פרשת ויצא, תשפ"ז
אורי בצלאל פישר
עלון חכם לב
פרשת ויצא
תפילה – שבח, בקשה והודאה
בפתח פרשת ויצא נאמר: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע… וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ".
הגמרא במסכת ברכות (כו, ע"ב) לומדת מן הפסוק "ויפגע במקום" שיעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית. באותה סוגיה מביאה הגמרא שתי שיטות ביסוד תקנת התפילות: לדעת אחת, תפילות אבות תקנום – אברהם תיקן את תפילת שחרית, יצחק את תפילת מנחה ויעקב את תפילת ערבית. לדעת השיטה השנייה, תפילות כנגד תמידין תקנום – תפילת שחרית כנגד קרבן תמיד של שחר, תפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, ותפילת ערבית כנגד הקטרת האיברים והפדרים שנעשית בלילה.
נראה ששתי השיטות אינן רק מחלוקת היסטורית על מקור התפילה, אלא הן מבטאות שני יסודות מרכזיים במהותה של התפילה.
לפי השיטה שתפילות כנגד תמידים תקנום, התפילה מבטאת את עבודת הקרבן – עמידה לפני הקב"ה מתוך שבח, הודאה והכרה בחסדיו. כשם שקרבן התמיד מבטא את הקשר הקבוע של עם ישראל עם הקב"ה, כך גם התפילה מבטאת הודאה ושבח על כל הטובה שהקב"ה משפיע עלינו.
לעומת זאת, לפי השיטה שתפילות אבות תקנום, התפילה מבטאת את השיח האישי שבין האדם לבוראו. האבות לימדו אותנו לפנות אל הקב"ה, לשפוך לפניו את הלב, לבקש את צרכינו ולהרגיש שכל חיינו תלויים בו.
נמצא אפוא שהתפילה כוללת את שני היסודות גם יחד: מצד אחד – שבח והודאה, ומצד שני – בקשה וקשר אישי עם הקב"ה.
דברים אלו מתאימים גם לדברי הרמב"ם, הסובר שמצוות התפילה היא מצווה מן התורה (ספר המצוות, עשה ה; הלכות תפילה א, א), וסדרה כולל שבח, בקשה והודאה (שם, הלכה ב). בתחילת התפילה אנו משבחים את הקב"ה, לאחר מכן מבקשים את צרכינו, ובסופה מודים לו על חסדיו.
התפילה היא מן המתנות הגדולות שנתן לנו הקב"ה. בכל יום האדם עומד לפני בוראו, מדבר עמו ומרגיש שהקב"ה שומע אותו, רואה אותו ומשגיח עליו. קשר תמידי זה מחזק את האמונה ואת הביטחון בה'.
מלבד זאת, עצם הבקשה מלמדת את האדם שהכול בא מאת הקב"ה. כאשר האדם מבקש, הוא מכיר בכך שאין כוחו ועוצם ידו עושים לו את החיל, אלא הכול תלוי ברצון ה'. מתוך הכרה זו הוא משתדל לתקן את מעשיו ולהתעלות, כדי להיות ראוי יותר לשפע האלוקי.
זהו עומקה של התפילה: היא אינה רק אמצעי לקבלת הבקשות, אלא היא משנה את האדם עצמו. מתוך התפילה האדם מתקרב אל הקב"ה, מזכך את מידותיו ומרומם את עצמו, ומתוך כך זוכה לשפע ולטובה.
נזכה כולנו שהתפילה שלנו תהיה תפילה של שבח, בקשה והודאה; שנכיר בכל החסדים שהקב"ה עושה עמנו, ונפנים שכל חיינו וכל הטוב שיש לנו באים ממנו בלבד. ומתוך כך נזכה לקשר תמידי ועמוק עם הקב"ה.
תפילת ערבית – רשות שהפכה לחובה
בפרשתנו מסופר שיעקב אבינו יוצא מבאר שבע בדרכו לחרן, וכאשר הוא מגיע למקום נאמר: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" (בראשית כח, יא).
הגמרא במסכת ברכות (כו, ע"ב) לומדת מן הפסוק שאין "פגיעה" אלא תפילה, ומכאן שיעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית.
בהמשך הסוגיה (ברכות כז, ע"ב) נחלקו חכמים אם תפילת ערבית היא רשות או חובה, ולהלכה ("טור", אורח חיים, סימן רלה) נפסק שמעיקר הדין תפילת ערבית היא רשות, אלא שכבר קיבלוה עליהם ישראל כחובה.
ויש לשאול: מדוע דווקא תפילת ערבית שונה משאר התפילות?
לפי השיטה שתפילות כנגד הקרבנות תיקנו, הדבר מובן. תפילת ערבית מכוונת כנגד הקטרת האיברים והפדרים שנעשית בלילה, ועבודה זו אינה כקרבן חדש שחובה להקריבו, אלא השלמת עבודת היום והיא אינה מעכבת. משום כך גם תפילת ערבית אינה חובה מעיקרה.
אולם לפי השיטה שתפילות אבות תיקנום, עדיין יש להבין: מדוע דווקא תפילתו של יעקב אבינו היא תפילת רשות?
אפשר לבאר זאת על פי דברי הגמרא במסכת חולין (צא, ע"ב). הגמרא מספרת שכאשר יעקב אבינו עבר את מקום המקדש, בתחילה המשיך בדרכו, כפי שנאמר: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י). לאחר מכן אמר לעצמו: "אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי ולא התפללתי?" ביקש לחזור, ומיד קפצה לו הדרך עד שהגיע למקום, ועל כך נאמר: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (בראשית כח, יא).
נמצא שבתחילה לא התכוון יעקב להתעכב שם לתפילה, אלא לאחר שהתעורר בליבו הרצון להתפלל במקום הקדוש חזר לשם וזכה שקפצה לו הדרך. אפשר לומר שמכאן יש רמז לכך שתפילת ערבית אינה חובה גמורה מתחילתה, אלא באה מתוך רצון פנימי של האדם להתקרב אל הקב"ה.
ונראה להוסיף ביאור נוסף.
תפילת ערבית היא תפילתו של יעקב אבינו, והיא נאמרת בלילה. הלילה מסמל את תקופת הגלות, את החושך ואת ההסתר. בזמן של הסתר פנים קשה יותר להתפלל. כאשר האדם שרוי בחושך, בניסיונות ובקשיים, אין קל לעמוד לפני הקב"ה מתוך אמונה וביטחון.
אולי משום כך מעיקר הדין לא חייבו חכמים את תפילת ערבית כחובה גמורה. דווקא התפילה הנאמרת בשעת החושך היא הקשה ביותר.
אולם גדולתם של ישראל היא שדווקא תפילה זו התקבלה על ידם כחובה. עם ישראל הבין שדווקא בשעות החשכה, דווקא בתקופות של גלות והסתר פנים, זקוקים יותר מכל לתפילה. דווקא אז מתגלה עד כמה אנו תלויים בהקב"ה ועד כמה רק אליו אפשר לפנות.
יתרה מזאת, דווקא בתקופות הקשות מתבררת השגחתו המיוחדת של הקב"ה על עמו. אף שאנו נמצאים בגלות ובין שבעים אומות המבקשות לפגוע בנו, עם ישראל ממשיך להתקיים. זוהי עדות להשגחת ה' המתמדת על עמו.
לכן קיבלו ישראל את תפילת ערבית כחובה. מתוך החושך אנו מגלים את האור, ומתוך ההסתר אנו לומדים להכיר שהקב"ה שומע את תפילתנו, משגיח עלינו ומלווה אותנו בכל עת.
יהי רצון שנזכה להתפלל לפני הקב"ה מתוך אמונה שלמה, גם בימי אור וגם בשעות של הסתר פנים, ונזכה במהרה לגאולה שלמה, שבה יתגלה אור ה' לעיני כל.
עולים ויורדים – דרכם של אומות העולם ודרכו של עם ישראל
בפרשת ויצא מתואר חלומו הגדול של יעקב אבינו. התורה מספרת: "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ "(בראשית כח, יב).
רש"י (שם) מעורר שאלה יסודית: לכאורה, היה צריך לומר תחילה שהמלאכים יורדים מן השמים לארץ, ורק לאחר מכן עולים. מדוע נאמר: "עולים ויורדים"?
נאמרו על כך פירושים רבים. אחד הביאורים הוא שהמלאכים שבחלום אינם רק מלאכים כפשוטם, אלא הם משל לשרי האומות. לכל אומה יש שר הממונה עליה, והסולם מבטא את עלייתן וירידתן של הממלכות במהלך ההיסטוריה.
אומות העולם עולות לגדולה, מגיעות לשיא כוחן ושולטות בעולם, אולם בסופו של דבר הן יורדות ומאבדות את כוחן. כך היה בבבל, כך היה במצרים, וכך היה גם באימפריות גדולות נוספות. אף בדורות האחרונים ראינו מעצמות אדירות, כגון האימפריה הבריטית, ששלטו על חלקים נרחבים מן העולם, ולבסוף ירדו מגדולתן.
אצל עם ישראל התמונה שונה לחלוטין. גם לעם ישראל יש עליות וירידות, אך הירידה אינה סוף הדרך. לאחר כל ירידה באה עלייה חדשה. עם ישראל חי וקיים לעד, משום שהקשר שלו עם הקב"ה הוא קשר נצחי.
רעיון זה אינו שייך רק להיסטוריה של האומה, אלא גם לעבודת ה' של כל אחד מאתנו.
כל אדם חווה בחייו עליות וירידות. יש זמנים של התקדמות והתעלות, ויש זמנים של קושי, חולשה ונפילה. אולם אין לראות בנפילה סוף פסוק. אדרבה, פעמים רבות דווקא הנפילה היא שמכינה את הקרקע לעלייה גדולה יותר.
כפי שנאמר: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז). גדולתו של הצדיק אינה בכך שאינו נופל לעולם, אלא בכך שהוא יודע לקום לאחר כל נפילה.
עלינו אפוא לזכור שאין לחשוש מן הנפילות. הן חלק מדרכו של האדם בעבודת ה'. העיקר הוא שלא להישאר במקום, אלא לקום, להתחזק ולהמשיך לצעוד קדימה. דווקא מי שאינו מתייאש מן הנפילה, זוכה להפוך אותה למנוף של צמיחה ועלייה.
יהי רצון שנזכה תמיד לקום מתוך כל קושי, להתחזק בעבודת ה', ולהמשיך לעלות ממדרגה למדרגה מתוך אמונה וביטחון בהקב"ה.
"סולם מוצב ארצה" – לחבר שמים וארץ
בפרשת ויצא מסופר שיעקב אבינו יוצא לגלות, ובדרכו הוא חולם את החלום המפורסם: "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב).
יש שביארו שבפסוק זה טמון יסוד גדול בעבודת ה'. כדי להגיע לשמים, כדי להתעלות מבחינה רוחנית, צריך שהסולם יהיה "מוצב ארצה". דווקא כאשר רגליו של האדם עומדות על הקרקע, כאשר הוא מחובר למציאות ופועל בתוך העולם הזה, הוא יכול להגיע באמת אל השמים.
זהו ייעודו הגדול של האדם – לחבר בין התחתונים לעליונים, בין העולם הגשמי לבין הקדושה.
על יסוד זה מבאר הרד"ק (בפירושו לתורה, בראשית, פרק ב) את משמעות השם "אדם". מצד אחד, האדם נקרא על שם האדמה, שממנה נברא, כדי שלא ישכח את מקורו ואת ענוותנותו. אולם מצד שני, יש באדם גם נשמה אלוקית, השואפת תמיד אל העליונים. נמצא שהאדם מורכב משני עולמות: מן האדמה ומן הנשמה, ותפקידו הוא לחבר ביניהם.
זהו גם פירוש דבריו הידועים של רבי מנחם מנדל מקוצק על הפסוק: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות כב, ל). אמר הרבי מקוצק: מלאכים קדושים יש לקב"ה די והותר; מה שהוא מבקש הם אנשי קודש – בני אדם החיים בעולם הזה, מתמודדים עם קשיי החיים ועם הניסיונות, ואף על פי כן חיים בקדושה.
לכן דווקא מי ש"סולם מוצב ארצה", מי שמחובר לקרקע ולמציאות החיים, יכול לזכות לכך ש"ראשו מגיע השמימה". בכך הוא ממלא את ייעודו בעולם.
רעיון זה מצא את ביטויו גם אצל אברהם אבינו. חז"ל עמדו על כך שלפני אברהם היו מכירים את הקב"ה בעיקר כ"אלוקי השמים", ואילו אברהם פרסם את מלכותו גם בארץ, עד שנקרא "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בראשית כד, ג). אברהם לימד כיצד להשרות את הקדושה בתוך העולם הממשי, וכיצד לחבר בין שמים וארץ.
זהו גם תפקידו של עם ישראל, ואף של כל אדם באשר הוא: להביא את הקדושה אל תוך חיי המעשה, לרומם את המציאות הארצית ולהפוך אותה לכלי לגילוי שכינה.
יהי רצון שנזכה להיות אנשים שרגליהם נטועות היטב בארץ, אך ראשם ושאיפותיהם מגיעים השמימה; שנזכה לחבר בין החומר לרוח, בין הארץ לשמים, ובכך למלא את שליחותנו בעולם.
תורה ובריאות הגוף – דרכו של יעקב אבינו
בפרשתנו מסופר שיעקב אבינו יוצא לחרן בשליחות אביו ואמו, כדי למצוא לעצמו אישה. בדרכו הוא חולם את חלום הסולם. חז"ל דורשים בסוף הפרק הראשון של מסכת מגילה שיעקב אבינו הלך ללמוד תורה בבית מדרשם של שם ועבר, ושהה שם ארבע עשרה שנה.
בהמשך מסופר שיעקב מגיע לחרן, ושם הוא פוגש את הרועים ליד הבאר. התורה מתארת כיצד הם ממתינים עד שיתאספו כל הרועים, כדי שיוכלו לגלול יחד את האבן מעל פי הבאר, משום שהאבן כבדה מאוד .אולם כאשר יעקב אבינו מגיע, הוא ניגש לבדו ומגלגל את האבן מעל פי הבאר.
כיצד הצליח יעקב אבינו להרים אבן כבדה כל כך בקלות? הרי יעקב מתואר כ"איש תם יושב אוהלים", אדם שעוסק בתורה ולומד בבית מדרשם של שם ועבר. כיצד ייתכן שהוא מצליח לעשות מעשה שהרועים המקומיים אינם מסוגלים לעשות לבדם?
אפשר להציע תשובה שלפיה כוחו של יעקב נבע מלימוד התורה שלו. אולם אולי אפשר ללמוד מכאן מסר נוסף.
יעקב אבינו אכן הקדיש שנים רבות ללימוד תורה, אך אין פירוש הדבר שהזניח את בריאות גופו. ייתכן שהיה אדם חזק ובריא, שדאג גם לכושרו הגופני. אין סתירה בין לימוד תורה לבין שמירה על בריאות הגוף. אדרבה, הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ד; מיוחס אליו המימרא: "נפש בריאה בגוף בריא") מדגיש את חשיבות שמירת בריאותו של האדם, כחלק מהדרך הראויה לעבודת ה'.
יעקב אבינו מלמד אותנו אפוא שאדם יכול להיות שקוע בלימוד התורה, ובד בבד לשמור על גופו ולפתח את כוחו הגופני. על האדם לדאוג לבריאותו, לעסוק בפעילות גופנית מתאימה ולשמור על כושר, כדי שיוכל לתפקד היטב ולהתמודד גם עם אתגרים גופניים.
לימוד התורה ושמירת בריאות הגוף אינם סותרים זה את זה. עלינו לשאוף לשלב בין השניים, כך שנוכל לעבוד את ה' מתוך בריאות הגוף והנפש.
דבר הלכה: שכר מינימום בהלכה
בפרשתנו מסופר על דרך עבודתו של יעקב, מסירותו לעבודה. ובהקשר לכך, אנחנו נרצה לבחון בחיוב לשלם שכר מינימום לעובד? האם יש חובה כזו מבחינה הלכתית? אם כן, מה הטעם לכך?
שכר מינימום – רקע כללי
שכר מינימום הוא השכר הנמוך ביותר שמעסיק רשאי לשלם לעובד על פי הדין. ניו זילנד הייתה מהמדינות הראשונות שקבעו בחוק מנגנון של שכר מינימום, בשנת 1894 (למניינם). בהמשך נקבעו הסדרים דומים במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה בשנת 1896 (למניינם). בישראל נחקק חוק שכר מינימום בשנת 1987 (למניינם), בבריטניה בשנת 1999 (למניינם) ובגרמניה בשנת 2015 (למניינם).
ישנן כמה דרכים לקביעת שכר מינימום. דרך אחת היא קביעת שכר מינימום בחוק, לעיתים בסכום קבוע ולעיתים בשיעור מסוים ביחס לשכר הממוצע או למדד אחר. שיטה זו נהוגה במדינות רבות, אך יש מחלוקת בשאלת אופן קביעת השכר ועדכונו.
דרך אחרת היא קביעת שכר מינימום באמצעות תקנות מנהליות, על פי החלטתם של שר או גורם מוסמך. במקומות שבהם נוהגת שיטה זו, יש צורך לעדכן את הסכומים מעת לעת, במיוחד כאשר קיימת אינפלציה גבוהה.
דרך שלישית היא קביעת שכר מינימום באמצעות הסכמים בין מעסיקים לבין ארגוני עובדים. שיטה זו מקובלת במיוחד במדינות שבהן לארגוני העובדים יש כוח משמעותי, והם מסוגלים להגיע להסכמות בנוגע לשכר ולתנאי העבודה. ההסכמים מחייבים את הצדדים החתומים עליהם, ולעיתים ניתן להרחיב את תחולתם גם על עובדים ומעסיקים נוספים.
המחלוקת הכלכלית סביב שכר מינימום
קיימת מחלוקת בין כלכלנים בשאלה אם קביעת שכר מינימום מועילה למשק או עלולה לגרום לו נזק.
המתנגדים לקביעת שכר מינימום טוענים כי כאשר מחייבים מעסיקים לשלם שכר גבוה מזה שביכולתם לשלם, עלולה להיווצר פגיעה בתעסוקה. מעסיקים שלא יוכלו לעמוד בעלויות השכר עשויים לצמצם את מספר העובדים או להימנע מהעסקת עובדים חדשים. כמו כן, עסקים קטנים ומפעלים חלשים עלולים להתקשות לעמוד בדרישות החוק, ולעיתים אף להיסגר, בעוד עסקים גדולים וחזקים יוכלו להתמודד עם העלויות ביתר קלות.
מנגד, התומכים בשכר מינימום טוענים כי יש צורך להגן על עובדים מפני ניצול ולוודא שיוכלו להתפרנס בכבוד מעבודתם. לשיטתם, קביעת שכר מינימום אינה מחייבת בהכרח עלייה באבטלה, והיא עשויה לשפר את מצבם של עובדים המשתכרים שכר נמוך. נוסף על כך, הם מדגישים את החשיבות שבצמצום פערים כלכליים ובהבטחת תנאי עבודה בסיסיים.
נמצא אפוא שהוויכוח הכלכלי מורכב, ויש טענות לכאן ולכאן. אולם ענייננו אינו להכריע במחלוקת הכלכלית, אלא לבחון את סוגיית שכר המינימום מנקודת המבט ההלכתית.
שכר מינימום מכוח מנהג המדינה
בספר "משפט הפועלים" (פרק ד, סעיף ד) נכתב כי כאשר אדם שוכר עובד ולא קובע עמו את גובה השכר, ואין שכר קבוע לאותה עבודה, יש לשלם לעובד לפי השכר הנמוך המקובל. בהמשך הדברים נכתב כי כיום התפשט המנהג בארץ ישראל לשלם שכר מינימום, שהמעסיק חייב לשלם לעובד. לכן, אם אדם שכר עובד לעבודה שאינה מקצועית ולא קבע עמו את שכרו, עליו לשלם לו לכל הפחות את שכר המינימום, אלא אם כן הוסכם ביניהם במפורש אחרת.
מדברים אלו עולה לכאורה כי החיוב לשלם שכר מינימום מבוסס על מנהג המדינה. אולם יש לעיין אם זו הדרך היחידה לבסס את החיוב, או שמא יש לדון בו גם מכוח דין המלכות.
כדי לעמוד על הדברים, יש להבחין בין שני יסודות הלכתיים שונים: מנהג המדינה ודין המלכות.
מנהג המדינה בדיני פועלים
אחד היסודות המרכזיים בדיני שכירות פועלים הוא שיש ללכת אחר מנהג המדינה. כאשר הצדדים לא פירשו את כל תנאי ההעסקה, מנהג המקום עשוי לקבוע מה הוסכם ביניהם.
דין זה עולה מדברי ה"שולחן ערוך" בחושן משפט (שלב, א), בסוגיית שכירות פועלים. ה"שולחן ערוך" דן במקרה שבו אדם שלח שליח לשכור פועלים, והשליח סיכם עמם על שכר מסוים, בעוד שבעל הבית לא קבע את השכר במפורש. כאשר השכר המקובל במדינה הוא שלושה, למשל, אין בעל הבית חייב לשלם ארבעה רק משום שהשליח התחייב לכך, והפועלים עשויים לתבוע את ההפרש מן השליח.
העיקרון העולה מכאן הוא שכאשר לא נקבע שכר מפורש, יש משמעות לשכר המקובל באותו מקום ולתנאים הנהוגים בו.
ה"שולחן ערוך" (חושן משפט שלא, א-ב) דן גם במנהגים הנוגעים לשעות העבודה. אם מנהג המדינה הוא שלא להשכים ולהעריב, אין המעסיק רשאי לכפות על הפועלים לעבוד בשעות נוספות רק משום שהוסיף על שכרם. אין די בתוספת שכר כדי לשנות בהכרח את תנאי העבודה המקובלים.
עוד עולה מדברי ה"שולחן ערוך" כי במקומות שבהם לא קיים מנהג ברור, יש לבחון את הדין לפי הכללים ההלכתיים החלים על שכירות פועלים. בין השאר, הוא מתייחס לחובת היציאה לעבודה עם הנץ החמה ולסיום העבודה בצאת הכוכבים. לעומת זאת, מנהג שאינו שכיח ונעשה רק פעם או פעמיים אינו נחשב בהכרח למנהג מדינה מחייב.
נמצא כי למנהג המדינה יש משקל בקביעת תנאי ההעסקה, אך יש לבחון מהו המנהג שהתקבל, מה היקפו והאם הוא אכן מחייב בנסיבות הנדונות.
דין המלכות בקביעת שכר מינימום
מלבד מנהג המדינה, קיים יסוד הלכתי נוסף: הכלל ״דינא דמלכותא דינא״. לפי כלל זה, לדיני השלטון עשויה להיות תוקף הלכתי, בהתאם לגדרי הדין ולנסיבות.
בעניין זה יש לעיין בדברי ה'חת"ם סופר' (בשו"ת שלו, חלק ה, חושן משפט, סימן מד). הוא דן בשאלת תחולתו של דין המלכות כאשר מדובר במלך ישראל, ולא רק במלכי אומות העולם.
אחת השאלות העומדות ביסוד הדיון היא מהו הטעם לדין ״דינא דמלכותא דינא״. אם יסוד הדין הוא שהארץ שייכת למלך, אפשר להבין מדוע הוא רשאי להטיל מסים ותשלומים על יושביה. אולם טעם זה אינו פשוט באותה מידה בארץ ישראל, שאינה רכושו הפרטי של המלך.
ה'חת"ם סופר' מבחין בין מסים ומכסים, המוטלים על בני המדינה מכוח שלטונו של המלך, לבין תקנות ונימוסים שנועדו לתיקון המדינה ולניהולה. לדבריו, גם אם יש מקום לחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם ביחס למסים ולמכסים, אין בהכרח מקום לחלק ביניהם ביחס לתקנות הנחוצות ליישוב המדינה ולניהולה.
לפי הבחנה זו, אין לצמצם את תוקפו של דין המלכות לעניינים שבהם המלך מטיל מסים בלבד. יש לבחון גם את תוקפן של הוראות שנועדו להסדיר את חיי המדינה ואת התנהלותם של תושביה.
דברי הרב משה פיינשטיין
כיוון דומה עולה מדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו״ת "אגרות משה", חושן משפט, חלק א, סימן עב) בדיונו בדין המלכות ובמנהג המדינה.
הרב פיינשטיין מבחין בין מצב שבו אדם התקשר בחוזה לפני שנחקק חוק המשנה את תנאי ההתקשרות, לבין מצב שבו ההתקשרות נעשתה לאחר שהחוק כבר היה קיים.
כאשר אדם התקשר בחוזה לפני שנקבע החוק, הרי אין מקום לדון בדבר מצד מנהג המדינה. שהרי עדיין לא היה את המנהג שנוסד על פי החוק. אפשר לדון רק מצד דינא דמלכותא דינא. אך, אם מדובר לאחר שנקבע החוק, הרי יש לדון גם מצד מנהג המדינה.
מנהג אינו חייב להיווצר דווקא על ידי יהודים; גם מנהג שהנהיגו תושבים שאינם יהודים עשוי להיחשב למנהג המדינה, כאשר הוא נעשה למנהג המקום והצדדים מתקשרים על דעתו. ודבריו מתברר שיש חילוק עקרוני בין כשמדובר מצד מנהג המדינה ובין כשמדובר מכוח דינא דמלכותא דינא. שהרי אם מדובר מצד המנהג, אם התנו אחרת מהמנהג, הולכים אחר מה שהתנו. אך, אם פועלים מכוח דינא דמלכותא דינא, אי אפשר להתנות כנגד חוק המלכות.
האם אפשר להסכים על שכר הנמוך משכר המינימום?
לאור הדברים האמורים, יש לבחון את מסקנתו של ספר "משפט הפועלים", שלפיה חיוב שכר המינימום נובע ממנהג המדינה, ולכן הצדדים יכולים להתנות עליו במפורש.
לכאורה, אם שכר המינימום נקבע בחוק מחייב, אין מדובר רק במנהג שהצדדים רשאים להסכים לסטות ממנו, אלא בהוראה שלטונית שיש לבחון את תוקפה מכוח דין המלכות. אם אכן חל על החוק דין ״דינא דמלכותא דינא״, הרי שאין די בהסכמה פרטית כדי לפטור את המעסיק מחיוב המוטל עליו מכוח החוק.
לפי גישה זו, גם אם העובד הסכים לקבל שכר נמוך משכר המינימום, יש לברר אם הסכמה זו יכולה להועיל מבחינה הלכתית, או שמא החוק מחייב את המעסיק לשלם את שכר המינימום בכל מקרה.
כפי שראינו, מדברי ה'חת"ם סופר" עולה כי יש מקום להבחין בין מסים ומכסים לבין תקנות שנועדו לתיקון המדינה. בהתאם לכך, יש בסיס לעיון בשאלה אם חוק שכר מינימום נכלל בגדר התקנות שיש להן תוקף מכוח דין המלכות. וכפי שנראה בפשטות מדובר על חוק שנעשה לתיקון המדינה. ולפי כל השיטות דינא דמלכותא דינא.
תקנות בני העיר כיסוד נוסף
לצד מנהג המדינה ודין המלכות, יש יסוד הלכתי נוסף שעשוי להיות רלוונטי לדיון: כוחם של בני העיר ובית הדין לתקן תקנות לטובת הציבור.
ה"שולחן ערוך" (חושן משפט רלא, כ-כא) דן בחובתם של בית הדין ושל הממונים על השערים לפקח על מחירי מוצרים חיוניים. אין לאפשר לכל מוכר להעלות את המחיר כרצונו ולנצל את צורכי הציבור. במסגרת זו מוטל על בית הדין למנות ממונים על השערים, לפקח על המחירים ולפעול נגד מי שמפקיע אותם שלא כדין.
מדברים אלו עולה כי ההלכה מכירה בצורך להסדיר את הפעילות הכלכלית ולמנוע ניצול של הציבור. אין מדובר רק בשאלת המחיר הראוי מבחינה כלכלית, אלא גם באחריות לתקינותו של השוק ולשמירה על צורכי בני האדם.
בעל "ערוך השולחן" (שם, סעיף כז) בדיונו בדברי ה"שולחן ערוך", מוסיף כי בני העיר יכולים לקבוע מחירים ולהתנות על קנסות למי שיעבור על תקנותיהם. בדומה לכך, בעלי אומנות יכולים לתקן תקנות הנוגעות לעבודתם, ובכלל זה לקבוע הסדרים הנוגעים לשכר הפועלים ולתנאי העבודה, בהתאם לגדרי הסמכות ההלכתית.
מדברים אלו עולה שיש מקום לדון בתקנות הנוגעות לשכר לא רק מכוח דין המלכות, אלא גם מכוח סמכותם של בני העיר ומוסדות הציבור לתקן תקנות לטובת הכלל.
על בסיס זה יש פוסקים שבחנו את האפשרות לתת תוקף לחקיקה ציבורית גם מכוח תקנות בני העיר, ולא רק מכוח הכלל ״דינא דמלכותא דינא״.
סיכום
בסוגיית שכר המינימום יש להבחין בין שלושה יסודות הלכתיים: מנהג המדינה, דין המלכות ותקנות בני העיר.
מנהג המדינה עשוי לקבוע את תנאי ההעסקה כאשר הצדדים לא פירשו אותם במפורש. דין המלכות עשוי להעניק תוקף הלכתי לחוקים מחייבים, בהתאם לגדריו. נוסף על כך, ההלכה מכירה בכוחם של בית הדין ובני העיר לתקן תקנות לטובת הציבור ולהסדיר עניינים כלכליים.
לכן, כאשר באים לדון בשכר מינימום, אין להסתפק בשאלה אם זהו המנהג המקובל במקום. יש לבחון גם אם החוק מחייב מכוח דין המלכות.
הבחנות אלו עשויות להשפיע על השאלה אם עובד ומעסיק רשאים להסכים על שכר הנמוך משכר המינימום, או שמא מדובר בחיוב שאי אפשר להתנות עליו. ובפשטות נראה שהחוק של שכר מינימום הוא נכלל בגדר "דינא דמלכותא דינא", ולכן אין מקום להתנות בניגוד לחוק זה. ואין סמכות לשום תנאי בין שני הצדדים.
להורדת המאמר לחצו כאן