הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות (פרק א, הלכה א-ג) כותב:
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו: ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב "עונותיכם הטו וגו' ", וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם: אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
הרמב"ם כותב לנו כשיש צרה שבאה על עם ישראל, חייבים להתבונן על הנעשה ולהתעורר לחזור בתשובה. לקבוע תענית ולפשפש במעשים. וזאת משום שאסור לומר שהדברים הם מקרה. האירוע נעשה על ידי הקב"ה, והוא בא כדי לעורר אותנו לחזור בתשובה.
נראה שעל אותו משקל כך גם כשנעשים דברים טובים. כשיש אירוע גדול שקורה לעם ישראל, יש חובה לקבוע יום הודאה לזכור את הטוב שעשה עמנו הקב"ה. יש כאלו שטענו שיש כאן חיוב דאורייתא, הדברים מבוססים על ביאור של ה"אבן עזרא" לאותם פסוקים שהזכיר הרמב"ם, שגם מוזכר "וביום שמחתכם". ומשמעות הדברים כשמנצחים במלחמה, עלינו לקבוע את היום ליום שמחה. יש עוד שטוענים שיש בוודאי חובת הודאה על הנעשה, וזה דין דאורייתא. מבוסס על פי מספר יסודות. והדברים הורחבו על ידי הפוסקים בדור אחרון כשדנו בהרחבה בעניין קביעת יום שמחה לניסים שאירעו לנו בהקמת מדינת ישראל ובמלחמת ששת הימים.
חובת ההודאה באה מתוך ההבנה שעלינו להתבונן בנעשה ולומר שהם אינם מקרה יש כאן יד ה'. והדברים חשובים ביותר כיון שבכך אנחנו מגיעים להבנה החשובה בעניין השגחת הקב"ה בעולם. יש כאלו שהאמינו שהקב"ה ברא את העולם, כך חשבו פילוסופים. אבל, הם אמרו שיש בורא לעולם שאין לו שום קשר לעולם, הוא אינו מתערב בעולם ואינו משגיח עליו.
הגילוי המיוחד של יציאת מצרים הוא, שאין כאן רק בורא לעולם, אלא הוא משגיח על העולם. זה גילוי שם יקוק. השם הזה אומר לנו שהקב"ה היה, הווה ויהיה והוא מהווה את העולם. זאת אומרת, הוא דואג ומשגיח על העולם. וזה מה שהתגלה ביציאת מצרים. ובעיקר השגחת ה' המיוחדת על עם ישראל. כפי שנראה ממכות רבות שנפלו דווקא על המצריים ולא על בני ישראל, כאן התגלתה ההשגחה המיוחדת. והדבר בא לשיאו במכת בכורות, ששם הקב"ה דילג על בתי בני ישראל ורק נפגעו המצריים.
בעשרת הדיברות נאמר בתחילה "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". רבים שאלו מדוע מוזכרת יציאת מצרים ולא בריאת העולם? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו. יש כאלו שהשיבו שאם נאמר בריאת העולם, הרי כולם יהיו מחוייבים במצוות. החיוב המיוחד של בני ישראל הוא מכוח זה שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים. אבל, נראה שמוזכרת דווקא יציאת מצרים כיון שבריאת העולם אינה מוכיחה על השגחת ה' על העולם. והיא התגלתה דווקא ביציאת מצרים. עניין הציווי חל רק מכוח שיש בורא שמשגיח על העולם. אם יש בורא לעולם, אבל אינו משגיח, אין עניין של ציווים.
הציווי נובע מכך שיש בורא לעולם שמשגיח על העולם ואיכפת לו מהעולם, ולכן הוא נותן ציווים. וכמובן, שיש שכר ועונש. לכן, בתחילת עשרת הדיברות מוזכר העניין של השגחת ה' על העולם.
לכן, כל כך חשובה הנקודה של הכרה בניסים. שבכך אנחנו מביאים את ההבנה של השגחת ה' בעולם. הנצרות טענה שהקב"ה בחר בעם ישראל, אבל הוא עזבם ולקח את הנוצריים להיות העם הנבחר. וכל עוד שבני ישראל היו בגלות וצרות באו עליהן, היה חילול השם. שהרי בכך האומות טענו שהקב"ה עזב את עמו. אלא, הגילוי הגדול להשגחת ה' על עמו הוא הקמת מדינת ישראל והחזרת עמו לארצו. ולכן, חשובה כל כך ההודאה על האירועים האלו.
אבל, חשוב שנמשיך עם ההודאה הזו גם על האירועים שקורים עכשיו. שנביא לידי ההבנה שהקב"ה ממשיך להשגיח עלינו ורוצה בטובתנו. אבל, יותר מכך, הוא רוצה שנמלא את תפקידנו. הניסים שנעשים לנו הם קריאה של הקב"ה אלינו. כמו שהצרות הן קריאה אלינו. הניסים הם קריאה שנמלא את תפקידנו. הקב"ה אינו עושה ניסים סתם. הוא לא החזיר אותנו לארצנו סתם. אלא, יש כאן תהליך אלוקי שכבר התגלה בתורתנו הקדושה ואחר כך על ידי הנביאים שלנו. התהליך הזה מביא אותנו לבניין בית המקדש. אנחנו צריכים להבין שהקב"ה קורא לנו לתקן את מעשינו ולהביא לידי כך שנהיה ראויים לבניין בית המקדש. ולא רק שאנחנו נהיה ראויים, אלא העולם יהיה ראוי לכך. כוונת הדברים היא, שאנחנו צריכים להביא לידי גילוי ה' בעולם. ולהתנהג בצורה הראויה כפי שה' הנחה אותנו בתורתנו הקדושה.
פעמים רבות באים ניסים, השאלה אם מתבוננים על הניסים ומתעוררים לקריאתם. הקב"ה היכה את המצריים בעשר מכות, אבל פרעה לא שחרר את בני ישראל. אכן, הקב"ה הכביד את לבו, אבל זה רק לאחר חמש מכות. במכות הראשונות, פרעה הכביד את לב עצמו. איך הוא יכול להתעלם ממה שקורה לפניו? הרי חמש מכות נופלות עליו, והוא אינו משחרר את בני ישראל. אלא, התשובה היא, שגם כשיש ניסים, אפשר להתעלם ולומר שזה מקרה. במקום לראות את הדברים כקריאה, לראותם כמקרה.
ספר ויקרא מתחיל עם המילה "ויקרא", אבל האות אל"ף קטנה. וזה כל הסיפור, יש כאלו שרואים את הדברים כקריאה, ויש כאלו שזה בתור "ויקר", מקרה. בסוף ספר ויקרא מוזכרים הפסוקים שהרמב"ם הזכיר, ששם נאמר "והלכתם עמי בקרי". אנחנו צריכים לפעול בצורת קריאה, ולא כמקרה.
כשבני ישראל יצאו ממצרים, כולם שמעו מה נעשה. אבל, האומות שמעו וירגזון, פחדו ולא עשו דבר. עמלק שמע ובא ונלחם. רק יתרו שמע והתגייר. כולם שומעים, השאלה היא מה עושים עם מה ששומעים ואיך שומעים.
גם כיום יש קריאה, השאלה איך נשמע את הקריאה ואיך נפעל לאור הקריאה. מה שבטוח היא, שעלינו להודות לקב"ה ולהביא לידי הכרה שנעשים כאן דברים טובים.
בליל הסדר אנחנו שותים ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה. אכן, יש ה' לשונות של גאולה – לשון חמישית "והבאתי". אלא, עדיין לא הגענו לכך – לא הגענו לידי הגאולה השלימה. ולכן, מניחים כוס חמישית – כוסו של אליהו, לזכר הגאולה הזו. ונראה לומר, שהד' כוסות שאנחנו שותים הם כדי להזכיר לנו שאנחנו צריכים להביא לידי הכוס החמישית. הדברים תלויים בנו. להבין שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים לשם מטרה, לשם סיבה. ומתוך כך להבין שעלינו להביא לידי מטרה זו והיא בעצם הכוס החמישית. הגאולה תלויה בנו, אנחנו צריכים לפעול ולעשות.
כל ליל הסדר עומד על הנקודה הזו, שיציאת מצרים היתה לשם מטרה. כדי להגיע בסופו של דבר לידי הגאולה השלימה. בעל ה'סמ"ק' (מצוה א) דן בנוגע למה שנאמר בגמרא במסכת שבת (לג, ע"א) שהאדם ביום הדין נשאל מספר שאלות. אחת מהשאלות היא צפית לישועה. ובעל ה'סמ"ק' שואל מנין לנו חיוב זה? על כך השיב שהדברים נעוצים בציווי "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". נראה שמשמעות הדברים היא, שמתוך ציווי זה אנחנו למדים שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים ואנחנו מבינים שיש בורא לעולם שמשגיח על העולם ואיכפת לו ממנו. ולכן, בוודאי תהיה גאולה שלימה בסופו של דבר. כיון שיש כאן מטרה, שהיא הגאולה הסופית. צפית לישועה היא ציווי להביא לידי הישועה, להביא לידי הגאולה השלימה.
בליל הסדר מניחים ביצה לזכר קרבן חגיגה. ועולה השאלה, מדוע מניחים ביצה לזכר קרבן חגיגה? מה הקשר בין הדברים? יש שהסבירו שביצה היא מאכל אבלים, ומניחים את זה כיון שבאותו יום שחל ליל הסדר יחול ט' באב. אבל, שוב עולה השאלה, מדוע אנחנו באים להזכיר את חורבן בית המקדש בליל הסדר? וכי אין זמן יותר מתאים לזכור את חורבן הבית? אלא, תשובת הדבר היא, שאנחנו מזכירים את חורבן הבית כדי להבין שהגאולה שלנו ממצרים לא היתה רק אירוע חד פעמי, ודבר שחלף. אלא, היא באה כדי להביא אותנו לידי הגאולה השלימה. עלינו להבין שמוטלת עלינו החובה לפעול למען בניית בית המקדש. אנחנו צריכים לתקן את מה שהביא לידי חורבן הבית ועל ידי כך להביא לידי בניינו.
גם בתחילת הסדר, אנחנו אומרים "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל". אנחנו יצאנו ממצרים כדי להגיע לארץ ישראל.
בליל הסדר, אנחנו צריכים להיסב, אפילו כשהיינו בגלות היסבנו. ומה מקום להסיבה כשאתה בגלות, ואתה באמת לא בן חורין? אלא, אנחנו נזכרים בכך שיצאנו ממצרים להיות בני חורין, ואנחנו צריכים לצפות ולקוות להיות בני חורין. משמעות הדברים היא, שנבוא לארצנו, ויהיה לנו שלטון עצמי. זה בן חורין אמיתי.
גם ההלל שאומרים בליל הסדר, רק שני הפרקים הראשונים קשורים ליציאת מצרים. שאר הפרקים שייכים בעיקר לעניין הגאולה העתידית. הטעם לאמירת פרקים אלו הוא, כיון שאנחנו מודים לקב"ה על הגאולה של יציאת מצרים, אבל בהסתכלות גם על העתיד, על הגאולה העתידית. וכבר עכשיו מודים על כך, כיון שסמוכים ובטוחים שנגיע לידי גאולה זו. ההלל הזה הוא הודאה לקב"ה, אבל גם קריאה אלינו לזכור שעדיין לא הגענו אל התכלית. ויש לנו עוד עבודה.
בשנה זו כשנאמר את ההלל, נודה לקב"ה על הניסים ביציאת מצרים, אבל גם נזכור את הניסים שקורים לנו בשנים האחרונות. והנס הגדול בהחזרתנו לארץ ישראל. ומתוך ההלל נשמע את הקריאה הגדולה של הקב"ה אלינו, להביא לידי הגאולה השלימה.