בעת הקימה בבוקר, פותח היהודי את יומו באמירה: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה – רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ".
שאלה ראויה להתבוננות עולה מתוך לשון הנוסח: מדוע נאמר "מודה אני לפניך" –ולא "מודה אני לך"', או "מודה אני לה' "?
נראה שחז"ל ביקשו להשריש בנפש האדם נקודת פתיחה פנימית ועמוקה, והיא: ההכרה שהוא עומד לפני ה'. כפי שמבואר ברמ"א (אורח חיים א, א):
שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב), ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור).
ובפרט בבוקר, ברגע ההתעוררות הראשוני, חז"ל תיקנו לנו להתחיל את היום בתחושה זו ממש: אני נמצא לפניך, ריבונו של עולם. אין זו רק הכרת תודה כללית – אלא תחושת עמידה ישירה, מיידית, לפני מלך מלכי המלכים.