עלון חכם לב – פרשת נח

עלון חכם לב

פרשת נח

 

ללכת בדרכיו של הקב"ה

בתחילת הפרשה נאמר על נח: "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו".

המדרש שואל מדוע נקרא נח צדיק, ומבאר שנח היה זן ומפרנס את הבריות. כשם שהקב"ה זן ומפרנס את העולם כולו, כך נח דאג לבריות שסביבו, ובכך הלך בדרכיו של הקב"ה.

יש כאן שתי נקודות חשובות מאוד. הנקודה הראשונה היא השאלה כיצד אנחנו יכולים ללכת בדרכו של הקב"ה?

הרמב"ם מונה בתוך מצוות התורה את הציווי "והלכת בדרכיו" (ספר המצוות, עשה ח). יש מצווה ללכת בדרכיו של הקב"ה, וכאשר האדם הולך בדרכיו, הוא מתקרב אליו ונדבק בו.

הדבר קשור גם למה שלמדנו בפרשת בראשית: האדם נברא "בצלם אלוקים". משמעות הדבר היא שלאדם יש, במידה מסוימת, דמיון לקב"ה ויכולת ללכת בדרכיו.

ומכאן גם מגיעה המחויבות שלנו. כאשר הקב"ה נתן לאדם יכולת לעשות טוב, הרי שבכך מוטלת עליו גם האחריות להשתמש ביכולת הזו.

הקב"ה מיטיב עם בריותיו, זן ומפרנס אותן ודואג לעולם כולו. לכן גם האדם נדרש ללכת בדרכו: להיות אדם טוב, לדאוג לאחרים ולראות את מי שנמצא סביבו.

וזו הנקודה השנייה. נח לא חשב רק על עצמו. הוא זן ומפרנס את הבריות. הוא ראה את האחר ודאג לו.

זהו אחד התפקידים הגדולים של האדם: לא לחיות רק בתוך ארבע אמותיו ולא לחשוב רק על עצמו, אלא להסתכל החוצה ולשאול: מה קורה עם האדם שנמצא לידי? האם הוא זקוק לעזרה? האם אני יכול להועיל לו?

אדם גדול הוא אדם שיודע לצאת מעצמו ולהסתכל על הזולת.

הדבר מקבל משמעות מיוחדת בתקופה שבה עם ישראל נמצא במלחמה. אנחנו רואים את החיילים שלנו שיוצאים להילחם ודואגים לא רק לעצמם, אלא לכלל ישראל. הם מוכנים למסור מעצמם למען אחרים. זוהי מעלה גדולה של מי שהולך בדרכיו של הקב"ה – לראות את האחר ולפעול למענו.

אבל גם מי שאינו נמצא בחזית יכול ללכת באותה דרך. כל אחד מאיתנו יכול לשאול את עצמו: למי אני יכול לעזור? את מי אני יכול לחזק? למי אני יכול לתת מילה טובה? על מי אני יכול לחשוב מעבר לעצמי?

אם נלמד מנח את המידה הזו, נוכל להפוך את החברה שלנו לחברה טובה יותר – חברה שבה אנשים אינם חושבים רק על עצמם, אלא רואים את הזולת ודואגים לו.

ובוודאי שבתקופה כזו, כאשר עם ישראל מתמודד עם אויבים ועם אתגרים גדולים, האחריות הזו מקבלת משנה חשיבות.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכיו של הקב"ה, לראות תמיד את האחר ולדאוג לו, ומתוך כך תעמוד לנו זכות זו לשמירה ולהצלחה.

שהקב"ה ישמור על כל חיילי צה"ל, על כל אזרחי ישראל, ויוציא את עם ישראל מאויביו הקמים עליו להרע לו.

שנזכה במהרה לימים טובים, לבשורות טובות, לשלום ולישועה.

 

השתדלות – ומה לא תלוי בנו

בפרשתנו ישנו סיפור מעניין מאוד על נח והעורב והיונה. לאחר המבול, נח שולח מן התיבה את העורב ולאחר מכן את היונה. ולא ברור בדיוק מה הייתה מטרת שליחת היונה. הרי בסופו של דבר, גם לאחר שהיונה חזרה והביאה בפיה עלה זית, נח לא יצא מן התיבה עד שהקב"ה ציווה עליו לצאת.

אם כן, מדוע שלח נח את העורב ואת היונה?

ייתכן שנח רצה לצאת מן התיבה גם בלי ציווי מפורש של הקב"ה. הוא חשב שעל האדם לעשות השתדלות. אמנם אנחנו בוטחים בקב"ה, אבל יחד עם זאת האדם צריך לעשות את המוטל עליו ולא לשבת בחוסר מעש.

והנה, היונה מלמדת את נח יסוד חשוב. היונה חוזרת אל התיבה ובפיה עלה זית. חז"ל דרשו על כך: "אמר רבי אלעזר: אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם" (סנהדרין קח, ע"ב).

היונה מלמדת את נח שעדיף לקבל אפילו דבר מועט מן הקב"ה, מאשר ליהנות משפע המגיע מידי אדם. יש כאן מסר של ביטחון בה'.

ייתכן שזהו גם המסר שנח היה צריך ללמוד: יש הבדל בין השתדלות שהאדם צריך לעשות בעניינים שבאחריותו, לבין הנהגה אלוקית גדולה שבה האדם צריך לדעת לסמוך על הקב"ה.

בוודאי שעל האדם לעשות השתדלות. אנחנו מאמינים בדרך של השתדלות, ולא בגישה של ישיבה בחוסר מעש. אבל צריך לדעת שיש דברים שהם חלק מהנהגתו הכללית של הקב"ה בעולם, ובדברים הללו אין לחשוב שהכול תלוי בנו.

יש להבחין בין המהלכים הגדולים של הנהגת העולם לבין העניינים הפרטיים שבהם אנחנו מצווים לפעול ולהשתדל.

כך אפשר להבין גם את הסיפור של יהודה ותמר. תמר ידעה שהמלכות והמשיח עתידים לצאת ממנה, ובכל זאת לא גילתה את הדבר באופן שהיה עלול להלבין את פני יהודה. היא סמכה על כך שהקב"ה יוביל את הדברים למקום הנכון.

הגאולה היא מהלך אלוקי. כיצד בדיוק הקב"ה יביא אותה – זו כבר אינה שאלה שעלינו לפתור בכוחות עצמנו.

אין משמעות הדבר שאסור לנו לעשות השתדלות. להפך. עלינו לעשות את מה שביכולתנו. כך זכינו, בעזרת ה', לעלות לארץ ישראל, ליישב את הארץ ולפעול למען בניינה. יש מקום להשתדלות, ויש מקום לעשייה.

אבל צריך להיזהר שלא להגיע למחשבה שהכול תלוי בנו. אסור לנו לחשוב: "אם אנחנו לא נעשה – הגאולה לא תגיע". זו אינה הדרך הנכונה. אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות המוטלת עלינו, אבל במקביל לדעת שהקב"ה מנהיג את העולם, והגאולה אינה תלויה רק בכוחות האדם.

הנקודה שנח למד מן היונה היא אפוא איזון חשוב: מצד אחד – השתדלות; מצד שני – ביטחון.

אנחנו עושים את שלנו, פועלים, משתדלים ומתקדמים. אבל את התמונה הגדולה אנחנו משאירים בידיו של הקב"ה.

שנזכה לדעת לעשות את ההשתדלות הנכונה, בלי להיכנס ללחץ ולמחשבה שהכול מוטל על כתפינו, ומתוך אמונה וביטחון שהקב"ה מנהיג את עולמו ומוביל אותו אל התכלית הנכונה.

 

לא עושים בלי ציווי

בפרשת נח מסופר על הציווי שהקב"ה ציווה את נח לעשות תיבה. נח בונה את התיבה ונכנס אליה, ולאחר תקופה ממושכת הוא שולח את העורב ולאחר מכן את היונה.

היונה חוזרת אליו ובפיה עלה זית, ואז נאמר: "וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד" (בראשית ח, יא–יב).

ולאחר מכן התורה מספרת: "וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ… וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ" (שם, יג–יד).

ואז מגיע הציווי: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ… וַיֵּצֵא נֹחַ" (שם, טו–יח).

והדברים נפלאים. נח הרי שלח את העורב ואת היונה כדי לברר אם המים כבר ירדו. הוא ראה שהמים הולכים וחסרים, והיונה אף חזרה עם עלה זית. ובכל זאת, נח אינו יוצא מן התיבה עד שהקב"ה מצווה אותו במפורש: "צֵא מִן הַתֵּבָה". מדוע?

הרב משה פיינשטיין זצ"ל (בספר "דבר משה" על פרשת נח) עומד על נקודה זו ומלמד מכאן יסוד חשוב: אין לאדם לעשות דברים על דעת עצמו בענייני עבודת ה', אלא עליו לפעול על פי רצון ה' והדרך שנמסרה לנו בתורה.

אין הכוונה שהאדם אינו צריך להשתמש בשכלו. להפך. השכל הוא אחד הכלים החשובים שהקב"ה נתן לאדם, ועל האדם להתבונן ולחשוב כיצד עליו לפעול.

אבל השכל אינו בא להחליף את ציווי ה'. האדם צריך להתבונן בתורה ובדברי חז"ל ומתוכם להבין מהי הדרך הנכונה שבה עליו ללכת.

לפעמים אנשים חושבים שעליהם לחדש דרכים חדשות בעבודת ה'. הם מחליטים בעצמם מהי הדרך הנכונה לעבוד את ה', וממציאים לעצמם דרכים ופעולות שלדעתם יביאו אותם למקום הנכון.

אבל עבודת ה' אינה דבר שאנחנו ממציאים בעצמנו.

אנחנו צריכים להתבונן בתורה ובדברי חז"ל ולראות מה הקב"ה רוצה מאיתנו. אנחנו מקבלים את הדרך מן התורה, ולא יוצרים לעצמנו דרך חדשה שאינה מבוססת על דבר ה'.

נח מלמד אותנו את היסוד הזה בצורה מיוחדת. הוא יכול היה לחשוב שהגיע הזמן לצאת. הוא יכול היה לראות שהמים כבר יבשו ולהסיק מכך שהגיע הרגע. אבל הוא מחכה לציווי מפורש של הקב"ה.

כך גם אנחנו. לפעמים איננו יודעים בדיוק מהי הדרך הנכונה. דווקא במצבים כאלה עלינו לעצור, להתבונן בתורה ובדברי חז"ל, ולשאול מהו רצון ה'.

לא כל דבר שנראה לנו נכון הוא בהכרח הדרך הנכונה בעבודת ה'. עלינו לבחון את הדברים לאור התורה, ומתוכה ללכת בדרך שהקב"ה ציווה אותנו.

זהו אחד המסרים שאפשר ללמוד מנח: בעבודת ה' אנחנו לא ממציאים את הדרך – אנחנו מבקשים לדעת מהי הדרך שהקב"ה רוצה שנלך בה.

 

ללמוד מן הקשת – המורכבות של העולם

בפרשתנו מסופר על המבול, ולאחר המבול אנו קוראים על כך שהקב"ה נתן את הקשת בענן כאות לברית, לסימן לכך שלא יביא עוד מבול על הארץ.

ונשאלת השאלה: מדוע דווקא הקשת נבחרה להיות הסימן לכך שהקב"ה לא יביא עוד מבול לעולם?

נראה לומר שהקשת מסמלת את המורכבות של העולם. הקשת מורכבת מריבוי צבעים, והיא מלמדת אותנו שהעולם אינו רק שחור ולבן. המציאות מורכבת, ויש בה גוונים רבים.

כבר הזכרנו בעבר נקודה דומה ביחס לכיפה סרוגה. הכיפה הסרוגה יכולה לסמל במידה מסוימת את המורכבות של העולם ואת הצורך לחבר בין עולמות שונים. החיים אינם פשוטים, ולא תמיד ניתן להגדיר כל דבר כ"טוב" או "רע", כ"רוחני" או "גשמי". ישנם ערכים שונים, ולעיתים על האדם מוטלת המשימה לדעת כיצד לשלב ביניהם בצורה נכונה.

עלינו לדעת לשלב בין הגשמיות לרוחניות, בין צרכים שונים ובין ערכים שונים. החיים אינם מורכבים מדברים חד-צדדיים. יש צורך לדעת לחבר בין הדברים וליצור את השילוב הנכון.

הקשת מסמלת בדיוק את הדבר הזה: יש בה צבעים רבים ושונים, ודווקא החיבור ביניהם יוצר את היופי המיוחד שלה.

ייתכן שזהו גם אחד המסרים שאנו יכולים ללמוד מהקשת. הקב"ה מכיר את הקשיים שיש לאדם בעולם הזה – את ההתמודדות עם היצר הרע, את הקושי לשלב בין הגשמיות לבין הרוחניות, ואת האתגר לחיות חיים של תורה ומצוות בתוך עולם מורכב.

הקושי אינו אומר שעלינו לוותר על אחד הצדדים. להפך – עלינו ללמוד כיצד לחבר ביניהם בצורה נכונה. לדעת לחיות בעולם הזה, להשתמש בענייני העולם הגשמי בצורה נכונה, ובו בזמן להישאר מחוברים לתורה, למצוות ולעבודת ה'.

זהו המסר שהקשת יכולה ללמד אותנו: לא כל דבר הוא שחור או לבן. ישנם גוונים רבים, וישנה מורכבות. אך בתוך המורכבות הזו מוטל על האדם למצוא את הדרך הנכונה, ליצור את השילוב הראוי ולכוון את כל כוחותיו לעבודת ה'.

שנזכה ללמוד מן הקשת את המסר הזה – לדעת להתמודד עם המורכבות, לחבר בין הדברים השונים בצורה נכונה, וגם כאשר ערכים שונים מתנגשים זה בזה, לדעת כיצד למצוא את הדרך הנכונה לעבוד את ה' בשלמות.

 

לדעת לראות את הדברים מכמה זוויות

בפרשתנו מסופר על נח שלאחר המבול השתכר, וכאשר בא חם בנו, הוא לא כיסה את אביו. לעומת זאת, שם ויפת באו וכיסו אותו. לאחר מכן נאמר: "וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן" (בראשית ט, כד).

רבי יוסף בכור שור מביא כמה הסברים לשאלה מי הוא אותו "בנו הקטן". אחד ההסברים שהוא מביא הוא שהכוונה אינה לחם עצמו, אלא לכנען, שהיה בנו הקטן של חם. על פי הסבר זה, ניתן לקרוא לכנען "בנו הקטן" של נח, משום ש"בני בנים כבנים".

אולם רבי יוסף בכור שור אינו מקבל את הפירוש הזה, והוא מסביר ש"בנו הקטן" הכוונה לשם. לפי פירושו, שם היה בנו הקטן של נח, והוא זה שפעל לטובה וכיסה את ערוות אביו. לכן, בהמשך, נח קילל את כנען, אך בירך את שם. נח ידע את אשר עשה לו בנו הקטן – שם – ולכן בירך אותו על מעשיו.

ונשאלת השאלה: מדוע התורה אינה מפרשת לנו במפורש מיהו "בנו הקטן"? מדוע לא כתוב בפירוש שמדובר בשם, בכנען או בחם, לפי השיטות השונות?

ייתכן שהתורה השאירה את הדברים בכוונה בצורה שאינה חד-משמעית, משום שהמסר יכול להיות נכון ביחס לכמה מהדמויות. חם פעל לרעה, שם פעל לטובה, וכנען, לפי אחד ההסברים, היה שותף למעשהו של חם. התורה אינה ממהרת לצמצם את הפסוק לפירוש אחד בלבד, אלא משאירה לנו מקום לראות את הדברים מכמה זוויות.

ואולי אפשר ללמוד מכאן נקודה חשובה מאוד לחיים. הרבה דברים יכולים להיות נכונים ביחס ליותר מאדם אחד, והרבה פעמים המציאות מורכבת יותר ממה שנראה לנו במבט ראשון.

אנחנו נוטים להסתכל על אירועים דרך נקודת המבט שלנו. אנחנו רואים את הדברים כפי שהם נראים לנו, וממילא נדמה לנו שההבנה שלנו היא ההבנה היחידה האפשרית. לפעמים אנחנו אפילו משוכנעים שאם השני חושב אחרת, סימן שהוא פשוט לא מבין את המציאות.

אבל לא תמיד כך הם פני הדברים.

ייתכן שההסתכלות שלנו נכונה, ובאותו זמן גם ההסתכלות של האדם שמולנו נכונה מנקודת מבט אחרת. יכול להיות שאנחנו רואים צד מסוים של המציאות, ואילו האדם השני רואה צד אחר.

זה לא אומר שכל דעה נכונה באותה מידה, ולא שכל טענה צודקת. אבל זה כן מלמד אותנו שלא למהר לבטל את ההבנה של האחר רק משום שהיא שונה משלנו.

התורה מלמדת אותנו לפעמים להשאיר מקום לכמה אפשרויות ולהבין שהמציאות אינה תמיד פשוטה וחד-ממדית.

אם נלמד להקשיב, להתבונן ולנסות להבין גם את נקודת המבט של האדם שמולנו, נוכל לראות את המציאות בצורה רחבה ועמוקה יותר.

שנזכה ללמוד מן התורה את היכולת להסתכל על הדברים מכמה זוויות, לא למהר לבטל את דעתו של האחר, ולדעת שגם כאשר אנחנו רואים את הדברים בצורה מסוימת – ייתכן שיש עוד צדדים שראוי לנו לראות.

 

דבר הלכה: שמירת שבת לנכרי שעומד בתהליך גיור

מובא במסכת סנהדרין[1]: "ואמר ריש לקיש עכו"ם ששבת חייב מיתה שנאמר 'ויום ולילה לא ישבותו' ".

נציין שהיתה מחלוקת בין האחרונים במקרה שאחד נימול ולא טבל אם יכול לשמור שבת. היו בין האחרונים שטענו שיש לו חובה לשמור שבת, כיון שהוא נכנס בברית אחד, הוא חייב בברית אחר. במסכת שבת[2] מבואר שבני ישראל נצטוו על השבת במרה קודם מעמד הר סיני, קודם שטבלו. ובני ישראל קיימו את השבת עוד לפני שטבלו. לכן, נלמד שיש חיוב שמירת "שבת מרה" לאחר מילה. היו עוד טענות לחייב בשמירת שבת[3].

לדעתי, קשה לחדש חיוב בשמירת שבת. אי אפשר ללמוד מהציווי של ה' לבני ישראל במרה, כיון שזוהי גזירת הכתוב ואין משם ראיה שכל מי שנימול חייב לשמור את השבת. בני ישראל קיימו כל מיני מצוות עוד קודם שטבלו, ובוודאי מי שנימול ולא טבל אינו חייב בקיום ושמירת מצוות אלו. בני ישראל הצטוו על הדינים ופרה במרה. מכל ראיותיו אי אפשר להוכיח שיש חיוב לשמירת שבת. יחד עם זאת, טענתי שאין איסור. דבריי מתבססים על הנקודות הבאות:

• האיסור לנכרי לשבות, נאמר רק לנכרי שעובד עבודה זרה[4].
• האיסור לנכרי לשבות, הוא מחשש שיבואו ללמוד מדרכיו שיחשבו שהוא יהודי וילמדו ממעשיו שלא שומר תורה ומצוות[5]. כאן אין חשש, שהרי הוא כבר מתחיל לשמור מצוות ובקרוב יהיה חייב בכל המצוות.
• האיסור לנכרי לשבות נאמר דווקא כשנעשה בדרך חובה ובדרך קבע, בגדר חידוש דת. כאן אפשר לומר שהנכרי לא יעשה בדרך חובה [יתכוון לשם שכר, ולא לשם חובה. לדעת הרדב"ז[6], הדבר תלוי בכוונתו. כך גם משמע מדברי עוד אחרונים[7]], וגם אינו בדרך קבע [לדעת הרב פיינשטיין זצ"ל[8], תלוי אם נעשה בדרך קבע].
• יש צד לומר שגר שמל ולא טבל, יצא מכלל בני נח. הוא לא נכנס לכלל בני ישראל, אבל כבר יצא מכלל בני נח ולכן הוא לא נאסר בשמירת השבת.
• לדעת רש"י[9], אפילו גר תושב חייב בשמירת השבת.
• אפילו אם נחוש לדעת הפוסקים שסברו שאסור לגר שמל ולא טבל לשמור את השבת, אפשר לומר לו שבמוצ"ש יעשה מלאכה. הרי לדעת אחרונים רבים[10], איסור שביתה של בני נח, נאמר דווקא יום ואחר כך לילה.
• התוס' ישנים[11] נקט שנכרי שדעתו להתגייר, יכול לשמור שבת.

לדעתי, גם נכרי שעומד בתהליך גיור יכול לשמור שבת, אבל עדיף שיעשה איזו מלאכה. כך גם כתב הרב משה שטרנבוך שליט"א[12]:

סוף דבר העכו"ם שלפנינו אין אנו מוזהרין להפרישו, שאין אנו מצווין אלא להכשיל עכו"ם אבל לא נצטוינו להפרישם, מיהו אמרתי שיודיעו שבשמירה זו לא תהא לו זכות שמירת שבת אלא רק לאחר שיתגייר וכעת אינו עושה אלא להתרגל בלבד, ואולי ראוי לו לחלל פעם אחת ביום במלאכת שבת כדי להוכיח שלשבת כהלכתה יזכה רק כשיתגייר.

אבל, יש להעיר שלפעמים זה יכול להרגיל את הגר לעשות מלאכה גם בהמשך. כיון שכיום רבים מהגרים אינם באים לגיור לשם שמים וגם אין כולם מלומדים ואינם מבינים את חילוקי הדינים, יש יותר מקום לחשש. לכן, יש צורך להרגילם בצורה שלימה לשמירת שבת ולגבם יש להורות שישמרו שבת בצורה מלאה. רק כשמדובר בגר שהוא מלומד ויכול להבין את חילוקי הדינים וכן הוא מתגייר לשם שמים, עדיף לומר לו לעשות איזו מלאכה בשבת[13].

 

 

 

 

 

 

 

[1] נח, ע"ב.

[2] פז, ע"ב.

[3] עיין שו"ת "בנין ציון", סימן צא.

[4] עיין בשו"ת הרב עזריאל הילדסהיימר, יורה דעה, סימן רל; 'חת"ם סופר', מסכת חולין לג, ע"א, ד"ה ועין רמב"ם וכו'.

[5] חידושי "בית הבחירה", מסכת סנהדרין נט, ע"א.

[6] הלכות מלכים י, י.

[7] הרב דוד שפרבר זצ"ל (בשו"ת "אפרקסתא דעניא", חלק ד, ענינים שונים, סימן שנח) הבין שלדעת הרמב"ם האיסור נאמר דווקא כשעושה לשם מצוה ודת, ואין חילוק בין שבת לשאר מצוות; הרב יוסף באב"ד זצ"ל (בספר "מנחת חינוך", מצוה לב, מוסך השבת, אות ו) דן לגבי דין אסופי שנמצא במקום שיש מחצה על מחצה יהודים וגוים [אין רוב גוים ואין רוב יהודים], שמטילים עליו חיובי ישראל מספק. השאלה נשאלת איך ישבות בשבת? על כך השיב, שלפי דברי הרמב"ם נראה שעיקר הטעם שאסור משום שמחדש דת לעצמו, לכן כאן שחייב מטעם שהוא ספק ישראל, זה לא נחשב מחדש דת לעצמו; עיין שו"ת "ביכורי יעקב", סימן ד; דבריהם עומדים בניגוד לדברי בעל שו"ת "ישמח לבב" (יורה דעה, סימן לג) שהבין בדעת הרמב"ם שחילק בין מצות שבת ולימוד תורה לשאר מצוות. בהלכה ט', מדובר בשבת ובלימוד תורה. בהלכה י', מדובר בשאר מצוות; גם ר' יהושע צבי מיכל שפירא זצ"ל (בספרו "ציץ הקודש", חלק א, סימן לד) התנגד בכל תוקף להבנה שלפי הרמב"ם נכרי ששבת ונכרי שעסק בתורה חייבים מיתה, אך ורק אם עשו כן כדי לבדות דת, אבל אם אינו כדי לבדות דת, מותרים ומקבלים שכר כמי שאינו מצווה ועושה. הוא הביא מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (נט, ע"א) שבה מבואר שהטעם שנכרי שעסק בתורה חייב מיתה, משום שהוי כמו גזל, או כמו שבא על נערה המאורסה. לטעמים אלו בוודאי אין לחלק אם עוסק בתורה לשם בדיית דת, או כדי לקבל שכר. עוד הביא ראיה מדברי ר' שמשון משאנץ (מסכת מכשירין ב, ז) שכתב על דברי התוספתא: "מצא בה תינוק מושלך, מחצה למחצה, מטילין עליו שני חומרין", דהיינו שאסור לעסוק בתורה. הרי בוודאי זה שהוא ספק יהודי, ספק בן נח לא מחדש דת, ובכל זאת, הדבר אסור. לגבי ראייתו הראשונה יש להשיב שלשה יישובים: א. כוונת הגמרא שדווקא כשנעשה בדרך של חידוש דת, אז נחשב כגזל ובא על נערה מאורסה. ב. הדרשה שאסור לנכרי לעסוק בתורה משום גזל, ומשום בא על נערה מאורסה, אסמכתא בעלמא, עיקר הטעם משום חידוש דת. ג. יש לחלק בין שמירת שבת, ובין עיסוק בתורה. חיוב על שמירת השבת הוא משום חידוש דת, חיוב על לימוד תורה הוא אפילו שאינו חידוש דת. נראה שיישוב זה דחוק, והיישוב הראשון הכי נכון. לגבי קושייתו מדברי ר' שמשון משאנץ יש לומר "גברא על גברא קרמית", יכול להיות שר' שמשון לא נקט כשיטת הרמב"ם, ואי אפשר להביא ראיה מדברי ר' שמשון לשיטת הרמב"ם.

[8] שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן ו.

[9] מסכת יבמות מח, ע"ב, ד"ה גר תושב.

[10]  עיין בספר "המקנה", מסכת קידושין לז, ע"ב;  שו"ת "ישמח לבב", יורה דעה, סימן לג; הרב שילה רפאל זצ"ל, בספרו "משכן שילה", במאמר "גיור ללא תורה ומצוות", עמ' רמא; כך גם פסק הרב שמואל סלנט זצ"ל, עיין בשו"ת "בכורי יעקב", לר' יעקב חי זריחן זצ"ל, סימן ד.

[11] מסכת יבמות מח, ע"ב.

[12] שו"ת "תשובות והנהגות", חלק ב, סימן תקיג.

[13] עיין במאמרי "שמירת שבת -לנכרי שמל ולא טבל ולנכרי שבאמצע תהליך גיור?", מובא בספרי "גר המתגייר", כרך ג, הלכות אורח חיים.

---

להורדת המאמר לחצו כאן