מבוא
בפעולתי כדיין, באים לפניי מתגיירים וילדיהם. חשבתי לנכון שבסיום השאלות שאני שואל את הילדים, לתת להם סוכריות. קצת לחבב עליהם את התורה והמצוות. עלתה בפניי שאלה, האם הדבר מותר? יסוד הספק הוא מצד איסור "לא תחנם" – איסור נתינת מתנת חינם לנכרי. הרי עדיין הם לא התגיירו, ואם כן, יש כאן נתינת מתנה לנכרי.
במאמר הבא נרצה לבחון שאלה זו.
איסור "לא תחנם"
הגמרא[1] דורשת שלש דרשות בנוגע לאיסור "לא תחנם": א. לא תתן להם חניה בקרקע. כלומר, איסור למכור לנכרי מקום בארץ ישראל. ב. לא לתת להם חן. לא לשבח אותם. ג. לא לתת להם מתנת חינם.
אבל, צריך עיון בנקודה מסויימת בדברי הרמב"ם. לא מוצאים שהוא מנה כלא תעשה דאורייתא מכירת קרקע לנכרי ואיסור מתנת חינם לנכרי, הוא רק מנה כלא תעשה את האיסור לומר כמה נאה כנעני זה[2]. נציין שגם בעל ה'סמ"ק' (מצוה קלה) ובעל ספר "החינוך" (מצוה תכו) השמיטו את האיסור של חניה בקרקע, אבל שניהם הזכירו איסור נתינת מתנת חינם. בעל ה'סמ"ג' (לאוין, סימן מח) הזכיר את כל השלשה איסורים.
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה י, ד) פסק:
ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר "ולא תחנם" לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא, וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר "ולא תחנם" לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים, ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" במכירה ולא בנתינה.
הרמב"ם כרך את שלשה האיסורים ביחד. נראה מדבריו שיש להם אותם גדרים. מכאן משמע שהבין שיש איסור דאורייתא במכירת קרקע וגם בנתינת מתנת חינם.
בנוגע להבנת הרמב"ם, יש מחלוקת בין האחרונים בביאור שיטתו: המבי"ט ("קרית ספר", הלכות עבודה זרה, פרק י, אזהרה מב) הבין שהרמב"ם סבר שכל האיסורים שנדרשו על ידי חז"ל הם מהתורה. בעל ספר "משמרת המצוות" (בספר "דינא דחיי", לאוין מח) סבר שלדעת הרמב"ם, האיסור מהתורה הוא לחמול על שבעת עממים. שאר הדרשות, הן על דרך הדרש בעלמא. ר' ירוחם פעלרא (בביאורו לספר המצוות לרס"ג, לא תעשה יג-יד) למד שהרמב"ם סבר שעיקר הפסוק נאמר לעניין איסור נתינת חן לעכו"ם. איסור מתנת חינם נלמד מהפסוק "או מכור לנכרי"[3], וזה שנלמד איסור זה מהפסוק "לא תחנם", הוא אסמכתא בעלמא. לגבי איסור נתינת חנייה בקרקע, הוא הסתפק אם הרמב"ם סבר שעיקר האיסור מ"לא ישבו בארצך", והלימוד מ"לא תחנם" הוא רק אסמכתא בעלמא, או שסבר שזה לימוד גמור ואסור מהתורה.
נציין שר' ירוחם פערלא (בביאורו לספר המצוות לרס"ג, לא תעשה יג-יד) הבין מדברי הרס"ג שלא מנה בתוך מנין המצוות את שלש הדרשות של חז"ל בנוגע לאיסור "לא תחנם". וזאת משום שהרס"ג הבין שאזהרה זו היא שלא לרחם על שבעת עממים אלא להרגם, והיא נכללת בלאו הכללי שלא לכרות עימם ברית וחיוב להורגם. לגבי הדרשות של חז"ל, הן רק אסמכתא בעלמא.
אם כן, מתברר לנו שיש מחלוקת אם יש כאן איסור דאורייתא. אבל, לרוב השיטות מדובר באיסור דאורייתא.
מתנת חינם לגר תושב
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה י, ד) פסק:
ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" במכירה ולא בנתינה.
לפי הרמב"ם, מותר לתת מתנת חינם לגר תושב. אבל, אסור לתת לכל אומות העולם. גם בעל ספר "החינוך" (מצוה תכו) נקט שמותר לתת מתנת חינם לגר תושב שמקבל עליו שבע מצוות.
נראה שיש מחלוקת בין ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"בית יוסף") לר' יואל סירקיס זצ"ל (ב"בית חדש") בשאלת איסור "לא תחנם" כלפי ערבים מוסלמים. בעל ה"טור" (חושן משפט, סימן רמט) פסק:
אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודת כוכבים אבל מותר ליתן לגר תושב שהרי מצוה להחיותו.
ר' יוסף קארו (ב"בית יוסף" שם) כתב:
לאו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו אבל שאר גוים כלם דין אחד להם:
אם כן, הוא הבין שיש איסור מתנת חינם לישמעאלים [כלומר, המוסלמים].
ר' יואל סירקיס ("בית חדש" שם) כתב:
אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודה זרה. כתב בית יוסף לאו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקבל עליו שבע מצות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו אבל שאר גוים כלם דין אחד להם עכ"ל ולפי דבריו קשה למה לו לרבינו לכתוב לעובד עבודה זרה ולתת מכשול שיבינו למעט ישמעאלים.
מדבריו אפשר להבין שהוא חלק על ר' יוסף קארו וסבר שאכן לדעת בעל ה"טור" יש היתר לתת מתנת חינם לערבים מוסלמים.
אכן, הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "משפט כהן", סימן סג) סמך על דברי ר' יואל סירקיס לעניין דין היתר מכירה, שיש להתיר אם מוכרים את הקרקע למוסלמי. הוא הבין שכמו שכלפיהם אין איסור "לא תתן להם מתנת חינם", כך גם אין איסור "לא תתן להם חניה בקרקע".
אולם, יש כאן צנזורה. דהיינו, בהוצאת "שירת דבורה" דברי ר' יואל סירקיס מקבילים לדברי ר' יוסף קארו. לפי הגירסא בהוצאת "שירת דבורה", הוא סבר שמותר לתת מתנת חינם רק לגר תושב, ואסור לתת לישמעאלי [לערבי מוסלמי], בדיוק כדעת ר' יוסף קארו. נציין שגם בעל ה"שפתי כהן" (יורה דעה קנא, יח) נקט כדעת ר' יוסף קארו. אם כן, מתבאר מכל הפוסקים האלו שלא כהבנה זו שערבים מוסלמים מוגדרים בגדר גר תושב לעניין נתינת מתנת חינם.
אם כן, יש היתר רק בנתינה לגר תושב.
הגדרת גר תושב
יש מחלוקת תנאים מי הוא גר תושב: א. ר' מאיר: קיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. ב. חכמים: קיבל עליו שבע מצוות בני נח. ג. אחרים: קיבל עליו כל המצוות חוץ מאכילת נבלות[4].
נפסק להלכה ברמב"ם[5] וב"שולחן ערוך" (יורה דעה קכד, ב) כדעת חכמים, שגר תושב הוא מי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח.
אלא, יש לציין לדברי הרמב"ם (הלכות מלכים, סוף פרק ח):
כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.
אם כן, מדברי הרמב"ם מתברר שלא מספיק שיקבל עליו שמירת ז' מצוות בני נח. הוא צריך לקבל עליו לשמור את המצוות כיון שהקב"ה ציוה בתורה והודיע על ידי משה רבינו.
בדברי הרמב"ם צריך עיון במספר נקודות:
- מנין לרמב"ם חידוש זה?
- לא מובן מדוע הגר תושב צריך לקיים את המצוות כיון שהקב"ה ציוה? לכאורה יספיק ששומר אותן כיון שמבין את עניינן.
- מה הדין במקרה שהגר תושב שומר את המצוות מתוך הכרה שהקב"ה ציוה אותו לשמרן, אך לא מכוח משה רבינו אלא מכוח נח וכיוצ"ב? דהיינו, הוא לא מכיר במשה רבינו.
ר' נחום אש זצ"ל (ספר 'ציוני מהר"נ' שם) כתב שיש מקור נאמן לדברי הרמב"ם מתוך מדרש. אך, ראשית יש להעיר שיש טעות סופר בדברי הרמב"ם ולא צריך להיות כתוב "ולא מחכמיהם", אלא צריך להיות כתוב "אלא מחכמיהם". כך מבואר בשו"ת מהר"ם אלשקר. ואכן, ברמב"ם, מהודרת פרנקל, מובא "אלא מחכמיהם". והביא ר' נחום אש את המדרש בלשון זו:
אמר ר"י חסידי אומות העולם שמענו שיש להם חלק לעוה"ב חכמי אומות העולם לא נתפרש לנו. איזה חסיד אומות העולם זה המקבל עליו שבע מצות מפני שהן כתובין בתורה, חכם אומות העולם זה העושה אותן מפני שקול דעתו.
עוד נראה לי, להסביר את היסוד לדברי הרמב"ם שצריכים לפעול מכוח ציווי של משה רבינו על פי דברי המלבי"ם (בפירושו לתורה, בראשית כ, יא). אברהם אמר לאבימלך (בראשית כ, יא): "ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת א-להים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". על כך כתב המלבי"ם:
הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל את עצמו במדות טובות על פי עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה הכל על פי עצת שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאותו לעשות רע שתמיד יגבר שכלו על תאותו, כי בהפך עת תבער בו אש תאותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע, רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, עד שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלהים, עת תמלא הנפש מיראת אלהים המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה אל כל מעשיו, אז גם עת יגבר עליו יצרו יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע… "והרגוני על דבר אשתי". לא אוכל לבטוח בם, שעת יראו אשה יפה ותבער בם אש התאוה, לא יוכלו לכבוש את יצרם ויהרגו אותי, אחר שלא יראו א-להים השכל לבדו ונמוסים השכליים לא יעמדו בפני זרועות התאוה.
למדים מדברי המלבי"ם את החשיבות לקיים את המצוות מכוח ציווי. כשמקיימים דברים על פי השכל, במקרה של תאוה גדולה, יש חשש שהתאווה תתגבר עליו ולא יעמוד נגד הפיתוי. רק יראת א-להים תשמור אותו בעת התאווה. הידיעה שיש בורא לעולם שמשגיח על מעשיו היא הערבון להישמר מהחטא. לפי הבנה זו, יש מקום לדון שאין צורך לקיים את הדברים מכוח ציווי משה רבינו, מספיק שיקיים מכוח ציווי נח וכיוצ"ב.
אבל, נראה לי, שיש עוד סברא מדוע צריך להיות שמקיים את המצוות דווקא מציווי משה רבינו והיא, שיש חילוק עקרוני בין נבואת משה לשאר הנבואות. הרי כל נביא שבא לאחר משה רבינו אינו יכול להכחיש את נבואתו ואם יצווה דבר בניגוד לתורת משה לא נקבל את נבואתו. הטעם לכך הוא שכל נביא כוחו הוא רק מכוח משה וזאת משום שאין הוכחה שלימה לנבואת הנביא משום שעשה אות, או מופת. אנחנו מאמינים בנביא שעשה אות, או מופת בגלל שמשה ציווה על כך בתורה. רק נבואת משה רבינו היא נבואה שבני ישראל היו עדים לה. לכן, רק נבואתו היא מוכחת[6]. זו הסיבה שצריך לקיים את השבע מצוות מכוח משה רבינו כיון שנבואתו מוכחת. ואם נביא יבוא לאחר מכן ויצווה משהו בניגוד למצוות אלו, לא יקבלו את דבריו.
נראה בעל שו"ת "משנה הלכות" (חלק טז, סימן קלג) הבין שצריך לקיים מכוח משה רבינו, ולכן סבר שכיום אין מאומות העולם שהן בגדר חסידי אומות העולם. כך גם נקטו עוד אחרונים[7].
אם נאמר שגם כשמקיים מכוח ציווי ממישהו אחר נחשב חסידי אומות העולם, הרי יש לדון לגבי נוצרי שמקיים ז' מצוות בני נח מכוח ציווי יש"ו. גם יש לדון לגבי המוסלמים שאולי חלקם מקיימים את מצוות בני נח מכוח ציווי של מוחמד.
נראה לי, שאפשר להבין מדברי בעל שו"ת "אפרקסתא דעניא" (חלק ב, יורה דעה, סימן קט) שאין צורך דווקא בציווי של משה רבינו, צריך שיקיים מכוח ציווי ה':
ובספר שער הקדים (מר"א חזן ז"ל) באות ג' כתב על זה זה לשונו וככתב הרב ושב הכהן בסימן ל"ח בכונת הרמב"ם ז"ל וזה לשונו דכל זמן שלא קבל עליו לעשותן, אף על פי שעושה אותן, הרי הוא בכלל כל אומות העולם שכבר פסק להם דינם שאפילו מקיימים הם כאינו מצווה ועושה ולכן אינם בכלל חסידי אומות העולם. לכן צריך שיקבל אותן, וקבלה זו צריך שיהיה מחמת שצוה הקדוש ברוך הוא לעשותן, ואז יצא מכלל כל אומות העולם והוא הדין כמצוה ועושה ע"כ.
כך גם משמע מדברי עוד אחרונים[8]. נראה לי, שהסברא נותנת כדעות אלו, ואולי אפשר להסביר כך גם בדברי האחרונים האחרים.
לסיום הדברים אביא מקור מעניין מ"משנת רבי אליעזר" (פרשה ו, המתחיל בעמ' 109):
הפרש בין חסידי ישראל לחסידי אומות העולם. חסידי ישראל אינן נקראין חסידים עד שיעשו כל התורה, אבל חסידי אומות העולם, כיון שהן עושין שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן, הן וכל דקדוקיהן, הן נקראים חסידים. במה דברים אמורים, כשעושין אותן ואומרין, מכח שצוה אתנו אבינו נח מפי הגבורה אנו עושין, ואם עשו כן, הרי הן יירשו העולם הבא כישראל, ואף על פי שאינן משמרין את השבתות והמועדות, שהרי לא נצטוו עליהן. אבל אם עשו שבע מצוות ואמרו, מפי פלוני שמענו, או מדעת עצמן, שכך הדעת מכרעת, או ששיתפו שם ע"ז, אם עשו כל התורה כולה, אין לוקחין שכרן אלא בעולם הזה.
כאן מובא מקור נאמן לדברי הרמב"ם, ומתברר שכדי להיחשב חסיד אומות העולם, צריך לקיים מכוח ציווי מפי הגבורה. אך, מספיק מכוח שציוה נח מפי הגבורה[9].
קבלת גר תושב בזמן הזה
לפי הרמב"ם[10] יש מספר תנאים כדי להיות גר תושב:
- לקבל את המצוות משום שהקב"ה ציווה על ידי משה רבינו.
- לקבל את המצוות בפני שלשה חברים. בפני שלשה יהודים – בפני בית דין.
- מקבלים גרי תושב רק בזמן שהיובל נוהג.
הראב"ד (הלכות עבודה זרה י, ו) השיג על הרמב"ם וכתב:
אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ.
אך, ר' יוסף קארו זצ"ל ("כסף משנה" שם) כתב שאין צורך לומר שיש כאן מחלוקת. אפשר לומר שגם הרמב"ם יודה במקרה שקיבל מעצמו שבע מצוות בני נח, יכול לשבת בארץ ישראל. ורק בא לומר שבזמן שהיובל אינו נוהג, בית דין אינו מקבל אותו.
נראה לי, שמדברי ר' וידל די טולושא זצ"ל ("מגיד משנה", הלכות איסורי ביאה יד, ח) משמע שהבין שלדעת הרמב"ם בזמן הזה שהיובל אינו נוהג, אי אפשר להושיב בארץ ישראל מאומות העולם. דהיינו, אפילו שקיבלו על עצמם שבע מצוות בני נח.
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (הערות על שו"ת "משפט כהן", עמ' שסג-שסד) האריך להוכיח, שיש דרגה ממוצעת בין גר-תושב לבין עכו"ם. כלומר, עכו"ם לא יכול לדור בארץ. מאידך, אחד ששומר שבע מצוות בני נח בזמן שהיובל אינו נוהג, לא בגדר גר תושב, אבל הוא יכול לדור בארץ ישראל.
נציין שבעל ה"מנחת חינוך" (סוף מצוה צג; מצוה צד, אות ב) הבין שהראב"ד חלק על הרמב"ם רק בנוגע לישיבה בארץ. אבל, לעניין להחיותו צריך לקבל את המצוות בפני בית דין וכיום שהיובל אינו נוהג, לא מקבלים אותו.
אם כן, בפשטות מתברר שלעניין מתנת חינם, כיון שהיובל אינו נוהג, אין לנו גר תושב.
אומה שמקיימת שבע מצוות בני נח
בנוגע לאומה שמקיימת שבע מצוות בני נח, יש מחלוקת בין הפוסקים אם צריך לקבל את המצוות בפני בית דין? וכן אם יש להן דין גר תושב על אף שלא נוהג בזמן הזה דין יובל?
בעל ספר "חמדת ישראל" ("קונטרס נר מצוה" על דברי הרמב"ם, הלכות מלכים י, א) חידש שדווקא במקרה שמדובר בנכרי שרוצה להיות בכלל "תושב" לעניין הזכויות של "גרי תושב" יש צורך שיקבל עליו שבע מצוות בני נח בפני שלשה דיינים יהודים. אך, במקרה שמדובר שהאומה נהגה מעולם בשמירת מצוות בני נח, פשוט שהם גרים תושבים גמורים, ואין צורך בקבלה.
הרב יחיאל העליר זצ"ל (בעל "עמודי אור"), אבד"ק וולקוביסק וסובאלק, כתב (בספרו "שני פרקים", עמ' 50-51):
אך ברורן של דברים מתבאר דעיקר קבלה שהוא מתנאי גר תושב, אינה אלא באיש פרטי מבין אומות עכו"ם שבא לפרוש מהם… וכל זה איננו שייך באומה שלמה המתחסדת לפני קונה יתברך, ומקבלת שבע מצות שקבע המקום לבאי עולם. פשיטא שיש לאומה ההיא מעלת הגר תושב…
אמנם, יש לציין שהרב בצלאל נאור ("מצות ה' ברה" עמ' 205) כתב שיכול להיות שהרב יחיאל העליר זצ"ל כתב את דבריו מאימת המלכות.
נציין שמהר"ץ חיות (קונטרס "תפארת ישראל", שנכתב נגד עלילת דמשק) כתב שדינם של הנוצרים כדין גר תושב. שהם שומרים שבע מצוות בני נח ומאמינים בתורת משה שבאה מפי ה' למשה, ומאמינים במציאות ה'.
אולם, נראה לי, שיכול להיות שהדברים נכתבו בגלל העלילה, והם אינם משקפים נכונה את דעת מהר"ץ חיות ואת דעת חכמי ישראל.
כדאי לציין שמהר"ץ חיות, במקום אחר ("כל כתבי מהר"ץ חיות – קונטרס אחרון", עמ' תתרלו) כתב שיש מקום לומר שהערבים המוסלמים והנוצרים אינם גרי תושב:
אכן מצד אחר יש לדון, על אלו המייחדים אף על פי שמקיימים ז' מצוות שלהם מתורת קבלת אבות, מכל מקום כבר הבאתי לעיל בשם הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים ה"ו דאין מניחים לבן נח לחדש דת לעצמם, וכאן אף על פי דבדת החדש נכלל גם כן שבע מצוות שלהם, מכל מקום יש להם מצוות חדשות. כגון, אצל הנוצרים אכילת הלחם והיין בפסח שלהם, והישמעאלים באיסור אכילת החזיר ושתיית היין, וכיון דמתורת בן נח אין אלו עליהם לחוב רק מתורה חדשה שלהם, וחידוש דת אסור לבן נח אף אם אינו עוקר תורת בן נח, ומפני זה אין אלו הנוצרים והישמעאלים בכלל גר תושב.
הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (שו"ת "ציץ אליעזר", חלק טז, סימן ס, אות ח) התקשה בשיטת הרמב"ם, שהרי כפי שהתבאר לעיל הוא נקט שכדי להיות גר תושב צריך קבלת שבע מצוות בני נח בפני בית דין. אבל, מדבריו בספר המצוות, משמע שמספיקה קבלה של איסור עבודה זרה. גם בדבריו במשנה תורה, משמע שאפשר להושיב בארץ ישראל נכרי אם אינו עובד עבודה זרה. הרב וולדנברג חילק בין אומה ובין יחיד. יחיד צריך לקבל עליו שבע מצוות. אבל, כלפי אומה, מספיקה הקבלה של איסור עבודה זרה[11].
יסוד גדול לשיטה זו אפשר למצוא בדברי ר' יוסף קארו. הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות יג, יא) פסק:
יראה לי שכל מקום שאמרנו בענין זה ביין שלנו שהוא אסור בשתייה ומותר בהנייה מפני צד נגיעה שנגע בו העכו"ם כשהיה העכו"ם עובד עכו"ם, אבל אם היה איסורו בגלל עכו"ם שאינו עובד עכו"ם כגון ישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא בכוונה או שטפח על פי החבית הרי זה מותר בשתייה וכן כל כיוצא בזה.
צריך עיון בדברי הרמב"ם, הרי הוא כתב (הלכות מאכלות אסורות יא, ז-ח) שדווקא גר תושב אוסר את היין רק בשתיה ולא בהנאה. אך, כאן נקט שכל שהוא לא עובד עבודה זרה אינו אוסר את היין בהנאה. קושיא זו הקשה ר' יוסף קארו זצ"ל ("בית יוסף", יורה דעה קכד, ז) והשיב על כך שני יישובים:
- יש חילוק בין שמדובר באחד ששייך לאומה שאינה עובדת עבודה זרה, ובין אחד שמצד עצמו אינו עובד עבודה זרה. אם הוא שייך לאומה שאינה עובדת עבודה זרה כמו הערבים המוסלמים וכיוצ"ב, הוא לא אוסר את היין בהנאה אלא רק בשתיה. אך, אם מדובר באחד ששייך לאומה שעובדת עבודה זרה, הוא לא יוצא מגדר האומה כל עוד שלא קיבל על עצמו לשמור את כל השבע מצוות בני נח.
- כשהרמב"ם הזכיר שצריך להיות בגדר גר תושב כדי שלא לאסור את היין בהנאה, לא נכתבו הדברים לחדש שגר תושב אינו אוסר את היין בהנאה. אלא, כדי לחדש לנו שאפילו גר תושב אוסר את היין בשתיה. היה מקום לחשוב שאינו אוסר אפילו בשתיה, על כך בא הרמב"ם לחדש ולומר שאוסר את היין בשתיה. אך, כדי שלא לאסור את היין בהנאה אין צורך להיות בגדר גר תושב. אלא, כפי שמתבאר בדבריו לאחר מכן מספיק שלא יעבוד עבודה זרה.
אם כן, יישובו הראשון דומה לחילוקם של האחרונים שהוזכרו לעיל.
מכאן נעבור לפסיקת ר' יוסף קארו זצ"ל, ב"שולחן ערוך". ראשית הוא פסק ("שולחן ערוך", יורה דעה קכד, ב) כדעת הרמב"ם וסיעתו שסברו שגרי תושב אוסרים את היין בשתיה ולא בהנאה.
בהמשך נפסק ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קכד, ו-ז) כדברי הרמב"ם, שהוזכרו לעיל, שכל אחד שלא עובד עבודה זרה אוסר את היין רק בשתיה ולא בהנאה.
אם כן, גם ב"שולחן ערוך" ישנה את הסתירה שהוזכרה לעיל ברמב"ם. נושאי הכלים[12] יישבו את הסתירה על פי היישוב השני של ר' יוסף קארו. לכן, נראה שהם לא נקטו כחילוק בין יחיד לאומה.
גדרם של המוסלמים
שאלה מעשית ביותר היא, שאלת גדרם של הנוצרים והמוסלמים. לכאורה, הם שומרים שבע מצוות בני נח. אם כן, השאלה נשאלת, האם הם בגדר גרי תושב? הבעיה המרכזית היא שלא היתה כאן קבלת שבע מצוות בני נח בפני בית דין. וגם לא מקבלים גרי תושב בזמן שאין היובל נוהג. לפי החילוק שחילקו מספר אחרונים בין יחיד לאומה, הרי יש לומר שהמוסלמים נחשבים בגדר גרי תושב. אולם, כפי שהזכרנו אין הדברים האלו מוכרעים. ויש לציין שכבר הוזכר לעיל, בנוגע לדין מתנת חינם למוסלמים, שבפשטות ר' יוסף קארו נקט שהדבר אסור. ואם כן, מבואר שהבין שאינם בגדר גר תושב.
עוד יש לציין שה"שולחן ערוך" (יורה דעה קמו, ה) פסק:
עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים אף על פי שאינה שלו, ואפילו אינו עובד לאותם עבודת כוכבים. ואפילו בעל כרחו. ובלבד שידע בטיב עבודת כוכבים. אבל קטן שאינו יודע בטיב עבודת כוכבים, וכן שוטה וכן מי שאינו עובד כוכבים, כגון גר תושב, אינם יכולים לבטלה.
בהמשך לכך כתב הרמ"א: "ואומות שלנו וישמעאלים שאינן עובדי עבודת כוכבים, אינם יכולים לבטל". יש מקום לדייק מדברי הרמ"א שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, אבל הם אינם מוגדרים כגרי תושב. הרמ"א לא כתב שהם גרי תושב, אלא רק כתב שהם אינם עובדי עבודה זרה. אבל, אין הכרח גמור לדיוק זה, כיון שאין כאן חשיבות לעניין אם הם גרי תושב. הנקודה החשובה היא שהם אינם עובדי עבודה זרה.
עוד נציין שר' מנחם המאירי זצ"ל (חידושי "בית הבחירה", מסכת עבודה זרה סד, ע"ב) כתב:
מהו נקרא גר תושב לענין זה כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה וחכמי ספרד הסכימו כלם שאף ישמעאלים אינם עובדין עבודה זרה ומיחדין אותם אצל היין בביתינו אלא שאין מפקידין אצלם אבל שאר עממין אף על פי שאמרו עליהם מנהג אבותיהם בידיהם מכל מקום מנסכים הם ואף אלו רוצה לומר גר תושב ודומיהם יינם מכל מקום אסור משום בנותיהם ואף על פי שנודע לנו שלא נגע גוי בהם ומכל מקום דוקא בשתיה ויין המופקד אצלם בלא חותמיו אסור בשתיה גם כן.
משמע שדווקא לעניין זה – ייחוד אצלם יין – הישמעאלים נחשבים כגרי תושב. אבל, אין להם הגדרה גמורה של גרי תושב.
גם מדברי הר"ן (מסכת עבודה זרה כו, ע"ב-מדפי הרי"ף) מבואר שאין להם גדר גמור של גרי תושב. כדאי לציין לדברי הריטב"א (בחידושיו למסכת ראש השנה יז, ע"א):
והא דמשמע דחסידי אומות העולם נידונין לחיי עולם ויש להם חלק לעוה"ב וכדאמר בעלמא [היינו] במקיימין שבע מצות בני נח, אבל אלו הנוצרים והישמעאלים בכלל מינים הם וכמו שפרש"י המינים תלמידי ישו הנוצרי.
הריטב"א לא הגדיר את הנוצרים והישמעאלים בגדר חסידי אומות העולם, ונראה שהם גם אינם בגדר גרי תושב, שהרי הוא הגדיר אותם בגדר מינים.
גדרם של הנוצרים
לאחר שדנו בנוגע לגדרם של המוסלמים נעבור לדון בדינם של הנוצרים.
מבואר גמרא במסכת סנהדרין (סג, ע"ב) שאסור לאדם לעשות שותפות עם הנכרי, מתוך חשש שהנכרי יתחייב שבועה, ויבוא להישבע בעבודה זרה שלו.
התוס' (שם, ד"ה אסור לאדם וכו') הביא שלפי הרשב"ם כל שכן שאסור לקבל שבועה ממנו. אבל, רבינו תם סבר שבדיעבד שעשה עמו שותפות, מותר לקבל ממנו את השבועה. הטעם לכך, כיון שבזמן הזה הנכרים נשבעים בקדשים שלהם, ואין תופסים בהם אלהות. אף על פי שמזכירים עמהם שם שמים וכוונתם לדבר אחר, בכל זאת, אין זה שם עבודת כוכבים, וגם דעתם לעושה שמים. אף על פי, שמשתפים שם שמים ודבר אחר, לא מצינו שאסור לגרום לאחרים לשתף, ולפני עִוֵר אין כאן, כיון שבני נח לא הוזהרו על כך.
נראה שדעת רבינו תם שהנוצרים אינם עובדי עבודה זרה ממש. אלא, יש כאן רק שיתוף, ואין בני נח מוזהרים על השיתוף.
כדעת התוס' נקטו עוד ראשונים[13]. לעומת זאת, יש לציין שהרמב"ם פסק[14] שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה.
להלכה למעשה נפסק ב"שולחן ערוך" (אורח חיים, סימן קנו):
ויזהר מלהשתתף עם הכותים [הכוונה לגוים ובפשטות הכוונה לנוצרים], שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום "לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג).
על כך הגיה הרמ"א:
ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמן הזה [הכוונה לנוצרים], משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בעבודת אלילים, ואף על גב דמזכירין העבודה זרה, מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום: "ולפני עִוֵר לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד) דהרי אינם מוזהרין על השתוף.
הרמ"א פסק כדעת הראשונים שהנוצרים לא מוזהרים על השיתוף. אפשר להבין שה"שולחן ערוך" לא נקט בגישה זו וסבר כדעת הרמב"ם שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה.
בעל ספר "עולת תמיד"[15] ביאר את המושג עבודה בשיתוף:
כשיאמין שיש חס וחלילה שנים שווים בגדולתן אין לאחד יתרון על הב' הוא עבודת אלילים גמורה וגם בני נח הוזהרו על זה, אבל אם מאמין שהא' חשוב מן השני וגדול ממנו, והשני אינו אלא חלק אלהות כחלק מן הכל, הנה זה יקרא עובד בשיתוף, ולא הוזהרו בני נח על דבר זה, ואין עושין בזה איסור.
כנראה כך הביאור בדברי הרשב"א[16]:
השם יתברך חלק הארצות למזלות השמים ושם משטרם בארץ להיות הכוכב הפלוני מנהיג המקום הפלוני, ועל כן נחלקו בארצותם למקומותם באמונות, זה היה עובד הצורה הפלונית וזה עובד אחרת. ומי שעובד הכוכב ההוא, המנהיג המקום ההוא, אינו כעובד עבודה זרה, והוא שידע ויכיר שאין כח הכוכב ההוא וממשלתו רק מצד השם יתברך אשר שמו מנהיג הארץ ההיא וכעניין האמור בכותיים (מלכים ב' יז, לג): 'את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים'.
אבל, יש קושי בביאור זה לאור דברי הרמב"ם, בתחילת הלכות עבודה זרה (פרק א, הלכה א-ב) שכתב על התפתחות העבודה זרה:
בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור… וזו היתה טעותם. אמרו הואיל והא-ל ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרדם וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזה הוא רצון הא-ל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו… כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולן כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודה זרה: וכך הם אומרים עובדיה היודעים עיקרה. לא שהם אומרים שאין שם א-לוה אלא כוכב זה… ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהא-ל צוה להם ואמר להם עבדו כוכב פלוני… והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות… והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך… וכיון שארכו הימים נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו….
וכן בהמשך בפרק ב (הלכה א), הוא כתב:
עיקר הציווי בעבודה זרה שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבע היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא הא-להים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד עבודה זרה.
מדברי הרמב"ם משמע, שגם כשידעו שיש בורא לעולם, ורק עבדו את הכוכבים וכו', עבדו עבודה זרה, והיה אסור להם לעשות כן. לכאורה, לפי דברי הרשב"א, אין איסור לבני נח לעשות כך.
כמובן, שמדברי הרמב"ם אין ראיה נגד דברי בעל ספר "עולת תמיד", שהרי שיטת הרמב"ם היא שהנוצרים עובדי עבודה זרה. לכן, בוודאי הגדרתו לעבודה זרה שונה מהפוסקים האחרים. לכן, אפשר לומר שהרשב"א והתוס' חלקו על הגדרה זו.
יש להעיר שיש ויכוח בין הפוסקים האחרונים בנוגע להבנת דברי רבינו תם. יש אחרונים[17] שהבינו את דברי הרמ"א כהבנה הפשוטה, שנוצרים אינם מוגדרים כעובדי עבודה זרה כיון שבני נח, לא מוזהרים על השיתוף. אבל, הרב יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל (שו"ת "נודע ביהודה", מהדורה תנינא, יורה דעה, סימן קמח) ביאר את דברי הרמ"א אחרת מכפי שביארו שאר האחרונים. לדעתו, כוונת הדברים ששיתוף שם שמים ודבר אחר בשבועה, אין זה עובד עבודה זרה ממש. כלומר, הוא מזכיר את הדבר הנוסף בשבועתו. אבל, אין הכוונה שקורא לדבר הנוסף בשם אלהים ואומר אלי אתה. שאם עושה כן בוודאי עובר איסור. לכן, דבר ברור שאסור לבן נח לעבוד בשיתוף.
יש לציין שעוד אחרונים נקטו כדעת הרב יחזקאל הלוי לנדא שיש איסור של שיתוף לבן נח[18].
נראה שיש מקום להוכיח שאכן, דעת הרמ"א שהנוצרים אינם עובדי עבודה זרה. "בשולחן ערוך" (יורה דעה קמו, ה) נפסק:
עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים אף על פי שאינה שלו, ואפילו אינו עובד לאותם עבודת כוכבים. ואפילו בעל כרחו. ובלבד שידע בטיב עבודת כוכבים. אבל קטן שאינו יודע בטיב עבודת כוכבים, וכן שוטה וכן מי שאינו עובד כוכבים, כגון גר תושב, אינם יכולים לבטלה.
בהמשך לכך כתב הרמ"א: "ואומות שלנו וישמעאלים שאינן עובדי עבודת כוכבים, אינם יכולים לבטל". בפשטות כוונת הרמ"א ב"ואומות שלנו" לנוצרים. הרי הרמ"א גר בין הנוצרים. אם כן, הוא כתב במפורש שהם אינם עובדי עבודה זרה.
אלא, יש מקום לדון הן לגבי המוסלמים והן לגבי הנוצרים מה מוגדר אומה ששומרת שבע מצוות בני נח? אפילו שהם שומרים מצוות אלו, לא בטוח ששומרים אותן מתוך חיוב – מכוח ציווי א-להי. נוסף על כך, לא כל האומה שומרת את המצוות, ולא מענישים על כך. אצל הנוצרים לא מענישים את זה שעובר על איסור עריות ובועל אשת איש. כמו כן, במקרה של גניבה לא מענישים על סכומים מועטים, שלפי הדין יש להעניש אפילו על פחות משווה פרוטה. גם לא מענישים על איסור אבר מן החי ועל עוד עברות. לכן, יש מקום לדון אִם הם שומרים שבע מצוות בני נח. גם אצל המוסלמים לא מענישים על כל השבע מצוות. כמובן, שיש מקום לדון שכיון שהרבה מהמנהיגים הערבים מעודדים את ההרג של היהודים, הם אינם בכלל שומרי שבע מצוות בני נח, שאחד מהם הוא איסור רציחה. לכן, לדעתי מאוד קשה לטעון שהמוסלמים והנוצרים הם בגדר גרי תושב.
כעין זה ראיתי שכתב הרב אברהם יענר זצ"ל (אבד"ק קראקא). הוא נקט בהבנה שהנוצרים והמוסלמים אינם בגדר גרי תושב[19].
קיבלו מצוות
בעל ספר "כל בו" (הלכות אבלות, עמ' 190) כתב שנכרים שקיבלו עליהם דת ישראל ומתו קודם שהספיקו לטבול, נספדים ונקברים כישראלים.
הרב שלום שכנא זצ"ל (ספר "משמרת שלום", חיים וברכה, הלכות שמות, אות ג, סימן נד) כתב:
עיין בעיקרי הד"ט חלק יורה דעה סימן ל"ה אות מ' בשם צרור הכסף סימן ח"י בשפחה שחלתה וביקשה מאדונה לגיירה והלכו מהרי"ד וב' תלמידיו וקיבלה דת יהודית ולא הספיקה לטבול עד שמתה ועם כל זה עשו לה תכריכים וארון, וחזן הכנסת הספידה, וקברוהו בקברי ישראל.
יש לציין שיש שחלקו על דברים אלו ונקטו שהם אינם נקברים עם ישראל[20].
לפי הבנת האחרונים שיכולים להיקבר כישראלים, נראה שאפשר לומר שגם מותר לתת להם מתנת חינם. כלומר, במקרה שכבר קיבלנו את הילדים לגיור וקיבלו מצוות בפנינו, אפילו שעדיין לא נשלחו לטבילה, יהיה מותר לתת להם מתנת חינם.
נראה להוסיף ולומר שכיון שקיבלו את כל המצוות בפני בית דין, אז לא גרעו מגר תושב שקיבל שבע מצוות בני נח בפני בית דין, ומותר לתת לו מתנת חינם. ועל אף שכיום לא מקבלים גרי תושב, בכל זאת, מקבלים גרי צדק. וכאן כיון שעדיין לא נעשה גר צדק, משום שלא טבל, לפחות יהיה לו דין של גר תושב.
אולם, יש מקום לתלות את הדברים במחלוקת בין הראשונים בנוגע לאיסור מגע נכרי ביין. ישנה מחלוקת בין הפוסקים בדינו של אחד שבא להתגייר להיות גר צדק ומל ולא טבל, מה דינו במקרה שנגע ביין? הרשב"א נקט שדינו כדין גר תושב שאוסר את היין בשתיה, אך לא בהנאה. דעת הרא"ש, שדינו כדין גר תושב שאינו אוסר את היין אפילו בשתיה. הרא"ש סבר שגר שמל ולא טבל הוא עדיף על פני גר תושב. אבל, הר"ן סבר שגר שמל ולא טבל גרע מגר תושב משום שגר תושב מקבל מעכשיו את המצוות, אבל גר שמל ולא טבל מקבל עליו את המצוות רק לאחר הטבילה[21]. ה"שולחן ערוך" (יורה דעה קכד, ב) פסק שדין גר שמל ולא טבל כדין גר תושב.
הרמ"א לא הזכיר שיש מקילים בנוגע לגר שמל ולא טבל, אך בעל ספר "שפתי כהן" (יורה דעה קכד, ד) הבין שלפי הרמ"א, אין חילוק וכמו שסבר שלעניין גר תושב הוא אינו אוסר אפילו בשתיה כך גם הדבר לעניין גר שמל ולא טבל[22].
לאור זה, נראה שכך גם תהיה הכרעת ההלכה בעניינו. ויהיה מותר לתת לו מתנת חינם כדין גר תושב. אך, אולי יש מקום לטעון שכל זה מדובר דווקא אם הוא גדול שקיבל את המצוות. כלומר, שהוא מעל גיל 13. אבל, אם הוא ילד קטן, אפילו אם אומר את קבלת המצוות, הרי כיון שאין לו דעת אין זה נחשב בגדר קבלת מצוות ולא יהיה לו דין כגר תושב.
אך, אפשר לומר שאם מדובר בגיל שיש לו דעת אפילו שאינו בן 13, ייחשב כגר תושב. דבר זה מבוסס על יסוד שהתבאר על ידי מספר אחרונים, שלגוים אין להם גדר שיעורים. אלא, הכל תלוי לפי דעתו של הילד. כלומר, בן נח מחוייב בשבע מצוות, כשיש לו דעת אפילו שזה קודם גיל 13. דין שיעורים, שצריך להיות בן 13 ולהביא שתי שערות, זה נאמר רק לבני ישראל[23]. ולכן, כאן להיחשב בדין גר תושב, יש לומר שאם יש לו כבר דעת וקיבל את המצוות בפני בית דין, תיחשב כקבלת מצוות לעניין זה.
מתנת חינם לנכרי שמכירו
ה"שולחן ערוך" (חושן משפט רמט, ב) פסק:
עובד כוכבים שאינו גר תושב, אסור ליתן לו מתנה, אלא אם כן הוא מכירו או אם יש בו בדבר משום דרכי שלום[24].
הסיבה להיתר במקרה שמכירו היא, שנחשב שמוכר לו הדבר[25]. כוונת הדברים היא, שמשום שמכירו, אז מן הסתם גם נותן נותן לנו מתנות ועוזר לו בכל מיני עניינים. לכן, הצורך לתת לו מתנות הוא כדי שהנכרי יקיים איתו יחסים טובים.
במקרה הנידון קשה לומר שיש כאן גדר של נכרי מכירו. שהרי הילדים האלו פוגשים את הדיינים פעם אחת, והכי הרבה ארבע פעמים. בכל אופן אין כאן קשר ממשי. ובוודאי הדיין לא צריך שום דבר מהילדים האלו.
אולם, אולי יש מקום לטעון שמדין נכרי מכירו אנחנו לומדים שבכל מקרה שניתנת המתנה לצורך כל שהוא, אין כאן גדר מתנת חינם. ואולי אפשר לומר שהדיין נותן את המתנה כדי לקרב את הילד המתגייר ליהדות. לגרום לו שלא יפחד ממעמד בית הדין, וירגיש חיבה לעניין הגיור. ולכן, יש לומר שזה נחשב בגדר של צורך.
אולם, נראה לי, שיש קצת דוחק בעניין.
"לעולם בהם תעבודו"
מובא בגמרא במסכת גיטין (לח, ע"ב):
גופא אמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה "לעולם בהם תעבודו" מיתיבי מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה – מצוה שאני.
ראשונים רבים הקשו איך היה מותר לשחור את העבד, הרי יש בכך איסור של "לעולם בהם תעבודו". ומה כוונת הגמרא "מצוה שאנ"?
הר"ן (בחידושיו שם) הביא מספר תירוצים, באחד מתירוציו כתב:
ויש מתרצים שלא אמרה תורה "לעולם בהם תעבודו" אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב "לא תחנם" וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוה ליה כנותן דמי עצמו[26].
מדבריו למדים שכיון שהדבר לא נעשה בסתם, אין איסור "לא תחנם" – נתינת מתנת חינם. כלומר, בכל מקרה שיש איזו סיבה, אין איסור.
מסקנה
יש לחלק את הדיון שלנו למספר מקרים:
- עדיין לא קיבלו מצוות בפני בית דין.
- קיבלו מצוות בפני בית דין והם בגיל 13 שנה.
- קיבלו מצוות בפני בית דין, אבל אין להם דעת.
- התקבלו על דעת בית דין.
- קיבלו מצוות בפני בית דין ויש להם דעת, אבל עדיין לא הגיעו לגיל 13 שנה.
לא קיבלו מצוות בפני בית דין:
נראה שיש כאן מספר צדדים להתיר את הדבר:
- אם הם שייכים לאומה ששומרת שבע מצוות בני נח, אולי הם מוגדרים בגדר גר תושב.
- יש ללמוד מדין נכרי שמכירו, שבמקרה שניתנת המתנה לצורך, אין זה בגדר מתנת חינם. אולי כאן נחשב בגדר של צורך.
- יש צד לומר שאיסור מתנת חינם לנכרי הוא רק איסור דרבנן. לכן, במקרה של ספק, אפשר להיקל.
אבל, נראה שבסופו של דבר אין מקום לסמוך על סברות אלו. שהרי ישנם הרבה פוסקים שנקטו כהבנה שאפילו אם שייכים לאומה ששומרת שבע מצוות בני נח, אין הם בגדר גר תושב. נוסף על כך, לא ברור שהמוסלמים והנוצרים הם בגדר אומה ששומרת מצוות אלו. גם יכול להיות שאומה ששומרת שבע מצוות בני נח היא בגדר גר תושב רק לעניין מגורים בארץ ישראל. אבל, לא עניין שאר דינים שקשורים לגר תושב. וכן מצינו שה"בית יוסף" סבר שהמוסלמים אינם בגדר גר תושב לעניין איסור מתנת חינם.
לגבי הסברה שיש כאן צורך, נראה שזה דחוק, אין כאן צורך ממשי.
ולעניין שמדובר באיסור דרבנן, נראה מדברי רוב הפוסקים שמדובר באיסור דאורייתא.
לאור כל זאת, לא נראה שיש להיקל בדבר.
קיבלו מצוות בפני בית דין, והם בגיל 13 שנה:
נראה שבוודאי אפשר להיקל בדבר, שהם לא גרעו מגדר גר תושב כיון שקיבלו את כל המצוות, אפילו שעדיין לא טבלו.
קיבלו מצוות בפני בית דין, אבל אין להם דעת:
יש כאן אולי צד להיקל, שכיון שקיבלו מצוות בפני בית דין. ואפילו שאין להם דעת, התקבלו על דעת בית דין, לכן ייחשבו בגדר גר תושב.
נראה שעדיף שלא לתת סוכריות במקרה כזה, אבל יש מקום להיקל בדבר.
התקבלו על דעת בית דין:
כפי שהתבאר בסעיף הקודם.
קיבלו מצוות בפני בית דין ויש להם דעת:
כיון שיש להם דעת, הרי לענייני בני נח הולכים אחר הדעת, ולכן ייחשבו בגדר גר תושב.
נראה שיש להתיר לכתחילה מקרה זה.
[1] מסכת עבודה זרה כ, ע"א.
[2] עיין "ספר המצוות" לא תעשה נ.
[3] עיין מסכת עבודה זרה כ, ע"א.
[4] מובא בגמרא במסכת עבודה זרה סד, ע"ב.
[5] הלכות עבודה זרה י, ו; הלכות מאכלות אסורות יא, ז.
[6] עיין רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ח.
[7] הרב מאיר שמחה מדוינסק (ספר "אור שמח", הלכות איסורי ביאה יד, ז), מהרש"ם (בשו"ת שלו, חלק ה, סימן מא), בעל "משאת המלך" (סימן תקמח) והרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (שו"ת "דברי יציב", אורח חיים, סימן קט, אות ו).
[8] עיין שו"ת "יד חנוך", סימן סב, אות ג; ספר "דברי ירמיהו", חידושים על הרמב"ם, הלכות עבודה זרה ב, ד; הרב ראובן מרגליות זצ"ל, בספרו "טל תחיה", עמ' מו-מז, הוצאת בית מוריה.
[9] החוקר הלל גרשום ענלאו הוציא לאור, בניו יורק בשנת תרצ"ד, את המדרש 'משנת רבי אליעזר' מכת"י. הוא כולל עשרים פרשיות, בתחילתו הברייתא של ל"ב מידות של ר' אליעזר ב"ר יוסי הגלילי עם הסברים, ואחר כך מדרשי אגדה. לאחר זמן מצאתי שהרב חיים קנייבסקי זצ"ל (בספרו "קרית מלך" על הרמב"ם, הלכות מלכים ח, יא) ציין למשנת ר' אליעזר כמקור לדברי הרמב"ם.
[10] הלכות מלכים ח, י; הלכות עבודה זרה י, ו.
[11] גם הרב ראובן מרגליות זצ"ל (בספרו "טל תחיה", עמ' מה-מו, הוצאת בית מוריה) נקט גישה זו לחלק בין היחיד ובין האומה.
[12] עיין "טורי זהב", יורה דעה קכד, ד; "שפתי כהן" שם, ס"ק ב; שם, ס"ק יב; כך גם דעת בעל ה"בית חדש" ובעל ה"פרישה" כפי שהובאו ב"שפתי כהן" שם, ס"ק ב.
[13] רא"ש, מסכת סנהדרין, פרק ז, סימן ג; רמב"ן, מובא בר"ן שם ז, ע"א-מדפי הרי"ף; ראבי"ה, עבודה זרה, סימן תתט; תוס', מסכת בכורות ב, ע"ב, ד"ה שמא; "טור" חושן משפט, סימן קפב; "בית יוסף" שם.
[14] הלכות עבודה זרה ט, ד, מהדורת שבתי פרנקל; פירוש המשניות, מסכת עבודה זרה א, ג-ד, בתרגום של הרב קאפח זצ"ל, עיין בהערותיו שם.
[15] מובא בספר "סדר משנה", הלכות יסודי התורה א, ז, ד"ה ראיה לעולת התמיד.
[16] תשובה בעניין אמונת הייחוד, חידושי הרשב"א, פירושי הגדות, מהודרת אריה ליב פלדמן, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"א, עמ' קמה.
[17] עיין "שפתי כהן", יורה דעה קנא, ז; "פתחי תשובה", יורה דעה קמז, ב; ספר "סדר משנה", הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכה ו-ז; ר' יעקב עמדין זצ"ל (בספרו "מור וקציעה", אורח חיים, סימן רכד) נקט שאינם אסורים על השיתוף דווקא בחו"ל, בארץ ישראל הם מוזהרים.
[18] שו"ת "מעיל צדקה", סימן כב; שו"ת "שער אפרים", סימן כד; "פרי מגדים", יורה דעה, סימן סד, שפתי דעת, סוף ס"ק מה; שו"ת "שב הכהן", סימן לח; כל אלו סברו להלכה למעשה שגם בני נח מוזהרים על שיתוף, וסברו שכך דעת כל הראשונים, גם דעת התוס' והרמ"א; נציין שהרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל (ספר "נפש הרב", עמ' רל) אמר בשם ר' חיים שדברי בעל ה"שפתי כהן" כשגגה שיצאה מלפני השליט, והעיקר כהבנת שאר גדולי האחרונים, שלא הוזהרו שלא להישבע בשיתוף, אבל בוודאי הוזהרו שלא לעבוד עבודה זרה בשיתוף.
[19] דבריו מובאים ב"כל כתבי מהר"ץ חיות", חלק ב, עמ' תתרלג-תתרלד.
[20] עיין בדברי הרב אביגדור נבנצל שליט"א, בספר "מעולם ועד עולם", עמ' 145, הערה 25; שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק א, סימן קס; שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן קלא.
[21] עיין בכל זה ב"טור" וב"בית יוסף", יורה דעה קכד, ב.
[22] יש לציין שהרדב"ז (בשו"ת שלו, חלק ג, סימן תעט [סימן תתקיז]) כתב שאפילו אלו שסברו שגר תושב אוסר את היין, הרי גר שמל ולא טבל בוודאי לא אוסר את היין.
[23] הרבה אחרונים כתבו את היסוד שבני נח מצווים על שבע המצוות עוד קודם שהגיעו לגיל 13. חיובם תלוי בדעת הילד. שיעורים הם הלכה למשה מסיני. עיין שו"ת 'חת"ם סופר', יורה דעה, סימן קפד; שם סימן שיז; שו"ת 'מהר"ץ חיות', סימן ב, אות ג; שו"ת "יהודה יעלה", יורה דעה, סימן א; "מנחת חינוך", מצות לד, אות ח; "מנחת חינוך", סוף מצוה קצ; "אור שמח", הלכות איסורי ביאה ג, ב; שו"ת "מנחת שלמה", חלק א, סימן לד.
אמנם, יש להעיר שכנראה חידוש זה תלוי במחלוקת ראשונים. נשאלת השאלה, האִם מה שחז"ל אמרו שקטן נעשה גדול כשמגיע לגיל 13 שנה הוא מדין שיעורים, שזוהי הלכה למשה מסיני? לדעת שו"ת הרא"ש (כלל טז, סימן א) ושו"ת מהרי"ל (סימן נא), הדבר כלול במכלול השיעורים אשר נמסרו למשה מסיני. לפי זה, מסתבר לומר שדיני שיעורים נאמרו דווקא לבני ישראל, ולכן כלפי הגויים יש לומר שגדלות נקבעת לפי הרמה השכלית וההתבגרות של הילד.
אבל, יש לציין שהתוס' (מסכת סנהדרין סט, ע"א, ד"ה בידוע וכו') הבין שבדורות ראשונים היו נעשים גדולים לפני גיל 13 שנה, אפילו מגיל 8 שנה. כך היה הדבר אפילו אצל בני ישראל. הטעם לכך, כיון שהיו ממהרים להביא שערות. כלומר, היו מתבגרים יותר מהר. רק בדורות האחרונים נתנו חז"ל סימן להבאת שערות לקטנה 12 שנה ויום אחד ולקטן 13 שנה ויום אחד. נראה שהסברא של תוס' שבדורות הראשונים היו מתבגרים עוד קודם שהגיעו לגיל 13 שנה, שהרי היו מביאים שערות קודם לכן. בדורות האחרונים ראו שמתבגרים יותר מאוחר ולכן חז"ל קבעו גיל כללי שהוא גיל 13 שנה שבדרך כלל בגיל זה היו מביאים שתי שערות. לפי זה, ייתכן לומר שחז"ל קבעו שגם בני נח יהיו גדולים רק כשהגיעו לגיל 13 שנה.
יש להוסיף שהרמב"ם (הלכות מלכים ט, י) פסק: "וכן חייב [בן נח] על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא. שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד". מכאן מבואר שלבני נח אין דין שיעורים. מאידך, הוא פסק (שם י, ב): "ולעולם אין עונשין מהן [מבני נח] לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצוות". מכאן מבואר שבן נח קטין אינו נענש, כלומר שיש דין שיעורים בגדלות לבני נח. קושיא זו הקשה ה'חת"ם סופר' (בשו"ת שלו, יורה דעה, סימן שיז). על כך השיב, שבוודאי קטן בן יומו אינו נענש, תלוי בדרגתו השכלית. אבל, אין קביעה מוחלטת שרק לאחר 13 שנה והבאת שתי שערות נעשה גדול, כמו אצל בני ישראל. אלא, משעה שיש לו דעת, שכלו שלם כראוי, אז הוא נענש.
הרב אשר וייס שליט"א ("מנחת אשר", ספר במדבר, סימן ב) הקשה על הבנה זו של ה'חת"ם סופר'. אם מדובר שאין לו דעת, בוודאי לא מענישים אותו, ולא היה לרמב"ם להזכיר דין זה. ועוד היה לו לפרש, שאם יש לו כבר דעת מענישים אותו. לפיכך, הוא רצה להסביר שהרמב"ם, בפרק ט' לא דיבר על דין שיעורים של גדלות, אלא לשיעור מאכל כזית. אבל, לעניין שיעורים של גדלות, יש לומר שדין בני נח כדין בני ישראל. שיעור גדלות שונה משאר שיעורי תורה.
עיין עוד בשו"ת "זכרון יוסף" (לרב יוסף בן מנחם משטיינהרט, אורח חיים, סימן ו) שדן בדברי שו"ת הרא"ש ומהרי"ל שגיל גדלות של 13 שנה הוא הלכה למשה מסיני.
[24] פסיקה זו מבוססת על דברי התוס', מסכת עבודה זרה כ, ע"א, ד"ה רבי.
[25] עיין תוס' שם.
[26] כך גם תירץ הרמב"ן, בחידושיו למסכת גיטין לח, ע"ב.
להורדת המאמר לחצו כאן