לפי הרמב"ם[1] יש מספר תנאים כדי להיות גר תושב:
- לקבל את המצוות משום שהקב"ה ציוה על ידי משה רבינו.
- לקבל את המצוות בפני שלשה חברים. בפני שלשה יהודים – בפני בית דין[2].
- מקבלים גרי תושב רק בזמן שהיובל נוהג[3].
הראב"ד[4] השיג על הרמב"ם וכתב:
אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ.
אך, ר' יוסף קארו זצ"ל[5] כתב שאין צורך לומר שיש כאן מחלוקת. ואפשר לומר שגם הרמב"ם יודה במקרה שאם קיבל מעצמו ז' מצוות בני נח, יכול לשבת בארץ ישראל. ולא בא אלא לומר שבזמן שהיובל אינו נוהג, בית דין אינו מקבל אותו.
נראה לי, שמדברי ר' וידל די טולושא זצ"ל[6] משמע שהבין שלדעת הרמב"ם בזמן הזה שהיובל אינו נוהג, אי אפשר להושיב בארץ ישראל מאומות העולם. דהיינו, אפילו שקיבלו על עצמם ז' מצוות בני נח.
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל[7] האריך להוכיח, שיש דרגה ממוצעת בין גר-תושב לבין עכו"ם. כלומר, עכו"ם לא יכול לדור בארץ. מאידך, אחד ששומר ז' מצוות בני נח בזמן שהיובל אינו נוהג, לא בגדר גר תושב, אבל הוא יכול לדור בארץ ישראל.
נציין גם לדברי הרמב"ם, במקום נוסף[8], שגם שם דן בהלכות גר תושב, והגדיר מיהו הגר תושב וגם מתי מקבלים גרי תושב:
אי זה הוא גר תושב זה עכו"ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו"ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל כמו שביארנו בהלכות עכו"ם: ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו.
לפי הרמב"ם עיקר גדרו של "גר תושב" הוא, שמותר לו לשבת בארץ ישראל. דהיינו, מותר לו לדור עמנו. "גר צדק" הוא הבא לגור עמנו מבחינה דתית. שמותר לו להתחבר עמנו ולשאת את בנותינו. ל"גר תושב" אסור לשאת את בנותינו, אך מותר לו לשבת בארצנו הקדושה. וכדי לשבת בה עליו למלא את חובות ז' מצוות בני נח. אי אפשר לשבת בארץ ישראל בלי שמירת ז' מצוות בני נח. אלו מצוות בסיסיות שיש הכרח לקיימן כדי לגור בארץ הקודש, מקום השראת השכינה. משמעות לשונו של הרמב"ם היא, שבזמן הזה אי אפשר לקיים ולהושיב בארץ ישראל אחד מאומות העולם אפילו שקיבל עליו ז' מצוות בני נח. מדבריו מבואר שגם לעניין ישיבת הארץ הדבר תלוי ביובל. וכיום שלא נוהג היובל לא מקבלים גרי תושב גם לעניין ישיבה בארץ. וכך דייק מדבריו בעל ה"מנחת חינוך"[9].
נציין שבעל ה"מנחת חינוך"[10] הבין שהראב"ד חלק על הרמב"ם רק בנוגע לישיבה בארץ. אבל, לעניין להחיותו צריך לקבל בבית דין.
[1] הלכות מלכים ח, י; הלכות עבודה זרה י, ו.
[2] ר' יוסף קארו זצ"ל (בפירושו "כסף משנה", הלכות מלכים ח, י) ביאר שהמקור לדברי הרמב"ם שצריך לקבל את ז' המצוות בני נח בפני ג' חברים הוא מדברי ר' מאיר בברייתא במסכת עבודה זרה (סד, ע"ב). ששם נאמר שר' מאיר סבר שגר תושב הוא נכרי שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודה זרה. והרמב"ם הבין שגם חכמים מודים לר' מאיר בנקודה זו, הם חלקו רק בנוגע לענייני הקבלה. מה צריך לקבל.
גם הרמב"ן (בחידושיו למסכת מכות ט, ע"א), הריטב"א (בחידושיו שם, ד"ה אלמא וכו') והר"ן (בחידושיו על הרי"ף, מסכת עבודה זרה א, ע"ב-מדפי הרי"ף, ד"ה כל שקיבל וכו') כתבו שמוכרחת הקבלה כדי להיחשב גר תושב. הרמב"ן והריטב"א כתבו שהצורך בקבלה הוא כדי להיחשב בגדר מצווה ועושה. כיון שמבואר בגמרא במסכת בבא קמא (לח, ע"א) ומסכת עבודה זרה (ב, ע"ב-ג, ע"א) שהקב"ה עמד והתירן שיהיו בגדר אינו מצווה ועושה בקיום ז' מצוות בני נח. הר"ן הסביר שכיון שאינם נזהרים באיסור עבודה זרה, לכן יש צורך בקבלה. דהיינו, הוא לצורך חיזוק התחייבותו. נציין לדברי הרב יוסף ענגיל זצ"ל (בספרו 'גליוני הש"ס', מסכת עבודה זרה סד, ע"ב) שנקט שגם בגר תושב, יש מעין גיור – כניסה תחת כנפי השכינה: "ודע דבגמ' סנהדרין שם מוכח דגירות של גר תושב הוא, שמקבל עליו מצות גר תושב בתורת ישראליות, ונעשה ישראלי למצוות אלו, דאילו היה בן נח עדיין ומקיימם בתורת בני נח אם כן לא יפול על זה לשון הכנסת תחת כנפי השכינה (בגמ' סנהדרין צו, ב), דמשמע התם, ואף מבני בניו של נבוכדנצר ביקש הקב"ה להכניסן תחת כנפי השכינה וכו', משמע דנעמן דהוא מהנחשבין שם תחילה… היה נחשב נכנס תחת כנפי השכינה במה שהוא גר תושב". יש לציין למאמרו של הרב יהודה גרשוני זצ"ל (כתב עת "תחומין", כרך ב, "המיעוטים וזכויותיהם במדינת ישראל לאור ההלכה") שדן במקורות אלו ובגדר גר תושב.
[3] המקור לדינו של הרמב"ם שלא מקבלים גרים תושבים בזמן שהיובל אינו נוהג הוא על פי הגמרא במסכת ערכין (כט, ע"א).
[4] הלכות עבודה זרה י, ו.
[5] בפירושו "כסף משנה" שם.
[6] בפירושו ה"מגיד משנה", הלכות איסורי ביאה יד, ח.
[7] הערות על שו"ת "משפט כהן", עמ' שסג-שסד.
[8] הלכות איסורי ביאה יד, ז-ח.
[9] מצות צד, אות ב.
[10] סוף מצוה צג; מצוה צד, אות ב.