בשנה זו שאנחנו נמצאים בזמן של מלחמה ויש אזעקות, צריך לעמוד על מספר הלכות לליל הסדר.
ההלכה הראשונה והבסיסית היא "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". בזמן של אזעקה יש ללכת לממ"ד, ואין לסמוך על כך שלא יפגע. ודווקא שמירת הלכה זו היא מביאה משמעות מיוחדות לחג הפסח. הרי שמירת החיים מבטאה את חשיבותו של חיי היהודי. וכבר נאמר שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, חוץ משלש עבירות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וזאת משום "וחי בהם" ולא שימות בהם (מסכת סנהדרין עד, ע"א). המצוות ניתנו לנו כדי לשמרן כאנשים חיים. התורה היא תורת חיים. והיא מנחה אותנו כבני אדם.
חג הפסח הוא החג שמבטא את יצירתנו לאומה והתחלה למעמד הר סיני. בארבע לשונות של גאולה שכנגדן אנחנו שותים ארבע כוסות, נאמר – "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי". הלשון הרביעית מבטאה את לקיחתנו כאומה ובעצם נתינת התורה לעם ישראל. אנחנו מזכירים לשון זו בליל הסדר, כיון שזה היסוד של יציאת מצרים. ה' הוציא אותנו ממ"ט שערי טומאה כדי להביא אותנו למעמד הר סיני – לקיים את מצוותיו. בליל הסדר אנחנו אומרים ארבע פעמים את המילים "בעבור זה עשה ה' לי". רש"י (שמות יג, ח) ביאר על פסוק זה כדלהלן: "בעבור זה – בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו". לכן, אנחנו דואגים ושומרים את הגוף שלנו כדי שנוכל לקיים את מצוותיו.
אסור לזלזל בגוף שלנו, וחובה עלינו לשמרו.
נקודה נוספת שיש לעמוד עליה בחג זה, שאם יש התרעה, לא כדאי להתחיל באיזו מצוה שאם תבוא אזעקה יצטרך ללכת מיד לממ"ד, ובכך יוכל לבוא להפסק במצוה שיכול לגרום ספיקות בהלכה. כגון, הפסק באכילת המצה, הפסק באמירת הקידוש, הפסק בשתיית היין, הפסק באכילת המרור, הפסק באמירת ברכת המזון. בעניין סיפור ההגדה אין שום בעיה להפסיק וללכת לממ"ד. לכן, ימשיך באמירת ההגדה גם כששומעים התרעה. ובעת שמיעת אזעקה יש ללכת מיד לממ"ד. כמובן, שכדאי להמשיך בסיפור ההגדה גם בעת שהותו בממ"ד. ויש להדגיש שעיקר מצות "והגדת לבנך" אינו קריאת ההגדה, אלא סיפור הנס של יציאת מצרים. ובעיקר להביא את כולם להרגשה שהם יצאו ממצרים. להדגיש את המיוחדות של הלילה הזה.
בדיני הפסק נעמוד על מספר הלכות:
א. לגבי הפסק בדיבור בין ברכתו לאכילתו: אם הפסיק בדיבור בין הברכה להכנסת האוכל לפיו, בדבר שאינו מעניין האכילה, צריך לחזור ולברך. אם זה מעניין, לא צריך לחזור ולברך. לכן, אם ידבר בין הברכה להכנסה לפיו לומר לאנשים ללכת לממ"ד, יצטרך לחזור ולברך (עיין בזה ב"שולחן ערוך" אורח חיים קסז, ו). אם דיבר לאחר שהכניס את האוכל לפיו, אבל לפני שבלע, יש בדבר מחלוקת בין האחרונים (עיין בספר 'ברכת ה' ', חלק ג, פרק יא, הערה 1; כיון שספק ברכות להיקל, לא יחזור ויברך).
ב. יציאה ממקום האכילה: ישנה מחלוקת בין האמוראים בנוגע ליציאה ממקום האכילה למקום אחר (בהמשך נדון מה מוגדר מקום אחר). רב חסדא סבור שיש חילוק בין דברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם, ובין דברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם. בדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם, אם יצא מביתו לבית אחר ולאחר מכן חזר, אינו צריך שוב לברך. אבל, דעת רב ששת שאין חילוק. ולכן, אם יצא מביתו, צריך לחזור ולברך. ראשונים רבים פסקו כדעת רב ששת, וכך פסק ה"שולחן ערוך" (אורח חיים קעח, א). אבל, ישנם ראשונים רבים שפסקו כדעת רב חסדא, וכך פסק הרמ"א (אורח חיים קעח, ב). נציין שה"שולחן ערוך" פסק כשיש שינוי מקום, אז הוא מברך ברכה אחרונה על מה שאכל, ומברך ברכה ראשונה על המשך אכילתו. לדעת הרמ"א, כשיש שינוי מקום, מברך רק ברכה ראשונה על המשך אכילתו. ומברך בסוף ברכה אחרונה על הכל.
ג. יציאה מביתו למקום אחר חוץ לביתו: לאור האמור לעיל, לפי דעת ה"שולחן ערוך", אם אדם באמצע סעודתו יצא מביתו, כיון שיש לו מקלט מחוץ לביתו [עוד נדון בהמשך לגבי מקלט בבניין], יצטרך לחזור ולברך. לדעת הרמ"א, לא יצטרך לחזור ולברך. אלא, נציין שישנה מחלוקת בין פוסקי עדות המזרח בני זמננו, בפסיקת ההלכה. כוונת הדברים היא, שבני עדות המזרח חוששים לספק ברכות להיקל אפילו כנגד דעת ה"שולחן ערוך". לכן, הרב עובדיה יוסף זצ"ל (ספר "הליכות עולם", חלק ב, שנה ראשונה, פרשת בהעלותך, אות ג) והרב יצחק יוסף שליט"א ("ילקוט יוסף", סימן קעח, סעיף א; סעיף ג) פסקו שיש לנהוג כדעת הרמ"א. אבל, הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל (שו"ת "אור לציון", חלק א, סימן יז) והרב משה לוי זצ"ל ('ברכת ה' ', חלק ג, פרק יא, הערה 40) כתבו שיש לנהוג כדעת ה"שולחן ערוך". הם טענו שאין כאן עניין של ספק ברכות להיקל, אלא ספק גרימת ברכה שאינה צריכה. זאת אומרת, הרי לדעת ה"שולחן ערוך", כשחזור צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל. לאחר שבירך ברכה אחרונה, הרי אם ממשיך לאכול, בוודאי חייב לברך. לכן, אין כאן ספק ברכה לבטלה, אלא ספק אם גרם לברכה שאינה צריכה. ספק ברכות להיקל נאמר דווקא כשהספק אם מברך ברכה לבטלה. וכאן יש לומר שיש להעדיף שיברך ברכה אחרונה על מה שאכל, וימשיך לאכול עם ברכה, משום שכנגד הספק שגורם ברכה שאינה צריכה, יש ספק שהוא אוכל בלי ברכה, ונהנה מהעולם בלי ברכה שנחשב כמעילה. נוסף על כך, הוא מבטל ברכה הצריכה למה שאכל מקודם.
ד. אכל פחות משיעור ויצא מביתו: ישנה מחלוקת בין האחרונים במקרה שאכל פחות משיעור ושתה פחות משיעור (במקרה של שתיית יין) ויצא מביתו, שהיה שינוי מקום, האם כשחוזר צריך לברך שוב על מה שאוכל? רבים מהאחרונים נקטו שצריך לחזור ולברך ("מגן אברהם", אורח חיים רי, א; "שולחן ערוך הרב", אורח חיים קעח, ג; "חיי אדם", כלל נט, דין טז; "משנה ברורה", אורח חיים קעח, כח; "כף החיים", אורח חיים קעח, יט). אבל, בעל ספר "ערך השלחן" (אורח חיים קעח, ה) נקט שלא יחזור ויברך. והרב עובדיה יוסף זצ"ל ("הליכות עולם", חלק ב, עמ' מ) העלה שגם אכל פחות משיעור, לא יברך. אבל, כתב שמי שרוצה לסמוך על דברי ה"שולחן ערוך" ולברך, יש לו על מה לסמוך. הרב משה לוי זצ"ל (ספר 'ברכת ה', חלק ג, פרק יא, הערה 48) נקט שיברך כיון שהדיעה הזו שלא לברך היא דיעה יחידאית. נוסף על כך, יש כאן ספק ספיקא לברך. ספק שפוסקים כדעת ה"שולחן ערוך" שאפילו אם אכל כזית, צריך לחזור ולברך. וספק שאפילו אם לא פוסקים כדעת ה"שולחן ערוך" וכדעת הרמ"א, בכל זאת, במקרה שאכל פחות משיעור, צריך לחזור ולברך. ובמקרה שיש ספק ספיקא לברך, וכך גם דעת ה"שולחן ערוך", אז יש לברך.
ה. לגבי הגדרת דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם, ישנן שלש שיטות: א. דווקא פת. ב. פת וחמשת מיני דגן. ג. פת וכל שבעת המינים (ה"שולחן ערוך" [אורח חיים קעח, ה] הביא בשם יש אומרים ראשון שגם שבעת המינים. אחר כך הביא בשם יש אומרים אחר שרק חמשת מיני דגן. הרמ"א הוסיף שיש אומרים רק פת). בגלל המחלוקת, נראה שבני עדות אשכנז ינהגו מקרה של ספק שלא יחזור ולברך, משום ספק ברכות להיקל (עיין "בית חדש", סו"ס קעח; "מגן אברהם" שם, ס"ק יב; "שולחן ערוך הרב" שם, סעיף ג). אלא, לבני עדות המזרח, הרב משה לוי זצ"ל (בספר 'ברכת ה' ', חלק ג, פרק יא, הערה 39) טען שאם יצא מביתו לאחר ששתה יין, כשיחזור יברך ברכה אחרונה על מה ששתה. ואם רוצה להמשיך לשתות, יברך שוב על מה ששותה. וזאת משום שיש כאן ספק ספיקא לברך. ספק אחד שגם על דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם, צריך לחזור ולברך. ספק שיין אינו נחשב בגדר דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם. ועל אף שישנה מחלוקת בין האחרונים אם בספק ספיקא לברך, מברכים, או חוששים לברכה לבטלה. בכל זאת, במקרה הנידון כאן, הרי בשני הספיקות האלו ה"שולחן ערוך" פסק שיחזור ויברך, לכן נוקטים כדעת ה"שולחן ערוך". יחד עם זאת, יש לציין שבעל ספר "חסד לאלפים" (סימן קעח, אות ג), בעל ה"בן איש חי" (שנה ראשונה, פרשת בהעלותך, אות ג) ובעל "כף החיים" (אורח חיים קעח, לד) פסקו שלא לברך בשינוי מקום לאחר אכילת שבעת המינים.
ו. יציאה ממקום האכילה למקום אחר בביתו: יציאה מחדר לחדר בביתו כשלא היתה דעתו ללכת לחדר האחר, לפי ראשונים רבים נחשבת בגדר הפסק לסעודה וצריך לחזור ולברך. דווקא באותו חדר, אם שינה מפינה לפינה ורואה את המקום הראשון, לא נחשב בגדר שינוי מקום. וכך נראה בפשטות דעת ה"שולחן ערוך" (אורח חיים קעח, א-ב; עיין בדברי ה"בית יוסף" שם; רמ"א, אורח חיים קעח, סוף סע' א). יחד עם זאת, יש לציין שהרב משה לוי זצ"ל (בספר 'ברכת ה' ', חלק ג, פרק יא, הערה 38) האריך להביא ראשונים רבים שסבורים שמחדר לחדר באותו בית, לא נחשב בגדר שינוי מקום. לכן, הוא טוען שאין לחזור ולברך. ואפילו במקרה שאכל פירות לא יחזור ויברך. אבל, הוא ציין שישנם פוסקי עדות המזרח שפסקו שיחזור ויברך (בעל "חסד לאלפים", סימן קעח, אות ב; ובעל ה"בן איש", שנה ראשונה, פרשת בהעלותך, אות ג). אך, הוא כתב שהם פסקו כך משום שלא הכירו את דברי הראשונים שציין. יש לציין שגם בעל ה"ביאור הלכה" (אורח חיים קעח, ד"ה בבית אחד) ציין לראשונים שנקטו שמחדר לחדר לא נחשב בגדר שינוי מקום, וכתב שהנוהג להיקל אין למחות בידו, שיש לו על מי לסמוך. נוסף על כך, יש שלימדו זכות על כך שרבים אינם נזהרים ללכת לחדר אחר באמצע הסעודה, והטעם לכך הוא משום שבזמנם לא היה מצוי כל כך יציאה מחדר לחדר, אבל כיום זה דבר שבשגרה. ולכן, זה נחשב בגדר דבר שבדעתו לכך (שו"ת "שבט הלוי", חלק א, סימן רה; "פסקי תשובות", אורח חיים קעח, ז). יש עוד לציין שהרב משה לוי זצ"ל (בספר 'ברכת ה', חלק ג, פרק יא, הערה 42) הביא מדברי פוסקים רבים שנקטו שמקרה שרואה את המקום הראשון אפילו שיצא מחדר לחדר, לא נחשב בגדר שינוי מקום. ובוודאי יש לצרף דעות אלו לשיטות שסוברות שאפילו מחדר לחדר, לא נחשב שינוי מקום, ואין לברך.
ז. שינוי מקום מחדר לחדר כשהיתה דעתו על כך: ישנה מחלוקת בין הראשונים במקרה ששינה את מקומו, אבל מתחילה היתה דעתו לכך, האם זה נחשב בגדר שינוי מקום? המחלוקת היא בנוגע לקידוש במקום סעודה, שדעת רב ניסים גאון, שאם היתה דעתו מתחילה לאכול במקום אחר, אז זה נחשב בגדר קידוש במקום סעודה. דבריו מבוססים על דברי הירושלמי. אלא, יש שאלה אם הבבלי חולק על הירושלמי. יש ראשונים רבים שנקטו כדעת רב ניסים גאון. אבל, ישנם רבים שחלקו על כך (עיין בכל זה ב"בית יוסף", אורח חיים קעח, ג; "בית יוסף", אורח חיים רעג, ב). בפשטות דעת ה"שולחן ערוך" (אורח חיים קעח, ג; אורח חיים רעג, א) והרמ"א (אורח חיים קעח, א), כדעת רב ניסים גאן, שאין זה בגדר שינוי מקום. והרב משה לוי זצ"ל (בספר 'ברכת ה', חלק ג, פרק יא, הערה 53) כתב שגם במקרה שהוא רגיל בכך, אפילו אם לא היתה דעתו מפורשת על כך, בכל זאת, אם הלך לחדר האחר באמצע סעודתו, אין זה בגדר שינוי מקום. לכן, אם יצא למטבח, או לשירותים, באמצע סעודתו, אין זה בגדר שינוי מקום. לפיכך, נראה שכיום כיון שמצוי שבאמצע הסעודה יצטרכו ללכת לממ"ד, יש לומר שזה נחשב שהיתה דעתו על כך, ולא ייחשב בגדר שינוי מקום.
ח. שינוי מבית לבית כשהיתה דעתו על כך: מדברי ה"שולחן ערוך" והרמ"א (שהוזכרו לעיל) מתבאר שרק כשמדובר מחדר לחדר, אין זה נחשב שינוי מקום כשהיתה דעתו על כך. אבל, אם זה מבית לבית, ייחשב בגדר שינוי מקום. וכך הסכמת האחרונים ("בן איש חי", שנה ראשונה, פרשת בהעלותך, אות ד; "משנה ברורה", אורח חיים קעח, טל; "כף החיים", אורח חיים קעח, ל). יש לציין שישנם ראשונים שנקטו שלעניין קידוש במקום סעודה, אפילו מבית לבית, זה נחשב בגדר קידוש במקום סעודה, אם היתה דעתו על כך. אבל, הראשונים האלו לא כתבו את הדברים גם ביחס לדיני ברכות בשינוי מקום. לכן, הרב משה לוי זצ"ל ('ברכת ה', חלק ג, פרק יא, הערה 56) נקט שנחשב בגדר שינוי מקום. לפי זה, אם אכל פחות משיעור, אז יחזור ויברך על מה שאוכל. אבל, אם אכל כשיעור יברך ברכה אחרונה על מה שאכל מקודם, ועל מה שממשיך לאכול יברך ברכה ראשונה. לדעת הרמ"א (אורח חיים קעח, ב) כשיש דין שינוי מקום וצריך לברך, הוא אינו מברך ברכה אחרונה על מה שאכל. רק מברך ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול, ומברך ברכה אחרונה בסוף.
ט. ירד למקלט בבניין: ישנה מחלוקת בין האחרונים אם יציאה מביתו למקלט בבניין נחשב בגדר שינוי מקום. שהוא יצא לרשות אחרת, ששייכת לעוד אנשים. חדר המדרגות והמקלט אינם שייכים רק לו, הם שייכים לכל בעלי הבניין. לכן, ישנם שטענו שיש כאן שינוי מקום וצריך לחזור ולברך (ספר 'ברכת ה' ', חלק ג, פרק יא, הערה 49; הרב שלמה זלמן אויערבאך, ב"שמירת שבת כהלכתה", פרק נד, ס"ק כז; בעל ספר "וזאת הברכה" [פרק ו] הביא עוד פוסקים שנקטו כך; שו"ת "שבט הקהתי", חלק ג, סימן עז). אבל, ישנם שטענו שגם במקרה כזה, כיון שהם תחת גג אחד, לא נחשב בגדר שינוי מקום (שו"ת "אור לציון", חלק ב, פרק יב, דין טז; שו"ת "בצל החכמה", חלק ו, סימן ע; שו"ת "משנה הלכות", חלק י, סימן לו). להלכה למעשה, נראה לי, שיש להיקל שלא יחזור ויברך. יש לצרף לכך, שכיום כיון שרגילים לצאת באמצע הסעודה למקלט בגלל האזעקות, לכן נחשב בגדר דעתו לכך. וכיון שישנם פוסקים שסוברים שדעתו לכך מועילה אפילו ביציאה מבית לבית, כאן יש להיקל.
י. יציאה לזמן קצר: ישנה מחלוקת בין האחרונים אם כל יציאה מביתו מוגדרת כשינוי מקום, או רק במקרה שיצא מביתו והשתהה שם. בעל ה"משנה ברורה", במספר מקומות (אורח חיים קעח, בהקדמה לסימן; אורח חיים קעח, ד; אורח חיים קעח, כו; "ביאור הלכה", סו"ס קעח, ד"ה כגון), שמוגדר בגדר שינוי מקום. אבל, ר' יעקב עמדין (בספר "מור וקציעה", אורח חיים, סימן קעח) יצא נגד ההבנה שסוברת שכל יציאה נחשבת בגדר שינוי מקום. הוא חשב רק אם הפליג בדברים מחוץ לביתו, אז צריך לחבור ולברך. וכך גם נקט הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ה, סימן יז). יש לדון במקרה של יציאה לממ"ד, שהולך לזמן ממושך. לא הולך רק לדקה, אלא הולך לפחות לעשר דקות. אם זה נחשב בגדר הפלגה. שיש מקום לטעון שכיון שהולך רק בגלל האזעקה ודעתו מיד לחזור, אז זה לא נחשב בגדר שינוי מקום לדעת הפוסקים האלו. ונראה שאפשר לצרף סברא זו להיקל במקרה של ירידה למקלט.
לסיום הדברים, נזכור שהתורה היא תורת חיים ויודעת להנחות אותנו בכל מציאות ומציאות. הקב"ה מביא עלינו אירועים מיוחדים כדי שנעסוק בתורה ונרחיב את העיון בה. בשנים האחרונות, באו עלינו אירועים שונים ומשונים. מתקופת הקרונה עד המלחמות האחרונות. תלמידי חכמים היו צריכים לדון במקרים חדשים, והלכות חדשות. ובכך יש ריבוי תורה.
להורדת המאמר לחצו כאן