סוכות תשפ"ז
אורי בצלאל פישר
עלון חכם לב
חג סוכות
מעל ארון הקודש – מעלת הפשטות
לאחר חג הסוכות, מה עושים עם הלולב? שורפים את החמץ. ומה עושים עם ההדס? משתמשים בו לבשמים. ומה עושים עם הערבה? לאחר שחובטים בה, מניחים אותה מעל ארון הקודש.
דווקא הערבה, שחבטו בה, נמצאת מעל ארון הקודש. שאל האדמו"ר מקלויזנבורג: מדוע דווקא הערבה זוכה להיות מונחת מעל ארון הקודש?
הוא ביאר שיש כאן מסר גדול: דווקא זה שנחבט, זה שעובר ייסורים וקשיים, דווקא הוא זוכה להיות קרוב לקב"ה. הקב"ה אוהב את מי שנחבט ומתמודד עם ייסורים ועם קשיים, ובכל זאת מקבל עליו את הדין וממשיך לדבוק בו.
חשבתי שיש כאן נקודה נוספת. הערבה מסמלת את האדם הפשוט, שאין בו לא טעם ולא ריח. ומכאן אפשר ללמוד שהקב"ה אוהב את האדם הפשוט שעובר את כל הקשיים בחייו, ואפילו אינו מבין את הכול, ובכל זאת עושה את רצון ה'.
אין הכוונה לומר שלא צריך להיות חכמים, ללמוד ולהעמיק. ודאי שצריך. אבל יש מעלה גדולה גם בפשטות הזאת: אדם שלמרות שאינו מבין הכול, ולמרות הקשיים שהוא עובר בחיים, ממשיך לקיים את דבר ה'.
לפעמים דווקא הפשטות הזו היא דבר גדול מאוד. עלינו להכיר ולהעריך גם את האדם הפשוט ששומר תורה ומצוות יום אחר יום. אדם שקם בבוקר, מתפלל, לומד, מקיים מצוות, מתמודד עם הקשיים שלו וממשיך הלאה – גם כאשר לא הכול מובן לו.
אולי זו אחת המשמעויות של הערבה שמונחת מעל ארון הקודש: דווקא הערבה שנחבטה, דווקא האדם הפשוט שנחבט ומתמודד, יכול להיות קרוב מאוד לקב"ה.
הבליטות שבלב – עבודת ה' מתוך התמודדות והתלהבות
אנחנו נמצאים בחג הסוכות, ובחג הסוכות אנו נוטלים את ארבעת המינים. חז"ל המשילו את ארבעת המינים לאיברים שונים בגופו של האדם. האתרוג, למשל, נמשל ללבו של האדם.
אחד הסימנים לכך שהאתרוג אינו מורכב הוא שאין הוא חלק לגמרי, אלא יש בו בליטות. בניגוד ללימון, שהוא חלק, האתרוג בעל בליטות, וזהו אחד הסימנים שעל פיהם ניתן להבחין שמדובר באתרוג שאינו מורכב.
אך נשאלת השאלה: מדוע באמת צריך האתרוג להיות בעל בליטות? הרי האתרוג נמשל ללבו של האדם, ואם כן, לכאורה היה ראוי שיהיה חלק.
אולי אפשר לומר שיש כאן מסר חשוב בעבודת ה'. כאשר אנו רואים פרי חלק, התחושה היא שהכול עובר בקלות: בלי התמודדויות, בלי קשיים ובלי מכשולים. הכול זורם בצורה פשוטה וחלקה.
אבל לא כך היא עבודת ה'. עבודת ה' אמיתית כוללת התמודדות. דווקא מתוך ההתמודדות האדם גדל ומתעלה. לכן יש קשיים בחיים, ויש ניסיונות. הקב"ה מביא לאדם ניסיונות כדי להוציא ממנו את הכוחות הטמונים בו ולהעלות אותו למדרגה גבוהה יותר.
חז"ל והראשונים מדברים על כך שהניסיון בא להוציא אל הפועל את הכוחות הטמונים באדם, ולהרים אותו על נס. כלומר, להבליט את הכוחות שיש בו.
ככל שאדם אינו מתמודד עם קשיים, הוא אינו נדרש להוציא את כל כוחותיו אל הפועל. דווקא הקושי והניסיון מגלים לאדם כוחות שלא ידע שקיימים בו.
לכן, אולי אפשר לראות בבליטות שעל האתרוג רמז לעבודת ה': עבודת ה' אינה תמיד חלקה ופשוטה. יש בה קשיים, ניסיונות והתמודדויות, ודווקא הם מאפשרים לאדם לגלות את הכוחות הטמונים בו.
אפשר להוסיף נקודה נוספת. אולי הבליטות שבאתרוג מסמלות גם את ההתלהבות בעבודת ה'.
לא נכון לעבוד את ה' מתוך תחושה שהכול צריך להיות בניחותא, בלי פעילות, בלי תנועה ובלי התלהבות. עבודת ה' צריכה להיות עבודה שיש בה חיות, התלהבות ותנועה.
לא לעמוד במקום כשהכול רגיל ונוח. צריך שתהיה באדם התלהבות, שתהיה בו תנועה קדימה, רצון להתקדם ולהתעלות.
ריבוי הבליטות שבאתרוג יכול לסמל את ריבוי ההתלהבות והחיות בעבודת ה'. תמיד להיות בתנועה, תמיד להתקדם, תמיד לעבוד את ה' מתוך חיות והתלהבות.
שנזכה לקחת מכאן את שני המסרים הללו: מצד אחד, להבין שהאתגרים והניסיונות הם חלק מעבודת ה' ושהם באים להוציא מאיתנו את הכוחות הטמונים בנו; ומצד שני, לעבוד את ה' תמיד מתוך חיות, התלהבות ותנועה קדימה. לא להישאר במקום, אלא תמיד להתקדם ולהתעלות.
חג הסוכות – הודאה, ביטחון וחידוש הברית
אנחנו נמצאים לפני חג הסוכות, ורציתי לפתוח בסיפור קטן מתקופת מגוריי בחוץ לארץ.
כשהייתי בחוץ לארץ, כמובן שהיינו בונים סוכה. הוריי מספרים שפעם אחת הם בנו סוכה מעץ, בסמוך לבית. השכן ממול ראה את הסוכה וחשב שהם מתכוונים לעשות הרחבה לבית. הוא רצה לקרוא למשטרה, משום שלדעתו אי אפשר לעשות הרחבה לבית בלי אישורים…
הוריי היו צריכים להסביר לו: "זו סוכה. בעוד שבעה ימים זה כבר לא יהיה כאן. אם לאחר שבעה ימים הסוכה עדיין תישאר – תוכל להתקשר למשטרה"….
כמובן, לאחר החג פירקו את הסוכה.
אני יכול לספר גם שבחוץ לארץ לא תמיד ישנו בסוכה, ובדרך כלל לא ישנו בה, בגלל הקור הגדול במקום שבו גרנו בקנדה.
הנקודה היא שאנחנו רואים שלא תמיד קל לקיים את המצוות בחוץ לארץ. ברוך ה', זכינו להגיע לארץ ישראל, ובארץ ישראל אפשר לקיים את המצוות בצורה שלמה יותר, כיהודי החי בארץ ישראל. לא לחינם אמרו חז"ל: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו אין לו אלוה "(כתובות קי ע"ב; ועיין רש"י ויקרא יח, כה).
חג הסוכות קשור אפוא בקשר עמוק לארץ ישראל, ומתוך כך אני רוצה לעמוד על משמעותו של חג הסוכות.
כאשר אנו דנים במשמעותו של חג הסוכות, ניתן להתבונן בו בשני מישורים.
המישור הראשון הוא מקומו של חג הסוכות בתוך שלושת הרגלים: מהי משמעותו של חג הסוכות כחלק ממעגל שלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות?
המישור השני הוא מקומו של חג הסוכות בתוך חגי תשרי: כיצד משתלב חג הסוכות במהלך של ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות?
גם במישור השני יש מקום לחלק את הדברים לשתי הבנות, בהתאם למחלוקת התנאים בשאלה מתי נברא העולם: האם בתשרי נברא העולם, כדעת רבי אליעזר, או בניסן, כדעת רבי יהושע (ראש השנה י ע"ב–יא ע"א.(
תחילה נתבונן במשמעותו של חג הסוכות כחלק משלושת הרגלים.
נתחיל בחג הפסח. חג הפסח הוא החג שבו הקב"ה לקח אותנו והפך אותנו לאומה. זוהי כמובן הגאולה הגשמית, היציאה מעבדות לחירות, אך לא רק גאולה גשמית הייתה כאן – הייתה גם גאולה רוחנית.
אנו אומרים בליל הסדר על ארבע לשונות של גאולה: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי" (שמות ו, ו–ז).
שלוש הלשונות הראשונות מבטאות את הגאולה מן השעבוד, ואילו "ולקחתי" מבטאת את הקשר המיוחד שנוצר בינינו לבין הקב"ה: הקב"ה לקח אותנו לו לעם.
זהו המוקד הגדול של חג הפסח.
בליל הסדר אנו אומרים: "אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" (הגדה של פסח).
לכאורה, מה פירוש הדבר? הרי עברו יותר משלושת אלפים שנה מאז יציאת מצרים. מדוע נאמר שאילו לא יצאנו ממצרים היינו עדיין עבדים?
המשמעות היא שאין מדובר רק בשעבוד הפיזי למצרים. בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה, והיציאה ממצרים הייתה גם הצלה רוחנית. אילו הקב"ה לא היה מוציא אותנו ממצרים, לא היינו יוצאים מבחינה רוחנית מן המקום שבו היינו נמצאים.
הקב"ה לא רק הוציא אותנו ממצרים – הוא לקח אותנו להיות עמו. אם כן, חג הפסח מבטא את הגאולה הגשמית ואת הגאולה הרוחנית, את היציאה מעבדות ואת הפיכתנו לעם ה'.
בדרך כלל אנו מדברים על חג השבועות כעל יום מתן תורה. אולם כאשר מעיינים בפסוקי התורה, אין התורה מקשרת במפורש בין חג השבועות לבין מתן תורה. התורה אינה מכנה את חג השבועות "חג מתן תורה", אלא מקשרת אותו בראש ובראשונה לעניין הביכורים.
חג השבועות נקרא בתורה "חג הקציר" ו"יום הביכורים" (שמות כג, טז; במדבר כח, כו).
לפי זה, אפשר לומר שהמשמעות של חג השבועות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתורה, קשורה להכרת הטוב על הארץ שניתנה לנו.
אנו זוכרים את ארבע לשונות הגאולה, אך יש גם לשון נוספת: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח).
השלב הבא לאחר היציאה ממצרים הוא ההגעה לארץ ישראל. הקב"ה לא רק הוציא אותנו ממצרים ולא רק הפך אותנו לעם – הוא גם הביא אותנו אל הארץ ונתן לנו אותה.
עניין זה בא לידי ביטוי בחג השבועות ובמצוות הביכורים: אנו באים לבית המקדש ואומרים: "הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (דברים כו, ג.(
בחג השבועות אנו מודים לקב"ה על הארץ שנתן לנו ועל כך שהביא אותנו לארץ ישראל.
וכאן אנו מגיעים לחג הסוכות. בפסח הודינו לקב"ה על כך שהוציא אותנו ממצרים והפך אותנו לעם. בשבועות הודינו לו על כך שהביא אותנו לארץ ישראל ונתן לנו את הארץ. בחג הסוכות אנו באים ומודים לקב"ה על דבר נוסף: לא רק שהוא נתן לנו את ארץ ישראל, אלא שהוא גם דואג לנו בתוך הארץ. הקב"ה נותן לנו בית, פרנסה וכל מה שאנו צריכים.
לכן אנו יוצאים מבית הקבע ונכנסים לדירת עראי. בכך אנו מבטאים את ההכרה שהבית שלנו, הביטחון שלנו וכל מה שיש לנו – אינם מובנים מאליהם. הכול מאת הקב"ה.
גם נטילת ארבעת המינים והקשר שלהם למים ולגשמים מבטאים את התלות שלנו בקב"ה. בחג הסוכות אנו מתחילים להתפלל על הגשמים, והגשם קשור לפרנסה, כפי שעולה מסוגיית הגמרא במסכת תענית בתחילתה (תענית ב ע"א.(
אם כן, חג הסוכות הוא השלב השלישי: פסח – הקב"ה גאל אותנו. שבועות – הקב"ה הביא אותנו לארץ ישראל.
סוכות – הקב"ה ממשיך לדאוג לנו ולספק לנו את כל צרכינו.
זהו המהלך של שלושת הרגלים.
כעת נעבור למישור השני: משמעותו של חג הסוכות כחלק מחגי תשרי.
אם אנו הולכים לפי דעת רבי אליעזר, שבתשרי נברא העולם, ניתן להבין בפשטות את משמעותם של ראש השנה ויום הכיפורים.
ראש השנה הוא היום שבו אנו ממליכים את הקב"ה על העולם, והוא גם יום הדין. אם זהו היום שבו נברא העולם, מתאים שבו נמליך את הקב"ה על העולם. בנוסף, ביום זה חטא אדם הראשון, ולכן מתאים שזה יהיה גם יום הדין – היום שבו האדם עומד לדין לפני בוראו.
כך בכל שנה ושנה אנו עומדים בראש השנה לפני הקב"ה, ולאחר מכן מגיע יום הכיפורים – יום הכפרה, שבו ניתנת לנו אפשרות לתקן את מעשינו.
אם כן, לפי ההבנה הפשוטה: ראש השנה – המלכת הקב"ה ויום הדין. יום הכיפורים – יום הכפרה. ומהו חג הסוכות?
נראה שחג הסוכות מבטא את ההפנמה המעשית של המלכת הקב"ה עלינו.
כאשר אנו יוצאים מבית הקבע ונכנסים לסוכה, אנו מבטאים בראש ובראשונה את הביטחון שלנו בקב"ה.
אנחנו יודעים שהוא המלך, והוא הדואג לנו. לכן אנחנו יכולים לעזוב את בית הקבע, לצאת אל הסוכה ולומר למעשה: אנחנו סומכים על הקב"ה.
גם עניין ארבעת המינים והתפילה על הגשמים מבטאים את הביטחון והתלות שלנו בקב"ה. אנו פונים אליו ומבקשים ממנו מים, משום שאנו יודעים שכל השפע שאנו מקבלים בעולם מגיע ממנו.
אם כן, חג הסוכות קשור ישירות להמלכת הקב"ה. בראש השנה אנו ממליכים אותו בפה. ביום הכיפורים אנו מתקנים את עצמנו לפניו. ובחג הסוכות אנו מראים במעשה את הביטחון שלנו במלך שהמלכנו.
כך שתי המשמעויות של חג הסוכות מתחברות זו לזו: מצד אחד, חג הסוכות הוא שלב בתוך שלושת הרגלים, ומצד שני הוא שלב בתוך מהלך חגי תשרי.
אולם עדיין צריך להבין: מה יהיה לפי דעת רבי יהושע, הסובר שבניסן נברא העולם? אם העולם נברא בניסן, מה עניינם של ראש השנה ויום הכיפורים?
הר"ן (מסכת ראש השנה ג, ע"א-מדפי הרי"ף) קושר את עניינו של יום הכיפורים לחטא העגל ולכפרה שניתנה לישראל ביום זה. תחילת הריצוי הייתה בראש השנה, והכפרה הסופית הייתה ביום הכיפורים, כאשר לאחר חטא העגל הקב"ה סלח לישראל – עיין רמב"ן שמות לג, ז.
אבל יש לשאול: האם ראש השנה ויום הכיפורים באו לעולם רק בגלל חטא העגל? לכאורה, גם ללא חטא העגל היה קיים עניין של ראש השנה ויום הכיפורים, אלא שאולי הוא היה מופיע בזמנים אחרים ובצורה אחרת.
לפי זה, אולי המשמעות העמוקה של ראש השנה ויום הכיפורים היא חידוש הברית.
הדין אינו רק שאלה פרטית: האם האדם זכאי או אינו זכאי. יש כאן גם שאלה עמוקה יותר – מהו הקשר שלנו עם הקב"ה, ומהי נאמנותנו לברית שנכרתה בינינו.
במעמד הר סיני נאמר: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו).
השאלה היא כיצד אנו ממלאים את תפקידנו כעם סגולה וכממלכת כהנים. וככל שהאדם מחובר יותר לכלל ישראל, ככל שהוא קשור יותר לברית של עם ישראל עם הקב"ה – כך הוא קשור יותר למעמד הברית.
זו גם הסיבה לכך שביום הכיפורים מתירים להתפלל עם העבריינים – משום שהמוקד הוא כלל ישראל. ביום הזה אנו עומדים לפני הקב"ה לא רק כיחידים, אלא כחלק מהעם כולו.
בהקשר הזה יש להבין גם את עניינו של חג הסוכות. חז"ל נחלקו בשאלה מדוע אנו יושבים בסוכה: האם זכר לסוכות ממש שעשה הקב"ה לישראל, או זכר לענני הכבוד (סוכה יא, ע"ב).
לפי ההבנה שהסוכה היא זכר לענני הכבוד, ניתן להבין את הקשר העמוק בין חג הסוכות לבין הכפרה על חטא העגל. ענני הכבוד הסתלקו בעקבות חטא העגל, וחזרו לאחר שנמחל לישראל ביום הכיפורים, עם תחילת מלאכת המשכן שהתחיל בדיוק בט"ו בתשרי. ועל בסיס זה ביאר הגר"א מדוע חוגגים חג הסוכות דווקא בחודש תשרי, ולא בחודש ניסן (מובא בספר "הכתב והקבלה", ויקרא כג, מג).
כאן אנו מבינים את הקשר שבין יום הכיפורים לבין חג הסוכות. יום הכיפורים הוא יום הכפרה והפיוס. חג הסוכות מבטא את חזרת ענני הכבוד – את השראת השכינה מחדש על עם ישראל.
המשכן עצמו הוא ביטוי להשראת השכינה בישראל, וכך גם ענני הכבוד מבטאים את השראת השכינה ואת הליווי האלוקי של עם ישראל.
לאחר חטא העגל וכפרתו, הקב"ה חוזר לשכון בקרב ישראל. עם ישראל נכנס מחדש תחת כנפי השכינה.
לפי דברי האר"י ז"ל, יש ליטול את ארבעת המינים בתוך הסוכה. בכך ניתן לראות ביטוי נוסף לרעיון זה.
ארבעת המינים מסמלים את חלקיו השונים של עם ישראל – את הצדיקים, את הבינוניים ואת הרשעים, ואת כלל ישראל על גווניו. כולם נכנסים יחד לסוכה.
המשמעות היא שהברית עם הקב"ה אינה ברית עם יחידים בלבד. זוהי ברית עם כלל ישראל.
לאחר יום הכיפורים, שבו מתחדש הקשר והברית עם הקב"ה, מגיע חג הסוכות ומבטא את הכניסה המחודשת של עם ישראל כולו תחת כנפי השכינה.
כולם יחד – הצדיקים, הבינוניים והרשעים – שייכים לכלל ישראל, וכולם נקראים לעבוד את הקב"ה.
אם כן, ראינו שתי משמעויות מרכזיות של חג הסוכות.
הקפות עם ארבעת המינים – תפקידו של כל יהודי
בחג הסוכות אנו נוטלים את ארבעת המינים ומקיפים בהם את הבימה, שעליה מונחים ספרי התורה.
נשאלת השאלה: מה משמעותה של הקפת הבימה בארבעת המינים? בפשטות, מנהג ההקפות נלמד ממה שנעשה בבית המקדש, שם היו מקיפים את המזבח. אך גם כאן נשאלת השאלה: מה הייתה משמעותה של הקפת המזבח?
נראה להסביר זאת על פי המשמעות של ארבעת המינים.
ארבעת המינים מסמלים את כלל ישראל.
האתרוג – יש בו טעם ויש בו ריח, והוא מסמל את הצדיקים שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.
ההדס – יש בו ריח אך אין בו טעם, והוא מסמל את אלו שיש בהם מעשים טובים אך אין בהם תורה.
הלולב – יש בו טעם אך אין בו ריח, והוא מסמל את אלו שיש בהם תורה אך אין בהם מעשים טובים.
והערבה – אין בה לא טעם ולא ריח, והיא מסמלת את אלו שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
ארבעת המינים יחד כוללים את כלל האנשים, את כלל ישראל.
לכן נטילת ארבעת המינים אינה פעולה של אדם יחיד בלבד. היא מבטאת את החיבור של כל חלקי עם ישראל זה לזה.
כאשר אנו מקיפים את המזבח בארבעת המינים, אנו מבטאים את היסוד שכלל ישראל, על כל חלקיו, מתחבר יחד סביב המזבח.
ומהו עניינו של המזבח? הקרבה לקב"ה.
עצם המילה "קרבן" קשורה לעניין של התקרבות. האדם מקריב לפני הקב"ה, ובכך הוא מתקרב אליו.
זהו תפקידו של כלל ישראל: להתמסר לקב"ה, להקריב מעצמנו למענו ולהתקרב אליו.
אבל המשימה הזאת אינה יכולה להתקיים על ידי אדם אחד בלבד. כלל ישראל כולו נדרש למשימה.
עלינו לדעת שכל אחד ואחד מישראל נחוץ למילוי התפקיד של עם ישראל. לכל יהודי יש מקום, ולכל יהודי יש תפקיד בתוך המשימה הגדולה של האומה.
דווקא כאשר כל ארבעת המינים נמצאים יחד, אנו מקבלים את התמונה השלמה של כלל ישראל.
לכן מובן גם המנהג שאנו נוטלים את ארבעת המינים ומקיפים את הבימה, במקום שבו מונחים ספרי התורה.
כאן המסר מקבל משמעות נוספת: כלל ישראל כולו קשור לתורה.
אנו אומרים בתפילת העמידה: "ותן חלקנו בתורתך". לכל אחד ואחד מישראל יש חלק בתורה.
לא רק תלמיד חכם גדול, לא רק מי שעוסק בתורה כל היום, אלא כל יהודי ויהודי – גם היהודי הפשוט וגם מי שעובד לפרנסתו – יש לו חלק בתורה.
לכל אחד יש קשר לתורה, ולכל אחד יש תפקיד בהגשמתה בעולם. לכן אנו מקיפים את ספרי התורה עם ארבעת המינים.
כל ארבעת המינים יחד מסמלים את כלל ישראל, וכלל ישראל כולו מקיף את התורה.
כולם שייכים לתורה, כולם שואפים אל התורה, וכולם נדרשים לסייע בקיומה ובהגשמתה.
לכל אחד יש תפקיד. המסר הזה חשוב במיוחד. לפעמים אדם עלול לחשוב: "אני יהודי פשוט. אני לא תלמיד חכם. מה כבר התפקיד שלי?"
ארבעת המינים מלמדים אותנו שלא כך. לכל אחד ואחד יש תפקיד. כל יהודי צריך לראות את עצמו כחלק מהמשימה הגדולה של עם ישראל. כל אחד צריך להתמסר לתורה, כל אחד לפי יכולתו ומקומו, ולפעול כדי להביא את התורה לידי שלמות ולהגשימה בעולם הזה.
בסופו של דבר, תפקידו של כלל ישראל הוא להביא את אורה של התורה לעולם כולו. לכן אנו עומדים יחד סביב התורה.
האתרוג אינו יכול לומר שהלולב אינו נחוץ לו. הלולב אינו יכול לומר שההדס אינו נחוץ לו, וההדס אינו יכול לומר שהערבה אינה שייכת אליו.
רק כולם יחד יוצרים את ארבעת המינים.
כך גם בכלל ישראל: רק כולנו יחד יכולים למלא את המשימה הגדולה שהקב"ה הטיל על עם ישראל.
שנזכה שכל אחד ואחד מאיתנו ימלא את תפקידו ואת שליחותו, ויראה את התפקיד החשוב שיש לו בתוך כלל ישראל; ומתוך כך נזכה כולנו יחד להרבות תורה, להגדיל את אורה בעולם ולהביא אותה לידי הגשמה שלמה.
דבר הלכה: גדר מצות לקיחת ארבעת המינים
מהו גדר מצות לקיחת ארבעת המינים?
יש לעיין מהו גדר מצות לקיחת ארבעת המינים. ניתן להציע כמה אפשרויות בביאור המצוה:
1. המצוה היא עקירת ארבעת המינים ממקום הנחתם – צריך לעקור את ארבעת המינים ממקומם, ואין די בכך שהם מוחזקים בידו.
2. המצוה היא הגבהת ארבעת המינים – המצוה מתקיימת בכך שמגביה את ארבעת המינים, ויש לדון אם צריך להגביהם שלושה טפחים או שלפחות טפח.
3. המצוה היא החזקת ארבעת המינים בידיו – אין צורך במעשה מיוחד של עקירה או הגבהה, אלא עצם היות ארבעת המינים בידיו מקיים את המצוה.
נטל את ארבעת המינים קודם זמן המצוה
אחת השאלות העולות מחקירה זו היא בדינו של אדם שנטל את ארבעת המינים קודם עלות השחר, קודם זמן מצות נטילת ארבעת המינים, והם נותרו בידו בזמן שבו הגיע זמן המצווה.
אם נאמר שהמצווה היא מעשה הלקיחה, הרי שהלקיחה נעשתה בשעה שבה עדיין לא ניתן לצאת ידי חובת המצווה, ולכן לכאורה לא יצא ידי חובה. אולם, אם נאמר שהמצווה היא שהד' מינים יהיו בידו, הרי שבזמן הגיע חיוב המצווה כבר היו ארבעת המינים בידו, ואם כן יש מקום לומר שיצא ידי חובה.
לפי הבנה זו יש להסביר שאף שהתורה נקטה את הלשון "ולקחתם", אין הכוונה בהכרח למעשה הלקיחה עצמו, אלא לכך שיהיו ארבעת המינים בידו.
הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (בספר "מקראי קודש", הלכות סוכה, חלק ב, סימן א) דן בשאלה זו ומביא שנחלקו האחרונים בדבר. מדבריו עולה שיש מקום לשלוש הבנות :
1. המצווה אינה מעשה הלקיחה, אלא שהד' מינים יהיו בידו. לפי זה, אם נטל אותם קודם זמן המצווה והיו בידו בזמן החיוב – יצא ידי חובה.
2. המצווה היא מעשה הלקיחה. לפי זה, אם נטל את ארבעת המינים קודם עלות השחר והם נשארו בידו עד זמן החיוב, לא יצא ידי חובה, שהרי מעשה הלקיחה נעשה קודם זמן המצווה.
3. המצווה היא מעשה הלקיחה, אך גם ההשהיה בידו נחשבת כמעשה לקיחה. לפי הבנה זו, אף שהלקיחה הראשונה נעשתה קודם זמן המצווה, עצם שהיית ארבעת המינים בידו בזמן החיוב נחשבת כמעשה לקיחה, ולכן ניתן לומר שיצא ידי חובה.
האם המצווה היא הגבהת ארבעת המינים?
נראה לי שיש מקום לדייק מלשון הרמב"ם שהמצווה היא הגבהת ארבעת המינים.
הרמב"ם (הלכות לולב ז, ט) פסק:
משיגביה ארבעה מינין אלו, בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה, בין בימין בין בשמאל – יצא. והוא שיגביהן דרך גדילתן, אבל שלא דרך גדילתן – לא יצא. ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל, ויוליך ויביא ויעלה ויוריד, וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח.
הרמב"ם מדגיש בדבריו: "משיגביה ארבעה מינין אלו… יצא". מכאן יש מקום לדייק שהגדרת מעשה המצוה היא הגבהת ארבעת המינים.
דברי הלבושי שרד
ניתן לדייק כך גם מדברי בעל לבושי שרד" המובאים ב"משנה ברורה" (אורח חיים תרמט, ג).
ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תרמט, א) נפסק להלכה שאם גזל את הלולב וקנאו, יוצא ידי חובה בלולב הגזול לאחר שקנאו.
בעל ה"משנה ברורה" שם מביא את דברי בעל "לבושי שרד", שכתב שמדובר באופן שהקניין שבו קנה את הלולב נעשה קודם קיום המצווה. כגון, שמכרו לו את הלולב באופן שקנאו על ידי הגבהה, והוא הגביהו כדי לצאת בו ידי חובת המצווה.
בומקרה כזה, אם עצם ההגבהה היא שיצרה את הקניין, נמצא שהקניין נעשה באמצעות מעשה המצוה עצמו. ממילא יש כאן משום מצוה הבאה בעבירה, ולכן אינו יוצא ידי חובה בהגבהה זו. עליו להגביה את הלולב פעם נוספת כדי לצאת בו ידי חובה.
לפי דברי בעל "לבושי שרד", אם כן, לא די בכך שהלולב נמצא בידו. כדי לקיים את המצווה יש צורך בהגבהת ארבעת המינים.
"הא מדאגבהיה נפק ביה"
נציין שגם לשון הגמרא במסכת סוכה (מב, ע"א) מתאימה להבנה זו: "הא מדאגבהיה נפק ביה".
הגמרא תולה את יציאתו ידי חובה בהגבהת הלולב.
לפי זה, נראה שיש להצריך אדם שנטל את ארבעת המינים קודם זמן המצווה, שיחזור ויגביה אותם לאחר שהגיע זמן החיוב, כדי לצאת ידי חובה לכל הדעות.
ולכן, למעשה, אם נטל את ארבעת המינים קודם עלות השחר והם נשארו בידו עד זמן המצווה – יש לחזור ולהגביהם לאחר נץ החמה.
להורדת המאמר לחצו כאן