מדוע נקראים אנו "יהודים"? – בירור מהות השם והמהות הרוחנית שבו
אחד הכינויים המרכזיים והזהותיים ביותר לעם ישראל הוא השם "יהודים". אולם לכאורה, שאלה פשוטה ועקרונית עולה – מדוע דווקא בשם זה אנו מכונים? הרי עם ישראל כלל שנים-עשר שבטים, וכל אחד מהם היווה חלק בלתי נפרד ממכלול האומה. מדוע אם כן נבחר דווקא שמו של שבט יהודה כשם כולל לכלל ישראל?
גלות יהודה ושכחת השבטים
התשובה הפשוטה והמקובלת היא, כי לאחר חורבן ממלכת ישראל וגלות עשרת השבטים – נותרו בממלכת יהודה שבט יהודה עצמו, שבט בנימין שהתחבר אליו, וכן חלק מהלויים (שלא קיבלו נחלה מוגדרת). כאשר יצאו שאר השבטים לגלות, הם נטמעו בין העמים ואבדו לזהות הלאומית. שבט יהודה, לעומת זאת, המשיך להחזיק בזהותו הרוחנית והלאומית גם בתוך הגלות הארוכה – ולכן השם "יהודי" דבק בו, ולימים גם בכולנו.
אמנם, יש המוסיפים כי במשך הזמן, השבטים האחרים שנשארו בארץ או חזרו אליה – נטמעו בתוך שבט יהודה, עד שכמעט ולא נשארה הבחנה בין השבטים, ובפועל כלל ישראל התקבץ תחת שמו של שבט זה.
"יהודי" – מלשון הודאה
אך נראה שיש כאן רובד עמוק יותר – לא רק טכני-היסטורי, אלא מהותי-רוחני.
שורש המילה "יהודי" הוא מלשון הודאה, כפי שמופיע בלידת יהודה: "הפעם אודה את ה' " (בראשית כ"ט, ל"ה). ההודאה, אם כן, היא מהות פנימית של שבט יהודה – והיא גם מהות פנימית של עם ישראל כולו.
וכך פותח היהודי את יומו: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים…" – בטרם טהרת הידיים, בטרם אמירת כל ברכה או פסוק – ישנה הודאה. זוהי ראשיתו של היום וראשיתו של האדם. יהודי פותח את עיניו בהכרה ובאמירה שיש מישהו שהוא כפוף אליו, שיש מלך, שיש בורא.
ההודאה – יסוד האמונה והשליחות
ההודאה הזו איננה רק נימוס דתי. היא מבטאת יסוד עמוק של אמונה: יש בורא לעולם, והוא לא רק ברא את העולם אלא גם משגיח עליו. זהו יסוד היסודות של עם ישראל – כפי שהקב"ה פונה אליהם בדיבר הראשון: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" – הדיבר שפותח את עשרת הדברות איננו מצווה פרטית, אלא הצהרת יסוד: יש בורא, והוא השגיח על העולם באופן פעיל, גאל את עמו והוביל אותו במסע ההיסטוריה.
האמונה בהשגחה הפרטית היא שמובילה את היהודי להבנה שיש משמעות להתנהגותו, שיש לו שליחות בעולם הזה – לחיות לפי רצון ה'. אם יש בורא ומשגיח, ממילא יש תכלית ויש דרך נכונה – התורה והמצוות – אשר בה עלינו ללכת.
סיכום – הזהות של היהודי
אם כן, אין זה מקרה שאנו נקראים "יהודים". לא רק משום שאנו בני שבט יהודה, אלא משום שאנו נושאי דגל ההודאה – ההכרה בבורא, באחדותו, ובהשגחתו. שם זה מבטא את מהותנו וייעודנו.
ולכן גם כשאנחנו בגלות, מוקפים בעמים ובתרבויות זרות – הזהות היהודית אינה נאבדת כל עוד נשמר יסוד ההודאה. כל עוד היהודי פותח את עיניו ואומר "מודה אני", הרי הוא ממשיך את מהות שבט יהודה – ומגלה בכך את ייעודו הפנימי, להיות יהודי – מודה.
כשאנחנו קמים בבוקר יש לומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". יש להבין את משמעות ההודאה בכל בוקר, ובכלל בחיי היהדות.