מבוא
במאמר להלן ארצה לבחון את האפשרויות לקבוע יום תענית לזכר הרוגי השואה. הארכתי באריכות מרובה בדין קביעת יום טוב ביום העצמאות[1], וכבר הרחבתי את הדיבור שאין איסור של בל תוסיף בקביעת יום טוב. הדברים האמורים שם שייכים גם כאן[2]. אולם, נתבונן אם יש טעמים אחרים לאסור קביעת יום תענית לזכר הרוגי השואה. כמו כן, יש לבחון את היום הנכון לקביעת יום התענית.
רקע היסטורי
לפני שאתחיל בעיון המקורות לקביעת יום תענית לזכר נרצחי השואה, ארצה להביא סקירה היסטורית לגבי קביעת י' בטבת וכ"ז בניסן כימי זכרון לנרצחי השואה. הרב ישעיהו א'. שטיינברגר שליט"א כתב סקירה היסטורית החשובה בעניין זה[3]:
למרות האמור, לא זו בלבד שרוב הממסד הרבני והדתי לא התעלם מסוגיית ההנצחה, אלא שיום השואה הראשון והמקורי נקבע דווקא על ידי הרבנות הראשית. אפילו חלק מרבני אגודת ישראל נטלו בכך חלק! היה זה הרבה לפני "יום השואה והגבורה" שחוקקה הכנסת בתשי"ט וקבעתו לכ"ז בניסן. היום מעטים מאד יודעים זאת, אבל יום השואה הראשון נקבע כבר עשר שנים מוקדם יותר לעשרה בטבת. הייתה זו תקנת הרבנית הראשית לישראל משנת תש"ט בהשראת הרב הרצוג זצ"ל בתגובה לפניות רבות מהשטח בארץ ובחו"ל…
ההנצחה הראשונה של השואה התקיימה באסרו חג הפסח[4] בקבר רחל כבר בשנת תש"ו. השתתפו בה לא רק הרבנים הראשיים אלא גם הרב סנקביץ והרב זלמן סורוצקין זצ"ל מחשובי רבני אגודת ישראל… רק עם שוך הקרבות בשנת תש"ט, לאחר הצעות מגורמים שונים, ביניהם מכתבים מרבנים חשובים מהארץ ומחו"ל, התקבלה הצעת ראש ה"סינגוג קאונסיל אוף אמריקה" לקבוע את י' בטבת ליום השואה, לא ליום הקדיש הכללי אלא ליום השואה!
לימים, כיון שהממסד הציוני החילוני לא ראה בעין יפה את "ניכוס" יום השואה על ידי הרבנות, וגם הרבנות עצמה, למרבה הצער, לא הצליחה להחדיר לתודעה הקולקטיבית את התאריך שהם קבעו, באה לעולם יוזמת חקיקה של הכנסת שקבעה את כ"ז בניסן ל"יום השואה והגבורה". הרבנים נסוגו מתקנתם את י' בטבת ל"יום השואה", והמירו אותו בקביעת התענית הזו ל"יום הקדיש הכללי לנספים שתאריך מותם לא נודע". ואף זאת ללא חקיקה לאומית, אלא כתקנה שמתחילה לא השפיעה אלא על נאמני הרבנות הראשית, בימינו, כשהתמעטו השרידים שרצו לומר קדיש על יקיריהם, וכתוצאה משחיקת מעמד הרבנות הראשית בכלל, נשכחה כמעט לחלוטין תקנה זו.
גזירות ק"ט
מהרי"ל (מנהגים, הלכות תענית, אות יא) דן בנוגע לקביעת יום תענית בשביל גזירות ק"ט:
במגנצא מתענין גזירת ק"ט לפרט בכל שנה בח' אלול, ופעם אחת חל בע"ש והיו מתענין ואומרים סליחות בבוקר, ובערב במנחה מזכירין נשמות הקדושים – ההרוגים – אחר שקראו ויחל והפטירו דרשו – מי שברך לקהל – אב הרחמים. והורה מהר"י סג"ל שלא היו צריכין להשלים התענית ויאכלו אחר סיום תפילת ערבית מבעוד יום – בצאתם מבית הכנסת.
מדבריו יש ללמוד שאפשר לקבוע יום תענית לזכר אסון כבד שפקד את האומה. בוודאי גזירות ק"ט אינן משתוות לאסון שפקד עם ישראל בזמן השואה, ולכן נראה שיש לקבוע יום תענית לזכר הרוגי השואה.
יום כ' בסיון
יום כ' בסיון נקבע כיום תענית לזכרון מספר אירועים. הראשון שקבע יום זה כיום תענית הוא ר' יעקב מאורליינש, מגדולי בעלי התוספות. לאחר פרעות הצלבנים במסע הצלב השני, בשנת תתקל"א (1171 למנין הנהוג אצלם), ובעיקר לאחר עלילת הדם בבלואה שבצרפת שבעקבותיה נרצחו בכ' בסיון שלושים ושנים יהודים, קבע ר' יעקב שיש לציין את היום הזה כיום תענית לזכר יהודי העיר. יום זה נקבע גם כיום תענית על ההרוגים במסע הצלב הראשון, גזירות תתנ"ו. לאחר זמן בגזירות ת"ח ות"ט [מדובר באלף החמישי], נקבע יום זה כיום זכרון להרוגי ת"ח ות"ט. וכך הדברים מובאים בספר "יון מצולה" לר' נתן הנובע, שבו תיאר את הפרעות של ת"ח ות"ט:
קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם, להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים בחדש סיון בכל שנה ושנה, ביום ההוא אשר התחילה הצרה בק"ק נמירוב הגדולה, והיום ההוא נכפלה בו הצרה, שכן מלפנים היתה בו גם כן גזרה רעה בשנת תתקל"א לפרט. וזכר מבן שמונה עשרה ומעלה, ונקבה מבת חמש עשרה ומעלה, מחויבים להתענות ולהשלים כמו בתענית ציבור. ומחויבים לקרוא "ויחל" שחרית ומנחה, כמו בתענית ציבור[5].
נביא את הדברים כפי שמובאים ב"מגן אברהם" (אורח חיים תקפ, ט):
כתב התניא ביום הששי פ' חקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החדש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה "זאת חקת התורה" מתרגמינן "דא גזירת אורייתא". וגם בשנת ת"ח נחרבו שני קהילות גדולות באותו היום כמו שכתוב בסליחות שחבר בעל השפתי כהן: גם נוהגין להתענות עשריפ בסיון בכל מלכות פולין נהרא נהרא ופשטיה רפא שבריה כי מטה:
ב"שערי תשובה" (אורח חיים תקפ, ט) מבואר הטעם שלגזירות ת"ח ות"ט קבעו את יום כ' בסיון, על אף שהפרעות נמשכו במשך שנתיים, מה המיוחד ביום זה:
גם כן ומה שקבעוהו בכ' סיון אף על פי שהיה עת צרה תכופה שני שנים וגם אחר כן לפי שבשנים קדמונים שנת תקל"א היה גם כן עת צרה ליעקב ביום זה כמו שכתוב בסליחות גם בסוף שבט יהודה בתוך הצעתי רוע הגזירה שהיתה אז אשר כ' זכרון בספר הגאון בעל ש"ך ז"ל ושם כתב שבחרו ביום זה שאינו חל בשבת ע"ש:
היה נראה שאפשר ללמוד מתקנה זו גם לענייננו. הרי מדובר כאן על קביעת תענית לזכר הרוגי מסעות הצלב וגם גזירות ת"ח ות"ט, בוודאי הרוגי השואה רבים על כל ההרוגים האלו. אולם, יש להעיר נקודה מעניינת, שגם אלו שתיקנו גזירות ת"ח ות"ט לא בחרו יום מיוחד לקביעת התענית, אלא תיקנו את התענית על יום קודם שהיה כבר קבוע לתענית. אולי יש לנו ללמוד מכך, שאין זה נכון להוסיף ימי תענית. יכול להיות שאין איסור בדבר, אולם על אף זאת, עדיף שלא להוסיף ימי תעניות. אלא, אולי אפשר לחלק ולומר שדווקא אין להוסיף ימי תעניות, כיון שהציבור חלש וקשה לו לצום כל כך הרבה ימים. אך, אין שום מניעה להוסיף ימי זכרון.
חילוק בין גזירה כללית לגזירה על מדינה מסויימת
ר' משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ד, סימן נז) נשאל בשאלה האם אפשר לקבוע יום תענית לזכר הרוגי השואה? תשובתו היתה שלילית, וזו לאור דברי הקינות בתשעה באב ששם מבואר שאין לקבוע עוד יום לתענית ולבכי. וזו הסיבה שלא קבעו תענית לאלו שנהרגו במסעות הצלב. כתוב בקינה "מי יתן ראשי מים" בקשר עם מסעות הצלב, "שימו נא על לבבכם מספד מר לקושרה, כי שקולה הריגתם להתאבל ולהתעפרה, כשריפת בית אלוקינו האולם והבירה, וכי אין להוסיף מועד שבר ותבערה, ואין להקדים זולתי לאחרה, תחת כן היום לויתי אעוררה וכו' ".
הסיבה שקבעו יום תענית בכ' בסיון על פרעות ת"ח ות"ט היא משום שפרעות ת"ח ות"ט לא היו גזירות כלליות על כלל האומה, ועל כך אפשר לקבוע תענית. גזירות שפקדו כלל האומה נכללות בגזירות הגלות והחורבן ולכן נכללות בתענית ט' באב. כל גזירה שפקדה כלל האומה נכללת בגזירת הגלות וחורבן ונכללת בתענית ט' באב:
ובדבר הגזירות שבעוה"ר נהרגו ערך עשרה פעמים ששים ריבוא ע"י הרשעים היטלער וחבריו ימ"ש, שמהראוי הרי היה צורך איזה יום קבוע לתענית ולתפילה שתמה מע"כ על שעדיין לא נעשה כלום. הנה בקינות שכל ישראל אומרים בתשעה באב, מפורש שמה שלא תיקנו יום מיוחד לתענית ולבכיה על גזירות מסעות הצלב, שהיו הגזירות בכל מדינות יוראפ שגרו שם רוב היהודים, ונחרבו כמה עיירות וכרכים, ונקרא על שם שנת תתנ"ו, וגם בא"י הרגו שם הרבה יהודים, משום דאין לקבוע עוד יום לתענית ולבכי, שלכן צריך להזכירם בקינות דאומרים בתשעה באב על חורבן המקדש. ומאותו טעם עצמו אין לקבוע יום אחד מיוחד גם לגזירות שהיו בזמננו, והוא בכלל כל הגזירות שהיו במשך כל הגלות הארוך הזה. ולא דמי לגזירות דשנת ה' אלפים ת"ח ות"ט ע"י חמעלניצקי ראש הקאזאקן, שנהרגו באוקריינא וחלק מפולין, שקבעו שם יום תענית ואמירת סליחות לעשרים בסיון. משום שלא היתה זו גזרה כללית כגזירת הגלות והחורבן, אלא היו רק בחלק מדינה אחת, שהיתה גזירה נוספת על אותן המקומות. וגם גזירה זו דשנת ת"ח ות"ט לא היתה ע"י המלכויות וממילא לא נמשכה מעצם הגלות והחורבן, אלא היתה ע"י המורדים בהמלכות, שלא שייך זה כל כך למה שהיה זה בגלות, מאחר שגם המלכות דאוה"ע הא הגינה על ישראל במה שהיה אפשר בידן. והשייכות להגלות היה רק משום דמאותן החטאים שנתחייבנו גלות נענשנו גם בזה. שלכן היה שייך לתקן תענית ואמירת סליחות – ולאותן המקומות לבד. אבל גזירות דהיטלער דהיו על כלל ישראל, דהא היה הולך וכובש מקומות דעיקר ישוב ישראל, ובכל מקום שבא הרג את כל ישראל שהיו שם, והיה בדעתו לכבוש את כל העולם, ולא יכלו לעמוד נגדו עד שריחם השי"ת, הוא גזירת כל ישראל ושייך להחורבן שנמצאנו בגלות, שאין קובעין עוד יום תענית ובכיה כדאיתא בקינות.
יש לציין שגם הגרי"ז[6] למד מקינה זו שיש לאסור קביעת יום תענית לזכר הרוגי השואה.
עלינו לדון מה האיסור בדבר? אכן, מבואר בקינות שלא לקבוע יום תענית ובכי על גזירה שפקדה כלל האומה, אבל מדוע כך נאמר בקינות? מנין הגיעה הלכה זו?
אולי אפשר לבאר את הדברים בשלשה אופנים:
- אכן, לא מדובר כאן על איסור. אלא, מדובר שלא צריך לקבוע תענית, אין צורך בזה כיון שנכללת בתענית ט' באב.
- יש איסור, כיון שאין לזה שם תענית. אי אפשר לקבוע יום תענית לזכר הרוגי השואה כיון שזה כבר נכלל בתענית על ט' באב. זה נחשב כמו שקובעים שתי תעניות על אותו עניין, אפשר לקבוע תענית אחת על עניין אחד.
- כוונת הרב פיינשטיין שבקביעת יום תענית לזכר הרוגי השואה יש כפירה במשמעות הגלות. האסון שפקד עלינו הוא תוצאה מהגלות, ולכן קשור לתענית ט' באב. כשקובעים יום תענית לזכר הרוגי השואה מבטאים שאסון השואה לא בא כתוצאה מהגלות, והוא אסון פרטי.
נראה לי, שאפשר להשיב על טענות אלו, כיון שאפשר לומר שאכן אסון השואה בא כתוצאה מהגלות, אבל בגלל חומרתו הוא עומד בפני עצמו. ויש חשיבות מרובה לזכור את אסון השואה כיון שיש ללמוד מהמעשה לעתיד. אי קביעת יום תענית הוא מתכון לשכחת האסון, ובכך יכולת לגרום לאסון נוסף. עלינו ללמוד מההיסטוריה כמו שנאמר (דברים לב, ז) "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". חשיבות לימוד ההיסטוריה היא כדי שלא נבוא בעתיד לאסון כזה, ונעשה חשבון לתקן את מעשינו. לכן, יש חשיבות מרובה לקבוע זכר להרוגי השואה.
בסופו של דבר לא ברור לי אם יש כאן איסור גמור, ואם יש איסור לא ברור מנין נלמד האיסור? יש להוסיף שהרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל (שו"ת "היכל יצחק", אורח חיים, סימן סא) השיב על הטענה שאין לקבוע תענית מחמת הקינה שהוזכרה לעיל וכתב:
לדעתי אין הפירוש כך, לפני זה מדבר המקונן על שריפת התורה והרג לומדיה דווקא ביום השבועות ביום שניתנה בו תורה, והוא אומר, הואיל ואין להוסיף מועד שבר ותבערה, כלומר אין להוסיף למועד חג השבועות הספד ובכי על השבר והתבערה, ולהקדים, היינו לקבוע יום לפני יו"ט, אלא לאחרה, כי באלו מאחרין ולא מקדימין, על כן קבענו היום. כלומר ד' /כ'/ בסיון וכו', ובאמת הלא ידענו שקבעו יום לצום ולקונן בכ' סיון, שחזרו וקבעוהו בגזירת ת"ח – ת"ט.
איסור בל תוסיף
כבר הזכרתי לעיל שנראה לי שאין איסור בל תוסיף בקביעת יום תענית, וכבר דנתי על כך באריכות בנוגע לקביעת יום טוב. אציין שהרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל (שו"ת "היכל יצחק", אורח חיים, סימן סא) האריך בנקודה זו, והסביר בטוב טעם ודעת שאין איסור בל תוסיף בקביעת יום תענית. יסוד הדיון סובב מסביב דברי הרמב"ן שהזכרתי באותו מאמר, שמדבריו יש ללמוד שיש איסור להוסיף יום טוב. הוא נתן מספר נימוקים מדוע אפשר לקבוע יום תענית לזכר הרוגי השואה:
- הרי מצינו שהנביאים קבעו תעניות: צום גדליה, צום י' בטבת, צום י"ז בתמוז וצום ט' באב. ואם תאמר הרי מדובר על נביאים, אז יש לומר שהרי אין נביא יכול לחדש דבר. אם אסור לקבוע יום תענית, בוודאי לנביא אסור לקבוע יום תענית.
- לכן, יש לומר שהסיבה שמותר לנביאים לקבוע תענית היא מחמת שהם לא קבעו את התעניות לעולם. שהרי כשיבוא משיח צדקנו לא יהיו תעניות. האיסור של בל תוסיף שייך רק כשקובעים את המצוה לעולמי עד. לכן, גם במקרה הנידון הרי לא קובעים את התענית לעולמי עד, אלא עד ביאת משיח צדקנו.
- עוד אפשר לומר שהטעם שלא היה איסור בקביעת ד' תעניות הוא מחמת שהיא נכללת במצות התשובה. שהרי חלק ממצות תשובה הוא להתענות ולהצטער על הצרות שפקדו אותן מחמת העברות שלנו. הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א, הלכה א-ג) פסק: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו: ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב 'עונותיכם הטו וגו' ', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם: אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי". גם כאן התענית היא חלק ממצות התשובה לשוב על חטאינו ולחשוב מה יש לנו לתקן. לעשות חשבון נפש מה חטאינו שהביא עלינו האסון הנורא הזה. יש להוסיף שיכול להיות שיותר נכון להביא את דברי הרמב"ם (הלכות תעניות ה, א): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' ". דברי הרמב"ם שהוזכרו בתחילה מדברים על תענית שהיא באה כדי למנוע צרה. דהיינו, מתקרבת צרה ומתענים כדי למנוע את הצרה. התענית באה לעורר אותנו לתשובה ולתפילה כמניעת הצרה. אבל, לגבי אסון השואה לא מדובר על תענית למניעת הצרה, אלא לזכר אסון שקרה. לשם כך יש ללמוד מדברי הרמב"ם בפרק ה', ששם מדבר על קביעת תענית על צרות שאירעו. וגם שם מבואר שטעם התענית הוא כדי לעורר אותנו לתשובה. כלומר, כיון שבאה עלינו צרה, עלינו להבין שאין הדברים מקרה ויש כאן קריאה של הקב"ה לתקן את מעשינו. אסור שהאסון והצרה יבואו עלינו בלי מענה של תיקון.
- הרי כבר מצינו מעשה רב שקבעו תענית בכ' בסיון על הגזירות שאירעו בפרעות ת"ח ות"ט. ובעצם כבר נקבע תענית בימי מסעות הצלב ליום כ' בסיון, אלא שנשתכח וחזר ונוסד לזכר פרעות ת"ח ות"ט. אולם, נציין שהרב הרצוג העלה את האפשרות לטעון שיש לחלק בין כ' בסיון ובין קביעת יום תענית לזכר הרוגי השואה, כיון שקביעת התענית ביום כ' בסיון לא היתה לכלל עם ישראל. אולי איסור בל תוסיף הוא רק בקביעת יום תענית לכלל עם ישראל. אבל, הוא ציין שמדברי הרמב"ן לא משמע כהבנה זו. גם בעל שו"ת "משכנות יעקב" לא סבר כהבנה זו. שהרי הוא הקשה איך ר' גרשום תיקן את החרם שלא לישא נשים, מדוע שלא יהיה בכך איסור בל תוסיף? והרי שם היה מדובר על חרם לא על כלל ישראל, ובכל זאת, הבין שיש בכך איסור בל תוסיף.
לא ראוי שנחדש תעניות חדשות
ה"חזון איש" ("אגרות חזון איש", סימן צז) התנגד לקביעת יום תענית לזכר הרוגי השואה וכתב כך:
עניני ההלכה קבועים הם על פי תוה"ק, ואף נביא אינו רשאי לחדש דבר, וכשם שהגרעון הוא בכלל נליזה מהתורה, כך ההוספה על מצות התורה היא נליזה מהתורה, ולכן ההצעה לקבוע ולקיים ולגזור (יום תענית ביום השואה) היא כהקלת ראש ח"ו ביסודות ההלכה, וראוי להסירה מעל הפרק בטרם הועלתה וכו'. ואיך נעיז פנינו בדור זה שטובה לו השתיקה להרהר כזאת לקבוע דבר לדורות, והרי הצעה כזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל שפלותינו וחטאתינו בזמן שאנו מלוכלכים בעונותינו ופשעינו, ודלים ורקים מן התורה והמצות, ואל נא נעבור לגדולות ונפלאות ממנו.
כמובן, שטענה זו עומדת גם כנגד קביעת יום שמחה לרגל הקמת המדינה והנצחון במלחמת ששת הימים. לכן, יש לומר שכמו ששם קבענו ימים טובים ולא הסכמנו עם דברי ה"חזון איש", שהרי לבסוף לא מבואר שיש איסור בדבר ואין ראיה שלא לעשות כן, ודווקא יש ראיות רבות וסברות גדולות שראוי לקבוע יום טוב, אז כך גם הדין בנוגע לקביעת יום תענית לזכר הרוגי השואה.
"שתוק", כך עלה במחשבה לפני
מעניינים, דברי האדמו"ר מסלונים, בעל "נתיבות שלום", הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, הוא ראה בעניין זה שלא קבעו יום זכרון להרוגי השואה כאות מהשמים שכאן באמת לא צריך יום זכרון, כיון שהעבודה שלנו ביום זה הוא להיות בגדר "שתוק", כך עלה במחשבה לפני. דהיינו, לא לעלות שאלות מדוע השואה קרתה. הוא הבחין בין חורבן הבית שאירע מפני חטאים מסויימים, ובין אסון השואה שלמעלה מכל מושג אנושי[7]:
ובכלל הענין של "שתוק" קיים בנו דבר נוסף, שבעוד שאחרי חורבן בית המקדש קבעו החכמים והנשיאים שהיו באותו הזמן את תשעה באב ליום אבל על חורבן הבית, ונשאר בישראל יום אבל לדורות עם הלכות שונות שאסור להסיח בו דעת מהחורבן, אך לגבי החורבן הגדול של השואה לא נשאר לדאבוננו ולצערנו שום יום זכרון. אלא כך הנהיגה ההשגחה העליונה שלא היה בכלל מי שיוכל לקבוע יום אבל. וזה עצמו מהווה אות וסימן שכך הוא רצון העליון שיהיה בבחינת "שתוק", ולא יהיה על זה אפילו יום אבל. כי לחורבן הבית שהיה בגלל חטאים מסוימים [כמובא ביומא ט, ע"ב] מתאים לזה יום אבל, אבל כאן שהיה זה גדר דין מלמעלה, למעלה מכל מושג אנושי, הרי המצוה היא "שתוק", רק תאמין באמונה שלימה שהכל מהשי"ת מקור הרחמים לתכלית רצונו בבריאה.
נראה לי, שיש מקום להשיג על הבנה זו, ובוודאי אין כאן יסוד הלכתי לאסור יום זכרון ואבל להרוגי השואה. הוזכרו לעיל דברי הרמב"ם בחשיבות קביעת התענית להבין שהדברים לא נעשו במקרה. במאמרים בהמשך דנתי על החשיבות של הזכרון, לקחת מהשואה לקחים ומסרים מסויימים. לכן, יש חשיבות לקבוע יום זכרון ואבל להרוגי השואה.
סיבות להתעלמות מקביעת יום זכרון לנרצחי השואה
הרב ישעיהו א. שטיינברג שליט"א (ראש כולל "זיו התורה", ורב שכונות רמות שרת, דינה והולילנד ירושלים) הביא מספר סיבות לכך שהרבנים [לפחות בציבור החרדי] התעלמו מקביעת יום זכרון להרוגי השואה[8]:
- פחדו מהתבוננות בהיסטוריה בסבל שעבר לעם ישראל, שיביא לידי כפירה. ההתבוננות בהיסטוריה יכולה להביא לידי יראת שמים, אך גם יכולה להביא לידי כפירה. אדם יתבונן ויראה את הצרות שעברו על עם ישראל וישאל את עצמו, איך יכול להיות שאנחנו עם הנבחר וכל כך הרבה צרות עברו עלינו. הרי הנצרות בכך הוכיחה שהקב"ה עזב את עם ישראל.
- רצון למנוע "מלחמת אחים". בתקופת השואה ומיד לאחריה, היה ויכוח גדול בציבור מי הוא האשם בשואה. רבים מהציבור הלא דתי האשים את הרבנים והציבור החרדי. כנגד הם טענו שהשואה באה בגלל הציונות. גם בציבור הדתי היו ויכוחים בכך בין הציבור הציוני דתי לציבור החרדי. קביעת יום זכרון לנרצחי השואה ודיון מסביב לשואה היה יכול להביא למתח רב בין הקבוצות השונות.
- "היו שחששו במיוחד ממתן גושפנקא דתית לטקסים ומנהגים חדשים בשלב רגיש זה של חיי האומה. מדובר היה ברבבות רבות של 'עקורים', פיזית ומנטלית, שהיו נכונים לאמץ שינויים מפליגים בצביון היהדות עקב המשבר שחוו בעקבות השכול הנורא… בחלל אווירה זו של המדינה בדרך הסתובבו רעיונות שונים, החל מתוכנית להקמת הסנהדרין ועד למשיחיות גלויה ומיליטנטית. חלק ניכר מתוכניות אלו היו מופרכות והזויות, אך בנסיבות השעה נפלו על אוזניים כרויות לרווחה. גדולי התורה ניסו לאזן ולעצור רוחות אלו שהיו עלולות לצאת מכלל שליטה של נורמות ההלכה והשכל הישר".
- ימי הזכרון שנקבעו בעבר נקבעו על ידי תלמידי חכמים יראי שמים. אבל, כאן מדובר על יוזמות של אנשים שאינם יראי שמים.
עלי להעיר שכל הטענות האלו הן קשות בעיניי, ונראה לי, שבוודאי כיום הן אינן שייכות. ראשית הטענה של פחד מהתבוננות בהיסטוריה, נראה לי, שדווקא ההתבונות על השואה והקמת מדינת ישראל מביאה לידי הכרה בניסי הקב"ה ובהשגחת ה' המיוחדת על עם ישראל. שינוי כה אדיר בזמן קצר, מראה את השגחת ה' המיוחדת על עם ישראל. לגבי הטענה השניה, אולי הדברים היו שייכים באותה תקופה. אולם, כעת הם אינם שייכים. לגבי הטענה השלישית, הדברים אינם ברורים לי לגמרי, ולא מובן לי העניין שיבואו לידי טקסים לא נכונים ולא ראויים. הרבנים יכולים לקבוע את הגדרים. אם אלו שאינם שומרי תורה ומצוות יקבעו דרכים אחרות, אין זה באחריותנו, ואנחנו לא נלך לפי הטקסים שלהם. לא מובן מה הועילו חכמים, הרי בסופו של דבר הציבור שאינו שומר תורה ומצוות תיקן יום לזכרון השואה וקבע טקסים. היה יותר נכון שהרבנים יקבעו יום אחר, ובכך ישמרו על הדרך הראויה לזכרון הנרצחים. גם הטענה האחרונה יש בה קושי, כיון שגם כאן היתה אפשרות לקבוע יום זכרון על ידי הרבנים וכפי שאכן נקבעה בתחילה על ידי הרבנות הראשית לישראל. לדעתי, יום י' בטבת לא נתפס כיום זכרון לנרצחי השואה כיון שגם הציבור הדתי לא תפס אותו בתחילה. ולאחר שכבר נקבע בכנסת יום אחר, גם רבים מהציבור הדתי נמשכו אחר יום זה. נוסף על כך, כיון שהוא נקבע ביחד עם תענית אחרת לא ניתן לו התייחסות מספיקה.
יום זכרון לא רק לכבוד הנרצחים, אלא שלא ישכח מדור הבא
הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (שו"ת "שרידי אש", חלק ב, סימן ל) תמך בקביעת יום אבל וזכרון לזכר הרוגי השואה:
לדעתי ראוי לקבוע יום אבל וזכרון מיוחד לזכר רבני וקדושי ישראל שנהרגו ושנטבחו ושנשרפו על קידוש השם, ולהזכיר ביום זה את נשמותיהם של קדושים אלה. צריכים אנחנו לעשות כן לא משום כבודם של הקדושים בלבד, אלא גם בשביל הדורות הבאים שלא ישכחו מה אבד לעמנו בזמן שחושך הרשעות הרצחנית כסה את ארצות אירופה. ולמטיפי הסליחה והאחדות אני אומר: מוטב לכם להטיף לרשעים הארורים שיעשו מה שעשה קלצטונירי של ר"ח בן תרדיון: אף הוא קפץ ונפל לתוך האור [ע"ז י"ח, א].
אולם אין מדבריו ראיה שאפשר לקבוע יום תענית. הוא דיבר דווקא על יום זכרון. וכבר חילקו בין יום תענית ליום זכרון הוזכר במאמר בכתב עת "המאור" בשנת תשמ"א. במאמר שם נאמר שה"חזון איש" התנגד דווקא לקביעת יום תענית, אך אין התנגדות ואין איסור לקבוע יום זכרון לזכר הרוגי השואה.
כתיבת קינות לזכר הרוגי השואה
הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר מצאנז, בעל שו"ת "דברי יציב" (ליקוטים והשמטות, סימן מח), דן האם יש לקבוע קינות לרגל זכר הרוגי שואה ולאמרם בט' באב. הוא כתב שהיה מהראוי לקבוע קינות, אולם צריך להיות בדרגה גבוהה כדי להיות ראוי לקבוע קינות. הקינה צריכה לפעול בתוך תוכו של האדם, ורק הראשונים זכו למעלה זו לדעת איך לכתוב קינות שיפעלו בתוך תוכיות נפשו של האדם:
הנה הענין שמעכת"ה העלה במכתבו ע"ד הוספת קינות בת"ב לזכר הפורענויות הנוראות בדורנו זה באירופה ועל מליוני ההרוגים הי"ד, ענין זה בודאי דבר גדול הוא אשר ראוי לעיין ולדון בו בכובד ראש ובנחיצות הראויה, אמנם הן בעון לב יודע מרת נפשו ומי כמוני יודע שלא זכיתי לכך שיהיו דברינו נשמעים ובפרט בדבר נשגב כזה הנוגע לכל היהדות בעולם כולו, ויה"ר מלפני אבינו שבשמים שיאיר עינינו בתוה"ק שנזכה למעלות כגון דא. אך מ"ש מעכת"ה שליט"א בדבר הוספת קינת השואה שכתב וכו'. הנה הגם שהסופר הנ"ל מוכשר ומפורסם מאד בכתיבתו וביר"ש, אבל עלינו להתבונן כמ"ש [דברים ל"ב ז'] זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור, אשר מאז ומעולם בכל ימי גלויותינו אשר התהלכנו מגוי אל גוי וגו' נתקנו הקינות על ידי גדולי ישראל האמיתיים שבכל דור ודור, וכגון רבי אלעזר הקליר ורבי יהודה הלוי ועוד שקוננו על חורבן עיר הקודש והמקדש, ואחריהם רבינו גרשום מאור הגולה ורבינו שמעון הגדול ועוד שהתקינו על מסעי הנוצרים ימ"ש בגזירות תתנ"ו, ובדורות שאחריהם בגזירות ת"ח ות"ט היו המקוננים הש"ך והתוי"ט, וכן היה בכל תולדות עמנו בצרותיו, והם שידעו לקונן ולקבוע הדבר לדורות משום שברום מעלת קדושתם ויראתם הקודמת לחכמתם ידעו לפעול בהקינות בתוך תוכיות הנפש הישראלית, דאין מגמת הקינות רק לעורר רגשי הבכי והצער הגשמיים בלבד, והענין הוא רוחני גבוה מעל גבוה וד"ל, ולזו המדריגה זכו הראשונים כמלאכים זי"ע, ועל כן לא אדע מה לדון בזה.
כעין גישה זו נקט הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל, גאב"ד ירושלים ומח"ס שו"ת מהרי"ץ, הוא נשאל בנוגע לתיקון תפילה לשלומן ולהצלחתן של המדינות שבאו להילחם נגד השלטון הנאצי. על כך הוא כתב[9]:
כל תפלה ותחינה שתקנו חז"ל היתה בו פנימי וחיצון, ולא על חינם הוצרכו אנשי כנה"ג ואחריהם שמעון הפקולי לסדר לפני רבן גמליאל הי"ח ברכות ועל כל תיבה ודיבור ישבו וזקקו וצרפו דבריהם… ואני בענ"ד לא באתי לידי מדה זו להכריע אם יש פנימיות בתפלה חדשה, לזאת אני חושב – טובה צפורנן של ראשונים שתקנו "הנותן תשועה", אשר זה היה מנהג כל ישראל.
רואים בדבריו את החשש אפילו מהוספת תפילה.
נלענ"ד, שיש מקום להשיג על הדברים כיון שלא מצינו שום גילוי שיש חובה שהקינות יתוקנו בכוונה עליונה. תיקנו תפילות בדורות הקודמים, שלא ברור שהיתה להם כוונה עליונה בקביעתן. עלינו לנקוט כדברי הגמרא במסכת ראש השנה (כה, ע"ב):
"ואומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו". שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו – כמשה בדורו, בדן בדורו – כאהרן בדורו, יפתח בדורו – כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים, ואומר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
אי אפשר לנו להתבונן בדורות הקודמים, הולכים אחר האנשים באותו דור. הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין[10] חילק בין מטרת התפילה ובין מטרת הקינות. הוא הסביר שבתפילה יש דין שאפילו אם לא מבין את המילים, הוא יוצא ידי חובה[11]. כיון שלתפילה יש משמעות גם אם אינו מבין את התפילה, וזאת משום שמתקני התפילות הטמינו במילים עניינים נשגבים שיפעלו פעולות עליונות בשמים. אבל, מטרת הקינות היא רק לעורר את הלבבות. לכן, בוודאי יש צורך להבנת הקינות. יחד עם זאת, כיון שמטרת הקינות היא רק כדי לעורר את הלבבות, אין צורך שמתקני הקינות יהיו אנשים מיוחדים שיכולים לכוון שבמילים יוטמנו עניינים נשגבים ויפעלו פעולות נשגבות בשמים. הרב לוין העלה גם שתי סיבות לצורך לתיקון הקינות: א. מתקני הקינות הבינו שהצרות שעוברות על עם ישראל הן נובעות מחורבן הבית. הכל הוא המשך לחורבן הבית. וכמו שיש חובה להתאבל ולקונן על חורבן הבית כך יש להתאבל ולקונן על כל אותן גזירות שהן תוצאה של החורבן. ב. כפי שהתבאר לעיל בדברי הרמב"ם כשבאה צרה על הציבור יש להתענות כדי לעורר את הציבור לחזור בתשובה ולתקן את דרכיו. שהציבור יבין שהצרות אינן מקרה אלא יד ה' מכוונת. הדברים אמורים לא רק כלפי צרות שמתקרבות ובאות, אלא גם כלפי צרות שעברו כפי שהתבאר בדברי הרמב"ם לביאור תקנת הנביאים לד' צומות.
יש לציין שיש מגדולי ישראל שחיברו קינות לזכר נרצחי השואה: האדמו"ר מבאבוב זצ"ל, האדמו"ר מבלו'וב זצ"ל, הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל והרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א[12]. קינות אלו הוכנסו לתוך הקינות שנאמרות בט' באב. כבר מצינו בעלי הקינות הקדומים שגם הכניסו בקינות של ט' באב קינות על כל מיני אסונות שקרו לאחר חורבן הבית. כגון, קינה על קהילות שבגרמניה שנהרגו בעת מסעי הצלב.
עיקר הטעם למניעת קביעת יום זכרון ותיקון קינות
נלענ"ד, שעיקר הטעם למניעת קביעת יום תענית/זכרון ותיקון קינות לזכר הרוגי השואה נבע מהחשש לשינויים בהלכה. הדברים התבארו במידה מסויימת בדברי ה"חזון איש" שהוזכרו לעיל, וכן בדברי הרב ישעיהו א. שטיינברג. ונראה לי, שזהו הקול שיוצא מדברי כל אלו שהתנגדו.
הדברים האלו מתגלים מתוך משא ומתן הלכתי של ר' יישכר דב גולדשטיין זצ"ל, ראש ישיבת שומרי החומות ומח"ס "אהל יששכר". הרב גולדשטיין פעל לתיקון קינות לזכר הרוגי השואה. היה לו מספר ויכוחים הלכתיים בנושא זה. מתוך התשובות מתגלה לנו הגישה של החשש משינויים בהלכה. הרב גולדשטיין האריך לדון בתיקון קינות לזכר הרוגי השואה, וטען שראוי ונכון לתקן קינות[13]:
ועל כרחנו לומר שאין זה נקרא התחדשות. כיון שכוונת המתקנים היתה לשם שמים וגם הקהל מכוונים לבם לאביהם שבשמים… ואין דבר זה דומה למה שחידשו כאן בארץ ישראל החופשיים, ולדאבונינו גם אותן שנראו רבנים, לקבוע יום חג עם צרמניות והלל וכו' וכו', שהניסון הוכיח שעדת ישראל דחה מנהגיהם מכל וכל, ואני חושב שיש לקבוע קרוב לוודאי שתשעים אחוז מבאי ביהכ"נ אם לא יותר, אינם נוהגים במנהגיהם וכל דבריהם נשארו מעל. והטעם פשוט, שאין אף אחד מגדולי ישראל שהסכים להם והרבנים שנסחפו בזרם הם יחידים ממש, ואין שום חשש שבעקבות חידוש מנהג אמירת קינה מיוחדת בתשעה באב יתחדשו ח"ו מנהגים חדשים, כי המחדשים אם רוצים לחדש אינם שואלים להסכמתינו ועושים ככל העולה על רוחם, ושלומי אמוני ישראל אינם נמשכים אחריהם כעת ולא ימשכו אחריהם גם בעתיד. ואותם הרבנים שליט"א שהסכימו לתקן קינה חדשה לתשעה באב, אין גם אחד בהם שיש לחשוד בו ח"ו שכוונתו להתחדשות.
נציין שהמתנגדים להצעה טענו שיש בכך משום חידוש מנהג, ויש חשש שרבנים קלי דעת ילמדו שאפשר לתקן, לחדש ולשנות בהלכה. הרב גולדשטיין בתשובתו השניה השיב על כך[14]:
שאותם רבנים שנחשדו לעשות חדשות לא בדברים קלים נחשדו אלא מדברים חמורים כגון דיני אישות וגירות וכד'. האם יעלה על הדעת שמישהו מהם יתלה עצמו במה שהנהיגו איזה רבנים להגיד איזו קינה בתשעה באב, וילמד מזה שאפשר לשנות את ההלכה בדברים חמורים כמו אישות וגירות?! אם ימצא איזה רב שיגיד כך יצחקו עליו ובוז יבוזו לו. אלא הוא הדבר שכבר דיברתי שהם לדאבוננו עושים מה שליבם חפץ בלאו הכי ואינם שואלים לדעתנו. ועל כל פנים דבר זה כאמירת קינה חדשה בתשעה באב לא ישמש להם עילה להוסיף ולעשות עוד חדשות יותר ממה שכבר עושים לחרפתנו ובושתנו.
יכול להיות שהיו רבנים שמצאו אסמכתאות הלכתיות למניעת הדבר, אבל הנקודה האמיתית היתה החשש משינויים בהלכה. בעיקר בדור לאחר השואה, שנהרגו רבים מגדולי הדור, והרפורמים היו קול חזק, היה חשש גדול מתופעה זו. עלי לציין, שיש מקום לחשיבה זו, וכיום אנחנו רואים לדאבוננו ריבוי שינויים בהלכה. יש חכמים שאינם מבינים את ההבדל בין חידושי הלכה ובין שינויים בהלכה. כל אחד שחושב שהוא חכם ורב, משנה את מה שנעשה דורות על גבי דורות. צריך להבין, שאלו דברים שניתנים לגדולי הדור. רבים מאלו שמחדשים הלכות נסמכים על הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, שרואים אותו כאבי האותודוקסיה המודרנית. אולם, כדאי לעיין בדבריו בדיוק בנקודה שאנחנו דנים בה. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק דן בנוגע לתיקון תפילה וקינה לזכר הרוגי השואה[15]:
כשאני קורא את הקינות על חורבן והרוגי "אשפירה", השמדת קהל "ורמייזא" וזעקת שבר "מגנצא" ההדורה, אני חושב על ווארשה, ווילנא, וקובנה. תשעה באב הוא יום הזכרון של כל חורבני ישראל. אין הכרח לייחד ימים מיוחדים לחורבן ואין צורך לחבר קינות חדשות ופיוטים, שלא לדבר על תפלות. מי בימינו ירהיב נפשו לחבר תפלות חדשות. הלא תפילת ה"שמונה עשרה" שלנו חוברה ותוקנה על ידי עזרא ובית דינו שהם מאה ועשרים זקנים אנשי כנסת הגדולה ובהם כמה נביאים… רעדה ופלצות תאחוז טרם שניגשים למלה של נוסח התפלה.
רואים שהרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק חשש אפילו מתיקון תפילה חדשה. החשש משינויים הוא חשש גדול ויש מקום לסייגים וגדרים. מאידך, יש מקום לטעון ולומר מרוב סייגים וגדרים יבואו אנשים לשבור את הכל. אם לא נחדש דברים לפי הצורך של הזמן, רבים מהציבור יסתכלו על התורה שאינה מתאימה לדורנו ויבואו לעזוב את התורה. לכן, צריך משנה זהירות בעניין זה. בוודאי שהחידושים האלו יכולים להיות נעשים רק על ידי גדולי הדור. גם כאן בענייננו, מצינו שהיו גדולי הדור שהתייחסו לעניין קביעת יום זכרון ותיקון קינות. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל הלך בדרך זו, ואנחנו אוחזים בשיפולי גלימתו. בלי שיש מגדולי הדור שהתירו את הדבר, עלינו למשוך את ידינו ולא לחדש חידושים. שלא נבוא גם להביא לידי שינויים.
תיקון יום תענית בכ' בסיון
נציין שהיו מגדולי רבני הונגריה שהיו ניצולי שואה, ולאחר השואה הם קבעו יום תענית לזכר נרצחי השואה. אבל, הם לא קבעו יום חדש, הם קבעו את יום כ' בסיון כיום תענית. כלומר, הם לקחו יום שכבר הוקבע כיום תענית בעבר, ועכשיו ניתן ליום זה עוד משמעות. היתה גם סברה לקשר בין יום זה ובין זכר נרצחי השואה וזאת משום שתאריך כ' בסיון חל בעיצומה של תקופת השילוחים מהנוגריה למחנות הריכוז, ובשיא הרצח ההמוני באושוויץ. הקריאה לקבוע יום זה כיום תענית, יצאה מבודפשט בחודש אייר תש"ו. אליה צורפו סליחות ליום כ' בסיון בהוצאה מיוחדת. וביא חלק מדברי הרבנים במכתבם:
לזיכרון עולם לאסון הגדול אשר קרה את בית ישראל בהריגת ושריפת אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל, ובתוכם הרבנים הגאונים הקדושים ומנהלי הקהילות משנת תש"א והלאה ובפרט בשנת תש"ד ותש"ה הי"ד, ועל חורבן בתי מקדש מעט, הם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואבדן ספרי תורה ושאר ספרים קדושים אשר כל בית ישראל נשען עליהם, מוטל עלינו החוב לקבוע תענית צבור, ובחרנו ביום כ' סיון, יען כי בחודש זה ארעו רוב ההריגות, וגם כבר נקבע ונתפרסם יום זה לתענית צבור במדינות פולין…
הרבנים קבעו גם סדר יום מיוחד ליום זה:
היום הזה נקבע לכל המדינה להתענות כפי המבואר להלן ולומר סליחות ותפילות כפי המסודר בקונטרס זה בסדר היום. ונכון לדרוש ביום זה לפני העם ולומר דברים כבושים. דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב אחינו בני ישראל, ה' ישמרם ויצילם, לתקן נפשם לשוב בתשובה שלימה. ישתדלו שיהא באסיפת כל העם אנשים ונשים וטף לעורר את הלבבות להטיב דרכם, אולי ירחם ויחוס עם עני ואביון.
הרבנים שחתמו על קול הקריאה הם רבני בית הדין בבודפשט, הרב ישראל ולץ והרב יעקב ליבוביץ, וכן יושב ראש הלשכה האורתודוקסית, שמואל קאהן-פרנקל.
נציין שלאחר כשנה, באייר תש"ז, שלחה הנהלת הקהילה בבודפשט תזכורת לקהילות האורתודוקסיות בשם הרבנים, ובמכתבה חזרה על ההחלטה בדבר התענית שנקבעה שנה קודם לכן. ובקשה שכל כלל ישראל יקבלו את היום הזה. אסתר פרבשטיין טענה שיכול להיות שמכתב זה בא לתת מענה לביקורת על בחירת התאריך, שכן יש בו נימה של הסבר והתנצלות:
מן הראוי היה לקבוע תענית מיוחד על גזירה זו, אשר כמוה לא נהיתה, אך לא רצינו להעמיס עול חדש על הצבור ובחרנו ביום הזה שהוקבע מכבר… מן הראוי שכל אחינו בני ישראל בכל תפוצות הגולה ישתתפו אתנו בתענית זו, כי הלא גורל אחד היה לכולנו[16].
יש להעיר שהרב עמיהוד יצחק מאיר לוין[17] טען שהקביעה כיום תענית היתה רק ליהודי הונגריה ולא לכלל ישראל. לכן, לא היתה בעיה מצד איסור בל תוסיף. יש איסור רק בקביעה לכל ישראל. אולם, יש להעיר על דבריו שמהמכתב השני נראה שהיה רצונם שכך ינהגו כל היהודים ולא רק יהודי הונגריה. אלא, הוא הוסיף עוד נקודה שלא היתה כאן בעיה באיסור בל תוסיף כיון שיום זה נקבע כבר מקודם. אבל, גם על כך יש להשיב, שאכן יש שאלה איך קבעו יום זה, ומדוע אין בו איסור בל תוסיף? מדוע היתה אפשרות לקבוע יום הזה כיום תענית?
קביעת יום השואה בחודש ניסן
כפי שידוע הכנסת קבעה את יום השואה בכ"ז ניסן. אולם, לא ברור שמותר לקבוע יום השואה ביום זה. ידוע שהרבנות הראשית לישראל התנגדה לכך והיא קבעה את יום השואה – יום הקדיש הכללי, בי' בטבת.
מובא במסכת סופרים (פרק כא, הלכה א-ד):
מנהג רבותינו שבמערב להתענות שלשת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות, ולאחר פורים, שני וחמישי ושני. ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן, מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב; וכן לעתיד לבא עתיד המקדש להבנות בניסן, לקיים מה שנאמר, אין כל חדש תחת השמש. לפיכך אין אומרים תחנונין כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, אלא הבכורות שמתענין בערב הפסח, והצנועים בשביל המצות כדי שיכנסו לפסח בתאוה, והתלמידים מתענין בו בשני ובחמישי ושני, מפני חילול השם ומפני כבוד תורה שנשרפה; במה דברים אומרים בצינעה, אבל לקרוא צום בציבור אסור, עד שיעבור ניסן.
בעל מסכת סופרים הביא לנו מנהג שלא מתענים ולא אומרים תחנון בכל ימי ניסן. הטעם למנהג זה הוא מחמת שבאחד בניסן הוקם המשכן ואחר כך הקריבו הנשיאים קרבן, וכל אחד ביומו שהביא קרבן עשה יום טוב. וכן לעתיד לבוא יבנה בית המקדש בחודש ניסן.
כבר בתשובת הגאונים ("שערי תשובה", סימן רמג; סימן שלו-שלז) מובאת התייחסות לימים אלו. שם נאמר שלא נופלים על פניהם בכל חדש ניסן. ימים אלו הם ימי שמחה, ולכן אין ליפול על הפנים בימים אלו.
כתוב ב"מחזור ויטרי" (סימן צג):
וכל ימי ניסן וימי תשרי מכיפור ועד סוף החודש. אפילו ימים שאין בהם יום טוב אין נופלין על פניהם ואין או' והוא רחום. אבל או' למנצח ושיר מזמור. מנהג הוא שנהגו כך ואין טעם מסויים בדבר מכיון שבטלה מגילת תענית.
ב"מחזור ויטרי" לא נאמר הטעם לאי אמירת תחנון וכו'. בסידור רש"י (סימן שנ) מובא טעם אחר ממה שראינו במסכת סופרים, ושם נאמר:
יש מקומות שאין נוהגין ציבור ליפול על פניהם משנכנס ניסן לפי ששנינו במגילת תענית מריש ירחא דניסן כו', ולא היא דבטלה מגילת תענית כדאמר במסכת ראש השנה.
לפיו, הטעם שלא נופלים על הפנים בחודש ניסן הוא מחמת מה שכתוב במגילת תענית שניצחו הפרושים בויכוחיהם עם הבייתוסים. רש"י כתב שמנהג זה אינו נכון, כיון שבטלה מגילת תענית[18].
בעל "שבולי הלקט" (עניין תפילה, סימן ל) הזכיר את הטעם שכתב רש"י וגם את הטעם שמובא במסכת סופרים, ועל אף כל זאת כתב שאין זה מנהג נכון כיון שבטלה מגילת תענית:
בחדש ניסן מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל יש מקומות שאוסרין ליפול על פניהן משנכנס ניסן לפי ששנינו במגילת תענית מריש ירחא דניסן כו' וגם במסכת סופרים פרק אחרון אומר לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן. ולא היא דבטלה מגילת תענית כדאי' בראש השנה וכן מנהג אצלנו שאין חוששין בכך ונופלין אנו על פנינו.
עכשיו נביט ונעיין מה נפסק להלכה וכן מה המנהג:
בעל ה"טור" (אורח חיים תכט, ב) פסק שאין נופלים על פניהם, ואין אומרים צדקתך בשבת במנחה, אין מספידין בו ואין מתענים בו מר"ח ניסן עד אחרי אסרו חג. כראיה למנהג הזה הוא הביא את דברי מסכת סופרים.
בעיון בדברי בעל ה"טור" מתעוררת לנו סתירה. הרי מצד אחד הוא כתב שרק מתחילת חודש ניסן עד אסרו חג לא נופלים על פניהם וכו', מאידך הוא הביא את דברי מסכת סופרים שמשם מבואר שבכל החודש לא נופלים על פניהם.
ר' יוסף קארו זצ"ל (שם ב"בית יוסף") העיר על סתירה זו, ויישב באופן הבא: מבואר בגמרא במסכת תענית (יז, ע"ב-יח, ע"א) שבזמן בית המקדש קבעו ימים טובים מראש חדש ניסן עד אחר הפסח, משום איזה אירוע שניצחו את הבייתוסים באיזה ויכוח. אלו ימים טובים שהיו כתובים במגילת תענית. וכיון שבטלה מגילת תענית, הרי מותר להתענות בימים אלו. לכן, יש לומר שהסיבה שלא מתענים בימים אלו בזמן הזה, הוא רק מכוח המנהג, מצד הדין אין איסור להתענות בימים אלו. וכיון שהדבר נובע מכוח המנהג יש ללכת אחר המנהג. ה"טור" כתב שהמנהג הוא שלא להתענות ולא ליפול על פניהם מראש חודש ניסן עד אחר אסרו חג. הטעם למנהג הזה הוא מחמת שרצו לנהגו כבוד בימים עצמם שהקריבו הנשיאים ועשו יום טוב, ולא ראו לנהוג כבוד בשאר הימים של החדש[19].
אלו דברי ר' יוסף קארו בביאור דברי בעל ה"טור". אולם, כדי לבאר את דברי מסכת סופרים הוא כתב: שהטעם שנהגו שלא להתענות בכל החודש הוא מחמת שרובו יצא בקדושה. זאת אומרת, יש את הי"ג ימים [הוא הבין שי"ב נשיאים התחילו להקריב לאחר ר"ח ניסן] ועוד ז' ימים של פסח, ולכן רובו יצא בקדושה. משום כך, לא מתענים בכל החדש.
אולם, יש לציין שה'חת"ם סופר' (בשו"ת שלו, אורח חיים, סימן קג) נתן ביאור אחר לדברי מסכת סופרים. הוא הסביר שאין מחלוקת בין הבבלי למסכת סופרים, כיון שזה ודאי שצריכים לעשות שמחה וזכר לימי וזמן הקמת המשכן, שכינת ה' בישראל. הרי אנחנו מוצאים במסכת תענית (כו, ע"ב) שדורשים את הפסוק "וביום חתונתו וביום שמחת לבו" על יום הכפורים, ימי חינוך בית המקדש. לדעת ה'חת"ם סופר', בזמן בית שני היו עושים יום שמחה לחינוך בית המקדש השני, ולכן לא הוצרכו לעשות יום שמחה ביום הקמת המשכן, דהיינו בימי ניסן. וזאת הסיבה שמבואר בסוגיא במסכת תענית (יז, ע"ב-יח, ע"א) שבמגילת תענית לא עשו יום טוב על זכר הקמת המשכן, כיון שמגילת תענית נכתבה בזמן בית שני. אבל, לאחר שבטלה מגילת תענית, דהיינו נחרב בית המקדש השני, חזר הדין לעשות שמחה וזכר להקמת המשכן הראשון, התחלת השריית השכינה בישראל. על כך מדובר במסכת סופרים.
ב"טור" וב"בית חדש" מבואר שהקילו בימים שהם לאחר אסרו חג שמותר להתענות בהם, וזאת משום שלא ידעו עיקר הטעם לדברי מסכת סופרים שכתב שאין להתענות בכל חדש ניסן. הם סברו שהטעם משום שיצא רובו בקדושה, ולכן הם סברו שאין להחמיר בכך, ויש להחמיר רק בעיקר הימים. אבל ה'חת"ם סופר' כתב שמובא בספר "מעשה רוקח" שטעם הדבר הוא משום שלעתיד לבוא יתחנך המקדש בימים שלאחר חג הפסח, ולכן עלינו לעשות סימן שאנחנו מאמינים ומצפים לדבר הזה. מי שמיקל בדבר ומתענה בימים אלו, מראה שהוא מפקפק בכך.
ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תכט, ב) נפסק שלא נופלים על פניהם בכל חדש ניסן, ולא אומרים צדקתך בשבת במנחה ולא מספידים בו ולא מתענים בו להזכיר בציבור. הרמ"א הוסיף שנהגו שלא מתענים בו בכלל, אפילו יום שמת בו אביו או אמו. אבל, תענית חלום מתענים.
בעל ה"מגן אברהם" (שם, ס"ק ד) דייק מדברי ה"שולחן ערוך" שמותרת תענית יחיד, ולכן הרמ"א הגיה עליו שכל תענית אסורה. מחלוקת הזו מבוארת ב"חק יעקב" (שם, ס"ק ו), והוא כתב שמנהגנו כרמ"א.
אם כן, לפי ה"שולחן ערוך" אסור להתענות תענית ציבור, ולפי הרמ"א אסור להתענות אפילו תענית יחיד. לפי דעת כולם אין להספיד ביום זה.
לפי זה, נראה שאי אפשר לקבוע יום השואה בכ"ז בניסן, שהרי בחודש ניסן אין להספיד ואין להתענות. אפילו שלא מתענים ביום השואה, בכל זאת, אומרים דברי הספד וכו', וחודש ניסן אסור בהספד.
אולם, הרב יהודה הרצל הנקין זצ"ל[20] טען שלכתחילה נכון שלא לקבוע בימי ניסן, אבל אין איסור בדבר. האיסור להספיד בימי ניסן הוא רק כשמדובר שמספידים תוך ז' למת, או תוך שנה מיום המיתה. הוא הביא ראיה לכך ממה שנאמר ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תקמז, ג-ה) בנוגע להספד ל' יום קודם הרגל:
כל ל' יום לפני המועד אסור להספיד על המת שמת לו לפני שלשים יום קודם המועד… נראה לי שמה שאנו נוהגים בתשלום השנה לספוד המת ולהזכיר נשמתו אינו בכלל זה, ומותר לעשותו בתוך שלשים לרגל.
נראה לי, שאין ראיה מהספד תוך ל' יום לרגל לדין הספד בימי ניסן. אציין שנחלקו האחרונים אם מותר לעלות לקבר ליארצייט בחודש ניסן. היו מהאחרונים שאמרו שיש לעלות לקבר לפני חודש ניסן, או לאחר חודש ניסן. נראה שהדבר תלוי בכך אם יבואו לידי בכי[21]. לפי זה, נראה שביום השואה שמגיעים לידי בכי, לא נכון לקבוע זכר להרוגי השואה בחודש ניסן. יש להוסיף לכך שיש פגם בעצם היום.
הפגם בקביעת יום השואה ביום כ"ז בניסן
הרב ישעיהו א. שטיינברגר[22] העלה מספר פגמים רעיונים בקביעת זכר להרוגי השואה בכ"ז בניסן:
בטעות סבורים שמרד גיטו ורשה פרץ בכ"ז בניסן. ולא היא! הוא פרץ בערב פסח ואילו בכ"ז בניסן לא התרחש מאומה… אולם עיקר הבעיה שביום זה הוא בסיסו הרעיוני המסולף. עם כל ההערה שהגיבורים מורדי הגיטאות ראויים לה, מעשיהם היוו אך טיפה בים. רוב המכריע של העם אכן הלך לשחיטה ללא התנגדות. אף על פי כן ניתן להצדיק התופעה משתי בחינות: אחת מציאותית, השניה רעיונית. הבחינה המציאותית היא שאין כל ביטחון כי חברה אחרת, 'משוחררת' זקופת גו שלא טעמה חיי גלות, היתה מסוגלת להתקומם יותר ממה שהתקוממו בני עמנו בתקופת השואה. התיחכום המרושע של הצוררים ניטרל מראש אפשרות זו כמעט לחלוטין…הבחינה השניה, הרעיונית, ענינה סוד הגורל של העם היהודי שרק שר ההיסטוריה, שוכן מרומים, יודע פישרו… על אף שהעלום בזה מרובה על הגלוי, דבר אחד ברור הוא מעל כל ספק: גלות וגאולה הוא דבר והיפוכו. לפיכך המושגים 'שואה' ו'גבורה', גבורה במובן הצבאי, הם תרתי דסתרי במידה ידועה. הראשון שייך לתחום הגלות, השני – לתחום הגאולה. ולא שאין מקום לגילויי גבורה בשואה… ענין הסתירה הוא בתחום הנהגת השגחה העליונה את העם באותה תקופה נוראה מכל. המאפיין המרכזי של הגלות אינו מתבטא ברדיפות או בשיעבוד גרידא. הוא מתבטא בהשפלת היהודי ובדיכוי כבודו כאדם בעיני הסביבה הנוכרית… המושג 'כבוד', כפי שהוא נתפס בתרבות העמים, אינו יכול להתקיים בעם ישראל בגלותו שכן 'גאון יעקב' – תפארתם של ישראל מושפלים אז עד עפר… אם היו ביטויים של גבורה צבאית בעם ישראל, והיו גם כאלה, הם התרחשו בתקופות של עצמאות ממלכתית ולא בגלות… אין תקדים היסטורי לכלי מלחמה בגולה… אין לבוא בטענה על אלו שהובלו להריגה בשעות הנוראות ביותר של הגלות ללא השבת מלחמה שערה. לא המציאות הפשוטה ולא גזירת גורל עליון, המגדירה מהות גלות, איפשרו תגובה צבאית. לפיכך אם הכוונה, בהזכרת הגבורה יחד עם השואה, לגבורה צבאית שהפגינו מורדי הגיטאות, יש בכך סילוף כפול: היסטורי ופילוסופי של ההתרחשויות. אם הכוונה לגבורה במובן של 'גיבורי כוח עושי רצונו', יש לקבוע את יום השואה בתשעה באב – התאריך המקפל בתוכו את כל מסכת החורבן הלאומית; או בעשרה בטבת…
מסקנה
נראה לי, נראה שאין איסור לתקן קינות לזכר הרוגי השואה, וקינות אלו נאמר אותן ביום הזכרון וכן בתשעה באב. נראה שבוודאי הדבר רצוי. אסור לנו לשכוח את השואה.
גם נראה שאין איסור לקבוע יום תענית לזכר הרוגי השואה, והיה מן הנכון לקבוע יום תענית להרוגים. הסברתי את החשיבות בקביעות זכר להרוגי השואה. וכן, הבאתי את דברי הרמב"ם שהסביר את החשיבות שבקביעת תענית על צרה, כדי שלא נאמר שהצרות באות במקרה, שנבין שהם יד ה'. בכך שנקבע יום תענית לזכר הרוגי השואה, נעשה חשבון נפש ונעמיק בסיבות שהביאו לידי השואה. אולם, יש להוסיף שאולי אין זה נכון לקבוע יום תענית, כיון שכיום נחלשו הדורות וקשה להטיל יום תענית על כלל הציבור. לכן, יש לקבוע זכר להרוגי השואה, וכל אחד שיוכל גם יתענה ביום זה. נראה שיש חשיבות לקבוע יום מסויים, כיון שאם קובעים יום זה ביחד עם תענית אחרת הוא נבלע בתוכו. בעיקר אם קובעים את הזכר בתענית ט' באב. נראה שיש לתת מקום לכל אירוע ואירוע. על אף הדברים האלו, נראה לי, שלהלכה למעשה בוודאי אין מקום לקבוע יום זכרון שונה מהקביעה של הרבנות הראשית לישראל. צריך משנה זהירות בחידושים בהלכה. עלינו ללכת רק בעקבות גדולי ישראל. כיון שהיו מגדולי ישראל שקבעו את יום י' בטבת כזכר להרוגי השואה, ולא קבעו יום אחר, אל לנו לשנות מגדולי ישראל. רק כדאי להוסיף נופך ליום זה, ולהרבות בו בדיבור על עניין השואה. כדאי שבתי הספר הדתיים יפסיקו לעשות טקסים ולדבר בענייני השואה ביום כ"ז בניסן – יום השואה והגבורה שנקבע על פי הכנסת. כפי שהתבאר לעיל, אין מקום לתאריך זה, ויש בו עיוות רעיוני. לא יכול להיות שבתי הספר הדתיים ילכו אחר אלו שאינם שומרי תורה ומצוות ויחזיקו בדעותיהם המוטעות. לעניין אמירת קינות, כיון שמצינו שהיו מגדולי ישראל שהתירו את הדבר וגם תיקנו קינות, אנחנו נלך בדרכם ונאמר קינות אלו בט' באב או בי' בטבת.
[1] בספרי "מעבדות לחירות, ממוות לחיים ומחושך לאור גדול", הלכות יום העצמאות ויום ירושלים.
[2] אציין כאן לעיקר הדברים שהזכרתי שם. ראשית נציין שיש מחלוקת בין הראשונים בגדר איסור בל תוסיף. הראשונים נחלקו האם איסור בל תוסיף שייך רק כשמוסיף על המצוה, או גם כשמוסיף מצוה חדשה. מהר"ץ חיות (בספרו "תורת נביאים", מאמר בל תוסיף) האריך לבאר שיש ג' שיטות: א. שיטת הרמב"ם והסמ"ג: איסור בל תוסיף שייך רק לבית דין. שבית דין נאסר בהוראת מצוה חדשה שלא באה זכרה בתורה ולהחמיר בכל עניינה כדבר תורה ממש. אבל, אין איסור ליחיד. ב. שיטת הראב"ד (הלכות ממרים ב, ט) ובעל ספר "העיקרים" (מאמר ג, פרק יד): איסור בל תוסיף שייך לכל אחד ואחד, והאיסור הוא שלא להוסיף על גוף המצוה. אין איסור להוסיף מצוה חדשה. ג. שיטת הרמב"ן (בפירושו לתורה, דברים ד, ב): שהאיסור הוא בין ליחיד ובין לבית דין. האיסור הוא בין להוסיף על המצוה, ובין להוסיף מצוה מחודשת.
נלענ"ד, שאין הכרח להבנתו בדעת הרמב"ם. נראה שגם הרמב"ם סבר שיש איסור על כל אחד ואחד להוסיף על גוף המצוה. יכול להיות ששיטת הרמב"ם היא כשיטת הרמב"ן. מדברי הרמב"ם במספר מקומות (פירוש המשניות, בהקדמה לפרק חלק מסכת סנהדרין, יסוד הט'; בסוף מנין המצוות הקצר של הרמב"ם, מובא בתחילת משנה תורה) יש ללמוד שסבר שיש איסור בל תוסיף גם בהוספת מצוה מחודשת. כך גם מבואר בדברי הרשב"א (בחידושיו למסכת ראש השנה כח, ע"ב), הריטב"א (בחידושיו שם; בחידושיו למסכת מגילה יד, ע"א) והרלב"ג (בפירושו לתורה, דברים ד, ב).
הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק א, סימן יג) והמהר"ל מפראג ("באר הגולה", באר ראשון) הבינו שאין איסור להוסיף מצוה חדשה. האיסור הוא להוסיף על גוף המצוה.
כפי שציינתי, נלענ"ד, רוב הראשונים לא סברו כך. לכן, עלינו לדון איך מותר להוסיף יום שמחה ביום העצמאות וביום ירושלים?
הרמב"ם (בסוף מנין המצוות הקצר של הרמב"ם, מובא בתחילת ה"משנה תורה") ביאר מדוע אין איסור בל תוסיף בתקנת מקרא מגילה והדלקת נר חנוכה: "כל אלו המצות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם… ואינם תוספת על מצות התורה, ועל מה הזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו שלא יהא נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה צוהו במצוה זו להוסיפה למצות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצות. אבל אם הוסיפו בי"ד עִם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזירה אין זו תוספת. שהרי לא אמרו שהקב"ה צוה לעשות עירוב או לקרות מגילה בעונתה. ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה אלא כך אנו אומרים שהנביאים עם בי"ד תקנום וצוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקב"ה ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועתנו כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה ומי גוי גדול אשר לו אלקים וגו'. ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים בין עשה ובין לא תעשה".
לפי הרמב"ם, איסור בל תוסיף שייך דווקא כשאומרים הנביאים או החכמים שהם מוסיפים מצוה על התורה. שאומרים שיש כאן עוד מצוה שהקב"ה ציוה אותנו. אך, אם לא אומרים שה' ציוה אותנו לעשות מצוה זו, אלא, רק קובעים את המעשה דרך תקנה או הוראה או גזירה, אין בכך איסור בל תוסיף. לכן, בחנוכה ובפורים הם אמרו שיש לקרוא את המגילה ולהדליק נרות חנוכה, לא משום שה' ציוה אותנו בכך, אלא זו תקנה כדי לשבח לה'.
בעוד מקום (הלכות ממרים ב, ט) מבואר בדברי הרמב"ם שאיסור בל תוסיף נאמר דווקא כשאומרים שהתקנה אסורה מהתורה. אם אומרים שמהתורה אין איסור בדבר, רק חז"ל אוסרים אותו, ומודיעים לעַם שהיא גזירה שלא יבוא ממנה חובה, אז אין איסור בל תוסיף.
לכן, כך גם הדין בנוגע לקביעת יום שמחה ביום העצמאות וביום ירושלים. שאם נאמר שאין זה חיוב מהתורה, אין זו מצוה שכתובה בתורה, אלא עושים כך כיון שראוי לעשות כך, ראוי להודות ולשבח את ה' על הצלת עַם ישראל מידי מוות, אין בכך איסור בל תוסיף. אין כאן אמירה שהדבר מפורש מהתורה. גם יש סיבה לקביעת הדבר, אין זו גזירה סתמית.
ההסבר של הרמב"ם שאין איסור בל תוסיף אלא דווקא כשאומר שה' צוהו להוסיף, נמצא בדברי עוד ראשונים (עיין ברא"ם, בחידושיו על הסמ"ג, הלכות מגילה).
הראשונים הקשו, איך חז"ל תיקנו יום טוב שני של גלויות, וכן איך תיקנו תקיעות נוספות שצריכים לתקוע מיושב ומעומד? מדוע אין בכך איסור של בל תוסיף? הראשונים תירצו שאין איסור בל תוסיף, בכל דבר שתיקנו חז"ל לצורך בין מחמת ספק ובין מחמת גזירה (עיין רשב"א, בחידושיו למסכת ראש השנה כח, ע"ב; ריטב"א, בחידושיו שם; יכול להיות שרעיון זה כלול גם בדברי הרמב"ם הנ"ל).
לפי דבריהם, גם במצוות שייך הכלל שאין איסור בל תוסיף כשיש סיבה לדבר.
נראה שבדברי הרלב"ג (בפירושו לתורה, דברים ד, ב) מבואר הסבר זה: "כי התורה התירה בעילת אשת יפת תואר אשר ישבנה במלחמה, בתנאים שנזכרו בפרשת כי תצא. ואם יוסיפו על זאת המצוה ויעשו זה הדין ביפת תואר שלא ישבנה במלחמה, הנה זאת ההוספה הוא כנגד כוונת התורה. וכן אם לקחו על ארבעה מינים שבלולב מין או מינים אחרים, כי אז תפסיד כוונת התורה. וכן אם חדשו מצוה, יש בה קצת הריסת כוונת התורה. משל ההוספה שהיא לשמור כוונת התורה, הגדרים שהוסיפו חכמים… ויש ג"כ שם קצת מצוות מדרבנן, כמו נר חנוכה וקריאת מגילה. והכוונה בזה ההמשך לכוונת התורה, שהשתדלה במקומות רבים לפרסם הנסים – להוסיף אמונה בשם יתעלה".
בוודאי גם יש סיבה לקביעת יום תענית לזכר הרוגי השואה, שיום תענית יעורר את העם לתשובה ולתיקון מעשיהם. וגם לזכרון המעשה הנורא ונלמד ממנו מספר לקחים שעלינו לקחת מאסון זה. הרחבתי בהמשך הספר מה יש לנו ללמוד מאסון השואה.
[3] מאמרו נמצא בקובץ "אוריתא", כרך כא, עמ' תקי-תקיא.
[4] צריך עיון, איך נקבע יום זכרון באסרו חג פסח, הרי בכל חודש ניסן לא מתענים ולא מספידים וגם אסרו חג הוא צריך להיות יום שמחה, מרבים בו באכילה ושתיה (עיין רמ"א, אורח חיים תכט, ב).
[5] כל זה מובא בספר "בסתר המדרגה", עמ' 707-708.
[6] כך הביא בשמו הרב משה שטרנבוך שליט"א, "תשובות והנהגות", חלק ב, סימן תשכא.
[7] הדברים מובאים בקובץ התורני "אוריתא", כרך כא, העוסק בעניין השואה, עמ' עד.
[8] מאמרו נמצא בקובץ התורני "אוריתא", כרך כא, עמ' תקה-תקי.
[9] דברים מובבאים בקובץ התורני "אוריתא", כרך כב, עמ' רפח.
[10] עיין במאמרו בקובץ תורני "אוריתא", כרך כב, עמ' שה-שיא.
[11] עיין "מגן אברהם", אורח חיים קא, ב.
[12] עיין בכל זה בקובץ התורני "אוריתא", כרך כא, עמ' תקיד.
[13] דבריו מובאים בקובץ התורני "אוריתא", כרך כב, עמ' רצג-רצד.
[14] הדברים מובאים באותו מאמר עמ' רצג, הערה 2.
[15] הדברים מובאים בקובץ התורני "אוריתא", כרך כב, עמ' רחצ-רצט.
[16] כל האמור לעיל מובא בספר "בסתר המדרגה", עמ' 709-711.
[17] מובא בקובץ תורני "אוריתא", כרך כב, עמ' רפג.
[18] עיין מסכת ראש השנה יח, ע"ב-יט, ע"ב.
[19] יש להעיר שה'חת"ם סופר' ('הגהות חת"ם סופר', אורח חיים, סימן תכט, על דברי המגן אברהם ס"ק ג) כתב שרבים תמהו מדוע נהגו שלא להתענות בי"ג בניסן, הרי הי"ב נשיאים הקריבו קרבן מא' עד י"ב? יישובו הוא כדלהלן: גמר אכילתם של שלמי אחירע בן עינן היה ביום י"ג בניסן. ועוד הוא הביא ממדרש רבה שמבואר שם שהפיכת סדום היתה בט"ז בניסן, וכתב בעל ה"יפה תואר" שלפי זה המלאכים הגיעו לאברהם בט"ו בניסן, וזה היה יום השלישי למילתו. אם כן, נמצא שנימול אברהם בי"ג בניסן, ולכן עושים יום טוב זכר ליום זה.
[20] במאמרו בכתב עת "שנה בשנה", שנת תשנ"ב, עמ' 291-292.
[21] הרב יצחק רצאבי שליט"א ("שולחן ערוך המקוצר", חלק ה, סימן קצד, סעיף ז) כתב שלא מבקרים קברים בשבת, יום טוב, חול המועד ופורים. ויש אומרים שאין לבקר שם גם בראש חודש, חנוכה ובכל חודש ניסן. אך, רבים נוהגים להתיר.
הרב יחיאל מיכל טיקטונסקי זצ"ל ("גשר החיים", חלק א, פרק כט, אות ה) כתב שכיום נוהגים ללכת לבית קברות גם בראש חודש וגם בחנוכה וגם בערב פורים. לכן, כל שכן שמותר ללכת לבית הקברות בשאר ימים שלא אומרים בהם תחנון, כגון ל"ג בעומר, ט"ו באב וכו'. אפילו בחודש ניסן עולים לבית הקברות ליארצייט, לשלשים ולשבעה. אומרים שם מזמורי תהילים וקדיש. הוא רצה לבאר שמה שכתב ה"כל בו" שאין ללכת לבית הקברות בראש חודש, כוונת הדברים שאין ללכת לקונן, אבל לאמירת התפילה, גם הוא מודה שמותר.
אולם, ראיתי שהרב דוד צבי הופמן זצ"ל (שו"ת "מלמד להועיל", יורה דעה, סימן קמה) דן בנוגע להליכה לבית קברות בחודש ניסן, והביא שיש מנהג שלא ללכת בחודש ניסן, אלא אם יש לו יארצייט בחודש ניסן, אז הולך בערב ראש חודש ניסן. הוא רצה לבאר שטעם המנהג הוא משום שבימים שאין אומרים בהם תחנון, אין לומר כל התחינות בבית הקברות, ומשום כך נמנעו, כיון שרצו לומר כל התחינות. אבל הוא הביא ממספר אחרונים שמבואר מדבריהם שמותר לומר השכבה גם ביום שאין אומרים בו תחנון, ולכן לדעתו, אם לא הלך לבית הקברות לפני חודש ניסן, יכול ללכת בחודש ניסן ביום היארצייט, ויאמר את ההשכבה.
הרב משה שטרנבוך שליט"א (שו"ת "תשובות והנהגות", חלק ב, סימן סה) נשאל אם מותר ללכת לבית הקברות בחודש ניסן. ופתח את תשובותו בכך: "והנה קשה להורות כשאין זה שאלה מן הדין, ואולי תלוי במנהג". ואז הוא דן שם וכתב שאפשר ללכת לקבר, רק שאם עלולים לבכות שם, אז נכון להקדים את העליה לבית הקברות.
עוד ראיתי בספר "פסקי תשובות" (אורח חיים תכט, ד) שהביא שיש מנהג במספר מקומות שלא ללכת לבית הקברות בכל חודש ניסן, וזאת משום שניסן כולו קודש. וגם שמא יבואו לומר צידוק הדין. לכן, אם חל יום היארצייט להיות בחודש ניסן מקדימים ההליכה לערב ראש חודש. אבל, יש שכתבו שרק בשבת, יום טוב וחול המועד אין ללכת לבית הקברות. וכן נוהגים רבים ללכת לבית הקברות ליארצייט וככלות השבעה ושלשים אפילו שחל בחודש ניסן. אבל אם עלולים להרבות בבכי נכון לדחות ההליכה לבית הקברות שלא יהיה בחודש ניסן.
[22] במאמרו בכתב עת "שנה בשנה", שנת תשנ"ב, עמ' 312-315.
להורדת המאמר לחצו כאן