בימים שלפני יום העצמאות מתנהל הויכוח הרגיל האם יש לומר הלל ביום העצמאות עם ברכה או בלי ברכה? מתקבל הרושם שככל שאתה יותר ציוני ומכיר בטובה הגדולה של הקמת מדינת ישראל, מחוייב הדבר שתאמר הלל עם ברכה. ואלו שאומרים הלל בלי ברכה, או חס וחלילה בכלל לא אומרים הלל, בוודאי הם אינם מכירים בטובה שה' נתן לנו בכך שהקים לנו את מדינת ישראל.
אולם, נראה שקביעה זו אינה נכונה, ובוודאי אפשר להכיר בטובת ה', ובכל זאת, לא לומר ברכה על ההלל ואולי אפילו לא לומר הלל. כמובן, שנודה לה' על הטובה, אבל יש צורות אחרות להודות לקב"ה.
הקביעה הראשונית נקבעת על פי חשיבה סתמית בלי עיון הלכתי. יש לנו כללי הלכה ומסגרות הלכתיים שעל פיהם עלינו לנהוג את חיינו. אין הכרח שאחד שיש לו ראיה ציונית וראיה חיובית כלפי ימים אלו יאמר שיש חיוב לומר הלל עִם ברכה. יש מגדולי רבני הציונות שראו בחיוב את הקמת מדינת ישראל, ובד בבד עִם ראייה זו פסקו שאין לומר הלל ביום העצמאות וביום ירושלים. אין כאן סתירה, אלא הבנה עמוקה של ההלכה. ההלכה אינה נקבעת לפי הרגשת האדם, אלא יש כללים שעל פיהם עלינו לנהוג. מחמת כך יכול להיות שיהיו לנו הרגשות חיוביות כלפי הקמת המדינה, ובכל זאת, נפסוק שאין חיוב לומר הלל. יש תנאים שצריכים לממש כדי להתחייב באמירת הלל. כל זמן שתנאים אלו לא התמלאו, אין חיוב לומר הלל, ולכן בוודאי אסור לברך על ההלל.
בהקשר לכך אציין לדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל[1]:
יום העצמאות הוא חג גדול, הקב"ה עשה לעַם ישראל נסים ונפלאות והנחיל להם נצחונות מפוארים במערכות ישראל, לכן יש לשבחו בהלל אך ללא ברכה כי עדיין לא התקבצו כל נידחי ישראל לארץ ישראל. הנס לא נעשה לכל ישראל. עדיין אין שלום עִם אויבינו החורשים רעות על קיומה של המדינה. הרמה המוסרית-דתית במדינה ירודה. רוב ישראל נאנקים תחת שעבוד מלכויות. לא יצאנו לגמרי מהצרה. זו רק אתחלתא דגאולה ולא גאולה שלימה, מדינת ישראל היא התגלמות רצון ה' וראשית התגשמותו של חזון הנביאים. אפשר להיות ציוני מצויין ולאהוב את המדינה בלב ונפש, ויחד עִם זה לומר הלל בלי ברכה. ההימנעות מאמירת ברכה נובעת מבעיה הלכתית מובהקת ולא מהשקפת עולם.
אוסיף לכך דברים שכתב הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל[2] על חמיו – מורו ורבו – הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל:
הדבר ברור: הם הצטערו [אנשי כנסת הגדולה שחיו בתקופת הניסים שאירעו במגילת אסתר. שהיה ויכוח בין החכמים מה הן ההלכות שיש לקבוע לרגל הנס] מכיוון שמבחינה קיומית, נפשית ורגשית הם חשו היטב בגודל הנס, בעוצמתו. כל כולם שואפים הם לומר הלל, שבח והודאה לקב"ה מפני שעומדים הם על משמעות המאורע, אלא שיש סייגים הלכתיים בעניין המצוות שאליהם הם כבולים ומחויבים.
נצייין שיש עוד גדולי הפוסקים שהיו ציונים גדולים והכירו בטובה של ימים אלו, ובכל זאת, טענו שאין לברך על ההלל ביום העצמאות וגם אפילו שלא לומר הלל.
ראשית נציין לרב יוסף קאפח זצ"ל (בפירושו על הרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ג, ו) שטען שאין לומר הלל ביום העצמאות וביום ירושלים. דבריו מבוססים על פסקו של הרמב"ם לגבי הטעם שבפורים אין אומרים הלל. הרמב"ם כתב שהטעם משום שקריאת המגילה באה במקום ההלל:
כלומר שהיה בידי חכמים והנביאים שתקנו את המגילה אמות מדה ידועים וקבועים אימתי לומר אותו ההלל, וכיון שחז"ל הקפידו והחמירו שלא לומר אותו ההלל שלא במקומו ושלא בזמנו, לפיכך לא מלאם לבם לתקן אמירת אותו הלל. אלא ניסחו וחברו הלל משלהם לאמרו היום וזוהי המגילה. וזוהי כוונת הרמב"ם שפסק דברי רב נחמן שקריאת המגילה זה ההלל. וכן לדורות אם מי שהוא יראה לו שנגאל ממוות לחיים ומשעבוד לגאולה וכיוצא אין שום מניעה שיתחבר נוסח מעין מגילת אסתר, אבל אין לומר הלל.
גם נציין שהרב אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל, בעל שו"ת "ציץ אליעזר", מגדולי הפוסקים בדור הקודם. כתב ספר "הלכות מדינה" (ג' חלקים) שדן בכל ענייני ההלכה שנוגעים למדינה. היה ציוני גדול והכיר בטובת המדינה, ובכל זאת, סבר שאין לומר הלל עם ברכה ביום העצמאות וביום ירושלים (עיין בשו"ת "ציץ אליעזר", חלק י, סימן י). רק אביא מדבריו בהקדמתו לספרו "הלכות מדינה", שבו אנחנו רואים את הכרת הטובה לקב"ה על הקמת מדינת ישראל:
בשוב ה' את שביתנו כאפיקים בנגב וְזַכּותו אותנו ברינת הקוצר אחרי הזריעה בדמעה, באתחלתא דגאולה, בתקומת מדינתנו על חלק מאדמת קדשנו, עִם ממשל עצמי משלנו, אשר למראה הפלאות גם בגוים יצביעו עלינו ויאמרו "הגדיל ה' לעשות עִם אלה".
כמו כן, גם הרב עובדיה הדאיה זצ"ל, בעל שו"ת "ישכיל עבדי", היה ציוני גדול והכיר בטובה של הקמת מדינת ישראל, ובכל זאת, סבר שאין לומר הלל עם ברכה ביום העצמאות (עיין בשו"ת "ישכיל עבדי", חלק ו, סימן י).
גם הרב משה צבי נריה זצ"ל לא היה מברך על אמירת ההלל ביום העצמאות.
לא ציינתי לרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל שהם כרבנים הראשיים לישראל בתקופת קום המדינה פסקו לומר הלל בלי ברכה. הסיבה שלא ציינתי אותם היא, שנראה שהם מעיקר הדין סברו שאפשר לומר הלל עם ברכה רק לא רצו לעשות פילוג בעם. רצו שגם הציבור החרדי יהיה שותף לשמחה ביום זה (עיין בתשובת הרב הרצוג, בשו"ת שלו, "פסקים וכתבים", חלק ב, סימן קה).
אולם, אציין שבזמן כהונת הרב אברהם כהנא שפירא זצ"ל והרב מרדכי אליהו זצ"ל כרבנים ראשיים, יצאה הוראה שיש לנהוג בנוגע לדין אמירת הלל ביום העצמאות כבשנים קדמוניות. נראה שכוונתם היתה לומר הלל בלי ברכה. הרב אברהם כהנא שפירא זצ"ל אמר שיש שנוהגים לברך על ההלל ויש שנוהגים לומר הלל בלי ברכה, ולכתחילה יש לומר הלל בלי ברכה. מזכ"ל הרבנות הראשית אמר: "הרב גורן פסק בזמנו לומר הלל בברכה, הרבנים היום פוסקים לומר הלל בלא ברכה, אולם מי שרוצה [לאשכנזים] להמשיך כמנהגו הקודם- רשאי"[3].
אפשר להיות ציוני ולהכיר בטובת הקמת מדינת ישראל, ובכל זאת, לומר הלל בלי ברכה ואולי אפילו לא לומר הלל. כמובן, שבוודאי עלינו להודות ביום זה ולהכיר בטובה הגדולה שבאה לנו בימים אלו.
[1] מתוך ספר 'הרבנות הראשית לישראל – שבעים שנה לייסודה', חלק ב, עמ' 892, מתוך ראיון לעיתונות.
[2] מתוך ספר "חמש דרשות" לרב יוסף דוב הלוי סוולובייצ'יק זצ"ל, מהדורת ידיעות אחרונות. בסוף הספר מובא "אחרית דבר" שכתב הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, עמ' 148.
[3] עיין בספרי "מעבדות לחירות, מווות לחיים ומחושך לאור גדול" – הלכות יום העצמאות ויום ירושלים, עמ' שפד-שפ"ה; שפח- שצ, שצ"ב; ספר "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה", עמ' 836-837, 854, 888-896, 901-903.