, מסכת ברכות, פרק א, סו"ס ז; חידושי "בית הבחירה", מסכת ברכות ח, ע"א, ד"ה מכיון וכו'; ר' יונה (מובא בתלמידי ר' יונה, מסכת ברכות ד, ע"ב-מדפי הרי"ף) חלק על דעה זו; "הגהות מיימוניות", הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק יב, אות ז; "טור", אורח חיים, סימן קמו; "מחזור ויטרי" (סימן קכד) הביא יישוב זה, והוא הסכים עם הדברים; ספר "הרוקח", הלכות שבת, סימן נו; ראבי"ה, חלק א, מסכת ברכות, סימן כא; "שבולי הלקט", ענין תפילה, סימן לט; "אור זרוע", חלק א, הלכות קריאת שמע, סימן יא; "קרית ספר", לרב מנחם המאירי, מאמר ד, חלק א; ר' ירוחם, "תולדות אדם וחוה", נתיב ב, חלק ג; "אבודרהם", דיני קריאת התורה; ספר "האגור", הלכות קריאת ספר תורה, סימן קצג.
[4] תוס' בתירוץ שני, מסכת סוטה לט, ע"א, ד"ה כיון שנפתח וכו'; חידושי הרא"ה, מסכת ברכות ח, ע"א; "שיטה מקובצת", מסכת ברכות ח, ע"א, ד"ה רב ששת וכו'; תוס' רא"ש, מסכת סוטה לט, ע"א, ד"ה כיון שנפתח וכו'; תלמידי ר' יונה בתירוץ השני, מסכת ברכות ד, ע"א-ע"ב, מדפי הרי"ף; "שבולי הלקט", ענין תפילה, סימן לט; "אור זרוע", חלק א, הלכות קריאת שמע, סימן יא; "קרית ספר", לרב מנחם המאירי, מאמר ד, חלק א; ר' ירוחם, "תולדות אדם וחוה", נתיב ב, חלק ג; ספר "האגור", הלכות קריאת ספר תורה, סימן קצג.
[5] תוס' בתירוץ ראשון, מסכת סוטה לט, ע"א, ד"ה כיון שנפתח וכו'; ראבי"ה (חלק א, מסכת ברכות, סימן כא) הסביר שהדבר הותר כיון שנחשב שיצא מבית הכנסת; "שבולי הלקט", ענין תפילה, סימן לט; ספר "האגור", הלכות קריאת ספר תורה, סימן קצג; הרא"ש (מסכת ברכות, פרק א, סו"ס ז) דחה יישוב זה שהרי אם חילוק זה היה נכון היו צריכים להביאו בסוגיא במסכת סוטה. בתוס' רא"ש (מסכת סוטה לט, ע"א, ד"ה כיון שנפתח וכו') הוא הביא יישוב זה בשם הרשב"ם, וגם שם הוא דחה אותו. אבל, נציין שבעל ספר "באר שבע" (מסכת סוטה לט, ע"א, ד"ה אסור לספר וכו') דחה את דחיית הרא"ש, שהרי קושיא זו יש להקשות לגבי כל היישובים של הראשונים מדוע הדברים לא הוזכרו בסוגיא במסכת סוטה לחלק בעניין.
[6] ר' יונה, מובא בתלמידי ר' יונה, מסכת ברכות ד, ע"ב-מדפי הרי"ף.
[7] ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת ברכות ח, ע"א, ד"ה מכיון וכו') הביא יישוב זה, אבל הוא דחה אותו; "אבודרהם", דיני קריאת התורה.
[8] ספר "נחלת דוד", מסכת ברכות ח, ע"א, ד"ה רב ששת מהדר וכו'; הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", אורח חיים קמו, ו) הביא פירוש זה.
[9] והדברים האלו מבוארים ב"בית יוסף", אורח חיים, ריש סימן קמו.
[10] עיין "פרי חדש", אורח חיים, ריש סימן קמו; "משנה ברורה", אורח חיים קמו, טו.
[11] הרב יצחק יוסף שליט"א ("ילקוט יוסף", סימן קמו, אות ב) הביא את הארבעה היתרים שהביא ה"שולחן ערוך", ורק כתב שמן הנכון לשמוע את קריאת התורה. והאריך להסביר כיון שה"שולחן ערוך" כתב את הדברים בצורה שרק נכון לשמוע את קריאת התורה, הרי הדברים נאמרים רק בדרך חסידות. אבל, מעיקר הדין, אפשר להיקל בכל דרכי ההיתר שהזכיר ה"שולחן ערוך".
[12] עיין "פרי חדש", אורח חיים, ריש סימן קמו.
[13] עיין "משנה ברורה", אורח חיים קמו, ט.
[14] הרי"ף (מסכת ברכות ד, ע"א-מדפי הרי"ף) אסר להשיב. אבל, ר' ירוחם ("תולדות אדם וחוה", נתיב ב, חלק ג) סבר שמותר להשיב.
[15] עיין "ערוך השולחן", אורח חיים קמו, ב.
[16] עוד ראשונים הביאו דין זה, עיין "מרדכי", מסכת ברכות, רמז יט; 'הגהות אשר"י', מסכת ברכות, פרק א, סימן ז; 'סמ"ק', סימן קנה; ספר ה"כל בו", סימן כ.
[17] יש לציין שה"שולחן ערוך" (אורח חיים רפה, ה) סתם וכתב שיכול לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בעת קריאת התורה.
[18] עיין "מגן אברהם", אורח חיים קמו, ה.
[19] עיין "ביאור הלכה", אורח חיים, סימן קמו, ד"ה ולקרות שנים מקרא וכו'.
[20] עיין "פרי חדש", אורח חיים, סימן קמו; "מגן אברהם", אורח חיים קמו, ה; "ערוך השולחן", אורח חיים קמו, ז; "משנה ברורה", אורח חיים קמו, טו.
[21] בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים קמו, ז) הביא מדברי בעל ה"פרי מגדים" והגר"א שאפילו שכבר שמע את קריאת התורה, אסור לספר בדברי תורה; אבל, הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", אורח חיים קמו, ה) פסק שאם הוא כבר שמע את קריאת התורה ויושב מן הצד, יש להתיר כיון שכולם רואים שהוא כבר שמע את קריאת התורה.
[22] עיין "מגן אברהם", אורח חיים קמו, ג; "משנה ברורה", אורח חיים קמו, ד.
[23] הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", אורח חיים קמו, ג) סבר שיש לפסוק שאסור לספר רק משעה שהתחיל לקרוא בתורה.
[24] עיין "פרי חדש", אורח חיים, ריש סימן קמו.
[25] ר' יואל סירקיס ("בית חדש", אורח חיים קמו, ד) חלק על דברי ר' יונה, כיון שלפי הטעם של רש"י אסור לספר רק בקול רם כיון שמפריע לשומעים. לכן, בין גברא לגברא שאין שומעים אין איסור. וכתב שכך נוקטים להלכה שמותר לדבר בקול רם וכך נהגו; גם בעל ה"מגן אברהם" (שם, ס"ק ג) הביא את דברי ר' יואל סירקיס וכתב שבפרט כיום שמאריכים באמירת מי שבירך יש להתיר; הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", אורח חיים קמו, ג) הביא את הדעות המקילות. וכתב שגם לדעת ר' יוסף קארו כל הטעם לאיסור הוא משום שמא ימשך בדיבורו, לכן בדבר קצר בוודאי מותר; בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים קמו, ו) הביא את דברי ר' יואל סירקיס, אבל ציין שבעל ספר "אליה רבה" כתב שאין להיקל בדיבור עם אחרים מחשש שמא ימשך לדבר איתו גם בעת הקריאה. אבל, בלימוד בינו ובין עצמו, אין למחות בידו. עוד הוא כתב שלהורות הלכה יש להתיר.
[26] עיין בכל זה בספר "עמק ברכה", עמ' מז.
[27] אולם, צריך עיון, מדוע בעל "שבולי הלקט" הקשה קושיא זו רק לפי ההבנה שהאיסור כשמדבר בקול רם, ולא הקשה קושיא זו לפי ההבנה שרב ששת למד כשהיו עשרה ששמעו את קריאת התורה. אותה קושיא שייכת גם לפי הבנה זו. יכול להיות שהקשה את הדברים בסוף, אבל הם גם שייכים לפי ההבנה שהיו עשרה ששמעו; נציין שגם בעל ספר "האגור" (הלכות קריאת ספר תורה, סימן קצג) הקשה קושיא זו של בעל "שבולי הלקט"; בעל ה"ביאור הלכה" (אורח חיים, סימן קמו, ד"ה ויש מתירים וכו') הקשה רבות על השיטה הזו. הוא רצה להסביר שמדובר שהוא כבר יצא ידי שמיעת קריאת התורה. אבל, לאחר מכן הוכיח שאי אפשר להסביר כך. ונשאר בצריך עיון על שיטה זו.
[28] גם הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ("שיח תפילה", סימן ו, אות ח) פטר ללכת למנין אחר, כיון שהוא סבר שחיוב קריאת התורה הוא חיוב על הציבור; הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (שו"ת "הר צבי", אורח חיים, סימן עב) האריך במחלוקת הזו, אם מדובר בחובת הציבור, או חובה על כל יחיד ויחיד; גם ר' חיים מבריסק (מובא ב"ברכות שמואל", מסכת יבמות, סימן כא) האריך בחקירה זו.
[29] לפי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל חיוב קריאת התורה הוא כדי לשחזר מעמד הקהל. אולי נוסיף ונאמר לשחזר מעמד הר סיני. אני במקום אחר הארכתי להסביר שחיוב קריאת התורה בא כדי לקיים את הציווי "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וכו' ". שהרמב"ן (בהוספות של ספר המצוות, שכחת הלאוין, לא תעשה שני) הסביר שיש כאן ציווי שלא לשכוח מעמד הר סיני. כך גם כתב הרמב"ם (באיגרת תימן).
להורדת המאמר לחצו כאן