מובא במשנה במסכת ברכות (כח, ע"ב):
משנה. רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה. רבי יהושע אומר: מעין שמונה עשרה. רבי עקיבא אומר: אם שגורה תפלתו בפיו – מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו – מעין שמונה עשרה. רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. רבי יהושע אומר: ההולך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה, ואומר: הושע ה' את עמך את שארית ישראל, בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך, ברוך אתה ה' שומע תפלה.
אחר כך בגמרא מבואר (כט, ע"א):
רבי יהושע אומר מעין שמנה עשרה. מאי מעין שמנה עשרה? רב אמר: מעין כל ברכה וברכה, ושמואל אמר: הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, ותסלח לנו להיות גאולים, ורחקנו ממכאובינו, ודשננו בנאות ארצך, ונפוצותינו מארבע תקבץ, והתועים על דעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, ברוך אתה ה' שומע תפלה.
ר' יוסף קארו ("בית יוסף", אורח חיים קי, א) כתב שפוסקים להלכה כדעת שמואל כיון שתמיד מוזכר תפילת הביננו. וכך פסקו כל הפוסקים.
יש מחלוקת בין האמוראים בנוגע לאמירת הביננו במוצ"ש ובמוצאי יום טוב:
אמר רב נחמן אמר שמואל: כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו, חוץ ממוצאי שבת וממוצאי ימים טובים, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. מתקיף לה רבה בר שמואל: ונימרה ברכה רביעית בפני עצמה! מי לא תנן, רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה; רבי אליעזר אומר: בהודאה! אטו כל השנה כולה מי עבדינן כרבי עקיבא, דהשתא נמי נעביד? כל השנה כולה מאי טעמא לא עבדינן כרבי עקיבא – תמני סרי תקון, תשסרי לא תקון; הכא נמי – שבע תקון, תמני לא תקון. מתקיף לה מר זוטרא: ונכללה מכלל הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קדש לחול! קשיא.
נחלקו הראשונים בפסיקת ההלכה:
הרשב"א (בחידושיו למסכת ברכות כט, ע"א, ד"ה מתקיף) ור' יצחק בן גיאת (מובא ב"בית יוסף", אורח חיים קי, א) פסקו כמו קושיית מר זוטרא שאפשר לומר הביננו גם במוצ"ש ובמוצאי יום טוב, ורק כוללים בתוך תפילת הביננו המבדיל בין קודש לחול. אבל, הרי"ף (מסכת ברכות יט, ע"א), ר' יונה (תלמידי ר' יונה שם), הרא"ש (שם, סימן יג) והרמב"ם (הלכות תפילה ב, ד) פסקו להלכה כדברי רב נחמן אמר שמואל שלא אומרים הביננו במוצ"ש ובמוצאי יום טוב. ור' יונה יישב את קושיית מר זוטרא שאין לכלול המבדיל בין קודש לחול בתוך הביננו, כיון שאז היה נראה שההבדלה היא ברכה בפני עצמה כמו שאר הברכות שמוזכרות בהביננו.
יש גם מחלוקת בין האמוראים בנוגע לאמירת הביננו בימות הגשמים כיון שצריך להזכיר שאילה בברכת השנים (מסכת ברכות כט, ע"א):
אמר רב ביבי בר אביי: כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים, מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. מתקיף לה מר זוטרא: ונכללה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר! אתי לאטרודי. אי הכי, הבדלה בחונן הדעת נמי אתי לאטרודי! אמרי: התם כיון דאתיא בתחלת צלותא – לא מטריד, הכא כיון דאתיא באמצע צלותא – מטריד. מתקיף לה רב אשי: ונימרה בשומע תפלה! דאמר רבי תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים – מחזירין אותו, שאלה בברכת השנים – אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה, והבדלה בחונן הדעת – אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס! – טעה שאני.
ר' יוסף קארו ("בית יוסף", אורח חיים קי, א) הסביר מדוע יש כאן חשש שיבוא לטעות: "ונראה לי דהא דחיישינן שיטעה יותר בתפילת הביננו מבתפילת י"ח הוא מפני שאדם עשוי לטעות ביותר בדברים קצרים שבקל אדם יכול לדלג שתים או שלש תיבות או להוסיף אותם".
להלכה למעשה, ה"שולחן ערוך" (אורח חיים קי, א) פסק שלא אומרים הביננו בימות הגשמים וגם לא במוצ"ש ובמוצאי יום טוב.
בעל ה"משנה ברורה (שם, ס"ק ה) הבין שבעל ה"פרי מגדים" הסתפק שאפילו בדיעבד אם התפלל הביננו בימים שאין לומר הביננו וכלל בתוכם את מה שנצרך בימים אלו, דהיינו המבדיל בין קודש לחול ובימות הגשמים ותן טל ומטר, לא יצא אפילו בדיעבד כיון שעבר על תקנת חז"ל. אבל, בעל "כף החיים" (שם, ס"ק ז) הבין בדעת בעל ה"פרי מגדים" שבדיעבד יצא. יש עוד אחרונים שנקטו שבמקרה של צורך ומובטח לו שלא ישכח להזכיר את הגשמים והבדלה, יכול לומר הביננו גם בימות הגשמים ובמוצ"ש ובמוצאי יום טוב (עיין "חסד לאלפים", אורח חיים קי, א; "שולחן טהור", סעיף א; "גשר החיים", חלק א, פרק א, סימן ג, ס"ק ה).
ר' עקיבא איגר (מובא ב"ביאור הלכה" שם, ד"ה ואינו מתפלל וכו') הסתפק שאולי במוצ"ש ובמוצאי יום טוב כשהשעה עוברת, אז עדיף שיתפלל הביננו ולא יזכיר הבדלה, שהרי במילא בדיעבד אפילו אם התפלל שמונה עשרה ולא הזכיר הבדלה, יצא ידי חובה.
בעל ה"חיי אדם" (מובא ב"משנה ברורה" שם, ס"ק ו) סבר שבמוצ"ש, מוצאי יום טוב ובימות הגשמים אין לומר הביננו. אבל, מותר לקצר כל ברכה וברכה ולכלול בתוכן שאלה והבדלה. מדובר במקרה שהוא חולה, או שעת הדחק גדול.
הגמרא (מסכת ברכות ל, ע"א) דנה מה הם ההבדלים בין תפילת הביננו לתפילה קצרה:
מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה? – הביננו – בעי לצלויי שלוש קמייתא ושלוש בתרייתא, וכי מטי לביתיה לא בעי למהדר לצלויי; בתפלה קצרה – לא בעי לצלויי לא שלוש קמייתא ולא שלוש בתרייתא, וכי מטי לביתיה בעי למהדר לצלויי. והלכתא: הביננו – מעומד, תפלה קצרה – בין מעומד בין מהלך.
מתבררים כאן שלשה הבדלים:
- תפילת הביננו: שלש ראשונות ושלש אחרונות ובאמצע ברכה אחת שכוללת את כל הברכות האמצעיות. ברכה קצרה: אין שלש ראשונות ושלש אחרונות, רק ברכה אחת קצרה.
- תפילת הביננו: כשמגיע לביתו לא צריך לחזור ולהתפלל. תפילה קצרה: כשמגיע לביתו צריך לחזור ולהתפלל.
- תפילת הביננו: מתפלל מעומד. תפילה קצרה: מתפלל בין מעומד ובין מהלך.
הרא"ש (שם, סימן יח) הקשה מדוע בתפילת שמונה עשרה במקרה של עיכוב בדרך, יכול להתפלל בישיבה וכאן צריך להתפלל בעמידה? הוא יישב שבתפילת שמונה עשרה כיון שהיא ארוכה אם יצטרך לעמוד הוא יתעכב ולא יוכל לכוין. אבל, תפילת הביננו היא קצרה ולכן יכול להתפלל אותה מעומד ויוכל לכוין.
השלשה הבדלים האלו פסק ה"שולחן ערוך" (אורח חיים קי, א). בעל ה"פרי מגדים" (מובא ב"משנה ברורה" שם, ס"ק ד) הסתפק בדיעבד שהתפלל הביננו מיושב, האם צריך לחזור ולהתפלל אותה מעומד כשיגיע לביתו?
עוד מבואר בגמרא במסכת ברכות (כט, ע"א): "לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו".
יש מחלוקת בין הראשונים בהבנת דברי אביי. יש שהבינו שאביי סבור שבכלל אין לומר תפילת הביננו, וכך יש לפסוק להלכה (עיין הגהות מיימוניות, הלכות תפילה, פרק ב, אות א). אבל, יש ראשונים שהבינו שכוונתו רק למי שמרגיל את עצמו בתפילת הביננו. כלומר, אין להתפלל תפילת הביננו, אלא רק בשעת הדחק כגון שהוא בדרך (עיין רי"ף ורא"ש שם על הסוגיא; רמב"ם, הלכות תפילה ב, ב; 'סמ"ג', עשין יט).
עוד מבואר בגמרא במסכת ברכות (ג, ע"א):
תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי! ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך – מתפלל תפלה קצרה.
על פי דברי הגמרא האלו כתב ר' יונה (מסכת ברכות יט, ע"ב-מדפי הרי"ף) שגם אחד שנמצא בעיר, אבל נמצא במקום שאם יתפלל תפילה ארוכה יטרד, אז יכול להתפלל תפילת הביננו.
ה"שולחן ערוך" (אורח חיים קי, א) פסק שמתפללים תפילת הביננו: "בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך; או שהיה עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו; או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה".
בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק א) כתב שאם התפלל שלא בשעת הדחק, בדיעבד יצא ידי חובה. אבל, בעל "אליה רבה" (מובא ב"משנה ברורה" שם) סבר שלא יצא ידי חובה. במקרה שרואה שהשעה עוברת ואם יתפלל תפילה רגילה יתפלל לאחר הזמן, אז עדיף שיתפלל תפילת הביננו (בעל ה"משנה ברורה" שם, בשם אחרונים).
אך, יש לציין שבעל ה"ביאור הלכה" (שם, ד"ה או שלא יוכל וכו') כתב שכיום לא נוהגים להתפלל תפילת הביננו על בסיס הסיבה שלא יוכל להתפלל בכוונה. כיון שכל ההיתר להתפלל תפילת הביננו הוא דווקא כשיכוין בכל הברכות של הביננו. במקרה שלא יכוין בכל הברכות, אז עדיף שיתפלל תפילת שמונה עשרה ולפחות יכוין בברכת אבות. וכיום חוששים שלא יכוין בכל תפילת הביננו.
נראה לי, שיש מקום להבין מדבריו שאכן יש לומר תפילת הביננו כשמדובר בשעת הדחק. יש אחרונים שנתנו עוד טעמים מדוע אין לומר תפילת הביננו. בעל ספר "שולחן הטהור" (אורח חייים קי, ב"זר זהב", ס"ק א) כתב שחוששים לקללת אביי. לכן, רק בשעת הדחק עצום יאמר מעין כל ברכה וברכה. בעל "ערוך השולחן" (שם, סעיף ו) כתב שבזמננו לא שמענו מעולם מי שהתפלל הביננו, והטעם לכך הוא משום שבמילא אנחנו לא מכוונים כל כך, אם כן, למה לומר הביננו. בעל ספר "כף החיים (שם, ס"ק ה) הסביר שכיון שיש כל מיני נוסחאות בדבר, לכן לא נהגו לאומרו. לפי דבריהם, יש מקום לומר שבכלל אין להתפלל תפילת הביננו.
אבל, האחרונים נקטו שבדיעבד אם התפלל הביננו יצא ידי חובה ואפילו במקרה שהתפלל ולא היתה שעת הדחק (עיין ספר "מקור חיים", אורח חיים קי, א; "ערוך השולחן" שם, סעיף ו; "תורת חיים סופר" שם, ס"ק א; "כף החיים" שם, ס"ק ג).