יש מחלוקת תנאים מתי זרק משה את דם הברית על בני ישראל, ומתי אמרו "נעשה ונשמע", כפי המבואר במכילתא דר' ישמעאל[1]. לדעת ר' ישמעאל, כל הפרשה אירעה קודם מתן תורה, ולדעת ר' יוסי בר' יהודה, אירעה לאחריו. גם הפרשנים נחלקו במחלוקת זו. דעת רש"י בפירושו על התורה[2], כדעת ר' ישמעאל. דעת הרמב"ן בפירושו על התורה[3], כדעת ר' יוסי בר' יהודה.
מתן תורה הוא המקור לצורך בקבלת מצוות בגרות, ששם אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע". כך נראה מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה:
כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה.
(ריש פרשת תרומה)
לפי ההבנה שזריקת דם הברית ואמירת "נעשה ונשמע" נעשה לאחר מתן תורה, יש מקום להבנה שאין הכרח שהגר יקבל מצוות. שהרי בוודאי הגרות חלה קודם מתן תורה ואם אמירת "נעשה ונשמע" נאמרה לאחר מתן תורה משמעות הדבר שכדי להתגייר אין צורך באמירת "נעשה ונשמע", כלומר בקבלת מצוות. אך, נראה שיש לדחות את הבנה הזו, ואין בכך יסוד לומר שבלי קבלת מצוות הגיור חל, וזאת על פי מספר טעמים:
- הרי הוכח לעיל שדעת הרמב"ן שהצורך בקבלת מצוות הוא לעיכוב, ובכל זאת הוא סובר שפרק כ"ד אירע לאחר מתן תורה.
- אין חיוב לומר שהבסיס לצורך בקבלת מצוות בגיור נלמד ממתן תורה, אפשר לומר שזוהי סברא בעלמא, שאין גרות בלי קבלת מצוות[4].
- גם אם נאמר שפרק כ"ד אירע לאחר מתן תורה, אפשר ללמוד ממתן תורה, שכדי להתגייר יש צורך בקבלת מצוות. כיון שכתוב בפרשת יתרו[5], לפני עשרת הדברות, שמשה אמר לעם ישראל לקבל את המצוות, והעם ענה נעשה: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל: ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה': ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'". כפי שביארתי בנספחים[6] בדעת הרמב"ם, שעל אף שסובר שפרק כ"ד הוא לאחר מתן תורה, בכל זאת לדעתו יש צורך בקבלת עול מלכות שמים, קבלת המטרה לשמה נוצר עם ישראל.
- אפשר לומר שיש צורך בקבלת מצוות בגרות, אך אין צורך בקבלת מצוות באופן אקטיבי, אין צורך בהצהרה. מספיק שיודיעו לו את המצוות, ולא תהיה מחאה. לכן, במעמד הר סיני היתה הודעת מצוות – הודעת עשרת הדברות, ובני ישראל לא מיחו, ולכן שתיקתם כהודאה ויש בכך קבלת מצוות.
- ר' יהושע בגמרא במסכת יבמות[7] למד שיש צורך בטבילה כדי להתתגייר, מהכתוב בשמות פרק כ"ד – "ויקח משה את הדם ויזרוק על העם", וגמירי שאין הזאה בלא טבילה. וגר שלא טבל אינו גר. אם לא נלמד מן הסיפור בפרק כ"ד, הרי לא יהיה לנו מקור ללמוד שהגר נצרך לטבילה בגרות. אז אי אפשר לומר שהגרות נגמרה בעשרת הדברות, בפרשת יתרו. אלא, היא רק נגמרה לאחר מכן בפרק כ"ד [לפי הרמב"ן שהפרשיות כסדרן]. נצטרך להסביר שלדעת הרמב"ן, הגרות היתה לאחר מתן תורה, היא התחילה לפני מתן תורה ונגמרה רק לאחר פרק כ"ד. לפי הבנה זו, יש מקור לצורך בהודעת מצוות. כלומר, מעמד הר סיני – הודעת עשרת הדברות – הוא הודעת מצוות, לאחר הודעת מצוות היתה הגרות. עשו טבילה, ובטבילה היתה קבלת מצוות, ששם נאמר "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע: ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה". מבואר בגמרא במסכת יבמות[8], שקבלת מצוות נעשית בדיוק לפני הטבילה, ואכן הפסוק שמדבר על קבלת מצוות כתוב לפני הפסוק שממנו לומדים על הצורך בטבילה בגרות.
- הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל[9] שאל על דעת הרמב"ן, איך אפשר לומר שפרשה זו נאמרה לאחר מתן תורה, הרי איך אפשר שתהיה גרות בלי קבלת עול מצוות? על כך הוא השיב: "ונראה לפרש, דבוודאי כבר היתה שמה קבלת עול מצוות מקודם גם כן, שהרי אפילו קודם מעמד הר סיני היו לבני ישראל כמה מצוות [עיין רמב"ם ריש פרק ט' מהל' מלכים], וממילא יש לומר שקיבלו על עצמם אותן המצוות שידעו מהן, אלא די"ל, דמאחר שעניין קבלת עול המצוות הוא יסוד כל כך מרכזי בגרות, שהלא היא עיקרה של הגרות, לפיכך יש לומר, דעד שלא קבלו את התורה וידעו ענייני שאר כל המצוות כולן, לא היה שייך להיות קבלה גמורה של עול המצוות, ולפיכך ס"ל דגמר הגרות היה צריך להיות בדווקא לאחר מתן תורה, דאז בשעה שכבר הקריבו את קרבן הגרות, שהוא המשלים לקדושת ישראל שלהם, הרי כבר קבלו עליהם אף את עול כל המצוות המחודשות".
לכן, גם אם נאמר שפרק כ"ד אירע לאחר מתן תורה, בכל זאת אפשר לומר שבגרות יש צורך בקבלת מצוות, ובלעדיה הגיור לא חל[10].
[1] מכילתא דר' ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש יתרו, פרשה ג.
[2] ספר שמות כד, א.
[3] שם.
[4] עיין דברות משה, מסכת יבמות, סימן יג.
[5] ספר שמות יט, ה-ח.
[6] "קבלת מצוות בגיור", ביאור ד'.
[7] מו, ע"ב
[8] מז, ע"ב.
[9] ספר "בית יצחק", בליקוטי תורה על הפרשיות, פרשת משפטים, כרך כד, תשנ"ב.
[10] היה נראה לי להביא ראיה שעיקר הגרות היא קבלת מצוות, מן הגמרא במסכת עבודה זרה (ט, ע"א): "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח… שני אלפים תורה מאימת? אי נימא ממתן תורה עד השתא, ליכא כולי האי, דכי מעיינת בהו, תרי אלפי פרטי דהאי אלפא הוא דהואי! אלא מואת הנפש אשר עשו בחרן..". השתי אלפים של תורה מתחילים מ"את הנפש אשר עשו בחרן". כבר הובא לעיל שדרשו על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שאברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. מכאן נלמד, שעיקר הגרות הוא התורה. אונקלוס מתרגם על המילים "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – "וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן".