מבוא
במאמר הבא ברצוני לדון בנוגע לזמן בדיקת חמץ. מהו הזמן שצריך לבדוק את החמץ?
כתוב במשנה בתחילת המסכת: "אור לי"ד בודקין את החמץ". הגמרא נכנסת לדיון ארוך בנוגע ללשון "אור". רב הונא אמר נגהי, רב יהודה אמר לילי. בסוף הדיון נאמר (ג, ע"א):
אלמא אור אורתא הוא אלא בין רב הונא ובין רב יהודה דכולי עלמא אור אורתא הוא ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתריה דרב הונא קרו נגהי. באתריה דרב יהודה קרו לילי. ותנא דידן מאי טעמא לא קתני לילי, לישנא מעליא הוא דנקט.
אם כן, למסקנת הסוגיא מדובר על ליל י"ד, והתנא של המשנה נקט לשון "אור", כיון שיש לדבר בלשון יפה.
אולם, יש לשאול וכי במשניות לא מוזכרת המילה לילה. במסכת ראש השנה (פרק ב, משנה ח) כתוב:
דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב אמר רבי יוחנן בן נורי עדי שקר הם כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה וקבלן רבן גמליאל אמר רבי דוסא בן הרכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו ר' יהושע רואה אני את דבריך:
במסכת נדרים (פרק ח, משנה ה) כתוב:
עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רבן שמעון בן גמליאל אומר עד שיגיע זמנה של רביעה עד שיפסקו גשמים עד שיצא ניסן כולו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח קונם יין שאיני טועם השנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון רבי יהודה אומר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד ליל הפסח שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין:
עוד יש לשאול וכי משום לשון נקיה, אז יש להשתמש בלשון לא נכונה?
שיטת בעל "המאור"
בעל "המאור" (מסכת פסחים א, ע"א-מדפי הרי"ף) השיב על חלק מששאלות אלו וכתב:
סוגיא דשמעתא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד והיכא דנפישי מהדדי שביק לההוא דנפיש ונקיט דרך קצר ובלבד שלא יהא לשון מגונה וטמא דכתב באורייתא איננו לשון מגונה לפי שצריך הכתוב לומר להזהיר את ישראל ולהפרישם מכל טומאה כדכתיב והזרתם את בני ישראל וגו' וכההיא דדרשינן גבי שרצים דכתיב בהו אני ה' המעלה אמר הקב"ה אלמלא הוצאתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה דיים אבל בפרשת המבול שלא בא הכתוב להזהיר מן הטומאה אלא להראות מין שבעה ומין שנים עיקם הכתוב ואמר אשר איננה טהורה וכן במה שכתוב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מאחר שכבר הוזהרה טומאתו במקום אחר והתחיל להזהיר ולומר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה ולפי שהוא ענין מגונה למי שלא נזהר ובא לידי כך עיקם בו הכתוב ואמר אשר לא יהיה טהור וכן בדוד דכתיב ביה כי אמר מקרה הוא בלתי טהור ותנא דמתני' לפי שפתח בדבריו בהל' בדיקת חמץ תפש לשון אור כדכתיב פתח דבריך יאיר ותנא דבי שמואל דאמר ליל ארבעה עשר לא היה זה פתיחת דבריו.
לפי בעל "המאור" הלשון "לילה" אינה לשון מגונה. לכן, אפשר להשתמש בלשון "לילה". לכן, תנא דבי שמואל השתמש עם הלשון "לילי", כיון שהוא שווה עם האותיות "אור ל". בעל המשנה נקט את הלשון "אור ל", כיון שזוהי המשנה הראשונה של המסכת, ולכן "פתח דבריך יאיר".
יש לי מספר קשיים בדברי בעל "המאור":
- לא מובן אם הלשון לילה היא לא לשון דרך כבוד, או שהיא גם לשון דרך כבוד. שאם היא לשון שאינה של כבוד, אז הרי מבואר בדבריו שאם האותיות שוות, יש לבחור את הלשון דרך כבוד. אם כן, מדוע תנא דבי שמואל לא אמר "אור ל", זה מקביל ל"לילי".
- הגמרא אומרת בפירוש שהתנא של המשנה בחר בלשון "אור ל", כיון שאין לדבר בלשון מגונה. לא נאמר בגמרא משום "פתח דבריך יאיר".
אלא, כנראה יש להסביר שבעל "המאור" הסביר שכוונת הגמרא שמשום דברי ר' יהושע בן לוי שאין לדבר בלשון מגונה, לכן אפשר להבין שיש להקפיד יתר על המידה בתחילת דבריך, ויש לדבר בלשון שהיא צחה ונקיה.
נראה שדברי בעל "המאור" מבוארים בדברי הר"ן (מסכת פסחים ב, ע"א-מדפי ברי"ף, ד"ה דבר מגונה):
לאו משום דלילי לשון מגונה. אלא כיון דמדרבי יהושע בן לוי שמעינן שראוי לספר בלשון צח ונקי, אמרינן משום הכי פתח תנא דמתניתין לשון אור כדכתיב 'פתח דבריך יאיר'.
שיטת הראב"ד
הראב"ד (מסכת פסחים א, ע"א-מדפי הרי"ף) הביא את דברי בעל "המאור", השיג על דבריו והציג שיטה אחרת:
אמר אברהם: זה הטעם אין לו טעם, וכי לא שנה התנא לשון אור אלא בפתיחת דבריו, והרי המפלת אור לשמונים ואחד [פסחים דף ג. וש"נ], יכול יהא נאכל אור לשלישי [שם], וכמה כיוצא באלו. ועוד [אטו] מי ליכא לילה במשנה ובברייתא, ומה ראו לומר אור במקצת המקומות ובמקצתן אמרו לילה. אבל הטעם הברור שכל המקומות שהוא צריך להקדים לתחלת הלילה, כגון בדיקת החמץ ומשיאין משואות [ראש השנה דף כב ב], תני אור, מפני שעדיין יש שם אור היום ואינו חושך, כדכתיב [בראשית א ה] ולחשך קרא לילה, והמפלת אור לשמונים ואחד, ויכול יהא נאכל אור לשלישי, כולם לצורך נשנו, שלא תאמר כל זמן שיש בו אור היום יהא נדון כיום שלפניו, לכך שנו בהם אור, וכן תמצא כל מקום ששנה אור לצורך נשנה. וכן אור יום הכיפורים מתפלל שבע ומתודה [יומא דף פז ב] גם הוא לצורך נשנה שלא יאחר מהתוודות כדי שיהא עליו כל היום בריצוי לפני הבורא ומאי דקבעינן בגמרא ותנא דידן מאי טעמא לא תנא לילה הכי קאמר התנא הזה היה לו לפרש ולא לסתום ותנא דבי שמואל ששנה לילה בא לפרש המשנה, כי כן דרך הבריתות לפרש המשניות.
לפי הראב"ד, בכל מקום שצריך להקדים לתחילת הלילה, אז נוקטים לשון "אור". במשנה "המפלת אור לשמונים ואחד" התנא של המשנה נקט לשון "אור", כדי ללמדנו שאפילו שעדיין אין חושך, בכל זאת, לא נידון כיום שלפניו, אלא כיום אחר כך.
השאלה, מה כוונת הראב"ד לתחילת לילה? האם הכוונה, שצריך להקדים קצת את הלילה, או הכוונה בתחילת הלילה? אם כוונתו לתחילת לילה, אז מדוע שיש עדיין אור? הרי בלילה יש חושך?
נפנה לדברי הר"ן (מסכת פסחים א, ע"א-מדפי הרי"ף, ד"ה דבר מגונה) ונמצא איך הוא הבין את דברי הראב"ד:
וכתב הראב"ד ז"ל דמשום הכי נקט אור לומר שבתחילת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח וכיון דאותה שעה קושטא הוא שיש בה אור תנא אור משום לישנא מעליא ולא תנא בתחילת ליל י"ד בודקין את החמץ ואם לא מפני טעם זה משום לישנא מעליא לא היה שם התנא חושך לאור. ומכאן אתה למד שהבדיקה צריך להקדימו עם אור היום כדי שלא יתרשל.
לפי דברי הר"ן, בעל התנא התכוון לבדוק כשיש עדיין אור, ולכן הוא נקט לשון נכונה. לא לשון שאינה נכונה. הוא בחר בלשון זו גם משום שהיא לשון נקיה. כלומר, אם לא משום התנאי של לשון נקיה, אז היה מדקדק בלשונו ומבאר. מסוף דברי הר"ן משמע שיש לבדוק קודם הלילה – "עם אור היום".
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ב, ג) כתב:
וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה, ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה.
צריך לבדוק מתחילת הלילה.
הגר"א ('ביאור הגר"א', אורח חיים תלא, א) הבין ששיטת הרמב"ם כשיטת הראב"ד.
אם כן, לפי הבנה זו אין כוונת הראב"ד לבדוק לפני הלילה, אלא בתחילת הלילה שיש עדיין קצת אור.
אולם, יש לשאול מדוע יש עדיין קצת אור בלילה?
היה מקום להסביר שהראב"ד נקט בגישה שיש שקיעה אחת, ולאחר 2/3 מיל יש לילה, ויש עדיין קצת אור. אם נוקטים כשיטת רבינו תם שיש שתי שקיעות, הרי בלילה, יש חושך גמור (עיין שיטת רבינו תם, מובא בתוס', מסכת שבת לה, ע"א, ד"ה תרי תילתי וכו'). כמובן, שהדברים מתאימים עם שיטת הרמב"ם והגר"א שלא נקטו כשיטת רבינו תם. אלא, הם הלכו בשיטת הגאונים.
יש לסייע להבנת הגר"א, מכך שהראב"ד לא השיג על הרמב"ם. הרי אם הראב"ד סבר שיש לבדוק קצת לפני הלילה, אז הראב"ד היה צריך להשיג על הרמב"ם.
אך, יש לשאול, מנין הרמב"ם הגיע להבנה זו? כלומר, הראב"ד למד כך משום לשון המשנה, שלא היה שם חושך לאור. אבל, נראה שהרמב"ם לא הסביר כך, שהרי בפירוש המשניות (א, א) הוא כתב:
ונקרא הלילה אור כדרך שנקראין כמה דברים בהפכן, ועשה כן כדי לדבר בלשון נאה ומעולה, ולא תהא פתיחת הספר בשם העדר מן ההעדרים, כלומר החושך.
נראה שדבריו כדברי בעל "המאור", שיש לפתוח בלשון נקיה. אכן, מדובר בלשון הפוכה. כמו שאומרים על סומא – סגי נהור.
כדי להבין את שיטת הרמב"ם, נראה שיש לפנות לדברי הירושלמי (מסכת פסחים, פרק א, הלכה א):
אור לארבעה עשר כו' כתיב ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותי מארץ מצרים בראשון בד' עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות וגומר מה אנן קיימין אם לאכילת מצה כבר כתיב שבעת ימים מצות תאכלו ואם לומר שמתחיל בארבעה עשר והכתיב עד יום האחד ועשרים לחדש אלא אם אינו עניין לאכילת מצה תניהו עניין לביעור חמץ למה לאור הנר אמר רבי שמואל בר רב יצחק מפני שהנר בודק כל שהוא למה בלילה אמר רבי יוסה שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה רבי מנא לא אמר כן ושמרתם את היום הזה לדרתיכם לחוקת עולם עשה שיהו היום והלילה משומרין ויתחיל בשלשה עשר ויהא היום והלילה משומרין אף אית ליה כיי דמר רבי יוסי ויתחיל אור לשלשה עשר אין כיני יבדוק אפילו מראש חדש רבי ירמיה.
מבואר שיש מחלוקת מדוע צריך לבדוק בלילה? רבי יוסה אמר שהטעם כיון שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה. אבל, רבי מנא אמר כדי שיהיו היום והלילה משומרים. מבואר שרבי מנא סבר גם את סברת רבי יוסה, לכן אין לבדוק ביום י"ג. לפי זה, אפשר להבין שיש לבדוק מיד בתחילת הלילה, כדי שיהיה הלילה והיום משומרים. זוהי סברת הרמב"ם.
אולם, יש קושי בהבנה זו, כיון שמדברי הבבלי לא משמע כך. הרי מובא בגמרא (ד, ע"א):
והשתא דקיימא לן דלכולי עלמא אור אורתא הוא. מכדי, בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה, ונבדוק בשית! וכי תימא: זריזין מקדימין למצות – נבדוק מצפרא! דכתיב: 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' ותניא: כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות. שנאמר 'וישכם אברהם בבקר'. – אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה. אמר אביי: הילכך, האי צורבא מרבנן לא לפתח בעידניה באורתא דתליסר דנגהי ארבסר, דלמא משכא ליה שמעתיה ואתי לאימנועי ממצוה.
לפי מסקנת הגמרא בודקים בלילה כיון שזוהי שעה שבני אדם מצויים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. לפי דברי הירושלמי יש לבדוק בלילה, כדי שיהיו היום והלילה משומרים. נוסף על כך, אנחנו לא פוסקים שאפשר לבדוק קודם י"ד. הרמב"ם פסק (הלכות חמץ ומצה ג, ו):
כשבודק החמץ בלילי ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר או בתוך הרגל מברך קודם שיתחיל לבדוק ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שבארנו, ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך.
מפשטות דברי הרמב"ם משמע שאם בודק קודם ליל י"ד, לא מברך. אולם, אין הכרח להבנה זו, כיון שאפשר לומר שהוא רק בא לאפוקי מלאחר המועד. אבל, לא כך משמע מפשטות דבריו. אם כן, אי אפשר לומר שהרמב"ם סבר כמו הירושלמי. יתירה מכך, אם סבר כירושלמי אז היה צריך להביא דין זה שיכול לבדוק קודם י"ד. אולם, יש להעיר שיש מחלוקת בהבנת דברי הירושלמי לעיל. בעל ה"פני משה" ובעל ה"קרבן עדה" נחלקו בשאלה האם כוונת הירושלמי שיכול לבדוק בליל י"ג, או שהדברים נאמרו בלשון תמיה. גם הגר"ח קניבסקי זצ"ל (בפירושו על הירושלמי שם) הסביר את דברי הירושלמי בלשון תמיה, שבוודאי אי אפשר לבדוק בליל י"ג, שאז גם יבדוק בראש חודש. לפי דבריהם, צריך שיהיה משומר רק ליל י"ד ויום י"ד, אבל שלא יהיה משומר יותר מכך.
בכל זאת, לא ברור שדברי הרמב"ם נובעים מדברי הירושלמי. אפשר לומר שהרמב"ם למד את דינו מדברי הגמרא שהוזכרו לעיל. הרי אביי אמר שצורבא מרבנן לא יתחיל ללמוד בסוף יום י"ג כדי שלא ימנע מהמצוה. השאלה היא, מה הכוונה שימנע מהמצוה? יש מקום להבין שהכוונה שבעקבות שיתחיל ללמוד אז הוא ישכח לגמרי לבדוק ולא יבדוק בלילה וימנע מן המצוה. אבל, נראה לי שהחשש שהוא יגרר ולא יבדוק בתחילת הלילה. כך הבין הרמב"ם, וכך מדוייק מדבריו שהבאתי לעיל. שהחשש שימנע מהבדיקה בתחילת הלילה. אם כן, מדברי הגמרא מוכח שתחילת זמנה של המצוה בתחילת הלילה. אין כאן מצוה שהיא כל הלילה, ואפשר לעשותה מתי שרוצה. אלא, יש לכתחילה לעשותה מיד בתחילת הלילה.
השאלה היא, מדוע יש לבדוק בתחילת הלילה? מה הסיבה לכך? אם לא סוברים כדברי הירושלמי, אז לא מובן מה מקום לבדוק בתחילת הלילה? על כך נשיב בהמשך.
עיון במחלוקת הראשונים
ה"שולחן ערוך" (אורח חייים תלא, א) פסק:
בתחלת ליל י"ד בניסן בודקים את החמץ לאור הנר, בחורין ובסדקין, בכל המקומות שדרך להכניס שם חמץ.
לכאורה, ה"שולחן ערוך" נקט את לשון הרמב"ם. אולם, המדקדק בלשון ה"שולחן ערוך" יגלה שיש שינוי לשון בין דבריו ובין דברי הרמב"ם. ה"שולחן ערוך" כתב "בתחלת", ורמב"ם כתב "מתחלת". יש הבדל גדול בין שתי הלשונות. ה"שולחן ערוך" נקט כשיטת הראב"ד ולכן נקט לשון 'בתחלת ליל י"ד'. כלומר, שזמן המצוה היא בתחילת ליל י"ד. לאחר תחילת הלילה יש השלמה למצוה, אבל אין כאן קיום המצוה בזמנה. לפי הרמב"ם זמן הבדיקה הוא מתחילת ליל י"ד עד הבוקר. יש לבדוק בתחילת הלילה, כיון שזוהי תחילת זמן המצוה. יש לקיים את המצוה בתחילת זמנה.
יש להסביר שלפי הרמב"ם יש לבדוק בתחילת הלילה משום זריזים מקדימים למצוות. לפי הבנה זו לא צריך לומר שלמד מהדין של אביי, אלא מדין זריזים מקדימים למצוות. אולם, אפשר לומר שמצטרפים לכך דברי הגמרא שם, שמשמע שיש להקפיד לבדוק בתחילת הלילה.
אם כן, אפשר לתת שני טעמים לבדיקה בתחילת הלילה: 1. משום זריזים מקדימים למצוות. 2. זהו זמן המצוה.
אלא, יש להבין מדוע זמן המצוה דווקא בתחילת הלילה? מדוע חז"ל תיקנו לבדוק בתחילת הלילה?
אם נאמר כדברי הירושלמי שצריך להיות משומר, אז מובן מדוע זמן המצוה בתחילת הלילה. אבל, לא נראה שהראב"ד הסתמך על הירושלמי. הרי הראב"ד לא הזכיר במילה אחת את דברי הירושלמי. דבריו מבוססים על דברי המשנה.
כדי ליישב שאלה זו נשאל שאלה אחרת. הובאה לעיל הגמרא ששם אמר רב נחמן בר יצחק שבודקים בלילה בשעה שבני אדם מצויים וכו'. לאחר דברי רב נחמן בר יצחק בא אביי ואמר הלכך האי צורבא מרבנן וכו'. לא מובן מה הקשר בין דברי אביי לדברי רב נחמן בר יצחק? מדוע אביי אמר דין זה בעקבות דברי רב נחמן בר יצחק? היה לו לומר דין זה בעקבות דברי המשנה ששם נאמר 'אור לי"ד', הרי לפי הראב"ד כוונת המשנה שיש לבדוק מיד בתחילת הלילה כשיש עדיין אור של היום. אלא, יש לומר שבלי דברי רב נחמן בר יצחק, היה אפשר להסביר שכוונת המשנה שמ'אור לי"ד' אפשר לבדוק, אבל לא צריך לבדוק דווקא בתחילת הלילה. לכן, באו דברי רב נחמן בר יצחק להסביר מה החשיבות לבדוק מיד בתחילת הלילה? החשיבות בבדיקה זו היא משום שבני אדם מצויים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה.
אלא, יש לעיין מדוע צריך את שני הטעמים? נראה שיש להסביר שאם היה רק את הטעם שבני אדם מצויים בבתיהם, אז היה אפשר לבדוק מיד בתחילת היום, שאז כל בני אדם מצויים בבתיהם. משום כך צריך את הטעם השני שאור הנר יפה לבדיקה ואי אפשר לבדוק ביום. אולם, נשאל מדוע לא יכול לבדוק כל הלילה, הרי בכל זמן הלילה בני אדם מצויים בבתיהם? אלא, יש להסביר שבני אדם מצויים בבתיהם ויש שינוי. אם ניתן לאנשים לבדוק כל הלילה, יש חשש שיבואו לשכוח. לכן, צריך לבדוק בזמן שיש איזה שינוי. דהיינו, מיד כשחוזר הביתה, או לפני שיוצא. אם לא ניתן זמן מיוחד, אלא נאמר בכל זמן הלילה, אז אנשים יבואו לשכוח. על פי זה אפשר להסביר את כוונת דברי אביי הלכך וכו' בשתי דרכים: 1. אם יתאחר, אז יפסיד את זמן המצוה. זמן המצוה הוא מיד בתחילת הלילה. 2. אם יתאחר, אז יש חשש שישכח ולא יבדוק בכלל כל הלילה. הרי כל מטרת התקנה לבדוק מיד בתחילת הלילה היא כדי שלא יבואו לשכוח. אביי בדיוק מסביר את דברי רב נחמן בר יצחק.
אולם, יש עדיין לשאול, מדוע צריך את הטעם שבני אדם מצויים בבתיהם? אפשר להביא את הטעם שאור הנר יפה לבדיקה, ואז נאמר שיש לבדוק מיד בתחילת הלילה, כיון שזריזים מקדימים למצוות. לכאורה, היה אפשר להשיב ולומר אם היה אומר שאור הנר יפה לבדיקה, היה מקום לחשוב שבבית אפל, יוכל לבדוק ביום. אך, נראה שיישוב זה אינו נכון, כיון שמבואר בדברי הירושלמי (פרק א, הלכה א) שאור הנר יפה לבדיקה דווקא בלילה, ולא לאור היום אפילו בבית אפל:
אמר רבי יוסה מתניתא אמרה שבדיקת היום בדיקה דתנינן רבי יודה אומר בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור לא סוף דבר רבי יודה אלא אפילו דרבנין דתנינן וחכמים אומרים אם לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר וצריך לבדוק לאור הנר נישמעינה מן הדא אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור הככבים אלא לאור הנר ניחא לא לאור הלבנה ולא לאור הכוכבים אלא לאור חמה וכי יש חמה בלילה הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר לא סוף דבר בית שאין בו אורה אלא אפילו בית שיש בו אורה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר מבואות האפילין מהו שיהא צריך לבודקן בתחילה לאור הנר מיליהון [דף כז טור ב] דרבנין אמרין לא כמה דהוא מנהר בליליא הוא מנהר בייממא דאמר רב הונא כד הוינן ערקין באילין בוטיתא דסדרא רבא היו מדליקין עלינו נירות בשעה שהיו כיהים היינו יודעין שהוא יום ובשעה שהיו מבהיקין היינו יודעין שהוא לילה ותייא כיי דמר רבי אחווא בר זעירא נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות בשעה שהיו כיהות היה יודע שהוא יום ובשעה שהיו מבהיקות היה יודע שהוא לילה.
לכן, יש ליישב ולומר שיש נפק"מ אם פועלים מכוח זריזים מקדימים למצוות, ובין שמשתמשים עם הטעם שקובעים זמן מדוייק שמא ישכח וכו'. הנפק"מ היא המחלוקת בין ר' יונה ל"טור" (אורח חיים, סימן תלא):
ומפני זה אמרו ליל י"ד בודקין את החמץ לאור הנר פי' לילה שמחרתו יהיה י"ד דכיון שצריך לבדוק לאור הנר צריך לבדוק בלילה שאז אורו מבהיק וגם היא שעה ידועה שכל אדם מצוי אז בביתו ולכן יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד לא ילמוד עד שיבדוק וכתב ה"ר יונה שאם התחיל ללמוד מבעוד יום שאין צריך להפסיק ונ"ל דכיון שהטעם משום שלא יטריד בלימודו וישכח מלבדוק אין חילוק ואפילו אם התחיל כבר פוסק:
במה נחלקו ה"טור" ור' יונה? אפשר לומר שר' יונה סבר שהטעם שיש לבדוק מיד בתחילת הלילה הוא רק מדין זריזים מקדימים למצוות כדעת הרמב"ם. אבל, ה"טור" סבר שהטעם לבדיקה הוא משום שזהו זמן הבדיקה מחשש שמא ישכח וכו', לכן הוא חייב להפסיק.
אולם, יש להעיר שלפי הבנה זו ה"שולחן ערוך" סתר את דברי עצמו. הרי לעיל ציינתי שה"שולחן ערוך" נקט כדעת הראב"ד שיש לבדוק מיד בתחילת הלילה. אבל, ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תלא, ב) פסק כדעת ר' יונה:
יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל, עד שיבדוק. ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד, לא ילמוד עד שיבדוק; ואם התחיל ללמוד מבעוד יום, אין צריך להפסיק. (ויש אומרים שצריך להפסיק, וכן נראה לי עיקר).
אך, מצאתי שהגר"א (ב'ביאור הגר"א' שם) נקט כהבנתי. ראשית על דברי ה"שולחן ערוך" בסעיף א', כתב:
בתחילת ליל. דמשום הכי נקט אור לומר בתחילת הלילה שיש עדיין אור שבלא"ה לא היה שם חשך לאור משום לישנא מעליא. ראב"ד וע' ר"ן שם:
על דברי הרמ"א בסעיף ב', הוא כתב:
וי"א. כיון שאמרו דילמא כו' אין חילוק וע' מ"א שכת' דהיינו בהתחיל באיסור ובהא פליגי דמ"ס כיון שבדיקת חמץ מדאורייתא בלא ביטלו צריך להפסיק ומ"ס דהא מ"מ אינו מדאורייתא עד חצות היום. אבל דברי הטור לא משמע כן ונראה טעמו כיון דעיקר הבדיקה בתחלת הלילה כמ"ש בירושל' וכמ"ש הר"ן ויליף לה בירושלמי מקרא לכן חיישינן והוי כאין שהות אע"ג דל"ד לגמרי וכמש"ש דלמא ממשיך כו':
אלא, יש לשאול איך ר' יונה יסביר את דברי הגמרא? מדוע צריך את שני הטעמים? יש להסביר שלא צריך את שני הטעמים, כל טעם עומד בפני עצמו. לכן, לפי ר' יונה אפשר לבדוק בכל הלילה, ואין הכרח לבדוק מיד בתחילת הלילה. ה"טור" הביא את שני הטעמים. הוא הבין שצריך את שני הטעמים. ר' יונה סבר שרב נחמן בר יצחק הביא שני טעמים שכל אחד עומד בפני עצמו.
נחזור להבין את דברי ה"שולחן ערוך". מוכרחים לומר שה"שולחן ערוך" הסביר את מחלוקת ה"טור" ור' יונה באופן אחר. כדי להבין את מחלוקתם נפנה לעיון בדברי בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים תלא, ח):
וי"א שצריך להפסיק – ואע"ג דבהתחיל בהיתר אי' בסי' רל"ה דאינו פוסק שאני התם שהוא תדיר משא"כ כאן שהוא פעם א' בשנה חיישי' יותר שישכח (ב"ח) וקשה דהא לולב נמי פעם אחת בשנה ואפ"ה א"צ להפסיק אם התחיל בהיתר כמ"ש סי' תרנ"א ועוד דבסוכה פריך מדקתני גבי לולב דמפסיק וגבי מנחה קתני אין מפסיקין ומאי פריך דשאני לולב שאינו תדיר כ"כ, ור"ל חנליש כ' דהכא כיון שהוא לאפרושי מאיסורא תמיר טפי ול"נ דמ"ש ואם התחיל מבע"י מיירי חצי שעה סמוך לערב דהתחיל באיסור ולכן צריך להפסיק והרב"י ס"ל דא"צ להפסיק דס"ל דלא הוי דאורייתא דהרי עדיין לא הגיע זמן ביעור חמץ:
כלומר, המחלוקת אם מדובר כאן בדין דאורייתא, או בדרבנן. אם מדובר בדין דרבנן לא צריך להפסיק. אם מדובר בדין דאורייתא צריך להפסיק.
יש עוד נפק"מ בין אם נאמר שצריך לבדוק בתחילת הלילה משום שזהו זמן הבדיקה ובין אם נאמר שהטעם משום זריזים. הנפק"מ היא בנוגע לזמן תפילה. כלומר, האם יש להקדים את התפילה לבדיקת חמץ? אם נאמר שזמן הבדיקה הוא מיד לאחר צאת הכוכבים יש להקדים את הבדיקה לתפילה. שהרי זמן קריאת שמע ותפילת ערבית הוא כל הלילה, רק לכתחילה יש להקדימם בתחילת הלילה משום זריזים. אבל, אם נאחר את זמן הבדיקה נפסיד את המצוה. אבל, אם נאמר שהטעם רק משום זריזים, יש להקדים את קריאת שמע ותפילת ערבית.
מחלוקת זו מובאת ב"בית חדש" (אורח חיים תלא, סוף אות ד):
פסק ומי שלא התפלל תפילת ערבית עם הציבור בליל י"ג מצאתי בהגהה דיבדוק תחילה וכן כתוב במחזורים. מיהו נראה לי דיתפלל תחילה ואחר כך יבדוק דבתפילה שהיא קבועה וסדורה ליכא למיחש שמא יטרד… מה שאין כן אם יבדוק בתחילה דאפשר שיטרד בבדיקתו עד שישכח מלהתפלל. מיהו דוקא במי שרגיל להתפלל עם הציבור אלא שעתה אירע שלא התפלל עמהם אבל מי שרגיל להתפלל בביתו כל לילה יבדוק תחלה ולא חיישינן ברגיל שמא שיכח מלהתפלל.
נראה שהדעה הראשונה שהביא בעל ה"בית חדש" טען כפי שטענתי. זמן הבדיקה הוא מיד בתחילת הלילה, לכן יש להקדים את הבדיקה לתפילה. אבל, בעל ה"בית חדש" סבר שאפשר לבדוק כל הלילה, אין זמן הבדיקה דווקא בתחילת הלילה. אולם, יש לשאול שמדברי בעל ה"בית חדש" משמע שלכל השיטות יש להקדים תפילה בציבור לבדיקת חמץ. כל המחלוקת היא דווקא במקרה שמתפלל בביתו. ויש לשאול מדוע יש להקדים את התפילה בציבור לבדיקת חמץ גם לפי הדיעה הראשונה. על כך אפשר להשיב שני יישובים:
- בדרך כלל כשהתפללו בציבור התפללו מבעוד יום, קודם זמן הבדיקה. לכן, מדובר שלא התפלל עם הציבור ועכשיו הגיע צאת הכוכבים, זמן הבדיקה.
- יש כאן שתי מצוות שיכול להפסידם. כלומר, יש מצות תפילה בציבור, ואם יקדים את הבדיקה, אז יפסיד תפילה בציבור. יש עדיפות לתפילה בציבור על פני בדיקה בזמנה, כיון שבסופו של דבר יכול לקיים מצות בדיקה לאחר מכן, רק הפסיד את הזמן.
אם נשאל, מדוע הציבור לא הקדימו את הבדיקה לתפילה וקבעו זמן תפילה יותר מאוחר. אז נביא את דברי בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים תלא, ה): "ואותן הרגילין להתפלל ערבית בי' יתפלל תחלה בבה"כ דטורח הוא לקבצם אח"כ".
היסוד הזה שתחילת הלילה היא זמן הבדיקה, יש למצוא בדברי ה"ביאור הלכה" (סוף סימן תלא):
ולא יאכל – עיין מ"ב דפירות מותר אפילו הרבה והוא מוכח מדברי המ"א שדימה להא דסימן רל"ב ולכאורה משמע דאפילו כשהגיע זמן הבדיקה דהיינו צאת הכוכבים ג"כ מותר לאכול פירות אפילו הרבה דאין אסור אלא אכילת קבע שאפשר להמשך וישכח הבדיקה ולי צ"ע דהא אין דומה זה לשאר דברים ק"ש ותפלה שאין מצותה דוקא בתחלת הזמן ולכן לא גזרו אלא בסעודה קבועה שאפשר להמשך וישכח לגמרי משא"כ בזה דקבעו חכמים הזמן לכתחלה תיכף בתחלת הלילה כמ"ש הרבה פוסקים וא"כ השהייה גופא אף בלא אכילה אסור כשיגיע הזמן וע"כ נראה דבחצי שעה הסמוכה לצאת הכוכבים מותר לאכול פירות כמה שירצה אבל משהגיע הזמן אין להקל בשהייה רבה אפי' ע"י פירות וכן משמע בדה"ח שרק בהחצי שעה מקילינן לזה:
להורדת המאמר לחצו כאן