שלוחי מצוה אינם ניזוקים

ר' אריה לוין זצ"ל, נוהג היה לסכן עצמו ולבקר בקביעות בבית החולים למצורעים.  הוא התחיל בכך בעקבות שבערב שבת אחד הלך כדרכו להתפלל ליד "הכותל המערבי". הוא מצא שם אשה שממררת בבכי. הוא ניסה להרגיעה ושאלה אותה מדוע היא בוכה כל כך? השיבה לו, כי בנה חשוך מרפא ונתון בהסגר בבית החולים למצורעים. ר' אריה לוין מיד קיבל על עצמו לבקרו, וכשהגיע לשם מצא שנים עשר חולים יהודים, שמוקפים בשלש מאות חולים ערביים, ואחיות נוצריות מטפלות בכולם. כשראו אותו פרצו בבכי, ואמרו כי זה שנים שלא זכו לביקורו של אדם מבחוץ.

ר' אריה לוין היה מדבר איתם קצת, משוחח איתם בכל מיני עניינים ומעודד אותם בדברים. קרא לפניהם חומש ורש"י, וכך עשה  מדי ערב שבת.

באחד מביקוריו ביקשו ממנו שישתדל לספק להם אוכל כשר. השיג כלים ואשתו היה מבשלת להם בקביעות, והוא היה לוקח להם את המזון המבושל. בהגיע ראש השנה, הצטרפו לביקור גם בניו, וזיכו את  החולים לשמוע קול שופר.

ומספר ר' אריה לוין שלמרות שהמקום היה נגוע מאוד, וסכנה היתה להיכנס לתוכו, הוא לא חשש מהביקור, כיון שיודעים אנו כי "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"[1].

[1] מתוך ספר "איש צדיק היה", עמ' 88.