פרשת וישלח, תשפ"ז
אורי בצלאל פישר
עלון חכם לב
פרשת וישלח
פכים קטנים – ניצול הזמן וניצול הכוחות לעבודת ה'
בפרשתנו מסופר על יעקב אבינו העובר את מעבר יבוק בדרכו לקראת המפגש עם עשו. לאחר שהעביר את בני משפחתו ואת כל אשר לו, מספרת התורה שיעקב חזר לאחור, ואז נאבק עם שרו של עשו.
חז"ל (מסכת חולין צא, ע"א) מבארים שיעקב אבינו חזר על פכים קטנים. ולכאורה יש לשאול: מה משמעות הדבר? מדוע היה חשוב כל כך לשוב בעבור כמה כלים קטנים? האם יש כאן מעין הקפדה יתרה על הממון?
אפשר לבאר זאת בשני אופנים.
ההסבר הראשון קשור לדברים שהיה רגיל לומר ה"חפץ חיים". העולם נוהג לומר: "זמן הוא כסף" –,Time is money אולם ה"חפץ חיים" היה הופך את הביטוי ואומר: "כסף הוא זמן".
מה פירוש הדברים? כאשר אדם מפסיד כסף, אין הוא מפסיד רק את הממון עצמו, אלא גם את הזמן שיידרש לו כדי להשלים את ההפסד. הרי את הכסף האדם משיג באמצעות עבודתו והשקעת זמנו. אם איבד את כספו, יהיה עליו להשקיע שעות נוספות כדי להרוויח אותו מחדש, וזמן זה ייגרע מלימוד התורה, מעבודת ה' ומיתר הדברים החשובים באמת.
לכן, מבחינת יעקב אבינו, השמירה על הממון לא נבעה מאהבת הממון, אלא מהערכה עמוקה לזמן. הזמן הוא המשאב היקר ביותר שניתן לאדם; כל רגע ניתן לנצל לעבודת ה', וכאשר הוא חולף – אינו חוזר עוד. משום כך הקפיד יעקב אבינו אפילו על פכים קטנים, כדי שלא יצטרך בעתיד לבזבז זמן יקר להשלים את חסרונם.
אפשר להוסיף הסבר נוסף. הלימוד העולה מדברי חז"ל הוא שלכל דבר בעולם יש תכלית, וכל דבר יכול לשמש לעבודת ה'. תפקידו של האדם הוא לדעת כיצד להשתמש בכל מה שהקב"ה מעניק לו – קטן כגדול – למען עבודת ה'.
יעקב אבינו חזר על הפכים הקטנים, משום שגם להם יש ערך כאשר משתמשים בהם לעבודת ה'. אין בעולם דבר חסר משמעות; כל חפץ, כל יכולת וכל הזדמנות יכולים להיות כלים לעבודת ה'.
זהו המסר עבורנו: בכל מקום שבו אנו נמצאים, ובכל מה שהקב"ה נותן לנו, עלינו לשאול כיצד ניתן לרתום זאת לעבודתו. כך נהפוך כל מעשה, כל פעולה וכל דבר שבידינו לאמצעי לעבודת ה'.
יהי רצון שנזכה להשתמש בכל מה שהקב"ה מעניק לנו – בזמן, בכוחות ובכל רכושנו – לעבודתו יתברך.
"הצילני נא מיד אחי מיד עשו" – הסכנה שבזיוף
בפרשתנו מתפלל יעקב אבינו להקב"ה ומבקש: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (בראשית לב, יב).
ויש לשאול: מדוע כפל יעקב את לשונו – "מיד אחי, מיד עשו"? והרי עשו הוא אחיו!
הזוהר הקדוש מבאר שמכאן אנו למדים שכאשר אדם מתפלל, עליו להיות מדויק בלשונו ולפרט את בקשתו כראוי.
בעל "דגל מחנה אפרים" (שם) מבאר בדרך נוספת, שיעקב אבינו לא חשש רק מפני עשו כפי שהוא נראה כלפי חוץ, אלא גם מפני מצב שבו עשו יופיע כאח אוהב, בעוד שבפנימיותו יישאר עשו הרשע. לכן התפלל: "הצילני נא מיד אחי" – כאשר הוא מתנהג כאח, "מיד עשו" – כאשר מאחורי אותה חזות מסתתרת מהותו האמיתית.
מכאן אנו למדים שהסכנה הגדולה אינה דווקא מן האויב הגלוי, אלא מן האדם המציג את עצמו כאוהב וכידיד, בעוד שבפנימיותו הוא מבקש להזיק. ישנם אנשים הנראים כלפי חוץ כצדיקים וישרים, אך מחשבותיהם ומעשיהם שונים לחלוטין. לעיתים הם אף פועלים בסתר נגד התורה, נגד הקדושה ונגד עם ישראל.
רעיון זה מתקשר גם למה שנאמר בהמשך הפרשה (בראשית לב, כה): "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ".
בגמרא במסכת חולין (צא, ע"א) נחלקו האמוראים כיצד נראה אותו האיש ליעקב. רבי שמואל בר נחמני אמר שנדמה לו כגוי, ואילו רבא בר עולא אמר שנדמה לו כתלמיד חכם.
ה'חת"ם סופר' (בפירושו לתורה) מבאר שאין כאן סתירה. ייתכן שאדם נראה כלפי חוץ כתלמיד חכם, אולם בפנימיותו ובמעשיו הוא מתנהג כגוי. את הדברים הללו ביאר ה'חת"ם סופר' על הרבנים הרפורמים שבדורו, אשר אמנם הציגו את עצמם כרבנים, אך בפועל פעלו בדרכים הפוגעות בתורה ובעם ישראל.
זהו המסר העולה מפרשתנו: עלינו להיזהר מן הזיוף. אין די במראה החיצוני או בתואר שאדם נושא; יש לבחון את מעשיו, את דרכו ואת נאמנותו לתורה. הסכנה הגדולה היא כאשר אדם מתעטף בלבוש של קדושה, אך בפועל פועל בכיוון ההפוך.
יהי רצון שנזכה לדבוק באמת, ללכת בדרכה של תורה, ולהבחין בין אמת לשקר ובין קדושה לזיוף.
הכרזת האו"ם – ברכת יעקב
בפרשת וישלח מסופר על מאבקו של יעקב אבינו עם איש לא ידוע, שבסופו של דבר יעקב מנצח והאיש מברך אותו (בראשית לב, כה–כט).
מה משמעות המאבק בין יעקב ובין האיש הלא ידוע? מה השיג יעקב במאבק זה?
נראה להסביר את הדברים על פי המדרש, שלפיו האיש שנאבק עם יעקב הוא שרו של עשיו, כפי שכתב רש"י: "ופירוש רז"ל שהוא שרו של עשו" (בראשית לב, כה).
לפי פירוש זה, המאבק מבטא את ההכרה בברכות יצחק ליעקב. עשיו מערער על ברכות אלו וטוען שהוא הנבחר, אך כאן באה ההכרה מצד שרו של עשיו שיעקב הוא הנבחר. ממנו יצא העם הנבחר, שילך בדרך ה' וישמור את התורה ואת המצוות.
מאבק זה התגלה במאבק שבין עם ישראל לנצרות, שטענה כי היא נבחרה להחליף את היהדות. לאורך הדורות פגעה הנצרות בצאצאי יעקב, ודבר זה נרמז בפגיעה בכף ירכו של יעקב, כפי שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה:
וירא כי לא יכל לו – מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף ירכו. ואמרו בבראשית רבה (עז ג) נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד. והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו, כמו שאמרו (שהש"ר ב ז) אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן. ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ויבא יעקב שלם:
הרמב"ן לא ידע מה עתיד לבוא עלינו בשואה, ולכן כתב שכבר סבלנו את הרדיפות הקשות ועברנו אותן. אולם הביטוי הגדול ביותר לפגיעה בכף הירך נעשה בשואה.
הגילוי לכך שעם ישראל הוא העם הנבחר היה בעת הקמת מדינת ישראל. שיבת עם ישראל לארצו היא גילוי נפלא של בחירת עם ישראל, ובוודאי יש בכך הוכחה להשגחת ה' על עמו ולבחירתו.
נראה שההכרה של הנצרות ושל אומות העולם בכך שעם ישראל הוא העם הנבחר התגלתה בהכרזת האו"ם, כאשר החליטו ברוב קולות שארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי, המפוזר בכל רחבי העולם. כך הוכר כי העם הנבחר יחזור לארץ הקודש.
מעניין הדבר שהחלטה זו התקבלה בי"ז בכסלו, בסמיכות לפרשת וישלח.
יום העצמאות – "בית עשיו לקש"
הכרזת הקמת המדינה הייתה בה' באייר, והרבנות הראשית לישראל קבעה יום הודאה והלל ביום זה. מכיוון שלפעמים ה' באייר או ד' באייר, יום הזיכרון, חלים בסמיכות לשבת, נדחה יום ההודאה וההלל של יום העצמאות או מוקדם. רק בשנה שבה ה' באייר חל ביום רביעי בשבוע, חוגגים את יום העצמאות בתאריך המקורי, ה' באייר.
לתאריך ה' באייר יש עניין מיוחד, שכן הוא היום העשרים לעומר. כל יום בספירת העומר מכוון כנגד אחת מהמידות או כנגד צירוף של מידות. לדוגמה, היום הראשון לעומר מכוון כנגד חסד שבחסד, היום השני כנגד גבורה שבחסד, והיום השמיני כנגד חסד שבגבורה, וכן הלאה.
אם נתבונן בצירוף המידות של היום העשרים לעומר, נגלה נקודה מעניינת: יום זה מכוון כנגד יסוד שבתפארת. יש כאן עניין עמוק וחשוב: מידת התפארת היא מידתו של יעקב, ומידת היסוד היא מידתו של יוסף.
כתוב בספר עובדיה: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשיו כי ה' דיבר" (עובדיה א, יח).
כאשר בית יעקב מצטרף לבית יוסף, כלומר כאשר מידת התפארת מצטרפת למידת היסוד, נשרף בית עשיו. כוונת הדברים היא לנצרות. פעמים רבות השוו חז"ל בין אדום לרומא, וכן בין אדום לנצרות ששורשה ברומא[1].
בספר ישעיהו נאמר: "מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיהו סג, א). האבן עזרא מפרש שם:
מי וגו', יש אומרים כי זה הבא הוא המשיח, ויש אומרים שהוא מיכאל, והנכון שהוא רמז לשם הנכבד והטעם על הגזרה שגזר על אדום, וזאת היא מלכות רומא וקוסטנטינא, ונקראו אדומים בעבור שנכנסו בתורת אדום, וזאת התורה נקראה על שם אדום, שהאדומיים האמינו בתחילה בתורת האיש הידוע.
כאשר הוקמה מדינת ישראל, הייתה בכך פגיעה שאין כדוגמתה באמונה הנוצרית. רק בשנים האחרונות הכיר הוותיקן במדינת ישראל.
טענת הנצרות הייתה שהקב"ה עזב את עם ישראל, את צאצאי אברהם אבינו, ובחר באלה שהלכו בדרכו של אברהם אבינו, כלומר בנוצרים. לפי תפיסה זו, הברית הישנה נדחתה ובמקומה נכרתה ברית חדשה.
כל עוד עם ישראל היה מפוזר ונרדף בגלות, ראו בכך הנוצרים הוכחה לכך שה' עזב את עמו. אולם שיבתם של יהודים מכל קצוות תבל לארצם, והניסים והנפלאות שהתרחשו בתהליך זה, הוכיחו שהקב"ה נשאר נאמן לעם ישראל. התורה היא אמת, ואין להחליפה באמונה ובדת אחרת.
בוודאי שביום זה אפשר לומר כי התקיים בנו הפסוק "בית עשיו לקש". כאן התגלה השקר הגדול של הנצרות, והוכחה אמיתותה של היהדות!
״וישקהו״ – דמותו של עשיו
כתוב בספר בראשית: ״וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ״ (בראשית לג, ד).
רש״י על הפסוק כתב:
וישקהו – נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי. יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אר״ש בן יוחאי: הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.
בדברי הרד״ק הדברים מבוארים יותר:
וישקהו, נקוד עליו, בב״ר (עח, ט) אמר ר״ש בן אלעזר: בכל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה. כאן לא הכתב רבה ולא הנקודה רבה, מלמד שנשקו בכל לבו. אמר רב ינאי: אם כן למה נקד עליו? אלא מלמד שלא בקש לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של יעקב של שיש ושניו של עשו של שעוה, זה בכה על צוארו וזה בכה על שניו.
הדברים מבוארים גם בתרגום ירושלמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל.
כדאי לציין לדברי האבן עזרא, שחלק על דרשה זו:
הדרש על נקודות וישקהו – טוב הוא לעתיקי משדים כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו והעד ויבכו כאשר עשה יוסף עם אחיו.
נחזור לדברי המדרש ולביאורו של רבי ינאי. עדיין יש להקשות: מדוע התורה לא כתבה במפורש שעשיו ניסה לנשוך את יעקב, אלא כתבה שעשיו נישק אותו?
שמעתי מהרב חיים דרוקמן שליט״א פירוש לדברי רש״י, שהביא בשם בעל ה״שפת אמת״. הוא הסביר שיש שני סוגים של אומות שנלחמו נגד עם ישראל.
הסוג הראשון הוא אומה שנלחמת בגלוי נגד עם ישראל, ופועלת נגדו באופן פיזי. היא כופה עלינו גזרות קשות ואוסרת עלינו לשמור את התורה ואת המצוות.
הסוג השני הוא אומה שנלחמת בצורה נסתרת. כלפי חוץ היא נראית כאוהבת אותנו, אך למעשה היא מבקשת להפוך אותנו להיות ככל האומות. היא מתקרבת אלינו בדרך של אהבה וחיבה, כדי להשפיע עלינו ולשנות אותנו.
התורה מלמדת אותנו שלפעמים יש אומות שבאות לנשק אותנו, אך הנשיקה שלהן היא למעשה נשיכה. כך נהגו פעמים רבות הנוצרים, וכך הם נוהגים גם כיום. דווקא אלה שבאים בדרך של נשיקה עלולים להיות מסוכנים יותר. כאשר מישהו בא בגלוי נגדנו, אנו יודעים שעלינו להיזהר ממנו ולפעול נגדו בדרכים שונות. אולם כאשר אומה פועלת נגדנו באופן נסתר, קשה יותר להישמר מפניה, משום שאין אנו יודעים שהיא למעשה נלחמת בנו.
עדיין יש לשאול: מה ראו חז״ל לדון את עשיו באופן הזה? אנו מוצאים דרשות רבות של חז״ל בגנותו של עשיו, אף שעל פי פשוטו של מקרא לא תמיד נראית התנהגותו רעה כל כך. אכן, עשיו ביזה את הבכורה, אך האם בשל כך יש לדון אותו לכל הרעות שבעולם? חז״ל דרשו שבאותו היום עבר עשיו חמש עבירות (עיינו בבא בתרא, סוף פרק א).
כדי להבין את הדברים, יש לציין לדברי המהרלב״ח בתשובותיו, סימן קכו. באותה תשובה הוא דן בשאלה מדוע מצאנו שלפעמים חז״ל דרשו פסוקים לגנאי גם ביחס לאישים הידועים כצדיקים. כך, למשל, בנוגע למעשה דוד ואביגיל (עיינו מגילה יד ע״ב), וכן בנוגע ליוסף, שיש דעה שלפיה התכוון לחטוא עם אשת פוטיפר.
בדבריו הוא דן גם בשאלה מדוע חז״ל תיארו דמויות מסוימות באופן שלילי, אף שעל פי פשוטו של מקרא לא מצאנו התנהגות רעה מצדן<
לדעתו, הסבר הדבר מבוסס על דברי הגמרא במסכת שבועות ל ע״א, שלפיהם יש חובה לדון את האדם לכף זכות, וחובה זו נלמדת מן הפסוק: ״בצדק תשפוט עמיתך״.
הרמב״ם, בפירושו למשנה באבות א, ו, היטיב לבאר את החובה לדון לכף זכות:
והוי דן את כל האדם לכף זכות – עניינו, שאם יהיה אדם שאינו ידוע לך, לא תדע האם צדיק הוא או רשע, ותראהו עושה מעשה או אומר דבר, שאם יפורש באופן מה הריהו טוב, ואם תפרשהו באופן אחר הרי הוא רע – פרשהו כטוב, ואל תחשוב בו רע. אבל אם היה איש ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשי הטוב, ונראה לו מעשה שכל תכונותיו יורו על היותו מעשה רע, ואין להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק רב מאד ובאפשרות רחוקה – צריך לפרש אותו כטוב, הואיל ויש צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לחושדו, ועל זה יאמרו: ״כל החושד כשרים לוקה בגופו״. וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, ואחר כך ראינוהו עושה מעשה שראיותיו כולן מורות שהוא טוב, ובו צד אפשרות רחוקה מאד לרע – צריך להשמר ממנו, ולא להאמין בו טוב, הואיל ויש בו אפשרות לרע, אמר: ״כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בליבו״. ואם היה בלתי ידוע, והמעשה נוטה אל אחד משני הקצוות – צריך בדרך המעלה שידון לכף זכות, איזה משני הקצוות שתהיה.
מדברי הרמב״ם עולה כי יש הבדל בין אדם שאיננו מכירים, שאותו יש לדון לכף זכות, לבין אדם הידוע כרשע, שאם מעשיו מתפרשים לשני פנים, יש מקום להיזהר מלפרשם לטובה.
על פי הדברים הללו, אפשר להבין את גישתם של חז״ל: כשם שיש חובה לדון את הצדיק לכף זכות, כך יש להיזהר מלדון את הרשע לכף זכות כאשר מעשיו מעידים עליו לרעה. זו הסיבה שחז״ל דנו את הצדיקים לכף זכות ואת הרשעים לכף חובה.
אולם עדיין יש לשאול: מדוע במקומות מסוימים דרשו חז״ל לגנאי גם ביחס לצדיקים?
על כך כתב המהרלב״ח:
שאף על פי שדרכם זכרונו לברכה בכך כשהפסוקים מורים שראוי להטות מהדרך ההוא בהכרח להם ז״ל לדרוש על פי מה שיורה הפסוקים הן לטוב הן למוטב… גם בענין יוסף יש כמה פסוקים שהכריחו להם ז״ל לדרוש מה שדרשו והם לעשות מלאכתו כי זה מיותר הוא דמה לנו לדעת למה בא. אם פירוש הפסוק הוא כתרגומו גם ותתפשהו בבגדו. גם ותשב באיתן קשתו כמבואר במקומו בסוטה פרק ואל /ואלו/ נאמרין. עוד אני אומר שדרשה כזאת איננה כנגד מעלת הצדיק כיון שהוא דבר במחשבה ולא יצא לפועל אף על פי שתהיה לאיזו סבה שתהיה. ויש לנו דמחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה בישראל זולתי בעבודה זרה. ולכן אין זה חסרון בצדיק דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. אדרבה הוא לו מעלה כיון שלבסוף ניצול מהעבירה.
כלומר, כאשר הפסוקים עצמם מורים על פירוש מסוים, חז״ל נדרשים לפרש על פיהם, גם אם התוצאה היא לימוד לגנאי. נוסף על כך, כאשר מדובר במחשבה שלא יצאה לפועל, אין בכך בהכרח פגיעה במעלתו של הצדיק, שהרי בסופו של דבר הוא התגבר על יצרו וניצל מן העבירה.
עדיין עלינו לשאול: היכן מצאו חז״ל בתנ״ך התייחסות לעשיו כרשע? לכאורה, אפשר לומר שהלימוד אינו נובע ממעשיו של עשיו עצמו, אלא ממעשי צאצאיו. מכיוון שזרעו של עשיו נהג באכזריות כלפי עם ישראל, אפשר היה להסיק שכבר מראשיתו טבועה בו תכונה זו, שהרי הצאצאים נמשכים מן האבות.
אולם הסבר זה מעורר קושי. לא מצאנו שחז״ל דנו את ישמעאל לכף חובה, ולהפך, הם אמרו שחזר בתשובה (עיינו מגילה, סוף פרק א). והרי גם הישמעאלים נהגו באכזריות כלפי עם ישראל. חז״ל אף סיפרו שהמלאכים ביקשו שהקב״ה לא יציל את ישמעאל, בשל מה שעתידים צאצאיו לעשות לעם ישראל, והקב״ה השיב: ״באשר הוא שם״ (עיינו רש״י, בראשית כא, יז).
לכן נראה שהיחס של חז״ל כלפי עשיו נובע מעיון בפסוקים עצמם. הפסוק המרכזי המבאר את היחס הראוי כלפי עשיו נמצא בספר מלאכי (א, ב-ג):
אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר.
אמנם, הפסוקים אינם מכוונים ליעקב ולעשיו עצמם, אלא לצאצאיהם, כלומר לבני ישראל ולבני עשיו, אדום. אולם מכיוון שהנביא תלה את הדברים ביעקב ובעשיו, יש מקום ללמוד מכאן שכך יש להבין גם את היחס לעשיו עצמו.
אפשר ללמוד על כך גם מדברי התורה על יצחק ורבקה: ״וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב״ (בראשית כה, כח).
משמע מן הפסוק שרבקה אוהבת את יעקב, ואילו אהבתה לעשיו אינה נזכרת. אין דרכה של אם שלא לאהוב את בנה, ואם התורה מדגישה את אהבת רבקה ליעקב ואינה מזכירה אהבה דומה לעשיו, הדברים אומרים דרשני. אפשר להבין מכך שעשיו לא היה רק אדם ששאל שאלות על עישור המלח, אלא אדם שהתנהגותו הייתה שלילית ביותר, עד כדי ציד נשים והריגת בעליהן.
נוסיף ונאמר שיש הבדל יסודי בין עשיו לישמעאל. ישמעאל נולד לאברהם, אך לא משרה אלא מאישה אחרת. לכן מובן מדוע אינו נכלל בסגולת ישראל, כלומר אינו חלק מן העם הנבחר.
אולם ביחס לעשיו מתעוררת שאלה גדולה: מדוע העם הנבחר לא יצא מעשיו ומיעקב יחד? הרי שניהם נולדו לאותו אב ולאותה אם. מצאנו אצל יעקב שכל בניו, אף שנולדו מאימהות שונות, נכללו בעם ישראל. מדוע אפוא לא נכלל עשיו בעם הנבחר?
נראה שהתשובה היא שהקב״ה דחה את עשיו בשל התנהגותו הרעה.
נוסף על כך, התורה מספרת:
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי: וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה (בראשית כו, לד–לה).
עשיו לקח נשים חיתיות, בניגוד לדרכם של האבות. אברהם, למשל, טרח לשלוח את אליעזר כדי להביא אישה לבנו ממשפחתו. התורה מציינת שנשותיו של עשיו היו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ומכאן עולה שהיו במעשיהן ובהתנהגותן דברים שלא תאמו את דרכם.
מי שלוקח אישה שאינה הולכת בדרך ה', יש בכך עדות גם עליו, שכן הדבר עשוי ללמד שגם הוא אינו הולך בדרכם של האבות ובדרך ה'.
דבר הלכה: הריגת אנשי שכם – מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן
בפרשתנו מסופר על הריגת אנשי שכם בידי שמעון ולוי. בעניין זה ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן: מכוח איזה דין הרגו שמעון ולוי את אנשי שכם? למעשה, יש כאן מחלוקת גם בשאלה הלכתית עקרונית.
הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם ט, יד) טוען שאנשי שכם נהרגו משום שלא שפטו והענישו את שכם על מעשהו – לקיחת דינה ועינויה. כיוון שאנשי שכם לא הענישו אותו, הגיע להם עונש.
כלומר, לשיטת הרמב"ם, אחת משבע מצוות בני נח היא הקמת בתי דין. לפי שיטתו, כאשר בן נח אינו מקיים אחת משבע המצוות, הוא מתחייב בעונש מיתה. כך גם ביחס לדינים: אם בני נח אינם מקימים בתי דין, הם מתחייבים במיתה. לכן, לשיטת הרמב"ם, אם במקום מסוים אין מקימים בתי דין כדי להעניש על עבירות הנוגעות לשבע מצוות בני נח, בני המקום מתחייבים מיתה ונענשים.
הרמב"ן (בפירושו על התורה, בראשית לד, יג) אינו חולק על עצם החובה להקים בתי דין. גם בני נח מחויבים להקים בתי דין, ואף יותר מכך: לשיטתו, בני נח מחויבים להקים בתי דין שידונו לא רק בעניינים הנוגעים לשבע מצוות בני נח, אלא גם בעניינים נוספים. הרמב"ן מרחיב את חובת הדינים גם לדיני גנבה, אונאה, עושק, שכר שכיר, שומרים, אונס ומפתה, נזיקין, חובל בחברו, הלוואה ומקח וממכר.
מכל מקום, ברור שלדעת הרמב"ן בני נח מחויבים לדון בעניינים הנוגעים לשבע מצוות בני נח, ועליהם להקים מערכת משפט שתדון בעניינים השייכים להם. המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן אינה אפוא בשאלת עצם החובה להקים בתי דין, אלא בשאלה אם מי שאינו מקיים חובה זו מתחייב במיתה.
הרמב"ן טוען שבני נח אינם נענשים על ביטול מצוות עשה, אלא רק על עבירה על מצוות לא תעשה. כלומר, אף שהקמת בתי דין היא אחת משבע מצוות בני נח, אין על ביטולה חיוב מיתה. חיוב המיתה חל רק כאשר בני נח עוברים על אחת ממצוות הלא תעשה.
לכן, לדעת הרמב"ן, הסיבה לכך ששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם אינה משום שלא הקימו בית דין כדי להעניש את שכם, אלא משום שהיו עובדי עבודה זרה. מכיוון שעבדו עבודה זרה, התחייבו מיתה, וזה היה הטעם להריגתם, בלי קשר למעשהו של שכם.
זו אפוא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן: האם בני נח נענשים במיתה על אי־הקמת בתי דין. שניהם מסכימים שיש לבני נח חובה להקים בתי דין, אך לדעת הרמב"ם הם נענשים על ביטול חובה זו, ואילו לדעת הרמב"ן אין על כך חיוב מיתה.
מכאן אפשר ללמוד על דיון רחב שמצאנו בדברי האחרונים בעניין הגדרתו של גר תושב.
הרמב"ם מבאר שכדי להיות גר תושב, אדם צריך לקבל על עצמו שבע מצוות בני נח בפני בית דין. עוד כתב הרמב"ם שבזמן הזה, כשאין היובל נוהג, אין מקבלים גרי תושב. ראו רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם ח, י–יא; הלכות איסורי ביאה יד, ז–ח; הלכות שמיטה ויובל י, ח–ט.
עם זאת, ישנם אחרונים שטענו שכל זה נכון דווקא כאשר מדובר באדם יחיד, אבל אם ישנה אומה שלמה שמקיימת את שבע מצוות בני נח, הרי שהיא בגדר גר תושב.
מתוך כך דנו רבים במעמדם של המוסלמים, ואולי גם של הנוצרים. ביחס לנוצרים, הדבר תלוי בשאלה אם בני נח אסורים בשיתוף, או שמא האיסור על בני נח הוא דווקא עבודה זרה, אך לא שיתוף. שאלה זו תלויה במחלוקת ראשונים ואחרונים בשאלת מעמדו של השיתוף, ובפרט בשאלה אם הנוצרים נחשבים כעובדים עבודה זרה או כמשתפים.
לגבי המוסלמים, לכאורה אין קושי, שכן הם מקיימים את שבע מצוות בני נח. לכן, לפי הבנת אותם אחרונים, ניתן לומר שהם בגדר גר תושב.
אולם יש להעיר על כך ולומר שהדבר אינו פשוט. מדוע? כדי להיות בגדר גר תושב, יש לקיים את כל שבע מצוות בני נח, ואחת מהן היא הקמת בתי דין שידונו את העוברים על העבירות. מכיוון שהמוסלמים אינם מקימים בתי דין שמענישים על כל שבע מצוות בני נח – כגון גזל, רצח, ניאוף וכדומה – יש מקום לומר שאינם מקיימים את כל שבע המצוות, ולכן אינם בגדר גר תושב.
כך גם ביחס לנוצרים: אפילו אם נניח שאינם עוברים על איסור שיתוף, עדיין קשה לומר שהם מקיימים את כל שבע מצוות בני נח. זאת משום שאינם מקימים בתי דין שמענישים על כל שבע המצוות. אמנם הם מענישים על גזל ועל רצח, אך אינם מענישים על ניאוף, ואין חוק האוסר ניאוף. מכיוון שכך, יש מקום לומר שאינם מקיימים את שבע מצוות בני נח במלואן.
לכן, בפשטות נראה שכיום לא הנוצרים ולא המוסלמים נחשבים בגדר גרי תושב.
[1] עיין מסכת גיטין נו, ע"ב; מסכת גיטין נז, ע"ב; מסכת עבודה זרה ח, ע"ב; מסכת עבודה זרה י, ע"ב; ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד, הלכה ה; ירושלמי, מסכת כתובות, פרק א, הלכה ה; ירושלמי, מסכת גיטין, פרק ה, הלכה ז.
להורדת המאמר לחצו כאן