הגמרא במסכת ברכות (כט, ע"ב-ל, ע"א) דנה בנוגע לאמירת תפילת הדרך:
אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: לא תרתח ולא תחטי, לא תרוי ולא תחטי, וכשאתה יוצא לדרך – המלך בקונך וצא. מאי המלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפלת הדרך. ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך. מאי תפלת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפלה. אמר אביי: לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי צבורא. היכי נימא? – יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום וכו'. אימת מצלי? – אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: משעה שמהלך בדרך. עד כמה? – אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: עד פרסה. והיכי מצלי לה? – רב חסדא אמר: מעומד; רב ששת אמר: אפילו מהלך. רב חסדא ורב ששת הוו קאזלי באורחא, קם רב חסדא וקא מצלי. אמר ליה רב ששת לשמעיה: מאי קא עביד רב חסדא? אמר ליה: קאי ומצלי. אמר ליה: אוקמן נמי לדידי ואצלי, מהיות טוב אל תקרא רע.
אם כן מתברר מדברי הגמרא מספר נקודות:
- שיש לשתף את עצמו עם הציבור בתפילת הדרך, ולכן יש לאומרה בלשון רבים. רש"י (שם) הסביר שמתוך שמתפלל אותה בלשון רבים, אז תפילתו נשמעת.
- יש לאומרה משעה שמהלך בדרך.
- יש לאומרה עד פרסה. יש מחלוקת בין הפוסקים בביאור הדברים.
- יש מחלוקת בין האמוראים אם אומרה מעומד, או אפילו מהלך.
יש מחלוקת בין הפוסקים אם יש לאומרה מעומד, או אפילו מהלך. הרי"ף (מסכת ברכות כ, ע"ב) והרא"ש (שם, פרק ד, סימן יח) כתבו שרב חסדא עדיף יותר. דהיינו, יש לעמוד. אבל, ר' יונה (תלמידי ר' יונה שם) הביא שכתבו רבינו צרפת שהלכה כדעת רב ששת. רב ששת שעשה כדעת רב חסדא לא מחמת שסבר שהלכה כמותו, אלא משום מהיות טוב אל תקרא רע, אך מצד הדין אפשר לאומרה גם מהלך. כך גם נקט הרשב"א (בחידושיו למסכת ברכות ל, ע"א). ר' יוסף קארו ("בית יוסף", אורח חיים קי, ד) סבר שגם הרי"ף והרא"ש לא סברו שחייבים לאומרה מעומד. אלא, רק לכתחילה יש לאומרה מעומד. אך, מצד הדין אפשר לאומרה מיושב.
ר' יונה (תלמידי ר' יונה שם) הביא מחלוקת בין הפוסקים אם אפשר לומר תפילת הדרך שרוכב, או צריך לרדת. כלומר, מצינו שבתפילת שמונה עשרה יכול לאומרה ברכיבה ולא צריך לרדת. אז יש שסברו שכל זה דווקא בתפילת שמונה עשרה שצריך כוונה יתירה, ולכן לא הצריכו לרדת. אבל, בתפילת הדרך שלא צריך כוונה כל כך גדולה, יש לרדת. ר' יונה סבר שהעיקר להלכה שלא צריך לרדת.
להלכה למעשה, ה"שולחן ערוך" (אורח חיים קי, ד) פסק שאם יכול לעמוד ולאומרה, כך יעשה. במקרה שרכוב, יאמרה ברכיבה ולא צריך לרדת.
בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק כב) כתב שבמקרה שאם יעמוד הוא יטרד, מותר לאומרה בהליכה, או בישיבה. במקרה של רכיבה, אם יכול להעמיד את הבהמה בעת אמירת תפילת הדרך, אז יש להעמיד את הבהמה (שם, ס"ק כג). אבל, יש לציין שדברי בעל ה"משנה ברורה" נאמרים דווקא כשהוא המנהיג את הבהמה, או הנהג באוטו. אבל, אם מדובר שרק נוסע באוטו, לא צריך לעצור את הרכב (עיין "אשל אברהם בוטשאשט", אורח חיים, סימן קי).
ה"שולחן עורך" (אורח חיים קי, ד) פסק שיש לומר תפילת הדרך בלשון רבים.
בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק יח) כתב שבדיעבד אם אמרה בלשון יחיד, יצא ידי חובה. גם הביא (שם, ס"ק יט) בשם בעל "הקנה" שיש לומר "ותתני לחן", בלשון יחיד.
אם אינו יודע נוסח הברכה כהוגן ואין בידו סידור, כל שיודע עיקר הברכה "שתוליכנו לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך" יכול לסיים בשם, ואם לאו יתפלל בכל לשון ונוסח בלי חתימה (עיין "פסקי תשובות", אורח חיים, סימן קי, אות ג).
כפי שהזכרתי מקודם לגבי ביאור דברי הגמרא עד פרסה, יש מחלוקת בין הראשונים:
- שיטת רש"י (שם): כל זמן שלא הלך פרסה יכול לומר תפילת הדרך, לאחר שכבר הלך פרסה אינו יכול לומר תפילה הדרך.
- שיטת בעל "הלכות גדולות" (מובא ב"בית יוסף", אורח חיים קי, ז): רק אם צריך ללכת מרחק של פרסה אז אומרה, פחות מפרסה לא אומרה.
- שיטת ר' יונה (תלמידי ר' יונה, מסכת ברכות כ, ע"ב-מדפי הרי"ף): כוונת הדברים שיש לאומרה כשיצא מהעיר והוא נמצא בתוך הפרסה הראשונה מהעיר. אבל, אם שכח לאומרה תוך פרסה, יאמרה גם לאחר מכן.
הרא"ש (מסכת ברכות, פרק ד, סימן יח) סבר שהעיקר כדעת בעל "הלכות גדולות" שהרי אם יש לו עוד הרבה ללכת מדוע שלא יאמר תפילת הדרך רק משום שכבר הלך פרסה. אבל, אם יש פחות מפרסה עד העיר, לא צריך לברך.
מבואר ב"טור" (אורח חיים קי, ז) שגם פחות מפרסה על אף שלא חייב לומר תפילת הדרך, יכול לומר. רק יאמרה בלי ברכה.
תמיהה גדולה על דעת הרמב"ם שבכלל לא הזכיר את דין תפילת הדרך.
להלכה למעשה, ה"שולחן ערוך" (אורח חיים קי, ז) פסק כדעת בעל "הלכות גדולות" ור' יונה. וכתב שיש לאומרה כשהתחיל לצאת לדרך. ורק אומרה אם צריך ללכת מרחק של פרסה, פחות מפרסה אומרה בלי חתימה. ואם שכח לאומרה בתחילה יאמרה כל עוד שלא הגיע מרחק פחות מפרסה מהעיר. הרמ"א הוסיף וכתב שלכתחילה יש לאומרה תוך פרסה הראשונה.
בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק כט) הסביר את דברי ה"שולחן ערוך" שיש לאומרה כשהתחיל לצאת לדרך, שאין לאומרה כשעדיין נמצא בעיר ואפילו בתוך עיבורה של עיר. אך, הוא הביא שבעל ה"טורי זהב" סבר שאם כבר גמר בלבו לצאת והכין את עצמו, יכול לומר תפילת הדרך אפילו בעיר. אבל, בעל "אליה רבה" ובעל "פרי מגדים" ועוד אחרונים חלקו וסברו שלכתחילה אין לומר תפילת הדרך כל עוד שנמצא בעיר. אך, בדיעבד אפשר לסמוך על דברי בעל ה"טורי זהב". אבל, בעל ה"משנה ברורה" כתב שכל זה מדובר דווקא כשהוא בתחילת יציאתו לדרך. אבל, אם כבר התחיל לצאת לדרך ובאמצע הדרך לן באיזו עיר ובבוקר קם לצאת שוב לדרך, אז כבר יכול לומר תפילת הדרך כשנמצא בעיר.
במקרה שמדובר במקום של סכנה, הרי אפילו אם זה פחות מפרסה יש לומר תפילת הדרך עם חתימה (עיין "בית יוסף" שם; "משנה ברורה" שם, ס"ק ל).
לגבי חיוב אמירת תפילת הדרך כפי שהתבאר בדברי ה"שולחן ערוך", יש חיוב לאומרה. אבל, יש כאלו שטענו שאין חיוב כיון שברוב הדרכים במדינות המתוקנות אין חשש 'ליסטים וחיות רעות ואויבים ואורבים בדרך' וגם כי בדרכים הראשיות שיירות הנוסעים מצויות מעיר לעיר, וישנם שוטרים השומרים על בטחון הנוסעים, ואין זה כיציאה לדרך בזמניהם שהיה בדרך כלל בדרכים לא סלולות ודרך מקומות שוממים, ולסטים וחיות רעות היו מצויים בדרך (עיין "קצות השולחן", סימן סז, ס"ק ג; הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ספר "הליכות שלמה", פרק כא, הערה 14; שו"ת "אור לציון", חלק ב, פרק ז, אות כז). אבל, יש כאלו שטענו שעדיין, יש לומר תפילת הדרך וזאת משום שעל אף שנכון שבזמן הזה לא מצויים ליסטים וחיות רעות בדרך, בכל זאת, צריך שמירה יתירה מתאונות דרכים וצרות אחרות וזה כלול במה שאומר "משאר מיני פורענות המתרגשות ובאות לעולם" (עיין בפוסקים רבים שכתבו לברך גם במקרה שאין ליסטים וכו', כמו ברכבת וכיוצ"ב. בעל ה"משנה ברורה" ס"ק ל, הזכיר עניין תפילת הדרך ברכבת; עיין שו"ת "שואל ומשיב", מהדורה קמא, חלק ג, סימן קג; "תשובות והנהגות", חלק א, סימן קצט; "ערוך השולחן", אורח חיים קי, יב; "כף החיים" שם, ס"ק יד). יש לציין שבמקרה שנוסע ביהודה ובשומרון, יש מקום לחייב תפילת הדרך אפילו בפחות מפרסה, בגלל הסכנה במקום.
לדעת בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק ל) גם במקרה של נסיעה, אם נוסע מרחק של פרסה יש לומר תפילת הדרך עם ברכה. כלומר, מדובר במרחק ולא בזמן.
בדבר זה יש מחלוקת בין הפוסקים. יש רבים שנקטו כדעת בעל ה"משנה ברורה" (עיין "שדי חמד", מערכת ברכות, סימן ב, אות טו; "אהלך באמתך", פרק ט, אות מז; "הליכות שלמה", פרק כא, הערה ז; שו"ת "שבט הלוי", חלק י, סימן כא). אבל, יש רבים שנקטו שהולכים לפי שיעור זמן. וכך נקיטת הפוסקים של עדות המזרח (עיין שו"ת "רב פעלים", חלק ב, יורה דעה, סימן מ; חלק ג, יורה דעה, סימן כד; שו"ת "יביע אומר", חלק א, אורח חיים, סימן יג; שו"ת "אור לציון", חלק ב, פרק ז, אות כז).
יש עוד שפקפקו בעניין אמירת תפילת הדרך בזמנים אלו כיון שפעמים רבות יש יישובים בצידי הדרכים, ולכן אין מקום לאמירת תפילת הדרך (עיין "הליכות שלמה", פרק כא, אות ג). אבל, יש כאלו שטענו שבכל אופן יש לומר תפילת הדרך כיון שעיקר אמירת תפילת הדרך בזמן הזה הוא משום תאונות הדרכים (עיין שו"ת "שבט הלוי", חלק י, סימן כא).