מספרים שבאמצע תפילת יום הכיפורים, אחת מנשות העיירה חשה בצירי לידה. ניגש רב העיירה והורה לעגלון: "מהר, קח אותה אל הרופא בעיר הסמוכה".
"לנסוע בעגלה? ביום הכיפורים?" תהה העגלון, כשעיניו פעורות.
"שמעת מה אמרתי? אל תתעכב לרגע", השיב הרב לעגלון.
"שמע כבוד הרב", אמר פתאום העגלון בהיסוס, "אני חלש מהצום, ואין לי אפשרות לרכב כך. אני חייב ללגום מעט משקה ולהתחזק".
הרב השיב לו: "אם אין שום ברירה קח כמה לגימות, רק צא כבר לדרך".
"כן כן, מיד, רק שכמה לגימות לא יספיקו, ואולי אוכל קצת ביצים ובשר, כך שאוכל לדאוג ליולדת" השיב העגלון לרב.
ושוב חזר ואמר הרב לעגלון: "עשה מה שצריך, ובלבד שתיקח את המסכנה".
חזר העגלון ואמר לרב: "אקח אותה ללא דיחוי כמובן, אלא שאני חושש שאם לא אעשן מעט, לא אתרכז בדרך, ואפספס את הפנייה לעיר הסמוכה".
גם על כך השיב הרב ואמר: "קח משקה, בשר, ביצים ועשן מה שאתה צריך לעשן, ופשוט סע!".
שמע העגלון את דברי הרב וביציאתו אמר לעצמו: "מי יודע כמה היתרים נוספים יש לרבנים האלה, והם לא מגלים לנו".
רבים חושבים שלרבנים יש יכולת להתיר כל דבר, הכל תלוי ברצונם. אולם, האמת היא, שאין כך הדברים. הרב אינו מתיר, אלא הוא מחפש את דבר ה'.
לגבי מה הדברים אמורים? יש מקרי עגינות שקשים, ויש אנשים שחושבים שהכל נעשה מרוע לב של הדיינים. הדיינים אם ירצו – הם יכולים להתיר, הרי הכל ביד הדיין. הדיינים פשוט אינם רוצים.
אשיב ואומר שעגינותה של אשה נחשבת כסכנת חיים. יש לזה גדרי פיקוח נפש, כך טען הרב יוסף ענגיל זצ"ל (עיין שו"ת "דבר יהושע", חלק ג, סימן מא). בוודאי עלינו להצטער על צערה וכאבה של אשה עגונה ומוטל עלינו לפעול כמה שיותר כדי להקל עליה ולהוציאה מכבלי העגינות. יחד עם זאת, עלינו לדעת שלא תמיד יש אפשרות להתיר את הדבר. ההלכה אינה ככלי יוצר ביד הפוסקים.
לאחרונה התפרסם שמספר דיינים מבית דין פרטי ביטלו קידושין של אשה עגונה ובכך התירו לה להינשא והתירו את עוברה לבוא בקהל ישראל. בית דין מטעם הרבנות הראשית לישראל פסל את ביטול הקידושין.
עיינתי בפסק דין של הדיינים שביטלו את הקידושין ועליי להודות שהדברים כתובים בטוב טעם ודעת. אכן, הם ירדו לעיון מעמיק בסוגיה וביררו בצורה עיונית הלכתית את הנושא. הדיינים הם אכן תלמידי חכמים גדולים, ואין ברצוני לקחת זאת מהם.
אולם על אף זאת, נראה לי, שאין זו הנקודה שבה אנו דנים. לדעתי, פעולת הדיינים אינה אחראית ואינה מועילה. וזאת משום שבית הדין שלהם אינו מוכר על ידי המדינה ובכך שביטלו את הקידושין לא הועילו בדבר. יכול להיות שדווקא הביאו לידי תקלות רבות. הרי אשה זו לא מוכרת כגרושה והיא אסורה בנישואין, ואם היא תבוא להינשא לאחר ותוליד עוד ילדים, הם יוכרו על ידי רבנות הראשית לישראל כממזרים. אפילו אם נאמר שבית הדין שביטל את הקידושין צודק והם אינם ממזרים, אין זה נוגע לגופו של עניין. מבחינת הרבנות הם נחשבים כממזרים, ואם כן, הם לא יוכלו להתחתן בארץ ישראל. דיינים אלה מביאים רק לעוגמת נפש. אם עוד ילדים יוולדו, הילדים יאסרו לבוא בקהל ישראל.
כמובן, שהדיינים יטענו שהם פעלו כדי להתיר את הילד שעכשיו נולד, קודם הגירושין מבעלה, ונחשב מצד הרבנות הראשית לישראל כממזר. יש צורך חיוני להתירו לבוא בקהל ישראל. על כך אשיב ואומר, שההיתר שלהם לא מועיל. בסופו של דבר קביעת היתרו בקהל ישראל תלויה בפסיקת הרבנות הראשית לישראל. כל עוד הרבנות הראשית לישראל לא התירה אותו לבוא בקהל ישראל, לא יהיה לו היתר נישואין. אם הדיינים חשבו שיש מקום להתירו לבוא בקהל ישראל, היו שולחים את חוות דעתם לדיינים של הרבנות הראשית והם יחליטו אם יש מקום להתיר.
שיעור במנהיגות ודרכי הנהגה עלינו ללמוד מאחד מגדולי המנהיגים והוא מנחם בגין ז"ל. בעיניי מנהיגותו באסון "אלטלנה" היא מנהיגות שממנה צריך ללמוד כל מנהיג וכל אחד ואחד. אביא את הדברים כפי שהם כתובים בספר "מגילת התקומה והעצמאות" שכתב ד"ר חגי בן ארצי (עמ' 122):
עם הגעת "אלטלנה" בי"ב סיון תש"ח לחוף כפר ויתקין שבשרון, דרשה הממשלה מאצ"ל להעביר את הנשק לידי צה"ל כדי לחלקו לכל החטיבות הלוחמות. מנחם בגין דרש שהנשק ברובו יעבור לידי יחידות האצ"ל בירושלים ולידי גדודי האצ"ל בחטיבות השונות. הממשלה לא הסכימה לתנאים האלה… בעקבות אי-ההסכמה הפליגה "אלטלנה" לחוף תל-אביב… ממשלת ישראל החליטה לפעול בכוח נגד האניה, ויחידה של הפלמ"ח, בפיקודו של יצחק רבין, קיבלה הוראה לירות פגזים על האניה. בעקבות ההפגזה טבעה האניה עם כל הנשק הרב שהיה בה, ו14 מאנשיה – עולים ולוחמי אצ"ל – נהרגו.
גדולתו של מנחם בגין התבטאה בכך שעל אף כל הכאב והכעס, הוא ידע שאם תהיה מלחמת אחים לא תקום מדינת ישראל. הוא ידע להפליג ויצא בקריאה נרגשת לכל אנשיו ואמר: "לא תהיה מלחמת אחים!". בזכותו קמה מדינת ישראל.
מכך עלינו ללמוד שהשאלה אינה אם אנחנו צודקים או לא צודקים, גדולתו של המנהיג היא בכך שיודע גם לוותר ולקחת צד אחד אחורה. המלחמה לא תביא את הגאולה, אלא להיפך. יש כיום רבנים מסויימים שמתנגדים לפעולות ולמעשים של הרבנות הראשית לישראל, ומתפתחת מלחמת רבנים. השאלה היא, אם מלחמה זו מוסיפה דבר כל שהוא. האם אכן, על ידי מלחמה זו, יתוקנו הפגמים? אולי דווקא בדרכי נועם ובדיבור ולאט לאט, נוכל לתקן את הפגמים.
בהקשר לזה אוסיף נקודה שניה. הרב ד"ר מיכאל אברהם שישב כאחד מהדיינים בבית הדין שביטל את הקידושין פרסם מאמר קצר בעניין [הדברים הובאו בעלון "מצב הרוח", שבת פרשת במדבר], במאמר הוא השתלח בדיינים של הרבנות הראשית שפסלו את ביטול הקידושין. בסיום דבריו הוא כתב: "בפסק דין מדובר על עד שלכאורה עשה תשובה. דומני שמי שכתבו את פסק הדין הם אלו שצריכים לעשות תשובה". לדעתי, סגנון כתיבה זו אינו ראוי ולא מועיל.
כשרבנים כותבים פסקי דין ומתבטאים בצורה פומבית כנגד הרבנות הראשית לישראל והדיינים, יש בכך פגיעה משמעותית בסמכות הרבנות הראשית לישראל. יותר מכך יש בכך פגיעה בסמכות הרבנית בכלל. עלינו לדעת כשרבנים מזלזלים ברבנים אחרים, הציבור קולט שאין לכבד את הרבנים, ויותר מכך – אין ללמוד מהם. הרבנים הם מעבירי השמועה, ואסור לנתק את המסורת.
לסיום הדברים אציין לדבריו הנפלאים של מרן הראי"ה קוק זצ"ל (סידור "עולת ראיה", עמ' של-שלא) בנוגע למימרא שנאמרת בסיום התפילה: "אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. שנאמר: 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך'. אל תקרי בניך אלא בוניך". נשאלת השאלה, וכי אצל תלמידי חכמים יש שלום, הרי יש ריבוי מחלוקות? אלא, הראי"ה קוק הסביר שהשלום אינו במשמעות שאין ויכוחים ומחלוקות. בוודאי יש להתווכח ולחלוק אם סוברים שהצד השני לא צודק, אלא השלום הוא במשמעות של כבוד כלפי השני. לא ביטול הדעה העצמית, אלא כיבוד הדעה הנגדית. כך עלינו לעשות רבנים, להתווכח אבל לכבד את הדעות הנגדיות. אל לנו לזלזל ברבנים אחרים אפילו שהם אינם סוברים כמותנו.