מבוא
הדרשה האחרונה שדורשים מן המילים "לחם עוני" היא (מסכת פסחים קטז, ע"א): "מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה".
במאמר הבא נדון מה משמעות דרשה זו?
עיון במכילתא
דרשה זו מובאת במכילתא דר' ישמעאל, אבל היא מובאת קצת בשינוי (מכילתא, פרשת בא, מסכתא דפסחא, סוף פרשה י):
הרי שהעלה מעשר שני לירושלם שומע אני יצא בו ידי חובתו משום מצה ת"ל 'בכל מושבותיכם' יצא זה שאינו נאכל בכל מקום. ומנין שלא יצא לא בלחם הפנים ולא בשירי מנחות ולא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בבכורים ת"ל 'בכל מושבותיכם תאכלו מצות' יצאו אלו שאינן נאכלין בכל מושבותיכם משמע מוציא אני את אלו ומביא האספגנין והדובשנים והאסקריטין וחלות משרת ואשישה ת"ל 'לחם עוני' [יצאו אלו שאינן לחם עוני] דברי ר' ישמעאל וחכ"א יוצא בם ובמעשר שני ומה ת"ל 'לחם עוני' שלא ילוש לא ביין ולא בשמן ולא בשאר כל המשקים אבל מקטף הוא מכולן. ר' אליעזר אומר יוצא בם ובמעשר שני ומה ת"ל 'לחם עוני' אלא מה לחמו של עני כל ימות השנה אשתו לשה והוא מסיק בתנור אף כאן היא לשה והוא מסיק בתנור. ר' יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות' (דברים טז ג) שומע אני אף מעשר שני במשמע ת"ל 'לחם עוני' יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה.
התנאים נחלקו בדרשות השונות. ורואים כאן שר' אליעזר משתמש עם הדרשה שמובאת אצלנו בגמרא, ולכן אין לו דרשה שלא יוצאים ידי חובה במצה עשירה.
אם כן, מדברי המכילתא משמע שאי אפשר לדרוש שתי דרשות ביחד. אם פסקנו שלא יוצאים ידי חובה במצה עשירה עלינו לפסוק שלא צריך לאכול מצה פרוסה ולא צריך את הדין הנוסף הוא מסיק ואשתו אופה. אולי אפשר להסביר שאין הכרח לדרוש את הדרשות השונות, אבל אין חיוב שלא לדרוש. ר' אליעזר סבר שכיון שיש לו דרשה אחרת, הוא לא מיעט מצה עשירה. יש עוד לציין שהנוסח במכילתא שונה משלנו. כאן כתוב "אשתו לשה והוא מסיק בתנור".
עיון בדעת הראשונים
- שיטת רש"י והרשב"ם:
רש"י והרשב"ם על הסוגיא הסבירו שהטעם לדין שהוא מסיק ואשתו אופה, הוא כדי שלא תחמיץ העיסה.
גם ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה" למסכת פסחים קטו, ע"ב) הלך בשיטה זו:
וכן אמרו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתן מפני שהם צריכים לאכול כך בפסח הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתם שלא יחמיץ:
שיטתם תמוהה. שהרי כבר דרשנו מן המילים "ושמרתם" שצריך לשמור שהמצה לא תחמיץ. אם כן, מה הוסיפה דרשה זו?
הנצי"ב ("ברכת הנציב", פירושו על המכילתא הנ"ל) הקשה על רש"י מה שייכת שמירה לעניין הסקת התנור שאינו עוסק עם העיסה. וכתב שאולי רש"י גרס כפי הנוסח של הגר"א [שהובא בהגדתו]: "הוא אופה ואשתו לשה". וזוהי זהירות שתהיה הלישה בידים קרות ולא מחוממות מן התנור בשעת אפיית המצה הקודמת. גם הנצי"ב הקשה את הקושיא שמה החידוש בדרשה זו?
- עיון בדעת הגאונים:
הרא"ש (מסכת פסחים, פרק ב, סימן כו) כתב:
ורב האי גאון ז"ל כתב מצה שאפאה נכרי לפני ישראל על ידי שימור כתקונה מותרת לישראל לאוכלה. ובעלי מעשה וחסידים והתמימים מחמירין על עצמן כגאונים המחמירין ולשין ואופין בעצמן כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה:
נראה שהגאונים הסבירו את דרשת הגמרא באופן אחר מרש"י והרשב"ם. לדעתם, הדרשה מלמדת שאנחנו צריכים בעצמנו להכין את המצה. משום חשיבות המצוה עלינו להתעסק בעצמנו בעסק המצוה.
נעבור לביאור דבריהם.
ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תס, ב) כתב:
הרא"ש היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתה ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתן, וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא בעצמו במצוה.
בעל ה"מגן אברהם" (שם, ס"ק א) כתב:
הרא"ש כו' – דאמרי' רפ"ב דקדושין מצוה בו יותר מבשלוחו עסי' ר"ן:
בסימן ר"נ מדובר בנוגע להכנות לשבת ("שולחן ערוך", אורח חיים רנ, א):
ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק; ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים; ור"ז היה מדליק האש; ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול; ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת.
אבל, דברי בעל ה"מגן אברהם" תמוהים. שהרי אם נאמר שהטעם לדין זה הוא משום "מצוה בו יותר מבשלוחו", אם כן, מדוע צריך דרשה מיוחדת? הרי דין זה נמצא בכל התורה כולה ואין כאן דין מיוחד לעניין מצות מצה.
בעל ה"פרי מגדים" (על ה"מגן אברהם", אורח חיים תס, א) הסביר את דברי בעל ה"מגן אברהם" שהבין שהדרשה שדרשו מן הפסוק "לחם עוני" הוא מסיק וכו', היא רק אסמכתא בעלמא, ודין זה מבוסס בעיקר על הכלל מצוה בו יותר מבשולחו:
(א) הרא"ש. עיין מ"א. ויש סמך ג"כ, לחם עוני, מה דרכו של עני הוא לעסוק ואשתו אופה [פסחים קטז, א]:
עלי להעיר שדברים אלו קשים ביותר, שהרי מדברי המכילתא משמע שמדובר בדרשה גמורה. שהרי מחמת דרשה זו ר' אליעזר לא דרש שמצה עשירה פסולה.
גם בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים תס, ה)הסביר את דינו של ה"שולח ערוך" מדין מצוה בו יותר מבשלוחו.
הנצי"ב (בפירושו "ברכת הנצי"ב" הנ"ל) רצה לומר שדרשה זו באה להשמיענו שהמצוה שיהיה עסקו בעצמו באפיית המצות. אבל, הוא הקשה שידענו דין זה בלי הדרשה, כיון ש"מצוה בו יותר מבשלוחו". מכאן עבר הנצי"ב לביאור גדר המושג "מצוה בו יותר מבשלוחו". מתי אומרים כלל זה? הוא סבר ש"מצוה בו יותר מבשולחו" בהכנת המצוה נאמר רק כשההכנה כתובה בפירוש בתורה. כמו בנוגע להכנה של שבת שכתוב "והכינו את אשר יביאו". וגם הכנה של מצה שכתוב "ושמרתם את המצות". אבל, בהכנה שאינה כתובה בתורה לא שייך מצוה בו יותר מבשלוחו. הוא ביסס הבנה זו על פי דברי רש"י. הרי מובא במשנה במסכת מכות (ח, ע"א):
הזורק אבן לרה"ר והרג – ה"ז גולה. ר"א בן יעקב אומר: אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה – הרי זה פטור. זרק את האבן לחצרו והרג, אם יש רשות לניזק ליכנס לשם – גולה, ואם לאו – אינו גולה, שנאמר: 'ואשר יבא את רעהו ביער', מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם, יצא חצר בעל הבית – שאין רשות לניזק (ולמזיק) ליכנס לשם. אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד.
לאחר מכן מובא בגמרא (שם):
הזורק את האבן וכו'. א"ל ההוא מרבנן לרבא: ממאי דמחטבת עצים דרשות? דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה, ואפ"ה אמר רחמנא: ליגלי! א"ל: כיון דאם מצא חטוב (אינו חוטב) לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה. איתיביה רבינא לרבא: יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד; לימא: כיון דאילו גמיר לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה! התם אף על גב דגמיר – מצוה, דכתיב: יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך. הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי, 'ואשר יבא את רעהו ביער' – (מה יער) דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל, ואי סלקא דעתך מצוה, מי סגיא דלא עייל?
רש"י (שם) כתב:
השתא נמי – כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה.
אם כן, רש"י חילק בין החטיבה לעשיית הסוכה. דהיינו, הוא חילק בין חטיבת עצים לגוף מעשה הסוכה. בגוף מעשה הסוכה ודאי נחשב מצוה, שאפילו אם מצא עשוי, בכל זאת, מצוה שיעשה בעצמו משום מצוה בו יותר מבשלוחו. בניגוד לחטיבת עצים שאם מצה חטוב, אין לו מצוה לחטוב את העצים.
צריך עיון, מה החילוק בין החטיבה לעשיית הסוכה?
על כך השיב הנצי"ב שעשיית הסוכה כתובה במפורש בתורה: "חג הסוכות תעשה". אבל, חטיבת העצים אינה כתובה בתורה, ולכן לגביה אין דין "מצוה בו יותר מבשלוחו".
אך, הנצי"ב העיר על דבריו שלכאורה, בהמשך הסוגיא הובא שרבא חזר בו. נראה שסבר שגם החטיבה היא מצוה. אלא, רש"י נשמר מכך, והסביר:
לאו מילתא היא דאמרי – ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי.
כלומר, שהביא ראיה יותר טובה שמעצם הפסוק מוכח שמדובר על חטיבה שאינה של מצוה.
על פי זה, הנצי"ב יישב את קושייתו לעיל. הרי כתוב בתורה "ושמרתם את המצות". אם כן, רק מה שנוגע לשמירה מחימוץ יש "מצוה בו יותר מבשלוחו". לכן, רק בעת הטחינה, אז מצוה לעמוד בעצמו ולשמור. אבל, הסקת התנור לא נוגעת לשימור. גם אפיית המצה שתהיה נאפית יפה וראויה לאכילה, לא נוגעת לשימור. מצד הדין אין כאן "מצוה בו יותר מבשלוחו".
- עיון בדברי בעל "שולחן ערוך הרב":
ציינתי לעיל לדברי ה"שולחן ערוך" בנוגע לדין עשיית המאכלים בשבת מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו". נביא את דברי הגמרא שקשורים לדין זה, ואחר כך נביא את דברי הרמב"ם. מובא בגמרא במסכת קידושין (מא, ע"א):
משנה: האיש מקדש בו ובשלוחו. האשה מתקדשת בה ובשלוחה. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו.
גמרא: השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא. איכא דאמרי: בהא איסורא נמי אית בה, כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: 'ואהבת לרעך כמוך'. וכי איתמר דרב יוסף – אסיפא איתמר: האשה מתקדשת בה ובשלוחה; השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בה יותר מבשלוחה; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא; אבל בהא איסורא לית בה, כדר"ל, דאמר ר"ל: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.
אם כן, אנחנו מוצאים את המושג מצוה בו יותר מבשלוחו בנוגע לשתי מצוות: א. קידושי אשה. ב. בהכנת צרכי שבת.
נציין לגמרא נוספת. מובא בגמרא במסכת שבת (קיט, ע"א):
רב ספרא מחריך רישא – רבא מלח שיבוטא. רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי. רבי זירא מצתת צתותי. רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר: אילו מקלעין לי רבי אמי ורבי אסי מי לא מכתיפנא קמייהו? ואיכא דאמרי: רבי אמי ורבי אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי, אמרי: אילו איקלע לן רבי יוחנן, מי לא מכתפינן קמיה?
הרמב"ם (הלכות שבת ל, ו) פסק:
אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו, חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח.
הרמב"ם וה"שולחן ערוך" לא כתבו שיש לעשות כן משום דין "מצוה בו יותר מבשלוחו". מדבריהם משמע שדין זה הוא משום חיוב כבוד שבת.
בעל "שולחן ערוך הרב" (קונטרס אחרון, אורח חיים רנ, ב) התייחס לכך שדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא רק מעלה, אבל אינו בגדר של חיוב. אבל, לשונו של הרמב"ם וה"שולחן ערוך" הוא לשון של חיוב. נוסף על כך, הם לא הזכירו את מעשיהם של רבא ורב ספרא, אלא את המעשים שהוזכרו בגמרא במסכת שבת מאמוראים האחרים. עוד יש להעיר שהם לא ציינו שדין זה מכוח "מצוה בו יותר מבשלוחו". לכן, הוא הבין שהחיוב הוא מכוח כבוד שבת:
אפילו מי כו'. עיין בריש פ"ב דקידושין דלגבי קידושי אשה מצוה בו יותר מבשלוחו מהא דרבא ורב ספרא, ומשמע דליכא חיובא במילתא אלא יתרון מצוה בעלמא דומיא דקידושי אשה, ועיין סי' רמ"ט דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין. והרמב"ם בפ' ל' שכתב חייב כו', וכן משמע מלשון הטור ושו"ע (דלא כמג"א), ולא הזכירו הא דרבא ורב ספרא כלל, אלא למדו חיוב זה משאר אמוראי שזלזלו את עצמם כל כך בקביעות בכל שבת ושבת מכלל דחיובא איכא במילתא כמ"ש לקמן בסמוך, ולכן הוזקק לטעם אחר שזהו כבוד השבת ולא משום יתרון מצוה בעלמא, מדלא הזכירו בגמרא היאך היו נזהרים כן בשאר מצות אלא בשבת בלבד שנצטוינו לכבדה במאד, והיו מחבבין אותה כל כך עד שקורין אותה כלה ומלכתא שלא מצינו כן בשאר מצות, וכבוד שבת הוא מצוה בפני עצמה למר מן התורה ולמר מדברי קבלה. אבל בשאר מצות לא נצטוינו אלא שלא יהיו בזויות עלינו, וגם זה אינו נחשב למצוה בפני עצמה. ועוד דכל מי שתורתו אומנתו וגריס בה יממא ולילי כהני אמוראי אי אפשר לו לקיים כלל יתרון מצוה זו דמצוה בו יותר מבשלוחו, שהרי אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כמ"ש בי"ד סי' ר"מ, ואפ"ה כולהו הני אמוראי ביטלו תורתן בכל שבת ושבת, מכלל דחובת הגוף היא להתעסק דוקא בעצמו משום שזהו כבודו של שבת כמ"ש הרמב"ם. וכיון שהטעם הוא משום כבוד שבת די בדבר אחד לבד כמ"ש הטור ושו"ע שבזה ניכר כבודו. ורבא ורב ספרא בכל שבת ושבת בודאי היו נזהרין לעשות דבר אחד כיון שהוא חיוב גמור, אלא שכשנזדמן רישא לרבא ושיבוטא לרב ספרא כדפרש"י, מתוך שמין זה היה חביב עליהם והיה להם ענג ממנו כיון שבו הם מקיימין מצות ענג שבת לכן בו היו מתעסקין בעצמן, ולא היה די להם בתיקון דבר אחר שהיו מתעסקין בו בשאר שבתות, אף על פי שבעסק ההוא היו ג"כ יכולין לצאת ידי חובתן, מכל מקום בחרו העסק במין שמקיימין בו מצות ענג, לפי שרצו לקיים עוד יתרון מצוה דהיינו מצוה בו יותר מבשלוחו, ואותו יתרון מצוה בודאי שראוי לעשותו ביתרון גוף המצוה דהיינו תיקון המין שמתענג בו יותר. ושפיר דייק תלמודא מינייהו דמצוה בו כו', דאי משום חיובא להתעסק בעצמן כמ"ש הרמב"ם עבדו הכי, וכשלא נזדמן להם רישא ושיבוטא נתעסקו בדבר אחר, א"כ גם כשנזדמנו להם למה בחרו דוקא בהם ולא באותו דבר שהיו רגילין להתעסק בשאר שבתות. ומכאן יצא להטור ושו"ע דבדבר אחד סגי, דאל"כ לא דייק מידי ודו"ק:
לאור דברי בעל "שולחן ערוך הרב" מתבאר שאין דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" באחד שלומד תורה כל הזמן ואינו מתבטל. אם כן, איך הגאונים והרא"ש הקפידו לעשות את המצות בעצמן. אלא, צריך לומר שאין זה מכוח הדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו". שמכוח דין זה, לא היו חייבים. אלא, כיון שהיתה דרשה מיוחדת, אז הם חייבים. יש לומר שזה דומה לדין כבוד שבת.
- ביאורו של ספר "יד המלך":
ספר "יד המלך" (הלכות שבת ל, ו) התייחס לדברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל. והוא התייחס לסוגיא במסכת קידושין, וכך הוא כתב:
אף על פי שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהם לצורך שבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך. וכל המרבה בזה הרי זה משובח. הנה עובדות האלה הובאו בפרק כל כתבי [שבת דף קי"ט, א]. ובפרק שני דקדושין [מא, א] אמרו בקידושי אשה דמצוה בו יותר מבשלוחו, והביאו ראיה מכבוד שבת כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלך שיבוטא. ורבינו היה לו כוונה מיוחדת בהתחלת לשון הלכה זו להורות לנו דשאני בזה מצות כיבוד שבת מכל שאר מצות, דכל שאר מצות אין ענין המצוה רק בקיומה, אבל מצות כיבוד שבת מלבד המצוה אשר בעיקר הכיבוד במאכל ומשתה וכסות נקיה, יש עוד מצוה נוספת בהכנת הכיבודים האלה לכבוד השבת. ויונח בזה הערה עצומה שיש להעיר, דלמה לא מצינו הא דמצוה בו יותר מבשלוחו בשום שאר מצוות זולת בשני מקומות האלה, בהכנת כיבוד שבת ובקידושי אשה, ולמה לא נאמר דבר זה גם בהשבת גזל ועשית מעקה והענקה ומזוזה וכדומה דמצות עשיתן הוא בהבעלים בעצמם יותר מבשלוחם. ואולם לפי מה שביארתי יש סברא לחלק ולומר דכל מצוה אשר אי אפשר להיות קיומה רק בהחפץ או בהממון של הבעלים, אזי במצות כאלה אין קפידא בין אם נעשה המצוה ע"י הבעלים בעצמם או ע"י שלוחם, ומשום דבכל אופן עכ"פ עיקר המצוה נעשית בשל הבעלים ושלוחו של אדם כמותו. משא"כ במצות הכנת כיבוד שבת ובמצות קידושי אשה, דשתי אלה אם הם נעשים ע"י שליח אף דגם בהם מהני גוף העשיה, ויצא ממנה תועלת פעולתה כאילו עשו אותה הבעלים בעצמם, ומשום דלענין תועלת עצם השליחות אין חילוק בכלל זה דשלוחו של אדם כמותו בין מצוה למצוה, בכל זאת לענין שכר מצוה וחוב עשייתה לכתחילה מצוה בהבעלים בעצמם יותר מבשלוחם, משום דבשתי אלה אם המה נעשים ע"י שליח אין להמשלח שום חלק ואחיזה בעשית המצוה כלל. דבקידושי אשה בכסף אין קפידא שיהיה כסף הקידושין של המקדש דוקא, דגם איש אחר שנתן כסף קידושין לאשה ואמר לה התקדשי לפלוני הרי היא מקודשת מדין עבד כנעני [קידושין ז, א], ולכן ממילא אף היכי דהכסף קידושין היה של המקדש בעצמו אין לכסף הקידושין שום חלק ונגיעה לגוף המצוה. ובקידושי אשה בשטר אין אנו צריכין שום שיוי דמים כלל, וכמו ששנינו [קידושין ט, א] כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה הרי זו מקודשת. ואם המקדש בעצמו אינו מוסר ענין הקידושין לאשה המקודשת אזי לא עשה בגוף המצוה מאומה. וכמו כן במצות הכנת כיבוד שבת, דכיון דטרחת ההכנה נחשבת למצוה בפני עצמה, לכן אם נעשה ההכנה הזו ע"י שליח, אף דגוף הכיבוד של הנאת הסעודה והעונג בעצמו והמאכל והמשתה היה ניקח הכל במעות המשלח, הרי באמת יש להמשלח חלק בגוף המצוה של העונג, אבל במצות טורח ההכנה דמצוה זו אין ענינה נוגע לממון, רק דהיא מוטלת על גופו של האדם בעצמו, ובאם נעשתה ע"י שליח לא יצויר כלל שיהיה להמשלח איזה חלק בעשית מצוה זו, דהא עצם המצוה אינה רק על טורח הגוף לבד, ואם השליח יטריח גופו אזי אין להמשלח במצוה זו מאומה, ולפיכך רק בשתי מצות האלה מצינו דהקפידו חז"ל על עשיתן לכתחילה שיהיה ע"י כל אדם בגופו ובעצמו.
לפיו, רק בשתי מצוות יש דין "מצוה בו יותר מבשלוחו": א. קידושי אשה. ב. כבוד שבת. שתי מצוות אלו מיוחדות כיון שאינן קשורות עם בעל המצוה. דהיינו, אפשר לעשות אותן בלי קשר עם בעל המצוה. מצות קידושי אשה אפשר לקשה את האשה בלי כסף של המקדש. וגם המצוה של כבוד שבת לא יעזור הכסף של בעל הבית, כיון שהוא לא טרח ולא כיבד את השבת. טרחת ההכנה היא נחשבת למצוה בפני עצמה.
אולם, יש להעיר על דבריו, הרי נאמר המושג "מצוה בו יותר מבשלוחו" גם בנוגע לקידושי האשה. שם מדובר שהאשה אינה עושה פעולה, היא רק מסכימה להתקדש. ומתבאר שיש יותר מצוה שהיא תסכים בעצמה משתסכים על ידי שליח. הרי כאן המצוה נעשית על ידי האשה, כיון שזו הסכמה של האשה, רק השליח מגלה את ההסכמה. אם כן, לכאורה המצוה היא קשורה לבעלת המצוה, ובכל זאת, יש בה דין "מצוה בה יותר מבשלוחה".
לאור דברי בעל ספר "יד המלך" יש לדון בנוגע להכנת המצות. הרי עצם השמירה על המצה מחימוץ, לא קשור עם בעל המצוה. לכן, מובן ששייך בו דין "מצוה בו יותר מבשלוחו". אלא, יש לומר שהיתה סברא לומר שאין מצוה בשמירה מחימוץ, אין זו מצוה חיובית, אלא רק תנאי בקיום המצה. דהיינו, יש תנאי שהמצה תהיה כשרה. החידוש של "לחם עוני", שיש מצוה שאדם יכין בעצמו. בלי הדרשה לא היינו אומרים שיש כאן "מצוה בו יותר מבשלוחו".
- עיון בדעת הרמב"ם:
הרמב"ם לא הביא את הדרשה "הוא מסיק ואשתו אופה". והשאלה נשאלת, מדוע הוא לא הביא דרשה זו? הרי הגמרא הביאה את הדרשה, וגם הרי"ף (מסכת פסחים כה, ע"ב-מדפי הרי"ף) הזכיר דרשה זו. לא נראה שהרמב"ם סבר כדעת בעל ה"מגן אברהם" שזו אסמכתא בעלמא, ויש חיוב מצד "מצוה בו יותר מבשלוחו", כיון שהיה לו לפרט שיש כאן דין "מצוה בו יותר מבשלוחו".
הרמב"ם (הלכות אישות ג, יט) הביא את הדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" בנוגע לקידושי אשה:
מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו, וכן מצוה על האשה שתקדש עצמה בידה יתר מעל ידי שלוחה, ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה.
אולי היה אפשר להסביר שסובר כדעת רש"י והרשב"ם. וכיון שכבר לימד את הדין שצריך לשמור שלא יחמיץ, לא היה נצרך לדין זה. אלא, כבר הקשינו על שיטה זו. יכול להיות שיש להסביר שעל אף שכבר ידוע הדין מפסוק אחר, אפשר לדרוש דרשה נוספת מן הפסוק. עוד אפשר להסביר שהרמב"ם הבין שלא פוסקים דרשה זו, כיון שהיא באה בלשון דבר אחר. נראה שהיא עומדת בניגוד לדרשה הקודמת.
- ביאורו של רי"ד:
מובא בפסקי הרי"ד (מסכת פסחים קטז, ע"א):
ד"א מה דרכו שלעני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. פי' אף על פי שהוכחתי לעיל בפרק ואילו עוברין שהאשה יכולה לשהות כדי ללוש קבא מגלונאה ולערוך ולהסיק ולאפות ובעניין זה אינו בא לידי חימוץ, אפי' הכי מצוה מן המובחר שיסיק בעלה התנור, וכיון שהיא עורכת אופה מיד.
אם כן, יש כאן דין מיוחד, שאפילו שאין חשש לחימוץ, בכל זאת, יש להחמיר בכך. יכול להיות שזה בא מחמת הדין של שמירה לחימוץ, אבל יש כאן הידור שלא נצרך מעיקר הדין.
ביאור הגר"א
הגר"א, בביאורו על המכילתא, אמר שיש כאן 4 דרשות לעניין המצה והן 4 דרכים החלוקים שיש בין עני לעשיר והם חומר, פועל, צורה ותכלית.
נראה שכוונתו לומר שהדרשה שממעטת "מצה עשירה" היא בחומר. הדרשה שדורשת "הוא מסיק והיא לשה" היא בפועל. הדרשה שדורשת "בפרוס" היא בצורה. והדרשה ש"עונים עליו דברים הרבה" היא בתכלית.
וכאן אנחנו באים להראות את שיא עניות שמתוכו באים לגאולה. ככל שנראה גודל הגלות נכיר בגודל הגאולה.
להורדת המאמר לחצו כאן