מבוא
מובא בגמרא במסכת פסחים (קטו, ע"ב-קטז, ע"א):
אמר שמואל: לחם עני (כתיב) – לחם שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי לחם עני – לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: לחם עני – עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה – אף כאן בפרוסה. דבר אחר: מה דרכו של עני – הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי – הוא מסיק ואשתו אופה.
נעבור לעיון בדרשה השניה "מה עני שדרכו בפרוסה". ברצוננו לעיין מה משמעות הלכה זו? ומה הנפק"מ ההלכתיות שיוצאות ממנה?
כדי להבין את דיננו עלינו לפנות לעיון בדברי גמרא נוספת. מובא בגמרא במסכת פסחים (לט, ע"ב):
איתמר, הביאו לפניהם פתיתין ושלמין; אמר רב הונא: מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, ורבי יוחנן אמר: שלמה מצוה מן המובחר, אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין – דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין…. אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים יוצא ידי שניהן, ומנו? מר בריה דרבינא. דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך. אמר ליה: מה שמך? אמר ליה: שלמן. אמר ליה: שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים. אמר רב פפא: הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. מאי טעמא – לחם עני כתיב. אמר רבי אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. מאי טעמא – לחם משנה כתיב. אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא.
מדברי הגמרא מתברר שיש מחלוקת בין האמוראים מה הדין כשיש פרוסה ויש שלמה, האם מברכים על הפרוסה, או על השלימה? רש"י (שם) הסביר שכוונת רב הונא שאם רוצה לברך על הפתיתין יכול לברך על הפתיתין, ואם הפתיתין גדולים יותר מן השלמים, אז צריך לברך דווקא על הפתיתין. דהיינו, גדול עדיף על שלם.
מבואר שירא שמים יוצא ידי שניהם ומניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. ובפסח יש להניח פרוסה בתוך שלמה. אם כן, משמע שיש שלמה ופרוסה. אלא, השאלה היא, האם יש רק שלמה אחת, או שתי שלמות? הגמרא בדיוק לאחר מכן אמרה שבשבת לכל הדעות חייב לבצוע על שתי ככרות שלמות, משום "לחם משנה". לאור דברי הגמרא האלו, אנחנו נעלה מספר שאלות:
- האם גם ביום טוב יש דין לחם משנה?
- האם דין זה שייך גם בפסח?
- מה יהיה הדין במקרה שפסח חל להיות בשבת, האם אז ישתנה הדין ובוודאי יצטרך להביא שתי מצות שלמות?
עיון בדברי הראשונים
- עיון בשיטת רש"י והרשב"ם:
רש"י (מסכת פסחים קטז, ע"א) כתב:
אף כאן בפרוסה – לברך על אכילת מצה ושתי שלימות מייתי, משום ברכת המוציא, דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, ובוצע מאחת מהשלימות.
אם כן, לפי רש"י יש להביא שתי מצות שלמות ועוד מצה פרוסה. על המצה הפרוסה מברכים את ברכת "על אכילת מצה", ועל המצות השלמות מברכים "המוציא לחם מן הארץ". שתי מצות שלמות נצרכות מדין יום טוב, שבכל יום טוב צריך שתי ככרות שלמות.
גם הרשב"ם (שם) נקט כדעת רש"י:
אף כאן בפרוסה. לברך על אכילת מצה. ושתי שלימות מייתינן משום המוציא דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות ובוצע מאחת מהשלימות:
צריך עיון, בכוונת דברי רש"י והרשב"ם שכתבו שבוצעים מן השלימה. האם הכוונה שבוצעים גם מן השלימה, או רק מן השלימה? לכאורה, צריך לבצוע מן הפרוסה בגלל ברכת "על אכילת מצה". וצריך לבצוע מן השלימה בגלל ברכת "המוציא לחם מן הארץ". נראה מדברי הגמרא במסכת ברכות שיש לבצוע משניהם ביחד. אולם, רש"י (מסכת ברכות לט, ע"ב, ד"ה מניח פרוסה בתוך שלמה) ביאר בנוגע לירא שמים יוצא ידי שניהם שמניח פרוסה בתוך שלמה, ואז בוצע משניהם, או מן השלמה. וכן, כתב בהמשך (שם, ד"ה לחם עוני כתיב) לעניין פסח, שמניח את הפרוסה בתוך השלימה כדי שיהיה נראה שבוצע מן הפרוסה. משמע מכאן שלא צריך לבצוע מן הפרוסה, אלא בוצע מן השלימה.
- עיון בדעת התוס':
התוס' במסכת פסחים (קטז, ע"א) כתב:
מה דרכו של עני בפרוסה – נראה דגם המוציא צריך לברך על הפרוסה וכן משמע בפ' כיצד מברכין (ברכות דף לט:) דקאמר הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך השלימות ובוצע פי' אפילו למ"ד מברך על השלימה ופוטר את הפתיתין מודה לענין פסח דאינו מברך על השלימה אלא על הפרוסה משום מה דרכו של עני כו' ומניחה בתוך השלימה כדי שיהא נראה שבצע על השלימה ומשמע דלענין המוציא קמיירי וקאמר בתר הכי א"ר חייא בר אבא בשבת חייב לבצוע על שני ככרות שנאמר לקטו לחם משנה ועיקר מילתיה דר' חייא בר אבא בפרק כל כתבי (שבת ד' קיז:) אלא להכי מייתי התם אחר פסח לומר שצריך שם מצה שלישית משום לחם משנה וחייב לבצוע על שתי ככרות בין בשבת בין בי"ט דאי לאו הכי למה הביא שם מילתיה דר' חייא וכן פסק רב אלפס דצריך לבצוע על שתי ככרות ביום טוב והטעם לפי שהיה לחם משנה יורד בערבי ימים טובים וקשה שאנו מתפללים באתה קדשת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים ואמר (במכילתא פרש' בשלח) במן ברכו במן קדשו משמע בי"ט היה מן יורד וכן היה נוהג ה"ר מנחם מיוני וה"ר יום טוב שהיו מברכין הכל על הפרוסה אך ר"י היה מברך המוציא על השלימה והדר על אכילת מצה על הפרוסה ובוצע משתיהן יחד וכן עמא דבר ולכך עושין על השלישית כריכה כדי לקיים מצוה בשלשתן.
התוס' הבין שהגמרא הביאה את הדין של לחם משנה בשבת כדי ללמדנו שכך גם הדין בפסח. אבל, יש כאן מחלוקת בין תוס' לרש"י והרשב"ם. לפי רש"י והרשב"ם, מברכים המוציא על השלימה. אבל, לפי התוס' מברכים המוציא גם על הפרוסה. אלא, התוס' סובר כדעת רש"י והרשב"ם שבנוסף לפרוסה צריך שתי מצות שלמות ובוצעים מן השלמות. ר"י היה נוהג כפי שכתבו רש"י והרשב"ם והיה מברך המוציא על השלימה, והבציעה היתה מן השלימה ומן הפרוסה.
לא ברורה לגמרי דעת הרב מנחם מיוני והרב יום טוב. צריך עיון האם הם סוברים שביום טוב היה מן יורד, ולכן לא צריך לחם משנה, וזו הסיבה שהיו מברכים על הפרוסה, או שהם סוברים כפי שהתבאר בתוס' בתחילה? דהיינו, שעל אף שהיה לחם משנה ביום טוב וצריך להביא שתי מצות שלמות בפסח, בכל זאת, מברכים את ברכת "על אכילת מצה" וברכת "המוציא לחם מן הארץ" על הפרוסה.
- עיון בדעת ר"ח:
הר"ח (מסכת פסחים קטז, ע"ב) כתב:
גרסי' בפ' כיצד מברכין על הפירות אמר רב פפא הכל מודים [בפסח] שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב וקיי"ל מפני שהוא יום טוב צריך לבצוע על שתי ככרות כשבת דכתיב ביה לקטו לחם משנה הלכך בפסח מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ומסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה:
לפי רבינו חננאל בפסח יש דין מיוחד שלא צריך שתי ככרות שלמות, אבל צריך שלימה בתוך פרוסה. בדבריו מובאת מחלוקת על איזו מצה בוצעים. רבינו חננאל סבר שיש לבצוע על הפרוסה, אבל יש אומרים שיש לבצוע על השלימה. דהיינו, אפילו שלקח רק מצה אחת שלימה וחצי פרוסה, בכל זאת, הבציעה מן השלימה. רק הברכה צריכה להיאמר גם על הפרוסה.
יש להביא גם את דברי רבינו חננאל במסכת ברכות (לט, ע"ב):
הכל מודים בפסח שכתוב בו 'לחם עוני' שמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע בפרוסה כמו העני שאין לו לחם שלם ובוצע בפרוסה, ודרשינן נמי 'לחם עוני' דלא ליבצע אתרתי כשאר ימים טובים אלא ימעט מתרתין שלמין דצריך בשבת וימים טובים.
- עיון בדעת הרי"ף:
הרי"ף (מסכת פסחים כה, ע"ב-מדפי הרי"ף) כתב:
אמר שמואל לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה תניא נמי הכי לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה ד"א לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה [דף קט"ז ע"א] אף כאן בפרוסה ד"א לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה הילכך בפסח מברכינן על חדא ופרוסה אבל בשאר ימים טובים בצעינן על תרתין ריפאתא שלמאתא כשבת דא"ר אבא [ברכות ל"ט ע"ב] חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת דעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי ובימים טובים נמי לא הוה נחית אלא הוה נחית בערב ימים טובים זוגי זוגי כמו דהוה נחית בערבי שבתות הילכך בעינן למיבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבין בשבת ובפסח אתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא הילכך בצעינן אחדא ופלגא וכד בצע מנח לה לפרוסה בגוה דשלמתא ובצע דאמר רב פפא [ברכות ל"ט ע"ב] הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה:
הרי"ף פסק שבכל יום טוב צריך לחם משנה, אבל פסח הוא דין מיוחד. הדרשה "לחם עוני" הוציא מדין זה, וגרם שצריך רק שלימה ופרוסה.
השאלה היא, האם בפסח האחד וחצי מוגדרים כלחם משנה, או שבפסח הופקע הדין של לחם משנה? נראה בפשטות שאין דין לחם משנה. והבאת השלימה אינה קשורה ללחם משנה, אלא מחמת הכבוד, שתהיה מצה שלימה. יש לציין שמדברי רבינו חננאל, שהוזכרו לעיל, משמע שהבין שיש כאן דין לחם משנה, וזו הסיבה שצריך להביא שלימה. הדרשה "לחם עוני" מיעטה רק אחת מן השלימות, אבל השלימה השניה נשארה על תיקנה.
הבנה זו שמוגדר כלחם משנה אפשר למצוא בדברי רב שרירא גאון (תשובות הגאונים, שערי תשובה, סימן רכב):
רב שרירא ז"ל: אנשי מזרח בוצעין על שתי ככרות בשבת משום לחם משנה אנשי א"י אין בוצעין אלא על אחת שלא להכניס כבוד ע"ש בשבת והלכ' רווחת היא בכל מקום שאין בוצעין בשבת ובימים טובים אלא על שתי ככרות ובליל פסח על אחת וחצי והן כמו שתי ככרות משום לחם עוני שהיא החצית וביום אסור דקי"ל ההוא לחם עוני בזמן אכילת הפסח ופסח אינו נאכל אלא בלילה וכתיב תאכל עליו מצות לחם עוני על הפסח לחם עוני והוא בלילה שאני ביום דלא צריך פסח ולא צריך לחם עוני:
כך גם אפשר ללמוד מעוד תשובה של הגאונים (שערי תשובה, סימן רפז):
ואוחזי' מצה שלימה וחצי שהיא הפרוסה ומניח פרוסה בתוך שלימה ומברך המוציא עליהן ואחר לוקח אחת מהן שירצה ומברך על אכילת מצה דהא אנו חייבי' לבצוע על שתי ככרות בי"ט וכיון די"ט איהו בוצע על שתיהן ואף על פי שפרוסה אחת מהן היינו משום לחם עני ושתי ככרות קרו להו וכן אנן תנן משמרה ופלגא תרתי משמרות הויין אוף הכא נמי שלימה ופרוסה שתי ככרות הויין ובוצע עליהן המוציא שהרי אמרו חכמים לא היה יורד מן להם לישראל בי"ט וכיון שלא היה יורד נעשה י"ט כשב' וחייב לבצוע על שתי ככרות.
- עיון בדעת הרמב"ם:
הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח, ו) פסק:
ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שניה שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה, ולוקח שני רקיקין חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ, ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים משום שנאמר 'לחם עוני' מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
נראה שיש כאן שינוי בין דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף. הרי"ף לא הזכיר שצריך להביא שתי מצות שלמות ולחלוק אחד מהן. משמע מדברי הרי"ף שמביאים מתחילה רק מצה שלימה וחצי מצה. לפי הרמב"ם, מביאים שתי מצות שלמות, בוצעים מצה אחת, ואז מניח הפרוסה בתוך השלימה, ומברך "המוציא לחם מן הארץ".
לא ברור לפי הרמב"ם על איזו מצה בוצעים.
- עיון בדעת הרא"ש:
הרא"ש (מסכת פסחים, פרק י, סימן ל) כתב:
ולא נראה דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל הימים טובים שלא יבצע (אלא) על שתי ככרות שלימים דהא דדרשינן לחם עוני לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה אבל המוציא פשיטא דעל שלימים בעינן כשאר ימים טובים תדע דאם אין לו לחם עוני כי אם כזית ויאכל אותה באחרונה ויברך המוציא על מצה עשירה פשיטא דתרתי שלימות בעינן. וה"ה נמי אם יש לו לחם עוני לאוכלו בתחלה למה לא יברך המוציא על השלימה הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות. ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה ולחמי תודה באין ג' מינין של מצה [חלות] רקיקין ורבוכה. ושלש חלות עושין מעשרון אחד דכל מין ומין היו שלשה עשרונות ושליש עשרון ומכל מין היו עושין עשר חלות דהיינו שלש מן עשרון אחד. ועושין להם סימן איזהו ראשונה ואיזה שניה ואיזהו שלישית כדרך שהיו עושין בקופה של לשכה שהיה כתוב בהן א' ב' ג' לידע איזה מהן נתרמה ראשונה שמצוה בראשונה. ומיהו אם החליף שניה בראשונה לא עכב כדאיתא במגילה פרק היה קורא (דף כא ב) ראשון היה קורא ארבעה פסוקים ושני שקרא ארבעה או שלישי ה"ז משובח. ומאותן שלש מצות יבצע השניה לשנים וישמור החציה לאפיקומן ויניח חציה בין שתי השלימות ועל הראשונה יברך המוציא ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה ואוכלן ביחד מכל אחת כזית ומן השלישית יעשה כריכה כהלל דכיון דתיקון שלש מכל חדא נעביד בה מצוה חדא והרוצה לצאת ידי חובת שניהם יברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע מן השלימה ומן הפרוסה כאחד:
הרא"ש חלק על דברי הרי"ף ונקט כדעת רש"י, הרשב"ם והתוס' שיש להביא שלש מצות. אלא, הוא הביא שני מנהגים בנוגע לברכות. המנהג הראשון שמברכים המוציא על השלימה, וברכת "על אכילת מצה" על הפרוסה. מנהג שני שמברכים המוציא וברכת "על אכילת מצה" על השלימה והפרוסה ויבצע משניהם.
- שיטת גאונים ועוד ראשונים:
הרשב"א (בחידושיו למסכת ברכות לט, ע"ב) הביא את שיטת רב האי גאון שנקט גישה אחרת מדברי כל הראשונים:
מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, פרש"י ז"ל בוצע או משתיהן או משלמה, וי"מ ג"כ בהא דאמרינן הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע שבוצע מן השלמה, ויש מי שפירש ובוצע מן הפרוסה ועליה הוא מברך המוציא ועל אכילת מצה משום דלחם עוני כתיב ואתא וגרעא לפלגא דחדא וזה עיקר, ולעיקר הא דהכל מודים בפסח יש מן הגאונים ז"ל שפירשוה אעיקר שמעתא דר"ה ור"י כלומר בשהביאו לפניהם פתיתין ושלימים הא אם הביאו כולן שלמים טפי עדיף ומברכין של שלמים, ולזה הפי' הסכים יותר ר"ה גאון ז"ל וגם הוא ז"ל כתב בשם אחרים ז"ל דלאו מחמת שמעתא דר"ה ור"י אייתיאו לה הכא ולא תליא בפלוגתייהו כלל אלא משום לחם עוני דלא ליבצע אתרתי כשאר שבתות וי"ט משום דאתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא, וכן עמא דבר.
הוא שלא צריך לבצוע על פרוסה. כוונת הגמרא במסכת ברכות היא, שאם הביאו לפניו שלימה ופרוסה, אז יעשה כן. אבל, עדיף להביא שתי מצות שלימות.
צריך עיון בהבנה זו, שהרי בגמרא אצלנו מבואר שלחם עוני הכוונה שהמצה צריכה להיות פרוסה.
אז נראה שביאור לדבר זה נמצא בדברי מהר"ם חלאוה (בחידושיו מסכת פסחים קטו, ע"ב):
ד"א מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. כתב הרב אלפסי ז"ל הלכך בפסח מברכי' על חדא ופרוסה כו'. ובפסחא אתא לחם עוני וגרעה לפלגא דחדא הלכך בצעי' על חדא ופלגא וכד בצע מנח לה לפרוסה בגוה דשלימתא ובצע דאמר רב פפא הכל מודי' בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמ' לחם עוני כתיב ביה נראה מדבריו דדוקא פרוסה בעי' משום לחם עוני. וזה תימא דא"כ חלוט דחלטיה והדר אפייה דאמרי' לעיל (לו, ע"ב) ויוצאין בו משום דכתיב לחם עוני וכן פת הדראה לימא דדוקא בעי' הכי אלא ודאי קרא לאו לעכוב' ורבינו האי גאון ז"ל פי' דהא דאמרי' מה דרכו של עני בפרוסה כשהביאו לפניו פתיתין ושלימין היא נאמרת כעין ההיא דברכות דאמרי' הביאו לפניו פתיתין ושלמין רב הונא אמר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין משום דמקרבא אהנתייהו ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובח' ואמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא מידי שניהם מניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע ועלה אמר רב פפא הכל מודים בפסח כו'. אבל כל שאין לפניו פרוסה אין צריך לפרוס לכתחילה וכן כתב הרמב"ן ז"ל דשמא לפי' נהגו לפורסה קודם שעת אכילתה כרי שיהא בשעת אכילה כהביאו לפניו פתיתין ושלימין:
מהר"ם חלאוה הבין שאין חיוב לברך על פרוסה, אלא כוונת הגמרא היא שיוצאים ידי חובה בפרוסה.
מהר"ם חלאוה הפנה לדברי הגמרא במסכת פסחים (לו, ע"ב):
תנו רבנן: 'לחם עני' – פרט לחלוט ולאשישה. יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה – תלמוד לומר מצות מצות – ריבה, ואפילו כמצות של שלמה. אם כן מה תלמוד לומר 'לחם עני' – פרט לחלוט ולאשישה.
מהר"ם חלאוה הבין שכמו לעניין פת הדראה שהיא נחשבת לחם עוני, לא חייבים לאכלה דווקא, אלא יוצאים ידי חובה גם במצות אחרות, אפילו כמצת שלמה, אז כך גם הדין לגבי מצה פרוסה.
אולם, נראה שיש לחלק בין המקרים. כיון שהגמרא אומרת בפירוש שריבתה מצות אחרות. בסוגייתנו משמע שהדברים נאמרים בגדר חיוב. כמו הדרשה של שמואל שהיא דרשה של חיוב, אז כך גם הדרשה לאכול את המצה פרוסה. וכן הדרשה השניה עני מסיק וכו'.
- עיון בדעת בעל "הלכות גדולות":
בעל "הלכות גדולות" (סימן יא, הלכות פסח, פרק כל שעה, עמ' קפ) כתב:
אמר רב פפא (ברכות לט ב) הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, מאי טעמא (דברים טז, ג), 'לחם עוני' כתיב ביה. והיכא דמיקלע פסחא בליליא דשבתא בצע על תרתי ופרוסה.
לפיו, כשפסח חל להיות בשבת צריך להביא שתי מצות שלימות ופרוסה. אבל בספר "האגור" (הלכות ליל פסח, סימן תתח) מובא שיש בדבר חילוק מנהגים. ויש כאלו שנוהגים להביא לעולם שלימה ופרוסה, אפילו כשחל פסח להיות בשבת:
כ"כ הגאונים ובחלוף מנהגים כתבו אנשי בבל כשחל פסח בשבת מניח הפרוסה בין שתי השלמות, וכשחל פסח בחול מביא פרוסה ושלמה ומברך עליהן ב' ברכות. ואנשי בני א"י בין בחול בין בשבת מניחין פרוסה על השלמה ומברך עליהן ב' ברכות. וכן חילק בעל ה"ג שכתב והיכא דמיקלע פסחא בליל שבת בוצע על שתיהן ופרוסה.
- מנהגי הברכות:
כפי שהוזכר לעיל יש מנהגים שונים על איזו מצה יש לברך. ר' מנחם המאירי המאירי (חידושי "בית הבחירה" למסכת ברכות לט, ע"ב, ד"ה פת טמאה וכו') כתב:
שמניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע על הפרוסה כדרך שעושין בפסח שמניח פרוסה על השלימה ומברך המוציא ואכילת מצה על הפרוסה משום לחם עוני ויש אומרים שעל השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה ויש אומרים בהפך.
המאירי ציין לשלשה מנהגים שונים:
- לברך "המוציא" ו"על אכילת מצה" על הפרוסה.
- לברך "המוציא" על השלימה. לברך "על אכילת מצה" על הפרוסה.
- לברך "המוציא" על הפרוסה. לברך "על אכילת מצה" על השלימה.
צריך להבין מה הטעם בכל המנהגים האלו?
- עיון במחלוקת הראשונים:
הראשונים נחלקו בשלש נקודות:
- כמה מצות שלמות צריכים להביא?
- על איזו מצה מברכים "המוציא לחם מן הארץ" ועל איזו מצה מברכים "על אכילת מצה"?
- על איזו מצה יש לבצוע?
- ביאור מחלוקת הראשונים:
נתחיל עם ביאור המחלוקת הראשונה. מחלוקת הראשונים היא בשאלה האם הדרשה "לחם עוני" דרכו של עני בפרוסה באה להוציא מדין לחם משנה, או להוסיף דין חדש? דהיינו, חוץ מן הלחם משנה, יש דין מצה פרוסה.
רבינו חננאל, הרי"ף והרמב"ם הבינו שהיא באה להוציא מדין לחם משנה. אבל, רש"י וסיעתו הבינו שהיא באה להוסיף עוד דין.
אולי אפשר לומר שהמחלוקת היא לאיזו דרשה מדמים את הדרשה "מה עני דרכו בפרוסה". כלומר, אם מדמים לדרשת שמואל "לחם עוני", לחם שעונים עליו דברים הרבה, הרי מדובר על דרשה שמוסיפה. אבל, אם נדמה דרשה זו לדרשת ר' עקיבא שלא יוצאים ידי חובה במצה עשירה, הרי הדרשה באה למעט. אם כן, גם כאן נאמר שהדרשה באה למעט שצריך דווקא פרוס ואי אפשר על ידי שלם, כפי שהיה נכון לעשות.
נוסף על כך, נראה לומר שמחלוקת הראשונים תלויה בביאור הסוגיא במסכת ברכות. הרי הגמרא הביאה את המחלוקת בין רב הונא לר' יוחנן בדין פתיתין ושלמים, ובהמשך לכך הביאה את הדין של פסח. בדיוק לאחר מכן הובא הדין של לחם משנה. נחלקו הראשונים בהבנת דברי רבי אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. האם דבריו באו לאפוקי הדין שהובא לעיל, או להסביר את הדין הקודם? רבינו חננאל וסיעתו הבינו שדברי רבי אבא באו לאפוקי מן הדין הקודם. להסביר שבשבת חייב בניגוד לכאן שלא חייב. ואולי רבי אבא בא להסביר מדוע בפסח צריך שלימה. דהיינו, בא להסביר שעל אף שהביא שלימה ופרוסה, זה מוגדר כלחם משנה. אבל, רש"י וסיעתו הבינו שדברי רבי אבא באים להסביר את הדין קודם. לומר לנו שצריך להביא לחם משנה.
אלא, יש להעיר כאן נקודה, שלכאורה, ר' אבא לא היה צריך לדבר על שבת, אלא על יום טוב. לכאורה, היה אפשר ללמוד מכאן בניגוד לדברי הראשונים, שביום טוב אין חיוב לחם משנה. נראה שבעל "הלכות גדולות" בא להשיב על כך. לפיו, ר' אבא בא לומר כשפסח חל להיות בשבת, אז צריך שתי שלמות ופרוסה. אבל, יכול להיות שלפיו, אכן, ביום טוב לא צריך לחם משנה.
ונציין שבעל "מחזור ויטרי" (הלכות פסח, סימן ס) כתב שמדברי הגמרא במסכת ברכות משמע שלא כהבנה שצריך שתי שלמות. משמע מדברי ר' אבא, שדווקא בשבת צריך שתי שלמות, אבל בפסח לא צריך שתי שלמות. הסברו הוא כדעת בעל הלכות גדולות", שרק כשפסח חל להיות בשבת חייב שתי שלמות:
השתא משמע דסבירא ליה לרב יהוד' דאי איקלע בשאר יומי דסגי בשלימה ופרוסה תחתיה כרב פפא. והכי נמי משמע הכל מודים. בין מאן דאמ' מברך על הפתיתין ופוטר את השלימה. בין למאן דאמ' מברך על השלימה. שהשלימה מצוה מן המובחר הכא בפסח מודי'. שמניח פרוסה בתוך שלימה. כלומ' אחת מהן תהא פרוסה. ולא קאמ' בתוך השלימות אלא שלימה אחת. ובתר מימרא דרב פפא הא שמעתא דר' אבא דאמ' חייב אדם לבצוע על שתי ככרות לחם בשבת. ומשמע בפסח אחת פרוסה ואחת שלימה. אבל בשבת שתי ככרות שלימות.
נראה לומר שאלו שחלקו על בעל "הלכות גדולות" וסברו שלעולם בפסח צריך שלימה ופרוסה יסבירו שדברי ר' אבא באים לומר שבשבת רגילה צריך שתי ככרות שלמות, בניגוד לפסח שלעולם צריך שלימה ופרוסה.
ומחלוקת זו מבוארת בדברי ראבי"ה (חלק ב, סימן תקכה):
ובברכות אמרינן הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מפני שדרכו של עני בפרוסה. ויש גאונים מפרשים דאדלעיל קאי, דאף על גב שבשבת בעי לחם משנה, פסח הבא בשבת מצותו לפרוס אחד מן השנים. ויש גאונים מפרשים דאיום טוב קאי, אבל כשבא בשבת בעינן שתי שלימות מלבד הפרוסה. ואני אומר שאין חילוק, דביום טוב נמי תניא ששת ימים תלקטהו 'שמות ט"ז כו', רבי יהושע אומר למדנו שלא היה מן יורד בשבת וביום טוב מנין תלמוד לומר שבת לא יהיה בו יום הכפורים מנין תלמוד לומר שבת <לא יהיה בו>.
הראשונים נחלקו בשאלה, הרי אם "לחם עוני" הוציא מידי דין לחם משנה בפסח, אז מדוע לא יוציא מדין לחם משנה בשבת? הרי גם ביום טוב יש חיוב לחם משנה. אולי יש לומר שבעל "הלכות גדולות" הבין שביום טוב אין חיוב לחם משנה. או שנאמר שהוא סובר שהפסוק "לחם עוני" הוציא מדין לחם משנה ביום טוב. דהיינו, במציאות הרגילה. אבל, לא הוציא מדין לחם משנה של שבת.
נביא כאן גם את דברי ר' מנחם המאירי (חידושי בית הבחירה למסכת ברכות לט, ע"ב, ד"ה פת טמאה וכו'):
ומה שנהגו בג' מצות ב' שלימות ואחת פרוסה הוא מפני שבת הבאה בפסח שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ותקנוה אף בבאים בחול משום אותם הבאים בשבת ויש מפרשים שאף בחול הדין כן שמכל מקום לחם משנה בעינן אלא שמאחר שהוא צריך לבצוע בפרוסה בזולת השתים.
יש כאן שתי דעות שונות:
- מצד הדין כשפסח חל להיות ביום חול לא היינו צריכים שלש מצות, שתי מצות שלימות. אלא, רק מביאים שתי מצות שלימות למקרה שפסח חל להיות בשבת, שלא לעשות.
- גם כשפסח חל להיות ביום חול צריך שלש מצות מצד הדין, משום לחם משנה.
נעבור לעיון האם יש חיוב לחם משנה ביום טוב?
חיוב לחם משנה ביום טוב
- עיון בדעת הגאונים:
נתחיל בעיון בדברי הגאונים. בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל [אופק], סימן קלו) כתוב:
וששאלתם ביום טוב צריכין אנו לבצוע על שתי כיכרות או לא. כך ראינו שצריכין אנו לבצוע על שתי כיכרות ביום טוב כמו בשבת, מה טעם, מפני שבשבת עצמו לא נתחייבון ישראל לבצוע על שתי כיכרות אלא משום מן שכיון שאינו יורד המן בשבת הוזהרו ישראל ללקוט לחם משנה, וביום טוב נמי כיון שלא ירד מן מחייבין לבצוע על שתי כיכרות כבשבת.
לפיו, לא ירד מן ביום טוב, ולכן גם בו צריך לחם משנה. וכן כתב רב נטורנאי גאון (תשובות רב נטורנאי גאון, ברודי [אופק], אורח חיים, סימן קנט):
ושאילו מקמי רב נטרונאי: ביום טוב צריכין לבצוע על שתי ככרות, או לא. והתיב הכי: היו יודעים שצריכין אנו לבצוע על שתי ככרות ביום טוב כדרך שצריכין אנו לבצוע בשבת. מה טעם, מפני שבשבת עצמה לא נתחייבו ישראל לבצוע על שתי ככרות אלא משום מן, שכיון שלא ירד {מן} בשבת הוזהרו ישראל ללקוט לחם משנה, ואמר רבי אבא (שבת קיז סע"ב) חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת וכו', ובימים טובים נמי, כיון שלא ירד מן (ביום טוב) [כשבת], חייבין אנו לבצוע על שתי ככרות כשבת. ומנין שלא ירד מן בימים טובים, שכך שנו חכמים (מכילתא ויסע) ששת ימים תלקטוהו, ר' יהושע אומר: למדנו (שאינו) [שלא היה] יורד {מן} בשבת, ביום טוב מנין, תלמוד לומר שבת לא יהיה בו. ר' אלעזר המודעי אומר: למדנו (שאינו) [שלא היה] יורד {מן} בשבת, ביום טוב מנין, תלמוד לומר לא יהיה בו, ביום הכפורים מנין, תלמוד לומר שבת לא יהיה בו.
- עיון בדעת התוס':
כבר הבאתי לעיל שתוס' הסתפק בנקודה זו אם מן לא היה יורד ביום טוב. יש עוד מקום שתוס' דן בכך. במסכת ביצה (ב, ע"ב, ד"ה והיה ביום וכו') כתב התוס':
תימה דכאן משמע שהמן לא היה יורד בי"ט כדפי' רש"י הששי הראוי להכנה וזהו בחול והא אמר ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן שבשבת לא היה יורד מן אבל בי"ט היה יורד וי"ל דמדרשים חלוקין כדאיתא במדרש (מכילתא פ' בשלח) שבת לא יהיה (שמות טז) לרבות יום הכפורים לא יהיה בו לרבות י"ט שלא היה יורד בהן מן ועי"ל דאפי' היה יורד בי"ט מ"מ בי"ט שחל להיות בע"ש לא היה יורד מדכתיב קרא בו ביום הששי ולא כתיב ששי משמע הששי המיוחד שהוא ראוי להכנה ולא בששי שהוא יום טוב.
אם כן, לפי תוס' יש מדרשים חלוקים בשאלה זו. אלא, מדברי הגמרא במסכת ביצה מתבאר שמן לא היה יורד ביום טוב. לכן, נראה שעלינו לפסוק כדברי הגמרא. אבל, התוס' הביא עוד ביאור שמדברי הגמרא אין הוכחה שמן לא היה יורד ביום טוב.
- הצגת הסתירה בדברי המרדשים:
אציין לסתירה שיש במדרשים. מובא במדרש מכילתא דר' ישמעאל (יתרו, מסכתא דבחדש, סוף פרק ז):
על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. ברכו במן וקדשו במן, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר ברכו במן וקדשו בברכה;
מבואר במכילתא ששבת התקדשה במן. דהיינו, שבשבת לא ירד מן. לפי זה, יש לומר שירד מן ביום טוב, דאם לא כן, לא התקדשה שבת במן. הרי גם בימים טובים לא ירד מן.
מאידך, מובא במכילתא דר' ישמעאל (בשלח, מסכתא דויסע, סוף פרשה ד):
ששת ימים תלקטוהו, ר' יהושע אומר למדנו שאין יורד בשבת ביום טוב מנין ת"ל 'שבת לא יהיה בו'. ר' אלעזר המודעי אומר למדנו שאינו יורד בשבת ביום טוב מנין ת"ל 'לא יהיה בו' ביום הכפורים מנין ת"ל 'שבת לא יהיה בו':
מתברר מדברי המכילתא שלא ירד מן ביום טוב.
- יישוב הסתירה בין המדרשים:
מהר"ל מפראג (גור אריה שמות טז, כו) ייישב את הסתירה בין המדרשים באופן הבא:
לרבות יום הכפורים וימים טובים. אין זה סותר הא דכתב (רש"י) בפרשת בראשית (ב, ג) "ויקדש אותו" במן, שלא ירד המן ביום השביעי, וכן כתב זה בפרשת יתרו (להלן כ, יא), ומאי קדוש הוא זה, שהרי אף ביום טוב לא היה יורד, אין זה קשיא, כי מה שלא ירד המן ביום טוב וביום הכיפורים הוא מפני שהוא גם כן נקרא 'שבת', שהרי יום הכיפורים נקרא "שבת שבתון" (ויקרא כג, לב), ויום טוב נקרא 'שבת' "ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון" (שם שם לט), ומפני זה לא ירד המן בהם. והכי קאמר כי הקדוש ברוך הוא ברך יום השבת ויקדש אותו שלא ירד בו מן, וכל אשר בשם 'שבת' נקרא לא ירד המן, כי הקדושה הזאת אין לו מצד יום השביעי, רק מפני שהוא יום שביתה, וכל אשר הוא יום שביתה לא ירד בו המן. ובמכילתא קאמר 'מניין שאינו יורד בימים טובים, תלמוד לומר "שבת". יום הכפורים שהוא "שבתון" מנין, תלמוד לומר "בו"'. ואין רוצה לומר שיהיה יותר סברא שיהיה המן יורד ביום הכיפורים, דאין [ל] זה טעם, אלא שלא תאמר דקרא ד"שבת" אתא ליום הכיפורים, לכך מצריך קרא מיוחד ליום הכיפורים בפני עצמו, והשתא "שבת" אתא לשאר יום טוב. אבל סוף סוף למדנו מדברי המכילתא מה שלא היה יורד המן בימים טובים מפני ששם 'שבת' עליהם, ועם השבת ועל ידו נתקדשו הימים טובים, ומכל מקום השבת עיקר:
לפיו, הדגש במכילתא אינו על השבת, אלא על השביתה. בכל יום שביתה לא ירד מן. וזה שלא ירד מן גם ביום הכיפורים וביום טוב, אין זה מבטל את מה שנאמר שהשבת התקדשה בכך שלא ירד בה מן. וזאת משום שבימים אלו לא ירד מן כיון שגם הם נקראים שבת.
החת"ם סופר יישב את הסתירה באופן אחר. הוא הסביר שבכל יום היה יורד יותר מן ממה שהיה צריך. המן היה יורד בשפע. אלא, מה שהיה נשאר היה נמס ונמאס. אם כן, גם בשאר הימים היה אפשר לקחת יותר ממן אחד, אבל פשוט למחרת היה נמאס. בערב שבת ובערב יום טוב לקחו שנים, ולא נמאס. לכן, לא היתה ברכה במן. אבל, בשבת הראשונה בני ישראל לא ידעו שבשבת לא ירד מן. עדיין לא לימדו אותם הלכות שבת. לכן, הם רק לקחו מן אחד. והקב"ה בירך את השבת, שהמן שלקחו בערב שבת נכפל והיה להם שני מן.
להורדת המאמר לחצו כאן