מבוא
יש ג' עבירות שעליהן נצטוינו ליהרג ולא לעבור – עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. לגבי שאר עבירות אין חיוב ליהרג ולא לעבור, אלא רק בזמן של שעת השמד, ואם הדבר נעשה בפרהסיא. יתירה מכך, לדעת הרמב"ם, בכל מקרה שאין חיוב ליהרג ולא לעבור, יש איסור וזה שנהרג ולא עובר הרי זה מתחייב בנפשו (עיין רמב"ם, הלכות יסודי התורה ה, א-ג).
אדון להלן במקרה נוסף שלא הוזכר, ונראה שגם לגביו יש דין יהרג ולא יעבור. מדובר במסירות נפש למען כבוד עם ישראל. במקרה של פגיעה בכבוד עם ישראל, יש דין למסור את הנפש. פגיעה בכבוד עם ישראל היא חילול השם שאין כדוגמתו, ולכן לא צריך להזכירו הוא כלול באמור שיש למסור את הנפש במקרה של חילול השם.
כדי לברר עניין זה יש לעמוד על מספר מקורות ומתוכם נוכל ללמוד עיקרון זה[1].
הריגת אנשי שכם
נתחיל בעיון במעשה הריגת אנשי שכם. כתוב בתורה, בספר בראשית (לד, כה, -לא):
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם: אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ: וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.
נראה שיש להסביר ששמעון ולוי טענו שהסיבה שמסרו את נפשם להרוג את אנשי שכם כיון שהיתה כאן פגיעה בכבוד עם ישראל, וכפי שאמרו: "הכזונה יעשה את אחותנו". אי אפשר לשתוק על פגיעה בכבוד עם ישראל.
לפי זה, יש להסיק שיעקב חלק על יסוד זה. אלא, אפשר לבאר את המחלוקת במספר דרכים:
- הויכוח היה אם יעקב ובניו הוגדרו אז כאומה, או כיחידים. החיוב למסור את הנפש נאמר דווקא כשיש פגיעה בכבוד עם ישראל.
- יעקב סבר שאכן היתה פגיעה בכבוד עם ישראל, אך הפגיעה נעשתה על ידי שכם, ולכן יש להרוג רק את שכם. מדוע להרוג את כל אנשי שכם. אלא, ששמעון ולוי טענו שיש להרוג גם את אנשי העיר שכם, כיון שגם הם אחראים למעשה והיה עליהם למחות נגדו. עוד אפשר להוסיף ולומר ששכם היה מנהיג של העיר, אנשי העיר נגררים אחריו. המלחמה בין שני עמים – בין יעקב ובניו לבין אנשי שכם. במקרה של מלחמה בין שני עמים, נלחמים נגד כולם ולא חומלים על חפים מפשע. אי אפשר ליזהר שלא להרוג את החפים מפשע [עיין להלן במאמרי על פגיעה באוכלוסיה אזרחית]. יש קושי בהבנה זו, כיון שכאן מדובר שכל אנשי העיר חפים מפשע ורק אדם אחד שאשם. בוודאי, במקרה כזה יש לפגוע רק באשם. נראה להסביר שהיסוד שלא צריך להתחשב בחפים מפשע ולהשתדל לא לפגוע בהם הוא, שאם נשגיח עליהם החיילים שלנו יפגעו על ידי חיילי האויב. בזמן מלחמה, אין מחובתו של הלוחם להבחין, כיון שזה פוגע ביכולתו להתגבר על האויב. אך, זה אינו שייך כשמדובר בנוגע לאדם יחידי. אלא, אפשר לומר שאנשי שכם לא היו מוכנים למסור את שכם, לכן לא היתה אפשרות להרוג רק את שכם ולא לפגוע באנשים חפים מפשע.
- לא היתה מחלוקת שלא היה חיוב למסור את הנפש, כיון שלא היו בגדר של אומה. אך, הויכוח היה בכך אם אפשר להחמיר על עצמך לעשות מעשה חסידות. שמעון ולוי סברו שעל אף שאין חיוב, בכל זאת, יש כאן מעשה חסידות. אך, יעקב סבר שלא עושים מעשה חסידות במקרה של פיקוח נפש.
- יש למסור את הנפש על פגיעה בכבוד עם ישראל, ובוודאי יעקב ובניו הוגדרו באותה שעה כעם ישראל. אלא, המחלוקת היתה אם יש למסור את הנפש גם במקרה שיש סכנה לכל עם ישראל. במקרה של פגיעה בכבוד עם ישראל, יחידים צריכים למסור את נפשם. אך, לא נמסור את כל האומה, כיון שיש סכנה שלא ישאר מעם ישראל. לכן, יעקב סבר שהסיכון היה גדול מדי, פגיעה בכל עם ישראל – ביעקב ובכל בניו.
השאלה היא, מי צדק במחלוקת? אולי אפשר להביא סיוע למעשה שמעון ולוי לפי הפסוקים מיד לאחר מכן: "ויסעו ויהי חיתת א-להים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". היתה כאן סייעתא דשמיא. יתירה מכך, יש לומר ששמעון ולוי השיגו את מטרתם, הוחזר כבוד עם ישראל, פחד מבני יעקב.
מצאתי יסוד לדבריי בדברי אברבנאל (בראשית, סוף פרק לד):
והנה יעקב לא ידע דבר מזה לא מערמת בניו והסכמת בהריגה ובשלל קוד' היותו ולכן תפש את בניו על ההסתרכו' הנפלא ההוא ששמו נפשם בכפם והיתה הסכנה בזה מפאת הסביבות ר"ל סביבות העיר שהם הכנעני והפריזי שהיו עם רב והוא אמרו עכרת' אותי להבאישני ביושב הארץ ר"ל אתם חשבתם שעכרת' אותם ואינו כן אבל עכרת' אותי לא עם אלו שכבר מתו אלא ביושב הארץ שהם רבים ואני מתי מספר ר"ל אנשי' מעטים שבקלות יוכל אדם לספור אותם ונאספו עלי מפני זה שעשיתם והכוני ונשמדתי אני וביתי ונהיה נשמדים כלנו ומה התועל' בנקמה אם ינקם אדם מעצמו. אבל בניו השיבוהו הכזונה יעשה את אחותינו…. וכלל דבריהם שעל הקלון הזה היו מחוייבים להמסר עצמם בסכנה כי המות בכבוד טובה מחיי החרפה והבוז וכבר הסכים דעת המקום ב"ה שעשו כי היה חתת אלדים בכל הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב… ולהודיע גם כן כמה יגיע לאנשי המעלה והכבוד שום חרפה וקלון שיעשה להם שישימו נפשם בכפם להסתכן הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם כדי להנק' מאויביהם.
מות שמשון
נעבור למקור השני והוא מות שמשון. כתוב בספר שופטים (טז, כג-ל):
וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ: וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי אָמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ: וַיְהִי כי טוב כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית האסירים הָאֲסוּרִים וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ הַנִּיחָה אוֹתִי והימשני וַהֲמִשֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם: וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן: וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱקֹוִק זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים: וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו.
מה היה ההיתר לשמשון להרוג את עצמו? הרי הוא איבד את עצמו לדעת, והדבר אסור [נרחיב את הדיבור על כך בהמשך כשנדון בנוגע להריגת שאול]. נראה להסביר שכששמשון היה שבוי בידי הפלישתים היתה פגיעה בכבוד עם ישראל. הוא היה גיבור עם ישראל, שופט של עם ישראל. שמשון ראה לנכון למסור את נפשו, כדי להציל את כבוד עם ישראל. ואכן, ה' סייע בידו למען מטרה זו, להחזיר את כבוד עם ישראל.
הריגת שאול
נעבור למקור השלישי שכבר הוזכר לעיל. כתוב בספר שמואל א (לא, ג-ד):
וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.
האם שאול הרג את עצמו על פי דין?
מובא במדרש בראשית רבה (לד, יג):
כל רמש אשר הוא חי, אך בשר בנפשו דמו, ר' יוסי בר איבו בשם ר' יוחנן אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה לא הוזהר על אבר מן החי אבל בני נח שהותרו לבשר תאוה הוזהרו על אבר מן החי, אך להביא את החונק עצמו, יכול כשאול, ת"ל אך יכול כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך.
מכאן יש ללמוד ששאול עשה את מעשהו על פי דין וצריך להבין מדוע היה מותר לשאול להרוג את עצמו?
במשנת ר' אליעזר (פרשה ט, עמ' 169) כתוב:
אף ההורג את עצמו, הרי זה שפך דמים, שנ' 'ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש'. ולמה נא' בו מיעוט, יכול אם הקיפוהו השונאים, כשאול, והיו מבקשין לתעב בו, יהא חייב על הריגת עצמו, ת"ל אך מיעוט לזה, שאינו חייב. יכול אם אמרו לו עבוד ע"ז ואם לאו אנו הורגים אותך, אם עמד והרג את עצמו, יכול יהא חייב, ת"ל אך מיעט את זה.
מדברי המדרש רואים שגם שאול לא נחשב מאבד את עצמו לדעת, כיון שהוא מסר את עצמו מחשש שיבואו אחר כך לתעב בו וכו'.
מובא בגמרא במסכת עבודה זרה (יח, ע"א):
ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא.
רבי חנינא בן תרדיון אמר שאסור לו לפתוח את פיו כדי שהאש תיכנס לתוך פיו ובכך הוא ימות יותר מהר. מאידך, הוא התיר לקלצטונירי להוסיף בשלהבת וליטול את הספוגין כדי שימות מהרה. השאלה נשאלת מה החילוק בין המקרים? לכאורה, היה אפשר להשיב שהיה מותר להסיר את הספוגין, כיון שזה הסרת המונע. אולם עדיין לא מובן מדוע אפשר להוסיף בשלהבת?
כמובן, שמגמרא זו למדים שאסור לאדם לאבד את עצמו לדעת אפילו מחשש יסורים. יש לציין שעל פי גמרא זו דחה ר' משה סופר זצ"ל את הכתוב בשו"ת "בשמים ראש". שם מובא שאחד שחסר לחם והלך בפני שנים ואמר מאסתי חיי ואיבד את עצמו, לא נקרא מאבד עצמו לדעת, כיון שעשה כן מריבוי צרותיו ודאגות יסורים, או עוני גמור (עיין "פתחי תשובה", יורה דעה שמה, ב).
על כך, השיב ר' משה סופר (בשו"ת 'חת"ם סופר', יורה דעה, סימן שכו) וכתב:
הנה בלי ספק שהוא עון פלילי אחד מג' החמורות עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים וכל העוברים אפילו מתו ברשעתם מ"מ מיתה ממרקת וזה במיתתו רצח את עצמו וצא ולמד מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"ז דאע"פ שהיה מצר מאד ומיתתו טוב לו מחיו שהרי האספיקלטור שקירב מיתתו בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי העוה"ב מ"מ הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו האש יאמר מוטב שיטלנו מי שנתנה ואל ישליט הוא בעצמו (ובזה נזדייף ס' בשמים רא"ש סי' שמ"ה) ומוכח דאפי' המיצר ביותר מ"מ רוצח הוא ומת ברשעו.
בספר "יד לאברהם" (יורה דעה שמה, א) כתוב שאם אחד המית את עצמו משום שירא מעינויים גדולים לא נקרא מאבד עצמו לדעת. ונראה שבסיס דבריו הוא מיתת שאול.
אפשר ליישב את המעשה של שאול על פי העיקרון שהוזכר לעיל. במקרה שמדובר בפגיעה בכבוד עם ישראל, יש למסור את הנפש. תפיסת מלך ישראל בשבי על ידי פלישתים היא פגיעה קשה בכבוד עם ישראל. אי אפשר לשער את ההשפלה ובזיון של עם ישראל כשמלכם נמצא בשבי אצל הפלישתים אויביהם. אכן, ראיתי שרש"ל (בספרו "ים של שלמה" מסכת בבא קמא, פרק ח, סימן נט) הסביר את מעשה שאול באופן הנ"ל:
וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה'. שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול השם בדת אמונתנו.
נוסיף לכך את המבואר בסמ"ק (מצוה ג):
ופירשו רבותינו (סנהדרין ע"ד) בעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים. ואפילו בצנעה יהרג ואל יעבור, ושאר מצות בצנעה יעבור ואל יהרג, אם ירצה. אבל מדת חסידות שלא יעבור. ואין לומר מאחר שאמרו חכמים (שם) יעבור ואל יהרוג אם יעבור פיהם גם דמו הנה נדרש, כי מאחר שכוונתו לשמים צדקה תחשב לו, וראיה משאול שמסר עצמו למיתה ואמר לנערו, פגע בי ואל יתעוללו בי הערלים, שנתכון לשם שמים.
נראה שיש להסביר שהכוונה היא ליסוד שהתבאר לעיל, שהיתה כאן פגיעה בכבוד עם ישראל. ואכן, ההחיד"א, בשו"ת "חיים שאול" (חלק א, סימן מו), ביאר שכוונת הסמ"ק שהמית את עצמו משום שהתכוון לשם שמים, שהנכרים לא ישלחו יד במשיח ה'.
דברים אלו גם מבוארים בדברי אברבנאל (שמואל א לא, ג):
וראוי שתדע שלא פחד שאול מהם פן ימיתוהו (כי הוא היה בוחר מות מחיים אחרי שראה בעיניו מיתת בניו וידע מדברי שמואל על ידי הבעלת אוב שגם הוא לא יחיה) אבל פחד מאד פן יכו אותו באופן שלא ימות מיד ולא יוכל ללחום, ויתפשוהו חי ויעלילו בו, בנקרם עיניו וחתכם אותו אבר אבר, לשנאת הפלשתים אותו למה שהשחית בהם מהם, ובחר שימות על ידי אוהביו ולא על ידי אויביו, (ד) ולזה אמר לנושא כליו שלוף חרבך ודקרני בה פן יבאו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי, ר"ל שראשונה יתעללו בו ובאחרונה ידקרוהו, או יהיה ודקרוני באופן נבזה ויתעללו בי באותו הדקור דרך נקמה ובזיון.
מעשה הצלת גווית שאול וגוויות בניו על ידי אנשי יבש גלעד
כתוב בספר שמואל א (לא, יא-יג):
וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל: וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם: וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים.
מי התיר לאנשי יבש גלעד לקחת סיכון כזה להציל את גווית שאול? בוודאי, היתה כאן סכנת נפשות. נראה שהיתה כאן פגיעה בכבוד עם ישראל. על אף שלא שבו את המלך שאול בחייו, הימצאות גוויתו של המלך בידי אויב יש בה השפלה לעמו של המלך. כאן הפלישתים באו לבזות ולהשפיל את עם ישראל.
סירוב לכרוע ברך לפני המן
מסופר במגילת אסתר (ג, א-ה):
אַחַר׀ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּֽן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַֽיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּֽוֹ: וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה־לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה: וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּֽלֶךְ: וַיְהִי באמרם כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַֽעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּֽי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִֽי: וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִֽשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָֽה:
יש להבין מי נתן למרדכי את הרשות שלא להשתחוות להמן, הרי היתה בכך סכנת נפשות? נציין את הכתוב במדרש פנים אחרים (נוסחא ב, פרשה ג):
'עבדי המלך'- אלו הדיינים…אמרו לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב.
עבדי המלך הם תלמידי חכמים שטענו שיש כאן מעשה של פיקוח נפש. בוודאי, לא היה מעשה של עבודה זרה, שאז לא היה מקום לטענת התלמידי חכמים. לכן לא היה חיוב למרדכי שלא להשתחוות להמן. נשאלת השאלה, מדוע מרדכי החמיר על עצמו בשעה של פיקוח נפש לא רק לעצמו, אלא גם לשאר עם ישראל?
נראה שהדיון כאן היה מצד פגיעה בכבוד עם ישראל. מרדכי לא היה מוכן לכרוע ברך להמן, כיון שבכך היתה פגיעה בכבוד עם ישראל. הדברים מבוארים מתוך מדרש אסתר רבה (ו, ח):
מה אמר להם מרדכי למי שאומר לו מדוע אתה עובר את מצות המלך, ר' לוי אמר אמר להם מרדכי משה רבינו הזהיר לנו בתורה (דברים כ"ז) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים, וישעיהו הנביא הזהירנו (ישעיה ב') חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, ולא עוד אלא שאני איסגנטירין של הקדוש ברוך הוא שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ וזקני נולד בארץ ישראל, אמרון ליה ונימר ליה, מיד ויגידו להמן וגו' אמר לון המן, אמרון ליה זקנו הלא השתחוה לזקני, הדא ה"ד (בראשית ל"ג) ותגשן השפחות וגו' ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו, היתיב ועדיין לא נולד בנימין, אמרין ליה הה"ד ויגידו להמן.
בהשתחויה לעשיו היתה פגיעה בכבוד עם ישראל.
אולם, לפי הבנה זו, צריך להבין במה נחלקו עמו הדיינים – עבדי המלך? ונראה שאפשר ליישב במספר דרכים:
- היתה כאן מחלוקת אם יש לעם ישראל גדר של אומה כשהם בגלות מפוזרים ומפורדים. עבדי המלך סברו שהם אינם בגדר של אומה, לכן אין כאן פגיעה בכבוד עם ישראל. אך מרדכי סבר שעדיין יש להם גדר של אומה ויש כאן פגיעה בכבוד עם ישראל.
- עבדי המלך סברו שלא היתה פגיעה ישירה בכבוד עם ישראל. הציווי היה לא רק על עם ישראל, אלא ציווי כללי לכל אחד ואחד להשתחוות להמן. אלא, מרדכי סבר שעצם המציאות שאחד מעם ישראל משתחוה למישהו מאומות העולם יש בכך פגיעה בכבוד עם ישראל. בוודאי, שתהיה פגיעה בכבוד עם ישראל אם מרדכי שהוא אחד מחשובי עם ישראל, אחד מן הסנהדרין[2], ישתחווה להמן.
- המחלוקת היא לא אם יש חיוב, אלא אם מותר מצד מידת חסידות. עבדי המלך סברו שאין כאן מקום למעשה חסידות, כיון שיש בכך סיכון לנפשות רבות מעם ישראל.
שריפת כתבי קודש
ר' יעקב ריישר (בשו"ת "שבות יעקב", חלק ג, סימן י) כתב תשובה מעניינת בדיון להיתר שריפת כתבי קודש כדי שלא יבואו לידי בזיון על ידי אומות העולם. וכך מובא בתשובה:
נשאלתי… על דבר כתבי קודש הקרועים והבלועים /והבלואים/ שמתרבים בכל שנה ושנה כשמנקי' הבתים לימי הפסח ואין עליות ב"הכ מספיק להכילם גם יש לחוש לסכנת שריפה שהוא סכנה גדולה בזמנים הללו בכן נתנו הכתבי קודש לפני איזה שנים תוך חביות גדולות והעמידו החביות בבית הקברות ונגנבו כולם או רובם ע"י עכו"ם ובאו לידי בזיון גדול עד שהיו מקנחין בהם אם מותר לשרפם או לא: תשובה… ונהגו כן ע"פ הוראת גדולי בעלי הוראה שראו ג"כ שא"א לעשות תקנה דגניזה שלא יבאו לידי בזיון יותר למקום הטנופת ע"כ התירו לשרפם. וגדולה מזו מצינו שהתירו לאבד את עצמו לדעת בכה"ג כדכתיב בשמואל ל"א ויאמר שאול לנושא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ע"כ הרי אף דמאבד עצמו לדעת הוא מן העבירות החמורות דאין להם חלק לעה"ב ואין מספידין עליהם אפ"ה התירו אפי' על הספק כמשמעות לשון המקרא פן יבואו הערלים וגו' והתעללו בי וכן הסכמת כל הפוסקים כמבואר בי"ד סי' שמ"ה ולא חיישי לחיי שעה…
לפי דבריו, שאול הרג את עצמו מצד הצלת כבוד עם ישראל, ומתוך כך למד לדינו, והתיר לשרוף את כתבי הקודש.
תשובת בעל שו"ת "אורחותיך למדני"
שלחתי שאלה לבעל שו"ת "אורחותיך למדני": לעצם הדין האם מותר/צריך למסור את הנפש למען כבוד עם ישראל? אם נביא מקרה למעשה, יש מקום לדון האם מותר לשלוח חיילים להסתכן כדי להציל גופו של חייל? כלומר, לא מדובר שהחייל בחיים, אלא הוא מת. כל עוד שלא מחזירים אותו, יש כאן בזיון לעם ישראל. והשאלה, האם מותר/צריך למסור את הנפש לשם כך?
וכך השיב לי:
א) כתב הרמב"ם בהל' מלכים פ"ה הל"א, "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה. ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים. ומלחמת עמלק. ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו."
ויש לחקור בפירוש "להרבות בגדולתו ושמעו". ראיתי בלחם משנה שם שכתב "…ולהרבות בגדולתו ושמעו דהכוונה שיראו ממנו ולא יבאו עליו, והיינו למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו."
אלא כתב הלחם יהודה שם, "עיין בהרל"ם ז"ל… פירוש מה שכתב רבינו להרבות בגדולתו ושמעו ר"ל כדי שיראו ולא יבואו עליו יעו"ש. ואחר המחילה ריבוי הגדולה לחוד שהיא משום כבוד המלך שיהיה שמעו הולך בכל המדינות, והך דלא (דליתו) [ליתו] עלייהו לחוד שהיא משום חשש יראה והוי הרחקת הנזק."
הרי הפירוש של "ולהרבות בגדולתו ושמעו", הוא "כבוד המלך". וזה קשה להבין שבסתם מלחמה ודאי נהרגו כמה חיילי ישראל, ואיך אפשר למלך להלחם מלחמת הרשות בשביל כבודו, ולגרום מיתת חיילי ישראל.
ב) וראיתי לנצי"ב בהעמק דבר (בראשית פ"ט ה), בפסוק "מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", שכתב "בשעת מלחמה ועת לשנוא, אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם, וכדאיתי בשבועות (לה:) מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש, ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע"ג שכמה מישראל יהרגו עי"ז."
ונראה שטעם היתר זה של "כי כך נוסד העולם", הוא כמ"ש השם אריה י"ד ס"כז, וז"ל "ודע דאף בדברים שיש בהם סכנה, מ"מ בדבר שהוא מנהגו של עולם ודרך הכרח אין לחוש, דהרי ד' צריכים להודות וב' מהם הולכי מדברות והולכי ימים. הרי דאיכא בהם סכנה, ומ"מ מותר לפרוש בספינה ולילך במדבר… ועיין בירושלמי פ' במה מדליקין הל"ו מובא בפר"ח דמפרש לים הגדול הוי סכנה, א"ו דבדברים כאלו אשר הם לצורך העולם אין איסור כלל… וכמו שאמרו בפועל כי אליו הוא נושא נפשו שעולה באילן וכדומה ומסכן נפשו בשביל שכירתו ומזונותו, אין חשש משום סכנה כי בנפשו יביא לחמו… וכן בכל דבר שהוא צורך העולם כמו לרדת במלחמה דהוי ודאי סכנה שרי, ואף במלחמת רשות. וכן אין איסור לאשה להזדקק לבעלה אע"ג דהלידה הוי סכנה… דכל זה דרכו ומנהגו של עולם, לכך אין איסור וחשש משום סכנה." ועיין עוד בזה בנו"ב מה"ת ס"י. ובאמרי אש ס"נב. ע"ש. ולכן נראה שכך כוונת הנצי"ב שכתב "כי כך נוסד העולם", דהיינו שכך "מנהג העולם", ולכן אין למלך לחוש למיתת חיילי ישראל, אף שהמלחמה היא רק משום "כבוד המלך" כמ"ש הלחם יהודה הנ"ל.
ומצינו טעם אחר לתרץ קושיא הנ"ל איך מותר למלך לגרום מיתת חייל ישראל רק משום כבודו, וזה מ"ש החתם סופר ח"מ ס"מד ד"ה והנה, "והנה הא דפשיטא לשמואל דינא דמלכותא דינא, נ"ל שרשו בנוי אהא דשמואל שבועות לה: ומאתים לנוטרים את פריו ע"ש. דלאו דוקא קטלא אלא לרבותא נקיט אפילו אי צריך למקטל כגון למלחמותיו כמ"ש תוספות שם, כיון דצורך נטירת הכררם הוא, היינו תקון המדינה שפיר דמי…". ע"ש.
וכן מצינו במשפט כהן, סוף ס"קמג, וז"ל "כי עניני הכלל במלחמות יוצאים הם מהכלל דוחי בהם, שהרי גם מלמחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרוחה, אלא דמלחמה והלכות ציבור שאני". ע"ש. נראה שזה כמ"ש החת"ס הנ"ל שטעם ההיתר משום "תקון המדינה", דהיינו "הלכות צבור" כמ"ש המשפט כהן. ועיין עוד בזה בציץ אליעזר ח"יג ס"ק אות ז ע"ש.
ג) וכשאני לעצמי, יש להוסיף עוד טעם לתרץ קושית הנ"ל לגבי מלכי ישראל. ונראה לומר שהקב"ה מונה את המלך, וזה כמ"ש בספר דניאל פ"ה כא, "די שליט אלהא עלאה במלכות אנשא, ולמן דיצבה יהקים עלה." ופירש המצודת דוד שם, "ולמי אשר יחפוץ יעמוד על המלוכה." הרי מצינו שמניית המלך היא ע"י הקב"ה. וכן מצינו בשאול המלך ודוד המלך שהמנוי היה ע"י שמואל הנביא ומה שאמר הקב"ה לשמואל. וגם כתב הרמב"ם בהל' מלכים פ"א ח, "נביא שהעמיד מלך…". הרי המנוי היה ע"י מה שאמר הקב"ה לנביא.
וגם נראה לומר שהמלך הוא כשליח של הקב"ה, דהיינו שהקב"ה מושל על עם ישראל משמים, והמלך מושל על העם בארץ בשליחות הקב"ה. וזה כמו דמצינו בזוהר בפר' בהר דף קט: ברעיא מהימנא "ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך, ובכל אתר המלך סתם דא קודשא בריך הוא." ולפי זה מובן מ"ש בסנהדרין כא: לגבי ס"ת של המלך "עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט", שכיון שהמלך הוא השליח של הקב"ה בארץ, הוא צריך לקיים מצוות "שויתי ה' לנגדי תמיד", והוא עושה כן ע"י תליית הס"ת בזרעו. וגם כתב הרמב"ן בפר' שופטים פ"יז יט, "ועל דרך האמת והיתה עמו התורה הנזכרת עצמה תהיה עמו, כדרך וה' נתן חכמה לשלמה ואומר וישב שלמה על כסא ה' למלך." נראה מזה שהקב"ה משפיע חכמת התורה למלך כל זמן שהמלך יושב על מלכותו.
ולפי זה י"ל שהטעם שיש דין כבוד המלך כמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים פ"ב הל"א, "כבוד גדול נוהגין במלך. ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם. שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך", הוא מפני כבוד המלך הוא בכלל כבוד להקב"ה, וכשאיזה איש נותן כבוד למלך הוא גם נותן כבוד להקב"ה שמנה אותו מלך ומשפיע חכמת התורה עליו כמ"ש הרמב"ן הנ"ל. ולפי זה מובן למה שאין המלך יכול למחול על כבודו, וזה מפני דבשלמא שהוא יכול למחול על כבוד עצמו, אבל הוא אינו יכול למחול על כבוד הקב"ה. וזה כעין שכתבו התוספות בסנהדרין יט. ד"ה ינאי, "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך וכו'…, והאי דת"ח יכול למחול על כבודו משא"כ מלך, הוא משום קרא דקאמר שום וגו' שתהא אימתו עליך, כי כבודו בא לו משום דמצות המקום כך הוא, ואין יכול להפקיע מצות המקום". הרי אין כבוד המלך בשביל עצמו אלא מפני שכך צוה הקב"ה. וי"ל שטעם צווי זה הוא מפני שכבוד המלך הוא בכלל כבוד להקב"ה.
ולפי זה מובן מ"ש בסוטה מא: "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחל… מצוה שאני." הרי אף המלך יכול למחול על כבודו משום מצוה, וזה מפני שאף הקב"ה ימחול על כבודו כדי לקיים מצוות התורה. ועיין בתוספות שם בד"ה מצוה, שכתבו "…ונראה לתרץ דדוקא הכא שייך למימר מצוה שאני דמוחל על כבודו משום כבוד התורה שהוא כבוד השכינה, וכן ההיא דפרק כהן גדול (סנהדרין יט:) דחולץ או מיבם מוחל על כבודו כדי לקיים מצות מלך עולמים ומראה בעצמו שאימת שכינה עליו…". ע"ש. מבואר מכל זה שכבוד המלך בכלל כבוד להקב"ה.
וכן מצינו סברה זו לגבי הכהנים, שאף הם השליחים של הקב"ה, כמ"ש בקידושין כג: "דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו". וכתב החינוך ס"רסט, לגבי מצוות וקדשתו, "שידוע כי מכבוד האדון לכבוד משרתיו, ובכל עת כבדנו הכהנים נזכור ונקבע במחשבותינו כבודו ב"ה וגגדלו, ובזכות המחשבה הזכה והמעולה והרצון הטוב, תחול ברכתו ב"ה וטובו הגדול, והוא כאשר הודיענו." ע"ש. וכן י"ל לגבי מלך "שידוע כי מכבוד האדון לכבוד משרתיו, ובכל עת כבדנו המלך נזכור ונקבע במחשבותינו כבודו ב"ה וגגדלו."
ולפי זה יש סברה לומר שכמו שמצינו מצוות קידוש ה' לגבי הקב"ה, ה"ה ששייך מצוות קידוש ה' לגבי המלך, שהוא השליח של הקב"ה. וכמו שמי שנהרג על קידוש ה' כדי לקיים צווי הקב"ה הוא מקיים מצוה רבה שהיא כבוד להקב"ה, ה"ה מי שנהרג משום כבוד המלך לקיים צווי המלך הוא ג"כ מקיים מצוות קידוש ה', שאף כבוד למלך בכלל כבוד להקב"ה. ולפי זה מובן מ"ש הרמב"ם הנ"ל, "במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו", ופירש הלחם יהודה שם "משום כבוד המלך", שכבוד המלך הוא בכלל כבוד להקב"ה כפי שמבואר לעיל, וכמו שמותר למסור את נפשו משום קידוש ה', ה"ה שהוא מותר למסור את נפשו משום כבוד המלך, שאף זה בכלל קידוש ה'.
וגם מצינו שכתב התה"ד בס"קצט, "והיה נראה דבפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ספק נפשות להקל, אמנם י"ל הכא דלענין קדוש השם שלא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קידוש השם, ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו". וכן הוא בש"ך י"ד ס"קנז ס"ק א ע"ש. ולכן כיון שלגבי קידוש ה' לא אמרינן "ספק נפשות להקל", ממילא שאף לכתחילה החייל יכול להלחם במלחמת רשות, שאף זה בכלל קידוש ה'.
ד) ועוד נראה לומר, שכמו ששייך קידוש ה' לגבי כבוד למלך, ה"ה ששייך קידוש ה' לגבי כבוד לכל עם ישראל. וזה מפני שאף עם ישראל הם השליחים של הקב"ה בעולם הזה, וזה כמ"ש בפר' יתרו, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", וכבר כתבתי לעיל בשם גמ' קידושין שהכהנים הם השליחים של הקב"ה. ולכן אף לגבי עם ישראל י"ל כעין מ"ש החניוך הנ"ל "שידוע כי מכבוד האדון לכבוד משרתיו, ובכל עת כבדנו עם ישראל נזכור ונקבע במחשבותינו כבודו ב"ה וגגדלו, ובזכות המחשבה הזכה והמעולה והרצון הטוב, תחול ברכתו ב"ה וטובו הגדול, והוא כאשר הודיענו." וכן נראה מרש"י בפר' יתרו שם, שפירש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שרים כמה דאת אמר (ש"ב ח) ובני דוד כהנים." והוא כיון לשמואל ב' פ"ח יח, "ובניהו בן יהוידע, והכרתי והפלתי, ובני דוד כהנים היו." וגם מצינו פסוק זה בדברי הימים א' פ"יח יז, אלא כתוב שם "ובניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי, ובני דויד הראשונים ליד המלך." ופירש"י שם "ובני דוד היו תמיד ראשונים אצל המלך לעשות כל צרכו". ע"ש. ולכן הכי יש לפרש לגבי עם ישראל שהם ממלכת כהנים, דהיינו שהם עושים צרכי מלך המלכים בעולם הזה, דהיינו שהם השליחים שלו.
ולפי זה נראה שאף לגבי עם ישראל שייך לומר קידוש ה', כמ"ש החינוך הנ"ל "כי מכבוד האדון לכבוד משרתיו". ומותר לאדם למסור את נפשו בשביל כבוד כל עם ישראל, שאף זה בכלל קידוש ה', וכדמצינו שמותר לחיל למסור את נפשו בעד המלך.
ועוד נראה, שכבוד כל העם הוא עדיף מכבוד המלך, שמלבד שכבוד המלך הוא בכלל כבוד להקב"ה כפי מה שביארתי לעיל, מצינו שכבוד המלך הוא גם כבוד לכל העם, וזה כמ"ש רבינו יונה בסנהדרין יט. "כי אמרינן דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, משום דכבודו הוא כבוד של ישראל כולו, דהמלך שלהם ניכר, והילכך אינו יכול למחול כבודן של ישראל". וכן הוא בתוספות ע"ז יא. ד"ה עוקרין על המלכים, "…וי"ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל". ע"ש. ולפי זה י"ל שאם יש להתיר מסורת נפש במלחמת רשות משום כבוד המלך, ק"ו שיש להתירה משום כבוד לכל עם ישראל.
מ"מ נראה לומר שאף שהכהנים הם השליחים של הקב"ה, וכתב החינוך לגבם "כי מכבוד האדון לכבוד משרתיו", ולכן אולי י"ל שאף לגבי הכהנים מותר לישראל למסור נפשו בשביל כבודם משום שאף זה בכלל קידוש ה'. מ"מ אין זה ברור, שי"ל כן רק לגבי מלך כיון שכן דרכו של מלך להלחם מלחמות ולכן זה בכלל כבודו שאיזה ישראל ימסור נפשו למלחמת רשות, אבל אין דרך הכהנים להלחם מלחמה אלא רק לעבוד במקדש, ולכן אין מסורת נפש ישראל בכלל כבודם. ואף שי"ל שמותר לישראל למסור נפשו בשביל כבוד כל עם ישראל כדלעיל, מ"מ כיון ששבט לוי הוא רק חלק אחד מכל עם ישראל, אולי אין להתיר לישראל למסור נפשו בשביל כבוד רק שבט אחד. ויש לפלפל.
ולפי זה מובן מעשה דשמשון שהביא כת"ר, שהוא בכלל כבוד לכל ישראל, וכן מעשה שאנשי יבש גלעד שזה בכלל כבוד למלך (אף שהוא כבר מת, עיין רמב"ם הל' מלכים פ"ב הל"א), וגם הוא כבוד לכל העם שגופו של שאול המלך לא ימצא ברשות האויבים. וכן מה שהביא השבות יעקב לגבי שאול המלך, "פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי", אף זה בכלל כבוד המלך וכבוד לעם ישראל.
ולפי זה נראה שמותר לחיילי ישראל להיכנס לסכנה בשביל כבוד לעם ישראל. מ"מ אף שכן נראה לדינא, מ"מ למעשה הוא אינו ברור מהו בכלל "כבוד לכל עם ישראל", ומה שאינו בכלל זה. ואולי י"ל שהצלת גוף שאול שהוא המלך, הוא בכלל כבוד לכל עם ישראל, משא"כ סתם חיל בצבא. ולכן נראה שהכל לפי הענין. מ"מ אולי י"ל דשאני בזמן הזה שישנם אמצעי תקשורת רבים, וכל העם יודעים מיד ע"י רדיו או טלוויזיה או עתונים או אתרים שונים באינטרנט, אם נהרג חיל וגופו נשאר ביד האויבים, וכל העם מרגישים צער על זה. ולכן בימינו זה בכלל כבוד לכל העם להציל גוף המת מיד האויבים, משא"כ בזמן התנ"ך שלא היו יודעים כל עם ישראל מי מת במלחמה, ולכן בזמנם אין זה בכלל כבוד העם להציל גוף מת של סתם חיל, משא"כ באיש מפורסם כשאול המלך. וגם לפעמים בזמנינו יש הפגנות כדי ללחוץ על הממשלה להציל גוף מת של איזה חיל, ויש פרסום גדול לדבר, ולכן נראה שזה בכלל כבוד לכל עם ישראל להצילו. וכבר אמר רבי שמעון במשנה שבת סוף פ"יד, "כל ישראל בני מלכים הם."
ועוד, כל זה מצד כבוד עם ישראל, אבל לפי הטעמים הנ"ל של "מנהג העולם", וגם "תיקון המדינה", י"ל שאף משום טעמים אלו הוא מותר לחיילים להיכנס לספק סכנה כדי להציל גוף המת.
מסקנה
הבאנו מקורות שונים שמתוכם אפשר ללמוד את היסוד שפתחתי בתחילת המאמר – חיוב מסירת הנפש להציל את כבוד עם ישראל. נראה שיש לומר, שאפילו אם אין חיוב אין בכך איסור ואפילו יש בכך מעשה חסידות. הדברים נכונים גם לשיטת הרמב"ם שסבר שבמקרה שאין חיוב ליהרג ולא לעבור הרי יש איסור ליהרג ולא לעבור – הרי הוא מתחייב בנפשו. כאן מדובר בהצלת כבוד עם ישראל שהיא הצלת חילול השם. כבר כתוב במכילתא דר' ישמעאל (פרשת בשלח, מסכתא דשירה, פרשה ו):
וברוב גאונך תהרוס קמיך, הרבית להתגאות נגד מי שקם נגדך ומי הם שקמו נגדך הם שקמו נגד בניך. תהרוס קמיך, תהרוס קמינו אין כתיב כאן אלא תהרוס קמיך מגיד הכתוב שכל מי שקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד הקב"ה. וכן הוא אומר אל תשכח קול צורריך שאון קמיך עולה תמיד (תהלים עד כג) [כי הנה אויביך ה' (שם /תהלים/ צב י)] כי הנה אויביך יהמיון (שם /תהלים/ פג ג) מפני מה על עמך יערימו סוד וגו' הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט (שם /תהלים/ קלט כא) מפני מה תכלית שנאה שנאתים וגו' וכן הוא אומר כי הנוגע בכם נוגע בבבת עיני (זכריה ב יב) ר' יהודה אומר בבבת עין אינו אומר כן אלא בבבת עינו כתיב כביכול כלפי מעלה אלא שכנה הכתוב כיוצא בו.
הנלחם נגד עם ישראל נלחם נגד הקב"ה.
[1] את יסוד הדברים שמעתי ממורי ורבי הרב יעקב מדן שליט"א. אך יש דברים שהוספתי על דבריו.
[2] עיין מסכת מגילה, סוף פרק ראשון.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/מסירות-נפש-למען-כבוד-עם-ישראל.docx