מבוא
לאור פרשיית חיים ולדר עלתה השאלה, האם צריך להוציא מהבית ספריו? במאמר הבא אנחנו נבחן בשאלת קריאה בספרי רשע, וכמובן שמתוך כך נגיע לעיון בשאלתנו.
איסור "לא תתורו אחרי לבבכם וכו' "
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ב, ב) פסק:
וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות.
מדברי הרמב"ם האלו, למדים שיש איסור לעיין בספרי כפירה ומינים. התורה הזהירה מכך, משום קלות דעת האדם שהוא יוכל לבוא לידי טעות ולעזוב את הדת. אלא, עלינו לעיין מה המקור לדברי הרמב"ם?
ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"כסף משנה" שם) הסמיך את דברי הרמב"ם לדברי הגמרא במסכת ברכות (יב, ע"ב):
דתניא: "אחרי לבבכם" – זו מינות, וכן הוא אומר: "אמר נבל בלבו אין אלהים", "אחרי עיניכם" – זה הרהור עבירה, שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני", "אתם זונים" – זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר: "ויזנו אחרי הבעלים".
רואים כאן שבפסוק "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כלולים מינות וגם עבודה זרה.
יש גם להביא את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (טז, ע"ב-יז, ע"א):
ת"ר: כשנתפס ר"א למינות, העלהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו? אמר לו: נאמן עלי הדיין. כסבור אותו הגמון: עליו הוא אומר, והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים. אמר לו: הואיל והאמנתי עליך, דימוס, פטור אתה. כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו, ולא קיבל עליו תנחומין. אמר לו ר"ע: רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך, ועליו נתפסת? אמר לו: עקיבא, הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו, אמר לי, כתוב בתורתכם: לא תביא אתנן זונה [וגו'], מהו לעשות הימנו בהכ"ס לכ"ג? ולא אמרתי לו כלום; אמר לי, כך לימדני: [כי] מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו – ממקום הטנופת באו, למקום הטנופת ילכו, והנאני הדבר, על ידי זה נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה: הרחק מעליה דרכך – זו מינות, ואל תקרב אל פתח ביתה – זו הרשות.
מכאן למדים שצריך להתרחק מהמינות ואין להנות מהמינות. לכן, אפשר להבין את הסברא שאסור לקרוא בספרי מינות. וכל זה מחשש שספרי המינות יביאו אותו לידי כך שבסופו של דבר יגיע לידי מינות.
אבל, יש לציין שר' מנחם המאירי זצ"ל (חידושי "בית הבחירה", מסכת סנהדרין צ, ע"א) כתב:
ר' עקיבא אומר אף הקורא בספרים החצונים ר"ל שלא להבין ולהורות אלא על דעת לילך באמונתם וכבר ידעת מהם שאין מאמינים אלא במה שהעיון נותן וההקש מחייב:
הגמרא במסכת סנהדרין (ק, ע"ב) כללה בספרים חיצונים ספרי מינים. אם כן, יש ללמוד מדברי ר' מנחם המאירי שמותר לקרוא בספרי מינים אם הלימוד נצרך כדי להבין ולהורות. הדברים האלו מבוססים על ההיתר ללמוד כשפים כדי להבין ולהורות.
הרב משה פיינשטין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן קיא) כתב שכמו שר' מנחם המאירי מתיר לקרוא בספרים חיצונים כדי להבין ולהורות, ומבואר בגמרא שספרים חיצונים זה ספרי צדוקים, הרי הוא הדין לקריאה בספרי עבודה זרה. לדעתו, ר' מנחם המאירי למד היתר זה מההיתר של לימוד כשפים. אבל הרב פיינשטיין סבר שהיתר זה שייך רק לגדולי הדור בתורה וביראת שמים, אבל לא לסתם בני אדם. יחד עם זאת הוא הוסיף, שמותר לקרוא בספרים שמבינים שהדברים הם שטות, שהם כותבים במפורש שזה שטות. נראה שכוונתו לומר שאם יש ספר שמזכיר את דברי המינים, אבל כדי להוכיח את שטותם וטעותם, בוודאי מותר לקרוא בספר זה.
יש להעיר שמפשטות דברי הרמב"ם משמע שאין חילוק כזה. הרמב"ם לא הזכיר היתר ללמוד מספרי עבודה זרה ומינים כדי להבין ולהורות.
תוכו אכל וקליפתו זרק
מובא בגמרא במסכת חגיגה (טו, ע"ב):
ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו! אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי". לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי. רב חנינא אמר מהכא: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו' ". קשו קראי אהדדי! – לא קשיא, הא – בגדול, הא – בקטן. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא: רבי מאיר אכל תחלא ושדא שיחלא לברא… רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!
מדברי הגמרא מתברר שאסור ללמוד תורה אלא רק מאחד שהוא ירא שמים, שהוא בגדר מלאך ה'. כדי ליישב את המעשה של ר' מאיר שלמד מאלישע בן אבויה, הגמרא טענה שהוא למד מפסוק אחר שיש היתר לדבר. הגמרא יישב את הסתירה בין שני הפסוקים, שאם מדובר על תלמיד שהוא תלמיד חכם גדול, אז מותר לו ללמוד מאפיקורוס. אבל, סתם תלמיד אסור לו ללמוד אלא דווקא מרב שדומה למלאך ה'.
מעניינת שיטת הרמב"ם. הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ד, א) פסק:
וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.
אם כן, הוא לא הביא את החילוק של הגמרא בין גדול לקטן. השאלה מדוע הוא השמיט חילוק זה? שאלה זו עולה גם על ר' יוסף קארו זצ"ל ("שולחן ערוך", יורה דעה רמו, ח) שפסק כדברי הרמב"ם ולא חילק בין גדול לקטן.
בעל ה"לחם משנה" (שם) הקשה קושיא זו וכתב שאולי היה מקום לומר שהרמב"ם סבר שבזמן הזה אין אנשים שהם בגדר גדולים שמותר להם ללמוד, לכן הוא השמיט את הדברים. בעל ה"לחם משנה" לא קיבל יישוב זה כיון שהרמב"ם פוסק דינים שגם לא שייכים בזמן הזה אלא שייכים לעתיד לבוא. אם כן, הרמב"ם היה צריך להביא חילוק זה כיון שיכול להיות שיהיה שייך בעתיד. אלא, נראה שהרמב"ם סבר שהחילוק הזה בין גדול לקטן אינו מוסכם, הרי בכל הסוגיות שמובא הדין שאין ללמוד מרב אלא אם כן דומה למלאך ה', לא הובא חילוק זה. נראה שהחילוק הובא רק כדי להסביר את דרכו של ר' מאיר, אבל נראה שחכמים חלקו עליו ולא נקטו כמותו. הוא דייק הבנה זו מתוך דברי הגמרא שאמרה שר' מאיר מצא קרא, משמע שזוהי רק סברת ר' מאיר[1].
בעל ספר "כתר המלך" (הלכות תלמוד תורה ד, א) הסביר את שיטת הרמב"ם בדרך אחרת. הוא הסביר שמבואר בגמרא במסכת תענית (ז, ע"א):
רבא רמי: כתיב "יערף כמטר לקחי", וכתיב "תזל כטל אמרתי"! – אם תלמיד חכם הגון הוא – כטל, ואם לאו – עורפהו כמטר. תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואומר "רפאות תהי לשרך", ואומר "כי מצאי מצא חיים". וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר "יערף כמטר לקחי", ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר "וערפו שם את העגלה בנחל".
הגמרא לא חילקה, היא פשוט אמרה באופן כללי שאין ללמוד מהתלמיד חכם שאינו הגון. משמע שאין לו שום קיום. והרי אם יש היתר לגדול ללמוד ממנו, מדוע שלא יהיה לו קיום.
כמו כן, מבואר בגמרא במסכת מועד קטן (יז, ע"א):
ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה. אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה – צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה – קא מיתחיל שמא דשמיא. אמר ליה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא: אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות" הוא אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו. שמתיה רב יהודה.
מתבאר שמנדים את התלמיד חכם שאינו הגון. והרי אם יש היתר לגדולים ללמוד ממנו, מדוע יש לנדות אותו? מסוגיות אלו רואים שלא כהבנה זו שיש לחלק בין גדול לקטן.
אולם, המעניין שהרמב"ם הוא אכן, נקט בגישתו של ר' מאיר. כלומר, הרמב"ם לעצמו עיין בספרים של כופרים ואפיקורסים ובספרי עבודה זרה, כפי שמתבאר בדבריו בספרו "מורה נבוכים". הרי הוא עיין בספרי הפילוסופיה שבוודאי חלקם הם ספרי מינים ואפיקורסים שמתנגדים למציאות הבורא וכו'. הדברים האלו הם גם תמוהים לאור דבריו בהלכות עבודה זרה שטען שאין לעיין בספרי עבודה זרה.
בעל ספר "דברי ירמיהו" (שם) שאל שאלה זו והשיב:
אמנם יקשה מאוד דרבינו במורה נבוכים נראה שלמד מספרי חכמי עכו"ם ובראש ספרו שם הביא מקרא זה שמצא ר"מ לדרוש להתיר ללמוד מאחר עיין שם, ומפי אאמ"ו הגאון ז"ל שמעתי דיש לחלק בין למוד מפיו של רשע ללמוד מתוך ספר ממנו, דמתוך ספר אדם גדול יש לברור הטוב מהרע אבל מפיו שחיבור עם רשע רע וגורם רעה והשחתה לאדם ודייק כן אם הרב וכו' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו דייקא מפיהו ובגמ' מקשה ור"מ היכא למד מפומא דאחר ודפח"ח ובזה יש ליישב דעת ודרך רבינו ז"ל שידע בנפשו וקים ליה לברור האוכל מתוך פסולת מספריהם.
אם כן, יש כאן חידוש שיש לחלק בין לימוד מפיו של החכם, ובין לימוד מספריו. לפי זה, יש קולא, שאדם יכול ללמוד מספרי מינים ואפיקורסים. אולם, נראה שגם במקרה של לימוד מספריו, צריך להיות אדם גדול כפי שמתבאר מתוך דברי הגמרא בעניין לימודו של ר' מאיר וכפי שלומדים מהרמב"ם. כפי שכתב בעל ספר "דברי ירמיהו" שהרמב"ם "ידע בנפשו וקים להו לברור האוכל מתוך פסולת מספריהם". לכן, לא נראה שהיתר זה נאמר לכל אחד ואחד. אלא, עדיין, צריך להבין איך ייתיישבו הדברים עם דברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה שאסור לקרוא בספרי עבודה זרה ובספרי מינים. אלא, צריך לומר שהרמב"ם נקט כדעת ר' מנחם המאירי שהדבר מותר, אם זה כדי להבין ולהורות. אלא, צריך עיון, מדוע הרמב"ם לא הזכיר היתר זה? בפשטות נראה שלא סבר כך, שאם סבר כך היה עליו לומר שיש היתר כזה. לכן, צריך להסביר שאין זה היתר גמור. אלא, דווקא אם מדובר על אדם גדול ולא לכל אחד ניתן היתר זה.
יש לציין שהרב מנחם מנדל כשר זצ"ל (בספרו "תורה שלמה", חלק יז, במילואים שם) כתב:
… ובעל זכר יהוסף בתשובה בשד"ח פאת השדה מערכת א' אות ס"ד, השיב על מה ששאלוהו שעירב פסול בקודש שהביא בתשובותיו ספר מאיש רוח מינות היתה בקרבו, וכתב לחדש שעיקר הקפידא רק בלימוד מפיו, כענין אל תתחבר לרשע, שלא ילמד ממעשיו, משא"כ מפי כתבם, דלא גרע מספרים חיצונים דמילי מעלייתא דאית בהו דרשינן… והביא ראיה ממה שהביאו בגמ' מקרא ותורת ה' יבקשו מפיו, ולא אמר סתמא יבקשו ממנו…
הדברים האלו מקבילים לדברי בעל ספר "דברי ירמיהו". אם כן, יש כאן עוד דעה שמחלקת בין לימוד מספרים ובין לימוד מהמין.
בעל ספר "קובץ על יד" (שם) הביא הסבר אחר לשיטת הרמב"ם, שמדובר על שעת הדחק ובשעת הדחק סומכים על דעת יחיד:
ולענ"ד אין מזה תפיסה דהרי באמת מצינו כמה פעמים בגמ' דכדאי הוא דעת יחיד לסמוך עליו בשעת הדחק וא"כ הרי בדורו של רבינו היה מוכרח לחבר ספרו כמ"ש יכין ובועז סי' קל"ה דרבינו היה מוכרח כדי להשיב לאפיקורסים ואין לך שעת הדחק גדול מזה וסמך על דעת ר"מ בשעת הדחק.
השלכת הדברים לנידון שלנו
מצינו שיש חילוק בין קריאה בספר של הרשע ובין לימוד מהרשע. יש מקום להתיר לימוד מספרי הרשע, אבל אין להתיר בלימוד מפיו. יש עוד מקום לדון שאולי כל ההיתר ללימוד מספריו, הוא רק באנשים גדולים כפי שהתבאר לעיל. נוסף על כך, נראה שיש יותר חשש לגבי ילדים קטנים שיבואו ללמוד מהמחבר.
נוסיף ונאמר שהחילוק בין לימוד מתוך הספר ובין לימוד מהאדם שייך דווקא במקרה שלא מכירים ממש את האדם. במקרה כזה אין חשש להשפעה. אולם, במקרה שמכירים את האדם ואת מעשיו, יש לומר שיש חשש להשפעה ממעשיו של האדם. כלומר, אפשר לומר שכיון שהמחבר התנהג באופן כזה, כך יש להתנהג.
[1] נציין שבעל ה"שפתי כהן" (יורה דעה רמו, ח) הביא את שני היישובים האלו.
להורדת המאמר לחצו כאן