מבוא
במאמר הבא ברצוני לדון בשאלת קבלת תרומות מ"קרן הידידות". אני לא נכנס לעצם הדיון לגבי הגוף "קרן הידידות" מה המטרות שלו, ואם ראוי ונכון לקבל ממנו תרומות? שעל כך יש הרבה מה לדון ולהרחיב. כאן הדיון יסוב על עצם השאלה של קבלת תרומות מגוים. האם מותר לקבל תרומות מגוים?
רקע
לפני שנתחיל בדיון ההלכתי, נביא קצת רקע לגבי ה"קרן לידידות". הדברים מובאים מתוך האתר שלהם:
הקרן לידידות, שהוקמה בשנת 1983 על ידי הרב יחיאל אקשטיין ז"ל היא הארגון החברתי הגדול בישראל, הפועל לחיזוק חוסנה החברתי והביטחוני של המדינה, ולחיזוקן של קהילות יהודיות בתפוצות הנמצאות במצוקה.
הקרן פועלת בשלושה תחומים עיקריים: עוני ורווחה, חירום וביטחון, עליה וקליטה, ומסייעת באספקת מגוון רחב של מענים וצרכים בסיסיים, לאוכלוסיות מוחלשות… ועוד תוך שיתוף פעולה עם מאות רשויות מקומיות, משרדי ממשלה, צה"ל וארגונים מובילים במגזר השלישי.
בנוסף, מסייעת הקרן חיילי צה"ל בודדים וזכאי סיוע כלכלי, לנפגעי טרור, מלחמות וטראומה, לתושבי קווי העימות ולמוטבים רבים נוספים בישראל ובחו"ל, המוצאים את עצמם זקוקים לעזרה וסיוע, שאינם מוענקים על ידי הרשויות….
במהותה, הקרן לידידות היא ארגון העוסק בבניית גשרים של תמיכה ושיתוף פעולה בין העולם הנוצרי, למדינת ישראל והעם היהודי. מיליון וחצי התומכים הפעילים של הקרן, שתרמו עד לשנת 2016 יותר מ-5.4 מיליארד ₪ לטובת מדינת ישראל והעם היהודי, הם נוצרים הפועלים מתוך הזדהות עם ערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל ומתוכך אמונה בציווי התנ"כי על פיו העם היהודי נבחר על ידי הקב"ה. תמיכתם של נוצרים בישראל מסייעת לחיזוק החברה מבפנים, באמצעות תרומות משמעותיות לרווחה ולביטחון, ומבחוץ באמצעות הפעלת לחץ פוליטי לתמיכה בישראל ועמידה אל מול גורמים אנטי ישראלים.
מקור הדיון בגמרא
מובא בגמרא במסכת בבא בתרא (י, ע"ב-יא, ע"א):
איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו; שדרינהו קמיה דרבא, קבלינהו משום שלום מלכות. שמע רבי אמי איקפד, אמר: לית ליה 'ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה'? ורבא? משום שלום מלכות. ורבי אמי נמי משום שלום מלכות? דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים. ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו, ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה.
רש"י (שם) כתב:
ביבש קצירה תשברנה – כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו.
מדברי הגמרא למדים שאין לקבל צדקה מהגוים, וזאת כדי שלא להוסיף להם זכויות. כוחם של הגוים ישבר, רק לאחר שיגמרו להם הזכויות.
לאחר הבאת הגמרא נצטרך לעיין במספר שאלות:
- מהו דרך הלימוד מהפסוק? מה קשר הפסוק לעניין קבלת צדקה מהגוים?
- מהו תוקף האיסור? נראה שיש מספר אפשרויות ליישוב שאלה זו: 1. איסור מדאורייתא. 2. איסור מדברי קבלה. 3. איסור מדרבנן. 4. מעלה טובה.
- מה הם בדיוק הגדרים של איסור זה?
- האם איסור זה נאמר כלפי כל גוי וגוי?
עוד סוגיא שקשורה לדיון שלנו היא במסכת סנהדרין (כו, ע"ב):
אמר רב נחמן: אוכלי דבר אחר פסולין לעדות. הני מילי – בפרהסיא, אבל בצינעה – לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה, וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא אפשר ליה – חיותיה הוא.
ראשונים רבים[1] הסבירו שאוכלי דבר אחר, הכוונה קבלת צדקה מגוים. רש"י הסביר שיש בכך חילול השם, והוא פסול לעדות כיון שעושה איסור משום הנאת ממון, ונחשב רשע דחמס.
צריך עיון, ביישוב שתי הסוגיות. כלומר, מסוגיא זו משמע שיש איסור מדין חילול השם, אבל מהסוגיא במסכת בבא בתרא התברר שהאיסור הוא מצד "ביבוש קצירה תשברנה". נוסף על כך, מהסוגיא במסכת סנהדרין התברר שהאיסור הוא דווקא בפרהסיה ולא בצנעה, מהסוגיא במסכת בבא בתרא אין משמעות להבנה זו. דהיינו, הגמרא לא חילקה בדבר, ונראה בפשטות שהאיסור הוא גם בצנעה.
דרך הלימוד מהפסוק
כדי להבין את הדרך שחז"ל למדו מהפסוק שיש איסור לקבל צדקה מהגוים, עלינו לעיין בכל הפרק שבו מובא הפסוק. וכך נאמר בספר ישעיהו (פרק כז):
א בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם. {ס}
ב בַּיּוֹם, הַהוּא, כֶּרֶם חֶמֶר, עַנּוּ-לָהּ. ג אֲנִי יְהוָה נֹצְרָהּ, לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה: פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ, לַיְלָה וָיוֹם אֶצֳּרֶנָּה. ד חֵמָה, אֵין לִי: מִי-יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת, בַּמִּלְחָמָה–אֶפְשְׂעָה בָהּ, אֲצִיתֶנָּה יָּחַד. ה אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי, יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי; שָׁלוֹם, יַעֲשֶׂה-לִּי. ו הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל; וּמָלְאוּ פְנֵי-תֵבֵל, תְּנוּבָה. {פ}
ז הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ, הִכָּהוּ: אִם-כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו, הֹרָג. ח בְּסַאסְּאָה, בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה; הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה, בְּיוֹם קָדִים. ט לָכֵן, בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן-יַעֲקֹב, וְזֶה, כָּל-פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ: בְּשׂוּמוֹ כָּל-אַבְנֵי מִזְבֵּחַ, כְּאַבְנֵי-גִר מְנֻפָּצוֹת, לֹא-יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים, וְחַמָּנִים. י כִּי עִיר בְּצוּרָה, בָּדָד, נָוֶה, מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר; שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ, וְכִלָּה סְעִפֶיהָ. יא בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ, תִּשָּׁבַרְנָה, נָשִׁים, בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ: כִּי לֹא עַם-בִּינוֹת, הוּא–עַל-כֵּן לֹא-יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ, וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ. {פ}
יב וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יַחְבֹּט יְהוָה מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד-נַחַל מִצְרָיִם; וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. {פ}
יג וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם. {פ}
לגבי הפסוק הראשון כתב רש"י (שם):
על לויתן נחש בריח וגו' – ת"י על מלכא דאתרברב כפרעה מלכא קדמאה ועל מלכא דאתרברב כסנחרב מלכא תנינא, בריח ל' פשוט כבריח הזה לפי שהוא ראשון:
עקלתון – לשון כפול לפי שהוא שני ואומר אני לפי שאלו שלש אומות חשובות מצרים ואשור ואדום לכך אמר על אלו כמו שאמר בסוף הענין ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים:
וע"ש שנמשלו האומות בנחשים הנושכים לויתן נחש בריח הוא מצרים, לויתן נחש עקלתון הוא אשור:
והרג את התנין אשר בים – היא צור שהיא ראש לבני עשו והיא יושבת בלב ימים וכן כתיים קרויים איי הים והן רומיים:
הפרק הזה עוסק בגאולה העתידית ובפורענות שתבוא על אומות העולם. בהקשר זה מובא הפסוק "ביבש קצירה תשברנה", וכוונת הדברים כפי שמתבאר גם בדברי רש"י (שם):
ביבש קצירה – קצירי שרשיה כמו תשלח קצירה (תהלים פ) ועשה קציר (איוב יד) כלומר כשתכלה זכות מעט שכיבד את אביו אז תשברנה סעיפיה:
רש"י הסביר שהכוונה שתכלה זכות כיבוד אב של עשיו – אדום. חז"ל אמרו שאם עם ישראל יקבל צדקה מאומות העולם, יש בכך גרימה לזכויות אצל אומות העולם, ובכך לא יתכלה זכויות, ואז שלטונם ימשיך. אולם, צריך עיון, שחז"ל דרשו שדווקא אסור לקבל צדקה, מדוע שלא יהיה אסור לגרום לריבוי זכויות אצל הגוים?
מובא בגמרא במסכת ערכין (ו, ע"ב):
מדאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע שם בעליה – אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה – מותר לשנותה, למאי? אילימא לדבר הרשות, מאי איריא עובד כוכבים? אפילו ישראל נמי! אלא לדבר מצוה, וטעמא דעובד כוכבים הוא דפעי, אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי. שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודה, שנייה רחבא ואיקפד רבא. איכא דאמרי: שנייה רבא ואיקפיד רחבא. וא"ד: שנייה חזני דפומבדיתא, ואיקפד רחבא ואיקפד רבה. מאן דשנייה, סבר: דלא שכיח; ומאן דאיקפד, סבר: זמנין דמקרי ואתי.
התוס' (מסכת בבא בתרא ח, ע"א, ד"ה יתיב רב וכו') דן מדוע קיבלו את הנדבה של הערבי?
והא דקבל מההוא טייעא דנדב שרגא לבי כנישתא בפ"ק דערכין (דף ו: ושם ד"ה עד) אף על גב דהתם לא היה שלום מלכות התם טעמא משום דהוו כמו קרבן ואמרינן (נזיר סב.) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל.
כאן רואים במפורש שמותר לקבל נדרים ונדבות מהגוים, ולא חוששים ל"ביבוש קצירה תשברנה", והשאלה איך חז"ל הגיעו להבנה זו? שאלה זו שאל הגהות אשר"י (מסכת בבא בתרא, פרק א, סימן לו) והוא השיב: "לפי שנדרים ונדבות אין באין לכפר". לא כל כך ברור היישוב.
גם ר' חיים בן עטר זצ"ל (בספרו "ראשון לציון", יורה דעה רנט, ד) דן בשאלה זו והשיב מספר תירוצים:
ונראה לומר דהיינו טעמא דדייקינן מלת קצירה דהיל"ל בכללות צדקתה או איזה אופן ולמה נקטי להא מלתא בהאי לישנא דביבש קצירה תשברנה. אי נמי היה יכול לומר ביבושה תשברנה מהו מלת קצירה לזה אמרינן דבהכרח דמיירי בזכות דשייך בו זריעה כאומר 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד' והא מלתא היא דמהניא להו להאריך קיצם ולזה אין מקבלין מהם צדקה דוקא אבל מלתא דהוי כקרבן כדקאי קאי. ונראה עוד טעמא שיש הפרש בין צדקה העושים עם עניי ישראל למלתא כי האי דנודרין חפץ לב"ה וכדומה הוא כי עיקר טעמא דהא מלתא דכאשר הגויים מביאים חפץ וכדומה לכבוד לשם ולתפארת שמו של הקדוש ברוך הוא מתעלה ואין בידינו לבטלו נגד רצונו ית' ע"ד בכל מקום מוקטר מוגש לשמי ולזה אין למחות שלא לקבל מהם ואדרבה מתעלית מעלת אומה ישראלית כי מלכם מלך על כל העולם כלו בכבודו ואיכא הכנעה של ס"א לפני הקדושה ואז הוי מעלת הקדש 'דמט רשע לפני צדיק' מה שאין כאן כאשר בעונותינו מקבלין עניי ישראל מאומות העולם אז הוי בהפך 'צדיק מט לפני רשע' שהקדושה שהם ישראל נצרכין לאומות העולם ומתפרנסין מהם ולזה אסרינן לקבל מהם וחיישינן לכל מה דאיכא למיחש דהיינו ל'ביבש קצירה תשברנה' מה שאין כן במציאות אחרת דמשום טעם הנזכר דלכבודו יתברך לא חיישינן כנזכר וכד דייקת שפיר זה גורם לרומם בית אלהינו להרים דגל הקדושה להחזיר עטרה ליושנה ב"ב כי"ר.
אם כן, על פי הדברים האלו אנחנו מגיעים להבנה איך חז"ל דרשו מתוך הפסוקים שמדובר על עניין צדקה ומדובר על עניין ביטול ריבוי הזכויות של אומות העולם. שהרי כפי שהתברר מדובר כאן בעניין של הבאת פורענות על אומות העולם. אלא, היה מקום להסיק מתוך הפסוקים ומתוך דברי רש"י שהוזכרו לעיל, שמדובר דווקא בקבלת צדקה מאדום – מהנוצרים. היה נראה שיש מקום לשאול, מה המקום לכך שלא נקבל צדקה מהגוים? כוונת הדברים, וכי אנחנו לא רוצים שאומות העולם יתנהגו כראוי. יתירה מכך, לדעת הר"ן (בחידושיו למסכת סנהדרין נו, ע"ב, ד"ה ויצו אלו וכו'), יש חובה לגוים לתת צדקה. חז"ל רק מנו את האיסורים של הגוים. דהיינו, שבע מצוות בני נח הן בעצם איסורים שלא לעשות דברים, לא מנו את המצוות. אבל, יש גם חיובים לבני נח, ויש להם חיוב לתת צדקה. אם כן, איך נמנע מהגוים לתת צדקה. אלא, כפי שהתבאר הדברים אמורים כלפי הנוצרים, וכוונת הדברים למלכות הרשעה. מדובר בזמן שהנוצרים מתנהגים ברשעות, ולכן אנחנו רוצים שתכלה זכויותיהם ושלטונם. אם האומה מתנהגת ביושר, אין הכרח להבנה שיש איסור לקבל מהם צדקה. יכול להיות שהאיסור הוא כלפי אומות העולם שהן עובדות עבודה זרה, כיון שבעצם התנהגותם בכך שעובדים עבודה זרה יש בכל פעולתם רעה, ולכן אנחנו רוצים שיגמר שלטונם. נראה שחז"ל קישרו והבינו שגם הנצרות היא בגדר עבודה זרה. מדובר כאן על השלטון הרומאי – שהוא המשך לאדום. והשלטון הרומאי קושר על ידי חז"ל לנצרות[2]. אלא, יש מחלוקת בין הראשונים והאחרונים אם אכן, הנצרות נחשבת כעבודה זרה[3]. עלינו לעיין בהגדרת הנצרות בתקופתנו. אולי האיסור נאמר דווקא בתקופה שהנצרות פעלה באכזריות כלפי עם ישראל וכמובן, התנהגה בחוסר צדק ויושר. אולם, אולי בתקופתנו יש שלטונות מסויימים שהם נוצריים, והם אכן פועלים בדרך הצדק והיושר.
תוקף האיסור
נציין שנטיית הפוסקים לטעון שמדובר כאן רק באיסור דרבנן ואולי פחות מכך. הרב אלחנן בונם וסרמן הי"ד (בספרו "קובץ שיעורים", מסכת בבא בתרא, אות נו) נטה לומר שמדובר כאן באיסור דרבנן, שאילו היה מדובר באיסור תורה [מדברי קבלה], איך אפשר להתיר איסור זה משום שלום מלכות.
גם הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל (בספרו "ערוך השלחן", יורה דעה רנד, א) כתב שמדובר רק באיסור דרבנן. דבריו עוד יובאו להלן.
ובעל שו"ת "זרע אמת" (יורה דעה, סימן קיח) כתב שכיון שאין זה איסור ממוקד ומוחלט, שהרי בוודאי עיקר אריכות הגלות תלויה בתשובת ישראל ולא בזכויות עכו"ם, לכן מדובר על "איסור קלוש". ומשום כך כל סברא שיש בה לדחות את האיסור, בקל אפשר לדחותו. ובהמשך נראה כל מיני קולאות באיסור זה.
איסור בפרהסיה
מתוך הסוגיא במסכת סנהדרין יש מקום להבנה שהאיסור לקבלת צדקה מגוים הוא דווקא כשהדבר נעשה בפרהסיה, אבל בצנעה אין איסור. אולם, יש מקום לטעון ולומר שרק לעניין פסול עדות צריך שיהיה בפרהסיה, אבל האיסור שייך גם במקרה שאינו בפרהסיה. מתברר מדברי רש"י שהאיסור מצד חילול השם.
אלא, צריך עיון, לפי הבנה זו, מדוע הגמרא הביאה שהטעם שאסור לקבל צדקה מגוים משום "ביבוש קצירה תשברנה". דהיינו, שלא להרבות להם זכויות. יש כאן טעם אחר, מצד חילול השם.
יש לציין שיש מספר ראשונים שהסבירו שהטעם לפסול לעדות אינו מצד חילול השם, אלא מצד שמזלזל בעצמו עד כדי כך שיקבל צדקה מגוים. ואדם שמזלזל בעצמו עד כדי כך, יש לחוש שגם לא יתבייש להעיד עדות שקר. ופסול זה דומה לאוכל בשוק. כך כתב הרמב"ם (הלכות עדות יא, ה):
וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת, שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר, ומכלל אלו האוכלין צדקה של עכו"ם בפרהסיא אף על פי שאפשר להן שיזונו בצנעה מבזים עצמן ואינן חוששין, כל אלו פסולין מדבריהם[4].
לפי הבנה זו, אין להקשות מדוע צריך את הפסוק "ביבוש קצירה תשברנה". כיון שהפסוק הוא גורם לאיסור בדבר. הגמרא כאן לא דנה מצד איסור.
עוד פסק הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ח, ט):
אסור לישראל ליטול צדקה מן העכו"ם בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מן העכו"ם בצנעה הרי זה מותר, ומלך או שר מן העכו"ם ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עכו"ם בסתר כדי שלא ישמע המלך.
מבואר במפורש ברמב"ם שהאיסור הוא דווקא כשהדבר נעשה בפרהסיה. וגם יש לפעמים היתר ליטול בפרהסיה:
- כשהדבר ניטל לצורך חיותו ואינו יכול לקבל צדקה מישראל וכן אינו יכול לקבל צדקה מגוים בצנעה.
- כשיש שלום מלכות.
החילוק בין פרהסיה לצנעה, נפסק להלכה גם ב"טור" (יורה דעה רנד, א) וב"שולחן ערוך" (שם). אבל, צריך עיון, מנין לרמב"ם לחלק בין פרהסיה לצנעה? כלומר, החילוק בין פרהסיה לצנעה, נאמר לעניין הפסול לעדות, אין בזה עניין מצד האיסור. הרי אם דנים מצד "ביבוש קצירה תשברנה", מדוע יש מקום לחלק בין פרהסיה לצנעה?
יש לציין שבעל ה"טורי זהב" (יורה דעה רנד, א) ובעל ה"שפתי כהן" (שם, ס"ק א) כתבו שהאיסור ליטול בפרהסיה הוא מכוח חילול השם. ונראה להסביר, שהמחלוקת בין רש"י לרמב"ם אינה בנוגע ליסוד שיש כאן איסור מצד חילול השם. אלא, המחלוקת ביניהם היא בשאלת טעם הפסול לעדות. האם טעם הפסול הוא משום שהוא מזלזל בעצמו, או מכוח שעובר איסור. לא על כל איסור, אדם נפסל לעדות. הרמב"ם סבר שאין לפסלו לעדות מכוח האיסור שבדבר, אלא מכוח שהוא מזלזל בעצמו. אלא, לפי הבנה זו, חוזרת שאלתנו הקודמת מדוע הגמרא היתה צריכה להביא את הפסוק "ביבוש קצירה תשברנה" אם יש איסור מכוח חילול השם? אולי היה מקום להסביר שהרמב"ם וסיעתו הבינו שהגמרא הביאה את הפסוק "ביבוש קצירה תשברנה" כדי לאסור גם במקרה של צנעה. כוונת הדברים, שבפרהסיה יש איסור מצד חילול השם, ובצנעה יש איסור מצד "ביבוש קצירה תשברנה". הפסול לעדות הוא רק כשהדבר נעשה בפרהסיה.
אולם, לפי זה, יש להקשות מדוע הרמב"ם, ה"טור" וה"שולחן ערוך" לא כתבו שיש איסור גם בנטילת צדקה בצנעה. היה נראה לי להסביר שהרמב"ם לא פסק את הדין של "ביבוש קצירה תשברנה". הוא סבר שמדובר בסתם עניין של מעלה, מידה טובה. הרמב"ם לא הזכיר בדבריו בשום מקום את הפסוק "ביבוש קצירה תשברנה". לכן, זו הסיבה שהוא לא הזכיר שיש איסור בצנעה. אבל, נראה שיש בכך דוחק, כיון שדווקא יש מקום לדקדק בלשון הרמב"ם וה"שולחן ערוך" שאכן יש איסור בצנעה.
הרב אברהם יהודה ליב מעזריטש זצ"ל, גאב"ד האג (דבריו הובאו בכתב עת "מוריה", שנה תשע עשרה, גליון א-ב, ריז-ריח) הבין שאיסור "ביבוש קצירה תשברנה" שייך גם במקרה של צנעה, רק אין זה איסור חמור כל כך שיפסול לעדות משום כך:
דבוודאי דאף שייך שפיר האיסור דביבש קצירה, רק דלענין שיהא נפסל לעדות משום כך, לא אלים האיסור כל כך לפוסלו מן העדות, דלענין פסולי עדות בעינן דוקא רשע דחמס דהיינו רשע גמור, אבל מטעם דביבש קצירה לא מקרי רשע בשביל זה דזה אינו אלא זהירות. וכן משמע הלשון דאיקפד רב אמי, משמע דאינו אלא הקפדה בעלמא ולא דמי אפילו לשאר איסורי דרבנן, דפסקינן בשו"ע חו"מ (סי' ל"ד, סקכ"ג) דהחשוד על איסור דדבריהם הוא גם כן פסול לעדות…
לאור זה, הוא הקשה מדוע הרמב"ם, ה"טור" והשולחן ערוך" התירו לקבל צדקה מגוי כשמדובר בצנעה? הוא הסביר שבוודאי הם לא סברו שיש היתר לקבל צדקה בצנעה, החילוק בין פרהסיה לצנעה נאמר דווקא כשאין ליהודי כדי חיותו, שאז מותר בוודאי לקבל בצנעה, אבל אסור לקבל בפרהסיה אלא רק אם אינו יכול לקבל בצנעה. הרמב"ם, ה"טור" וה"שולחן ערוך" מעולם לא התכוונו לומר שיש היתר לקבל צדקה בצנעה.
גם ר' חיים בן עטר זצ"ל (בספרו "ראשון לציון", יורה דעה רנד, א) דייק מלשון הרמב"ם וה"שולחן ערוך" שאכן יש איסור ליטול צדקה מגוים אפילו בצנעה.
ונ"ל לומר דכל עוד דמצי להחיות בצדקה של ישראל אין ליטול מגוי אפילו בצנעא מטעם דעל כל פנים איכא קצת חלול ה' שמתבזה ישראל בעיני הגוי אי נמי מטעם דכתיב 'ביבש קצירה תשברנה' שמאריך הגלות ודייקתי זה גם כן מלשון הרמב"ם שכתב והקדים אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואחר כך כתב ואינו יכול ליטלה בצנעא מהגוי משמע דאין ליטול בצנעא כל זמן שיכול להחיות מישראל והגם דקאמר בש"ס בפרהסיא דוקא היינו לענין שיהיה פסול לעדות דלא מפסל אלא אם נטל בפרהסיא אבל על כל פנים איכא למיחש שלא ליטול ומהאי טעמא נמי תפס מרן לשון הרמב"ם לכוין למה שכתבתי.
כדאי גם להביא את דברי הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל (בספרו "ערוך השלחן", יורה דעה רנד, א) שדקדק וכתב כעין הדברים שכתבתי לעיל. גם לדעתו, יש חילוק בין כשמדובר על איסור מצד חילול השם ובין שהאיסור מצד "ביבוש קצירה תשברנה". שמצד "ביבוש קצירה תשברנה" יש לאסור גם בצנעה. וכן גם התבאר מדבריו מדוע יש להתיר במקרה של שלום מלכות שלא מדובר כאן ממש על חילול השם, וגם הדרשה מהפסוק "ביבוש קצירה תשברנה" היא רק אסמכתא בעלמא.
אבל, ראיתי שהראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קלב) כתב חילוק אחר בין האיסור במסכת סנהדרין ובין הלימוד מהפסוק "ביבוש קצירה תשברנה". לדעתו, האיסור במסכת סנהדרין הוא רק בפרהסיה. אבל, "ביבוש קצירה תשברנה" אין חילוק בין צנעה לפרהסיה, והטעם לכך הוא משום שהאיסור במסכת סנהדרין נאמר כלפי יהודי יחיד שמקבל צדקה מגוי. אבל, הסוגיא במסכת סנהדרין דנה דווקא כשרבים מקבלים צדקה מגוים. ריבוי הזכויות הוא דווקא כשרבים מקבלים צדקה, ולא כשיחיד מקבל צדקה. הראי"ה קוק זצ"ל הסביר שבמקרה שמדובר על רבים שמקבלים צדקה, כוונת הדברים שגבאי צדקה מקבל צדקה מגוים, אין טעם לאיסור שמבואר בגמרא במסכת סנהדרין. האיסור במסכת סנהדרין הוא משום שהוא מבזה את נפשו, אבל אין זה שייך כשמדובר בגבאי צדקה שאין הוא מקבל את הכסף לעצמו.
נראה לי, שיש מקום להשיג על הבנה זו לאור דברי רש"י. כלומר, שלפי הבנת רש"י, האיסור מצד חילול השם, ודווקא כשמדובר ברבים שמקבלים צדקה יש יותר חילול השם. דברי הראי"ה קוק יכולים להיות נכונים רק לפי הבנת הרמב"ם. אבל, כפי שביארתי לעיל, נראה לי, שגם הרמב"ם יודה שיש כאן איסור מצד חילול השם, והוא דן רק מצד הפסול לעדות. בכל זאת, מבואר מדברי האחרונים שהם פסקו שהאיסור מצד חילול השם, לכן לא נראה לי, שיש מקום לחילוק זה של הראי"ה קוק. אבל, עדיין, יש מקום לדברי הראי"ה קוק בהבנתו שהאיסור מצד "ביבוש קצירה תשברנה" שייך דווקא כשמדובר ברבים שמקבלים צדקה, ובכה"ג יש איסור אפילו בצנעה. אבל, יש לי קושי בהסבר זה, שאם כן, מדוע הרמב"ם, ה"טור" וה"שולחן ערוך" לא חילקו בדבר? מדוע לא כתבו בצורה מפורשת שלרבים אסור לקבל צדקה בצנעה? לכן, נראה לי, שיש לנו לנקוט כהסברו של ר' חיים בן עטר וסיעתו שגם הרמב"ם, ה"טור" וה"שולחן ערוך" סברו שיש איסור לקבל צדקה בצנעה ואין חילוק בין שמדובר ביחיד שמקבל צדקה ובין שרבים מקבלים צדקה.
יש עוד דרך להסביר את שיטת הרמב"ם וה"שולחן ערוך". ראשית נביא שר' יהושע ולק כץ זצ"ל ("דרישה", יורה דעה רנד, א) הקשה על דברי הרמב"ם, ה"טור" וה"שולחן ערוך" מדוע שיהיה מותר לקבל צדקה בצנעה, ולא נחוש לטעם של "ביבוש קצירה תשברנה", שהרי גם בצנעה מרבים להם זכויות? הוא השיב שהאיסור "ביבוש קצירה תשברנה" נאמר רק כלפי גבאי צדקה שאין לו הנאה מעצם המעות. אבל, עני יהודי שיש לו הנאה מהמעות, מותר לו ליטול מגוי כשהדבר הוא בצנעה ואינו צריך לחוש לריבוי זכויותיו.
חילוק זה לא ברור לגמרי, ולא מובן מדוע אם יש לו הנאה מהמעות הדבר מותר? גם ר' חיים בן עטר זצ"ל (בספרו "ראשון לציון", יורה דעה רנד, ב) לא קיבל חילוק זה.
היתר זה לא יועיל בנוגע לשאלתנו, כיון שכאן מדובר בפרהסיה ולא בצנעה. ההיתר של בעל ה"דרישה" הוא במקרה של צנעה.
בעל ה"טורי זהב" (יורה דעה רנד, ב) הביא את קושיית בעל ה"דרישה" ויישב בצורה אחרת. הזכות לגוי היא דווקא כשכוונתו לתת דווקא ליהודי. אבל, אם כוונתו לתת צדקה מצד רחמנות ולאו דווקא ליהודי, אין בכך ריבוי זכויות. לכן, יש להסביר שההיתר ליטול בצנעה מגוי הוא במקרה שאין כוונתו לתת דווקא ליהודי.
גם על הבנה זו יש להקשות, שהפוסקים לא חילקו בדבר. משמע מדבריהם שבכל עניין ועניין מותר ליטול בצנעה, האיסור הוא דווקא בפרהסיה. גם לא ברור לגמרי החילוק בדבר. הרי בסופו של דבר הוא נתן צדקה ליהודי, ומדוע שלא יתרבה זכויותיו בכך. גם ר' חיים בן עטר זצ"ל (בספרו "ראשון לציון", יורה דעה רנד, ב) לא קיבל חילוק זה.
ההיתר של בעל ה"טורי זהב" לא יועיל לשאלתנו, כיון שאנחנו מדברים על מקרה של פרהסיה. גם כאן נראה שכוונתם לתת דווקא ליהודים.
ר' חיים בן עטר זצ"ל (בספרו "ראשון לציון", יורה דעה רנד, ב) הביא את קושיית בעל ה"דירשה" ויישב על פי הדברים שהתבארו לעיל, שלדעתו אכן יש איסור גם בצנעה. אבל, הוא הוסיף עוד יישוב וכתב שיש מקום לטעון שהאיסור מצד "ביבוש קצירה תשברנה" שייך דווקא כשמדובר שקבלת הצדקה היא מגורם מלכותי – ממשלתי. דהיינו, ממישהו שמייצג את האומה. אבל, כשמקבלים צדקה מגוי פרטי, אין כאן ריבוי זכויות לאומה.
על פי הבנה זו, יהיה היתר לקבל צדקה ממוסד של נוצרים שאינו פועל מכוח האומה. אלא, שוב פעם היתר זה לא יועיל במקרה הנידון אצלנו, שהוא מקרה של פרהסיה. היתרים אלו הם למקרה של צנעה.
דברי ר' חיים בן עטר זצ"ל מקבלים חיזוק מדברי בעל ה"שפתי כהן" (יורה דעה רנב, א; ב). שהרי ה"שולחן ערוך" בסעיף א', דיבר על קבלת צדקה מגוי רגיל. בסעיף ב', דיבר על קבלת צדקה משר. בסעיף א', בעל ה"שפתי כהן" כתב שהאיסור מצד חילול השם. ובסעיף ב', בעל ה"שפתי כהן" כתב שהאיסור מצד "ביבוש קצירה תשברנה". גם הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (שו"ת "ציץ אליעזר", חלק טו, סימן לג) כתב חילוק זה וביאר את טעם החילוק באופן הבא:
וטעם החילוקים בזה יש להסביר גם בסברא, והוא דענין חלול השם וביזוי איכא רק כשמתבזים לקבל צדקה מעכו"ם יחיד, אבל לא כשהרשות השלטונית נותנת באשר לכך התמנו לתפקידם, ולהיפך, ענין ריבוי זכות ועיכוב הכיבוש קצירה תשברנה שייך לגבי קבלה או אי קבלה מהרשות העכומי"ת השלטונית המייצגת את עמה, ופועלת בשמה, אבל לא לגבי יחיד שהקבלה או אי הקבלה ממנו אין בה בכלל להכריע עי"כ על פי רוב את רוב העם ומעשיו.
החילוק לגבי "ביבוש קצירה תשברנה" מובן. אבל, אני לא מבין כל כך את החילוק לעניין חילול השם. יש מקום לחילוק זה, כשמדובר ברשות שלטונית שנותנת צדקה ליהודים שנמצאים בקרבה. נראה לי, שעל כך דיבר הרב וולדנברג. במקרה כזה, אין זה לגמרי בגדר צדקה, זוהי תפקידה של הרשות השלטונית. אולם, סברא זו בוודאי לא שייכת כשרשות שלטונית נותנת צדקה ליהודים במקום אחר שאינם קשורים אליהם.
אבל, צריך עיון, שיישוב זה עומד בניגוד לדברי התוס' (מסכת בבא בתרא ח, ע"א, ד"ה יתיב רב יוסף וכו') שדן איך קיבלו נדבה מערבי שנדב נר לבית הכנסת. שם לא היה מדובר בנדבה מהמלכות, אלא מאדם פרטי, ובכל זאת, תוס' סבר שצריך להיות בכך איסור של "ביבוש קצירה תשברנה". ואכן, נציין שהראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קלב) רצה לחלק כחילוקו של ר' חיים בן עטר, אבל גם הוא העיר שדברי התוס' נוגדים חילוק זה. בכל זאת, יש מקום לדברי ר' חיים בן עטר בדעת הרמב"ם. ובדבריו הם קצת מדוייקים, שהרי בתחילת ההלכה הוא כתב שיש איסור בפרהסיה, וכתב שבמקרה שהדבר לצורך חיותו יש היתר. ואז בהמשך הוא דיבר על קבלת צדקה משר, ושם לא משמע שיש חילוק בין צנעה לפרהסיה.
בכל אופן, מתברר מתוך הדברים לעיל, שאין זה ברור שמותר לקבל צדקה בצנעה, ויש מקום לאסור לקבל צדקה בצנעה. בעיקר כשמדובר ברבים שמקבלים צדקה, וכן כשמקבלים מגורם ממשלתי. אם כן, אפילו אם יקבלו את הצדקה בצנעה, יש לאסור את הדבר מצד "ביבוש קצירה תשברנה".
חילול השם ושלום מלכות
בעל ה"לבוש" (יורה דעה רנד, א) הסביר את החילול השם באופן הבא:
אסור לישראל לקבל צדקה מן הגוים בפרהסיא משום שיש בה חילול השם, שאומרים הגוים כמה מגונה אומה זו שאין מפרנסין ענייהם[5].
נראה לי, שיש מקום להבנה אחרת, שהחילול השם הוא מכוח העניין שיש בזיון לעם ישראל שהוא נצרך לצדקה מאומות העולם.
לפי זה, צריך להבין, מדוע שיהיה מותר במקרה של שלום מלכות? יכול להיות שמדובר במקרה שיש חשש של פיקוח נפש, ובמקרה של פיקוח נפש יש להתיר. על אף שיש מקום לדון, שהרי לעניין חילול השם יש חובה להיהרג ולא לעבור. במקרה של חילול השם, אין דין של פיקוח נפש. אלא, צריך לומר שחז"ל הגדירו את הדבר כחילול השם. אין כאן דין ממש של חילול השם כפי שהוסבר לעיל יש כאן בזיון עם ישראל, ובזיון עם ישראל מוגדר בגדר חילול השם. אבל, פיקוח נפש דוחה בזיון עם ישראל. אולם, צריך עיון בסברא זו, כיון שבמאמר אחר[6] הרחבתי את הדיבור על העניין של מסירות נפש למען כבוד עם ישראל, וייסדתי יסוד שיש חובה למסור את הנפש למען כבוד עם ישראל. יש כאן גדר של חילול השם. כבוד עם ישראל הוא כבוד ה', וכשיש בזיון לעם ישראל יש בכך חילול השם. הדברים באים לידי ביטוי בדברי יחזקאל הנביא (פרק לו, כב-כד):
(כב) לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אדנות א-להים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: (כג) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נאם אדנות א-להים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: (כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:
כשעם ישראל בגלות, יש בכך חילול השם, כיון שעם ישראל מייצג את הקב"ה. כשעם ישראל מושפל יש בכך חילול השם. לכן, כבוד עם ישראל הוא כבוד ה'. ועלינו ליזהר ביתר המידה על כבוד עם ישראל.
אם כן, רואים שאין דין של פיקוח נפש גם כלפי כבוד עם ישראל. אלא, יש להסביר שאין כאן גדר ממש של בזיון כבוד עם ישראל וחילול השם, חז"ל הגדירו את הדברים כך. בכל זאת, בוודאי אין להקל ראש בדבר כיון שבסופו של דבר יש כאן גדר דומה לחילול השם.
חילוק בין בן נח לעכו"ם
מדברי הרמב"ם (הלכות מלכים י, י) מבואר שיש חילוק בין שמדובר בבן נח ובין שמדובר בעכו"ם:
בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו, ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו, אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם.
כשמדובר בבן נח מותר לקבל את הצדקה ולתת אותה לעניי ישראל.
ר' אליהו דוד תאומים רבינוביץ זצ"ל (בספרו "תשובה מיראה" שם) ביאר חילוק זה:
והנה תמה עוד על דברי רבינו ז"ל מש"כ לחלק בין עובדי ע"ז בין שמקבל עליו שבע מצוות, דבהראשון נותנים לעניי נכרים ולהשני נותנים לעני ישראל שלא מצא חילוק זה כלל, עיין שם, ובהורמנתא דהגאון ז"ל, נראה לענ"ד הדברים ברורים, לפי מ"ש לעיל בס"ד בשם הגה"ה דמהאי טעמא אין מקבלים מהם צדקה לפי שמכפרת עליהם, משא"כ נדרים ונדבות, ונ"ל דטעם הדבר דאנו אין חייבים להיטיב עם עובדי ע"ז, וכדקיי"ל העכו"ם לא מעלין ולא מורידין, ואסור לנו לעשות טובה להם, א"כ בדבר שמכפר עליהם ומגין להם, אסור לנו לקבלו ולעשותו… וא"כ דברי רבינו ז"ל נכונים דבנכרי שאינו עובד ע"ז, או יותר טוב לומר כדברינו דמיירי בגר תושב, הרי אנו מצווים להחיותו, א"כ ודאי דלא שייך לומר דלא מעלין אותו, דהא אדרבה אנו מחוייבין להחיותו על כן מקבלים אותם ומחלקים אותם לעניי ישראל, משא"כ בסתם עכו"ם שהם מאותם שלא מעלין ולא מורידין ודאי אסור לחלקם לעניי ישראל, והדברים מבוארים היטב בדברי רבינו ז"ל, דלכאורה תמוה וכי משום שהוא ניזון מישראל על כן נחלקם לעניי ישראל ולא לעניי נכרים והוא תמוה, נשאל אותו מה רצונו בעצמו, אם ליתן לאלו או לאלו ואם ציוה ליתן לעניי עכו"ם איך נוכל לשנות מרצונו והרי יש בזה משום גזל, ובודאי אסור לעשות כן, אבל לדברינו ניחא, דכונתו דבאמת לא מהני מה שציוה ליתן לעניי ישראל דמ"מ הוא אסור לעשות כן ולקבל וכדקיי"ל מדכתיב ביבש קצירה תשברנה, וכב"ב י' ב', אבל כיון שהוא ניזון מישראל א"כ הרי אנו מצווים להחיותו ולהיטיב עמו באיש כזה מותר לחלקה לעניי ישראל אם יצוה כן, ואף בסתם ודאי דעתו יותר לעניי ישראל, אבל אם מצוה לעניי עכו"ם, וכן בשאר נכרי, ודאי ניתן להם.
לפיו, אין לקבל צדקה מעובדי עבודה זרה כיון שאסור להיטיב להם, הרי יש להם דין שאין מעלים ואין מורידים. אבל, בן נח יש אפילו להיטיב עמו, ולכן בוודאי מותר לקבל ממנו צדקה ולחלקה לעניי ישראל[7].
אולם, צריך עיון, בדברי הרמב"ם שכתב אם מקבלים מהעכו"ם נותנים אותה לעניי עכו"ם, ולא חילק ואמר שההיתר לקבל מעכו"ם הוא רק במקרה של שלום מלכות כפי שהתבאר בגמרא במסכת בבא בתרא.
אכן, נציין שר' יוסף קארו זצ"ל (ב"כסף משנה" שם) תמה על הרמב"ם בנקודה זו:
והתימה מרבינו שסתם את דבריו ואין לומר דיליף דאפילו שלא מפני השלום מותר לקבל מעובדא אחרינא דאיתא התם (דף ח') דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף א"ל למצוה רבה ויהבינהו לפדיון שבויים שאע"פ שהגמרא לא פירשה שם דמשום שלום מלכות קבלינהו כיון דבהאי עובדא דר' אמי פירשו דדוקא משום משום שלום מלכות ורב יוסף נמי לא אשכחן דקבל אלא מאימיה דשבור מלכא ודאי דמשום שלום מלכות הוא דקביל וצ"ע:
צריך לומר שהרמב"ם סמך על דבריו שפסק חילוק זה בהלכות מתנות עניים (ח, ט) ששם הזכיר את החילוק שההיתר רק במקרה של שלום מלכות, וכך אכן יישב בעל ה"לחם משנה" (הלכות מלכים י, י) ובעל ה"משנה למלך" (שם).
יש להעיר שאם סוברים שיש איסור לקבל צדקה מגוים מכוח חילול השם, יש מקום לטעון שאין חילוק בין שמדובר בעכו"ם ובין שמדובר בבן נח. החילוק בין עכו"ם לבן נח שייך רק כשדנים מצד איסור "ביבוש קצירה תשברנה". אבל, חילול השם שייך גם כשמקבלים צדקה מבני נח. ויש להסביר שהרמב"ם כאן דיבר כשניתן בצנעה, לכן הוא התיר את קבלת הצדקה. עוד יש לומר שיש לחלק בין שהגוים באים ונותנים מעצמם, ובין שבאים לבקש מהגוים. כלומר, אם גוי בא מעצמו ורוצה לתת צדקה ליהודים, יש מקום לטעון שאין כאן חילול השם כיון שאין הדברים באים מצד נחיתות של היהודים שהם נצרכים לגוים. הגוים באים מעצמם לסייע. הם רואים בזה כבוד בשבילם לסייע לאומה היהודית. יש רק לדון מצד האיסור "ביבוש קצירה תשברנה", ובמקרה שמדובר בבן נח שאינו עובד עבודה זרה, יש מקום להתיר. הרמב"ם דיבר במקרה שהגוי בא מעצמו ונותן את הצדקה, אין כאן בקשה מהגוים לתת צדקה[8].
קבלת צדקה ממוסד שבחלקו תורמים יהודים
נציין שרוב התורמים ל"קרן הידידות" הם גוים, אבל יחד עם זאת, יש גם תורמים יהודים[9]. אם כן, נשאלת השאלה, האם יש היתר לקבל צדקה מגוף שיש בו גם תרומות מיהודים.
הראי"ה קוק זצ"ל (שו"ת "דעת כהן", סימן קלב) דן בשאלה זו והשיב:
ומעתה נבא לענין שאלתנו. הנה כת"ר לא ביאר אם נמצאים גם מאחינו ב"י נותנים לאותה הקופה הכללית של המדינה או לא. והנה אף על פי השערתי /שהשערתי/ היא, שא"א כלל שבעיר שיש בה עשירים כל כך גדולים מאחינו ב"י לא יהיו מהם מתנדבים להקופה הכללית, מכל מקום אניח את הדבר על ידיעתו הברורה דמר. ואם יהיה הדבר כן אין מקום לספק כלל, שאין שום חשש איסור לקבל מקופה זו לצורך קופת ישראל. שהרי תוספתא ערוכה היא בגיטין פ"ג, וכ"ה בירושלמי שם פ"ה הלכה ט', ובדמאי פ"ד הלכה ג', וע"ז פ"א ה"ג: עיר שיש בה נכרים וישראל, הגביים גובין משל ישראל ומשל גוים ומפרנסין עניי ישראל ועניי גויים ולא נחת חד תנא לומר, שצריך לחשוב אם הגוים נותנים יותר בערך, יעשו ע"ז חשבון משום איסור קבלת צדקה מן הגויים, א"ו כיון שהוא ענין משותף, וישראל ונכרים מטילין לתוך הכיס, לא שייך כלל לא משום ביזוי, ולא משום ביבוש קצירה, שאין כאן זכות שלהם מיוחדת לעצמם אלא כמו שהם זוכים כך זוכים ישראל בזה, והם עושים בזה עסק טוב, שאפילו אם באיזו שנה מזדמן, שעניי ישראל יקחו מהקופה יותר מכפי הערך שישראל מכניסים, מכל מקום אפשר שבשנים אחרות יהי' להיפך, שיתרבו אצלם עניים ויהיו הם נהנים מההכנסות של ישראל, יותר מהערך שישראל מקבלים מהם לצורך ענייהם, ואין שייך כלל לומר, שיש להם בזה זכות מיוחדת, אלא ככל שותפים דעלמא.
אבל, כפי שמתברר בתשובה ההיתר הוא דווקא כשהכסף ניתן גם ליהודים ולגוים. כלומר, הגבייה היא לכולם. אבל, אם הכסף ניתן רק ליהודים, לא מבואר בתשובה שיש היתר. ודווקא יש לדייק מדברי הרב קוק שהדבר אסור. נראה שכך הדבר מסתבר, ששני הטעמים שייכים. יש כאן "ביבוש קצירה תשברנה", כיון שהגוים תורמים ליהודים. ויש כאן גם חילול השם, שהגוים תורמים ליהודים. אם מדובר על מיעוט כסף, אז יש לומר שאין כאן חילול השם. אבל, בוודאי כשמדובר שרוב הכסף הוא ניתן על ידי הגוים, בוודאי יש בכך חילול השם.
היתרים לקבלת צדקה מאומות העולם
ר' יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השלחן", יורה דעה רנד, ג) דן מדוע כיום נוהגים לקבל צדקה מהגוים. על כך השיב שני יישובים:
- הדוחק הוא רב.
- הם אינם עובדי עבודה זרה.
כמובן, שעל שני היישובים האלו יש מקום לדון. לגבי היישוב הראשון של דוחק רב, יש מקום להבנה שרק במקרה של פיקוח נפש הדבר מותר, ולא סתם דוחק. לגבי היישוב השני, יש מקום לדון אם הנוצרים הם עובדי עבודה זרה. נוסף על כך, כפי שביארתי לעיל, אין מקום לחילוק זה כשמדובר מצד איסור חילול השם. אלא, יש מקום לדון האם כאן מדובר במקרה שאנחנו מבקשים צדקה מהגוים, או שהם באים מעצמם ונותנים את הצדקה. הם רוצים לסייע לאומה היהודית, ולכן יש מקום לטעון כפי שביארתי לעיל שאין כאן חילול השם. בכל זאת, לדעתי, הדברים יותר נוטים שיש כאן עניין של חילול השם, כיון שבסופו של דבר נראה שש כאן גם בקשה מהגוים. נוסף על כך, סברא זו שאם נותנים מעצמם אין בזה חילול השם, היא אינה מוחלטת ויש מקום לחלוק עליה. עוד נראה לטעון, שיש לחלק בין שמדובר ביחיד שמקבל צדקה מגוי שנותן מעצמו, ובין שמוסדות ציבוריים מקבלים צדקה שיש בכך יותר חילול השם. וכן, עוד טענתי שיש מקום לדון את הנוצרים בגדר עובדי עבודה זרה, לכן קשה מאוד להקל בקבלת סיוע מ"קרן הידידות".
קבלת סיוע מדיני מממשלת ארה"ב – קבלת מתנה מאומות העולם
רמ"ה ('יד רמ"ה', מסכת בבא בתרא י, ע"ב, אות קלב) כתב שהאיסור הוא דווקא בקבלת צדקה, אין איסור בקבלת מתנה:
והני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו, צא ולמד מדניאל שקבל מנבוכדנצר ומירמיה שקבל מנבוזראדן ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה דינרא קסרינא ביום אידו (ע"ז דף ו' ע"ב) וטעמא דביום אידו הא לאו הכי הוה מקביל ליה ולא הוה שדי ליה בבירא, וכן כמה עובדי. ואם לחשך אדם לומר מפני מה לא קבל אלישע הנביא מיד נעמן, משום דאלישע לקידוש השם הוא דעבד דכתיב (מלכים ב' פ"ה ח') יבא נא אלי וידע כי יש אלהים בישראל ואי הוה שקיל מיניה מידי הוה מיחזי כנוטל שכר על קידוש השם.
יש מקום לדון לגבי סיוע מדיני מארה"ב, שיש בכך אולי גדר של מתנה, אין כאן נתינת צדקה. נוסף על כך, יש מקום להסביר שהממשלה בארה"ב אינה מסייעת רק מטוב לב, אלא יש להם אינטרס בדבר. מדינה דמוקרטית במזרח התיכון שהיא חברה ושותפה לארה"ב, תסייע לה בעניינים רבים. יש כאן אינטרס משותף שמדינת ישראל תהיה מדינה חזקה. נוסף על כך, יש מקום לטעון שיש כאן גם חובה מוסרית של אומות העולם כלפי היהודים על כל מה שנעשה להם בשואה. כל אומות העולם, חייבות רבות לעם היהודי וחייבות לסייע לעם ישראל בהקמת מדינת ישראל.
נראה להביא ראיה לכך מדברי הרב מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל (בשו"ת שלו, חלק ב, סימן מח) שדן בנוגע לשר עיר ששלח למו"ץ כסף לחלקו לעניים מהעיר שלו. וטען הרב מאיר שמחה שיש מקום להתיר כיון שיש לומר שהוא נותן את הצדקה לטובתו, שיש לו ריווח מהדבר.
לאחר זמן מצאתי שכעין הדברים שכתבתי גם כתב הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין שליט"א, רב קהילת האברכים – נתניה ועורך כתב העת "אורייתא"[10]:
לפיכך נראה שניתן גם לקבל תרומות ומענקי תמיכה ממדינה זרה ריבונית משום שכיום מענקי התמיכה נובעים ממניעים פוליטיים אזוריים או גלובאליים, מלובי פעיל ומגורמים אינטרסנטיים, ולא מרצון בלעדי, כנה וטהור לעזור ולסייע לישראל כגורם נצרך. במערכת כזו גם נעדרת ברוב הפעמים ההתבזות המביאה לחילול השם.
ואז הוא המשיך להביא את דברי היד רמ"ה שהזכרתי לעיל, וכתב:
מעתה, פשוט שניתן לקבל מענקי תמיכה וסיוע ממדינות זרות ובעיקר מגרמניה, שמענקיה כרוכים תמיד בתחושת החבות המוסרית לסייע ליישות יהודית פרטית וציבורית, בשל העוול העצום שהסבו לעם היהודי בימי השואה. ברוב הפעמים גם נובעת התמיכה ממניעים פוליטיים ברורים או סמויים. יתרה מזאת, סביר להניח שאין למצוא היום מדינה או מוסד ציבורי גדול המעניק תמיכה למדינה אחרת משיקולים הומאניים גרידא.
מסקנה
לדעתי, יש חומרה רבה שמוסד ציבורי בארץ ישראל מקבל תרומות מגוים. בזמן הזה שיש לנו מדינה עצמאית, כשמקבלים תרומות מאומות העולם, יש בכך בזיון גדול לכבוד עם ישראל, ובוודאי חילול השם. אפילו במקרה שמדובר במוסד שחלקו מקבל תרומות מיהודים, יש לאסור אם רוב הכספים הם מגוים ובעיקר כשהמוסד ניכר כמוסד לא יהודי. התרומות נחשבות בעיקר כתרומות של גוים. אין זה לכבודם של היהודים להיות נזקקים ונצרכים לגוים. שיתוף פעולה בין מדינות שונות מובנת, ולכן יש מקום להתיר לקבל סיוע מדיני מממשלת ארה"ב. אבל, מגופים עצמאיים, נראה שיש לאסור ובוודאי יש להימנע בכל דרך אפשרית. אין להקל ראש בדבר זה, אין לנו לזלזל בכבוד עם ישראל. אבל, יש להעיר שנראה שכל האיסור הוא בעצם קבלת הצדקה. במקרה שכבר קיבלו, דהיינו שהצבא קיבל דברים מ"קרן ידידות", לא נראה שיש איסור לחייל הפשוט לקבל את הדברים. האיסור כבר נעשה ולא יועיל שום דבר באי קבלת הדברים. אבל, ראוי ונכון שתבוא מחאה מהחיילים כלפי הצבא שאינם רוצים לקבל דברים מ"קרן ידידות" ומשום גוף זר שאינו יהודי.
[1] רש"י (שם, ד"ה אוכלי דבר אחר וכו'), התוס' (שם, ד"ה אוכלי וכו'), הרי"ף (שם ה, ע"א), הרא"ש (שם, פרק ג, סימן יב) והרמב"ם (הלכות עדות יא, ה).
[2] עיין במאמרי "טיב הקשר בין עשיו לנצרות ורומא", בספרי "זכור" – מאמרי הלכה והגות בענייני שואה, נמצא בכתובים.
[3] עיין בספרי "גר המתגייר", כרך א, עמ' 644-647.
[4] גם הרמ"ה ('יד רמ"ה', מסכת סנהדרין כו, ע"ב( ור' מנחם המאירי ("חידושי בית הבחירה" שם, ד"ה וכבר הזכרנו במשנה וכו') נקטו גישה זו.
[5] כעין זה גם כתבו בעל ה"חכמת אדם" (כלל קמו, סעיף ב) ובעל "ערוך השלחן" (יורה דעה רנד, א).
[6] "מסירות נפש למען כבוד עם ישראל", מובא בספרי "צבא כהלכה" – מאמרי הלכה והגות בענייני צבא; הדברים מובאים גם בספר "מחניך קדוש", בהוצאת ישיבת כרם ביבנה.
[7] נציין שגם הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (שו"ת "ציץ אליעזר", חלק טו, סימן לג) הבין מדברי הרמב"ם שיש לחלק בין גוי שעובד עבודה זרה, ובין גוי שאינו עובד עבודה זרה. ולדעתו, נוצרי מוגדר כעובד עבודה זרה.
[8] ואכן, מצאתי שהרב עמיהוד יצחק מאיר לוין שליט"א (הוזכר מאמרו להלן, עמ' ריח) כתב כהבנה זו.
[9] הדברים מובאים באתר ויקיפדיה.
[10] הדברים מובאים בכתב עת "אוריתא", כרך כב, עמ' ריט-רכ, כרך זה עוסק במאמרים שדנים בנושאים שקשורים לעניינים שאירעו לאחר השואה. במאמרו הוא דן בנוגע לקבלת תרומות ממוסדות ממשלתיים בגרמניה.
להורדת המאמר לחצו כאן