היו ויכוחים בין הרבנים באיזה יום ראוי לקבוע את יום השמחה לזכר הקמת המדינה. נראה לי, שהקביעה של ה' באייר, היא הקביעה הצודקת, ובאמת "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"[1].
[1] הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (בספר "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים", בעריכתו של הרב פרופ' נחום רקובר, במאמרו 'ברכת שהחיינו') והרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל (שם, במאמרו "לשאלת ברכת הזמן ביום העצמאות") סברו שיותר נכון לקבוע את היום שמחה בי"ז בכסלו, ביום הכרזת האו"ם, או לקבוע ביום שביתת הנשק במלחמת קום המדינה.
הרב שלמה גורן זצ"ל (שם, במאמרו, "יום העצמאות שחל בשבת") סבר שהנס במלחמת השחרור לא התבטא רק ביום הכרזת המדינה בלבד, אלא במשך כל אותה תקופה של מלחמה, שנמשכה חדשים. לכן, היתה אפשרות לקבוע את יום השמחה בכל התקופה הזו. מדבריו משתמע שהיתה אפשרות לקבוע את יום השמחה אפילו ביום שלא היתה הפוגה וזאת מפני שכל יום באותה תקופה יש בו זכרון לנסים שאירעו לנו באותם הימים. לדעתו, החליטו לבחור בה' באייר, כיון שיום זה מסמל את כל התקופה ההיא.
יש רבנים אחרים שסברו שיש לקבוע את יום השמחה דווקא בה' באייר. אצטט כאן חלק מדבריהם:
הרב משולם ראטה זצ"ל (שם, במאמרו, "בענין יום העצמאות") כתב:
הנה אין ספק שהיום ההוא [ה' אייר] שנקבע על ידי הממשלה וחברי הכנסת [שהם נבחרי רוב הציבור] ורוב גדולי הרבנים לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתנו וחירותנו, מצוה לעשותו שמחה ויו"ט… ויפה כיוונו המנהיגים שקבעו את היום ההוא דווקא, אשר בו היה עיקר הנס, שיצאנו מעבדות לחירות על ידי הכרזת העצמאות, ואלמלא נעשית ההכרזה באותו היום והיתה נדחית ליום אחר אז היינו מאחרים את המועד ולא היינו משיגים את ההכרה וההסכמה של המעצמות הגדולות שבאומות העולם, כידוע, ונס זה משך אחריו גם את הנס השני של ההצלה ממוות לחיים הן במלחמתנו נגד הערביים והן הצלת יהודי הגולה מיד אויביהם במקומות מגוריהם שעלו לארץ ישראל ובא על ידי כך נס השלישי של קיבוץ גליות.
הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל (בתוך "ספר הרבנות הראשית לישראל – שבעים שנה לייסודה", כרך ב, עמ' 842-843) כתב:
דבר זה ראוי לאמרו ביום זה, הוא יום הכרזת מדינתנו העצמאית מדינת ישראל – "היום הזה נהיית לעם לה' א-להיך"! כי ביום הזה התפרקנו מעול שעבוד מלכות זרה בצורה מאנדטורית בארץ ישראל שרצתה להחניק אותנו עד מוות, ומאימת מלחמת ממלכות שמסביבנו שדימו לשעבדו שיעבוד עולם. הכרזה נועזת זאת, שלא האמינו לה כל מלכי ארץ, עשתה את כל עַם ישראל, שבארץ ובתפוצות, לעַם עצמאי וריבוני בארצו ובכל משטרי חייו, נתנה אומץ וגבורה לצבאות ה', הם צבאות ישראל במלחמת גאולתו כאריות והצליחו נגד כל הקמים עלינו מסביב, והיא אשר פתחה שערי ארץ לפני עַם ישראל מכל פזורי הגולה אל ארץ נחלת ה', והיא אשר נתנה לעַם ישראל את מקומו המכובד בין כל העמים… יום זה, הוא יום טוב לישראל היושב בארצו ובכל תפוצות פזוריו לדורות עולם להודות לה' חסדו ולהגיד בקול זמרה וצהלה הלל ותהילה – "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".
כן יש להוסיף את דברי הרב שאול ישראלי זצ"ל (בספר "ארץ חמדה", ספר א, שער א, סימן ו):
מעתה צא וראה מה גדול יום הכרזת המדינה לישראל. לעיתים קרובות שומעים אנו עוררים מה יום מיומיים? ואף אִם קרה נס לישראל בעמדו מול אויבים בשער, לא יום זה הוא שגרם, ואדרבה ביום זה פלשו כוחות האויב לארץ, ולולא ה' שהיה לנו כי אז היה ח"ו יום זה יום צרה ומצוקה. ועל כן אין לדעתם לציין יום זה כיום נס. אך על פי האמור, יש להוכיח עד כמה אין טענתם טענה, ועד כמה יום זה הוא עיקר. כי על ידי שעשינו מעשה ביום זה והפכנו את החלטת האו"מ לעובדא מוחלטת מבחינת הדין וכנ"ל, בזה הוא שפקע כוח השבועה ש"לא יעלו בחומה" שרדפה אחרינו וכבלה את ידינו בכל ימי הגולה. בזה נעשינו לעַם בן חורין, אשר הזכות והמצוה עליו לעמוד על נפשו נגד אויביו ולהגן על זכותו להיות בארץ הזאת. ואילולי יום זה גם החלטת האו"ם עמדה להתבטל כידוע, ולכעומת שבאה כן היתה חוזרת ללא כל תוצאה. נמצא שיום זה ומעשה זה של ההכרזה החזירו לנו חלק עיקרי של זכויותינו וביטלו מאיתנו את הגלות בתור גזירה שאין להימלט ממנה… נמצא שאפילו אם לא מצד היות מאורע זה כהכנה ושלב ראשון לגאולה השלימה, ראוי הוא היום שיחשב כיום גילה ושמחה… ואין גם מקום לטענה, שאין שמחתנו שמחה, מכיון שעדיין לא חזרה עטרת התורה ליושנה, והמלכות השולטת בישראל אינה רואה בתורה את חוקת המדינה… מכל מקום אין נפגמת על ידי כך העובדה שחל כאן מפנה עצום בחיינו בתור עַם ה', ששוחררנו מעול הגוים ונפטרנו ממאירת הגלות… לא אוכל להתאפק מלחזור ולהביע תמיהה על שחלק משלומי אמונים… שמתעלמים מגודל הנס שקרה לנו עִם הכרזת המדינה, שבו ביום נפטרנו מפחד השבועות שרדף אותנו כל ימי הגלות… שמא יאמרו, אבל עדיין לא הגענו לגאולה שלימה – אך למה תקטן בעינינו הישועה פורתא גם אם עינינו נשואות לישועה מלאה? למה נהיה כפויי טובה מלהכיר בחסד ה' אשר נתגלה עלינו?….
נראה לי, שההודאה שלנו ביום העצמאות היא הודאה על קום המדינה,. הכרזת השלטון בארץ ישראל, הידיעה שאנחנו בעלים על הארץ שלנו ולא נתונים יותר תחת ידי הגוים שיחליטו לעשות בנו כטוב בעיניהם. כל יהודי מכל הארצות יכול לבוא לארץ, ולא צריך לדאוג ולירא מהגוי הפריץ שיעשה בו כאוות נפשו. בהקמת המדינה הוכרז שאין דם יהודי הפקר, ויש מי שיתבע את הדם. יש בסברא זו חשיבות יתר בכדי להסביר את הטעם מדוע גם אלו שבחו"ל צריכים לעשות יום שמחה ביום העצמאות. הרי אם נאמר שההודאה היא על ההצלה במלחמת הקמת המדינה, יש מקום להסתפק אם גם אלו שבחו"ל צריכים להודות. כאן אנחנו נכנסים לשאלה גדולה, אם הולכים אחר רוב היהודים שבארץ ישראל, או אחר רוב היהודים בעולם. אולם, לפי סברתי שההודאה היא על קום המדינה, על השלטון שניתן לנו, ובכך ניתנת הצלה לכלל עַם ישראל גם לאלו שבגולה, בוודאי כל עַם ישראל צריך להודות.
אצטט כאן חלק מדבריו הנפלאים של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצי'ק זצ"ל ("קול דודי דופק", עמ' 78-82) שביאר באריכות את הנסים והנפלאות שאירעו לעַם ישראל בהקמת המדינה. בהצלה הגדולה שנעשתה לנו בהקמת המדינה, היו 6 דפיקות של הדוד [הקב"ה]:
ראשית, דפיקת – הדוד נשמעה במערכת הפוליטית. מבחינת היחסים הבין – לאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת מדינת ישראל, במובן פוליטי, היתה התרחשות כמעט על טבעית. רוסיה וארצות – המערב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל, שהיתה אולי ההצעה היחידה שבנוגע לה התאחדו המזרח והמערב… שנית, דפיקת – הדוד נשמעה בשדה – הקרב. חיל ההגנה הקטן של ישראל ניצח את צבאותיהן העצומים של ארצות – ערב. נס "רבים ביד מעטים" נעשה לעינינו. ופלא עוד יותר גדול התרחש באותה שעה! הקב"ה הכביד את לב – ישמעאל וציוה עליו לצאת לקרב נגד מדינת ישראל. אילולא הכריזו הערבים מלחמה על ישראל, והיו מסכימים לתכנית החלוקה, היתה מדינת ישראל נשארת בלי ירושלים, בלי חלק גדול של הגליל וכמה משטחי הנגב… שלישית, הדוד התחיל לדפוק גם בפתח האהל התיאולוגי, וייתכן, כי זוהי הדפיקה החזקה ביותר. הדגשתי כמה פעמים בדברי על ארץ ישראל, שכל טענות התיאולוגים הנוצרים, שהקב"ה נטל מכנסת ישראל את זכויותיה בארץ ישראל, ושכל ההבטחות בנוגע לציון וירושלים מתייחסות במובן אליגורי אל הנצרות והכנסיה הנוצרית, נתבדו בפהרסיא על ידי יסוד מדינת ישראל, כטענות-שקר, שאין להם שום עיקר ושורש… רביעית, הדוד דופק בלבות הנוער המתבולל והנבוך. תקופת הסתרת – הפנים בראשית שנות הארבעים הביאה בלבול – המוחות בין המוני-העַם היהודי והנוער היהודי בפרט. ההתבוללות הלכה וגברה, והדחיפה לברוח מהיהדות ומעַם ישראל הגיעה לשיאה. פחד, יאוש, ועַם-הארצות גרמו לרבים לנטוש את כנסת-ישראל, ולעלות על האניה "לברוח תרשישה מלפני ה' ". נחשול, שנדמה היה, שאין מצור לו, עמד עלינו לכלותנו. פתאום התחיל הדוד לדפוק בדלתות הלבבות הנבוכים ודפיקתו – תקומת מדינת ישראל – האיטה, לפחות, את תהליך הבריחה… אפילו אלה העוינים את מדינת ישראל – וישנם יהודים כאלה – מוכרחים להתגונן בלי – הרף כנגד החשד המשונה של נאמנות כפולה, והם מצהירים ומכריזים מדי יום-ביומו שאין להם חלק בארץ הקודש. סימן טוב הוא ליהודי כשאינו יכול להתעלם מיהדותו, והוא נאלץ לענות תמיד על שאלת "מי אתה ומה מלאכתך" אפילו כשפחדנות יתירה נזרקה בו ואין לו העוז והאומץ לענות בגאוה אמיתית – "עברי אנכי ואת ה' אלקי השמים אני ירא". השאלה המתמידה "מי אתה" מקשרת אותו לעַם ישראל. בעצם, העובדה, כי שם ישראל נישא על שפתיים, יש בה משום הזכרה ליהודי הבורח כי אי-אפשר לו לנוס מן כנסת ישראל שבה הסתבך מלידתו… וכשיהודי מתחיל לחשוב, להתבונן, כששנתו נודדת – אי אפשר לדעת לאן תוליכנה אותו מחשבותיו, ואיך יתבטאו פקפוקיו וספקותיו. קול דודי דופק! הדפיקה החמישית של הדוד היא אולי החשובה ביותר. בפעם הראשונה בתולדות גלותנו הפתיעה ההשגחה את שונאינו בתגלית המרעישה, שדם יהודי אינו הפקר!… כבודו של כל ציבור, ככבודו של כל יחיד, מתבטא באפשרות ההגנה על חייו וכבודו. עַם שאינו יכול לשמור על חירותו ומנוחתו, אינו חפשי ועצמאי… ברוך שהחיינו לזמן הזה, שיהודים יש בכחם – בעזרת השם – להגן על עצמם!… הדפיקה השישית… נשמעה בשעת פתיחת שערי-הארץ. יהודי הנס מארץ-אויב יודע עכשיו כי יכול הוא למצוא מקלט בטוח בארץ-אבות… לוּ קמה מדינת ישראל לפני השואה ההטלראית, מאות אלפי יהודים היו ניצולים מתאי-הגאז והכבשנים. פלא המדינה בושש קצת לבוא, ובעטיו של איחור פעמיו הוצאו להריגה אלפים ורבבות מישראל….