פסיקת הלכה על פי ספר ה"זוהר"

מבוא

במאמר הנוכחי אדון אם יש לפסוק על פי דברי ה"זוהר" שאלה זו נחלקת למספר מקרים:

1. כשדברי הזוהר חולקים על דברי התלמוד הבבלי.
2. כשדברי הזוהר לא חולקים על דברי התלמוד הבבלי. אלא, מדברים על נושא שאינו מוזכר בתלמוד הבבלי.
3. כשיש מחלוקת בין הזוהר והמפרשים בפרשנות דברי התלמוד. כלומר, יש דין שמובא בתלמוד הבבלי ויש מחלוקת בין הראשונים בהבנת ביאור דברי הגמרא. הזוהר מדבר באותו נושא, ומדבריו מבואר כאחת מן ההבנות. האם יש לנו לפסוק כהבנת הזוהר?

כהקדמה לנושא אדון לגבי מחבר ספר ה"זוהר". ובאיזו תקופה חובר ספר ה"זוהר".

 

מחבר ספר ה"זוהר"

ידוע ומפורסם שמחבר ספר ה"זוהר" הוא ר' שמעון בר יוחאי. אולם, ידיעה זו אינה ברורה ויש מקום רב לחלוק על כך. שהרי בעיון קל בספר ה"זוהר" אפשר למצוא שמות של חכמים שחיו שנים רבות לאחר ר' שמעון בר יוחאי, ובוודאי ר' שמעון בר יוחאי לא זכה לראותם. נציג את השיטות השונות והביאורים השונים.

נתחיל עם דברי ר' אברהם זכות זצ"ל, בספרו "יוחסין"[1], שהאריך רבות בשאלת מחבר ספר ה"זוהר". והוא זה שהביא את הסיפור על ר' משה דליאון שהוא מחבר ספר ה"זוהר":

ומפני שראיתי כי דבריו מופלאים ישאבו ממקור העליון המעיין המשפיע בלתי מקבלת בשכמל"ו, רדפתי אחריו ואשאלה את התלמידים הנמצאים בידם דברים גדולים ממנו מאין בא להם סודות מופלאים מקובלים מפה אל פה אשר לא נתנו ליכתב ונמצאו שם מבוארים לכל קורא ספר ולא מצאתי תשובותיהם על שאלתי זאת מכוונות, זה אומר בכה וזה אומר בכה: שמעתי אומרים לי על שאלתי כי הרב הנאמן הרמב"ן ז"ל שלח אותו מא"י לקטלוניא לבנו והביאו הרוח לארץ ארגון וי"א לאלקנטי ונפל ביד החכם ר' משה די ליאון הוא שאומרים עליו ר' משה די ווד אל חגארה וי"א שמעולם לא חבר רשב"י ספר זה, אבל ר' משה זה היה יודע שם הכותב ובכחו יכתוב ר' משה זה דברים נפלאים אלה, ולמען יקח בהם מחיר גדול כסף וזהב רב תולה דבריו באשלי רברבי ואמר מתוך הספר אשר חבר רשב"י ורבי אלעזר בנו וחבריו אני מעתיק להם דברים אלו. ואני בבואי ספרדה ואבא אל עיר ואלדוליד אשר המלך [שם] ואמצא שם לר' משה זה ואמצא חן בעיניו וידבר עמי וידר לי וישבע לאמר כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם לא הספר הקדמון אשר חבר רשב"י אשר הוא היום בביתי במדינת ישבילי היא אוילה בבואך אלי שם אראך, ויהי אחר הדברים האלה נפרד ממני וילך ר' משה זה אל עיר ארבלא לשוב אל ביתו לאוילא ויחלה בארבלא וימת שם, וכשמעי הבשורה היטב חרה לי עד מות ואצא ואשים לדרך פעמי ואבא אל אוילא ומצאתי שם חכם גדול וזקן ושמו ר' דוד דפאן קורפו, ואמצאה חן בעיניו ואשביעהו לאמר הנתבררו לו סודות ספר הזוהר שבני אדם נחלקים זה אומר בכה וזה אומר בכה ור' משה עצמו נדר לי אלי ולא הספיק עד שמת ואיני יודע על מי אסמוך ולדברי מי אאמין, ויאמר דע באמת כי נתברר לי בלא ספק שמעולם לא בא לידו של ר' משה זה, ואין בעולם ספר "זוהר" זה רק היה ר' משה בעל שם הכותב ובכחו כתב כל מה שכתב בספר הזה, ועתה שמע נא באיזה דרך נתברר לי: דע כי ר' משה זה היה מפזר גדול ומוציא בעין יפה ממונו עד שהיום הזה ביתו מלא כסף וזהב שנתנו לו העשירים המבינים בסודות גדולים אלא אשר יתן להם כתובים בשם הכותב ומחר נתרוקן כלו עד שעזב אשתו ובתו הנה ערומו' שרויות ברעב ובצמא ובחוסר כל, וכששמענו שמת בעיר ארבולו ואקום ואלך אל העשיר הגדול אשר בעיר הזאת הנקרא ר' יוסף די אוילה ואומר לו עתה הגיע העת אשר תזכה לספר הזוהר אשר לא יערכנו זהב וזכוכית אם תעשה את אשר איעצך, ועצתי היא זאת שיקרא ר' יוסף זה לאשתו ויאמר לה קחי נא מנחה נאה ביד שפחתך ושלחי אותה לאשת ר' משה ותעש כן, ויהי ממחרת ויאמר עוד לה לכי נא ביתה אשת ר' משה ואמרי לה דעי כי רצוני הוא להשיא את בתך לבני ואליך לא יחסר לחם לאכל ובגד ללבוש כל ימיך ואין אני מבקשת ממך דבר בעולם רק ספר ה"זוהר" אשר היה אישך מעתיק ממנו ונותן לבני אדם, דברים אלה תאמרי לה לבד ולבתה לבד ותשמיעי את דבריה' אשר יענוכה ונראה היהיו מכוונים אם לא, ותלך ותעש כן ותען אשת ר' משה ותשבע לאשת ר' יוסף לאמר כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם מעולם ס' זה היה עם אישי אבל מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו מדוע תאמר שאתה מעתיק מס' ואתה אין לך ספר רק מראשך אתה כותב הלא נאה לך לאמר כי משכלך אתה כותב ויותר יהיה כבוד לך, ויען אלי ויאמר אלו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב לא ישגיחו בדברי ולא יתנו בעבור' פרוטה כי יאמרו כי מלבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו שמתוך ספר ה"זוהר" אשר חבר רשב"י ברוח הקודש אני מעתיקם יקנו אותם בדמים יקרים כאשר עיניך רואות, אח"כ דברה אשת ר' יוסף זה עם בתו של ר' משה את הדברים אשר דברה עִם אמה להשיאה לבנה ולתת לאמה לחם ושמלה ותען לה כאשר ענתה אמה לא פחות ולא יותר התרצה עדות ברורה יותר מזו? כשמעי דבריו אלה נשתוממתי ונבהלתי מאד ואאמין אז כי לא היה שם ספר רק בשם הכותב היה כותב ונותן לבני אדם, ואסע מאוילה ואבא אל עיר מלאבירה ואמצאה בה חכם גדול מופלא נדיב לב וטוב עין שמו ר' יוסף הלוי בנו של ר' טודרוס המקובל ואחקורה ממנו על אודות הספר הזה ויען ויאמר אלי דע והאמן כי ס' ה"זוהר" אשר חבר רשב"י היה בידו של ר' משה זה וממנו יעתיק ויתן לאשר טוב בעיניו, ועתה ראה בחינה גדולה אשר בחנתיו לר' משה אם מתוך ספר קדמון יעתיק או בכח שם הכותב יכתוב, והבחינה היתה שימים רבים אחרי כתבו לי קונדרסים גדולים ורבי' מה"זוהר" גנזתי לי א' מהקונדרסים ואומרה לו כי אבד ממני ואחלה את פניו להעתיקו לי שנית ויאמר לי הראני נא אחרית קונדרס אשר לפניו וראשית הקונדרס אשר יבא אחריו ואני אעתיקנו לך שלם כראשון אשר אבד לך ואעש כן, אחר ימים מועטים נתן לי הקונדרס מועתק ואניחהו עם הראשון וארא כי אין ביניהם הפרש כלל לא תוספות ולא מגרעת לא שינוי ענין ולא שינוי דברים אבל שפה אחת ודברים אחדים כאלו הועתק קונדרס מקונדרס היתכן בחינה יותר גדולה מזו ונסיון חזק מזה, ואסע ממאלבירה ואבא אל העיר טוליטולה ואוסיף עוד לחקור על הספר הנזכר אל החכמים ותלמידיהם ועדיין מצאתים חלוקים זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכאשר ספרתי להם בענין בחינת החכם ר' יוסף הנזכר אמרו לי שאין זה ראיה כי נוכל לומר שטרם נותנו לאדם קונדרוס מאשר יכתוב בכח שם הכותב יעתיקהו תחלה לעצמו ולעולם לא יתרוקן ממנו, אבל יעתיק ויתן יעתיק ויתן המעתיק מספר לספר קדמון. אמנם נתחדש לי ענין כי אמרו לי תלמידים שראו איש זקן ושמו ר' יעקב תלמיד מובהק של ר' משה זה אשר היה אוהבו כנפשו שהיה מעיד עליו שמים וארץ שספר ה"זוהר" אשר חבר רשב"י.

כהמשך לכך נביא את דברי ר' חנוך הניך טייטלבוים זצ"ל, בעל שו"ת "מפענח נעלמים"[2], שנקט בגישה שיש אפילו הוספות מתקופת הגאונים. דהיינו, אי אפשר לומר שספר ה"זוהר" חובר בתקופה אחת. יש בו חלקים מתקופות שונות:

ודע תלמידי קושט דבר אמת, שבכל דף ודף מספר ה"זוהר" ותיקונים ישנן הוספות רבות ונכבדות שהוסיפו בימי הגאונים ז"ל על הגליונות, ואחרי כן הכניסו הסופרים הדברים האלה בפנים הספר, עד שקשה מאוד עכשיו לברר איזה עיקר ואיזה נוסף. וכן עשו הסופרים גם בשאר הספרים, כמו שתמצא בש"ס סדר קדשים בהרבה מקומות שהכניסו הגליונות לתוך פנימיית הספר. ועיין בתוספות מנחות (דף נ"ט ע"ב ד"ה ותיהוי) בענין זה ותשתומם. ולפיכך תמצא במקומות רבות ב"זוהר" שהביא דברי הגמרא, כמו בפרשת משפטים (דף קכ"א ע"א) ובגין דא אוקמוה במסכת קדושין (דף ג' ע"א) דמ"ל דאתרוג כירק וכו'. ובפרשת פנחס (דף רכ"ב ע"ב) אע"ג דאוקמוה בגמרא לא חסיד אני וכו', שכוונתו לגמרא פ"ק דברכות (דף ד' ע"א) וכן שם (דף רכ"ג ע"ב) ובחגיגה עד היכן מעשה מרכבה וכו', שהכוונה לגמרא חגיגה (פרק אין דורשין דף י"ג ע"א). וכן ב"זוהר" וישלח (דף קס"ח ע"א) הביא דברי הגמרא סוף כתובות (דף ק"ג ע"ב) יום שמת רבי בטלה כהונה. ובתיקונים (דף ז') ועל האי ציפרא רמיזו רבנן באגדתא דבבא בתרא (דף ע"ג ע"ב) דרבה בר בר חנא וכו'. וכן בשאר דוכתא: (ושמעתי אומרים בשם הגאון רבי משה סופר מפרעשבורג זצוק"ל שאם יסירו כל התוספות מן הספר היה נשאר ספר קטן הכמות ורב האיכות): ויש מייחסים את ההוספות שבתקוני "זוהר" לתלמידי רבינו יצחק סגי נהור ז"ל בן הראב"ד ז"ל, ויש ראיות על זה. וגם אומרים שיש ב"זוהר" הוספות רבות ונכבדות לרבינו חנניא גאון איש ירושלים ז"ל, שבידו היו גנוזות סתרי תורה, כדאיתא בתשובות הגאונים ז"ל, ונקרא בתשובות הגאונים רבינו החסיד, על שם קדושתו וחסידתו. וההוספות שלו הם יקרים אצלינו מאוד לרב מעלתו.

ונציין גם לדברי ר' אלעזר פלקלס זצ"ל, בעל שו"ת "תשובה מאהבה"[3], שנקט בגישה שיש הוספות רבות ועוד טען שיש זיופים וקלקולים בספר ה"זוהר". ומדבריו מתבאר שבוודאי אין לסמוך מבחינה הלכתית על דברי ספר ה"זוהר" מפאת השיבושים והזיופים וכן אין שום קבלה כלפי ספר ה"זוהר":

את זה כתבתי לדעת האיש ההוא שהספר ה"זוהר" כלו קדוש אבל אני אומר הריני נשבע בתורת ה' שבספר ה"זוהר" נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר הנה אם אמרו חכמי התלמוד על ברייתא דלא מתנייא בי ר' חייא ור' אושיעא מאן ימר דמתרצתא היא דלמא משבשתא היא וספר הזה ודאי לאו בר"ח ורב אושיעא אתמר כי כל הדורות מראש לא זכרו מספר הזוהר מאומה לא בהקיץ ולא בחלום כי הנה אם אמת הדבר שהחבור הזה הוא מהתנא ר' שמעון בר יוחאי אשר ר' יהודה הנשיא קבל גם ממנו כמבואר בהקדמ' הרמב"ם לספרו יד החזק' איך לא זכר את הספר הזה בחבורו ש"ס משניות או בשום מקום ואף ר' יוחנן שחיבר תלמוד /ירושלמי/ ירושלמית אינו מזכירו בשום מקום ורבינא ורב אשי שחברו תלמוד בבלי מאה שנים אחר חבור תלמוד ירושלמי והיו סוף אמוראים ולא שמו רמז בכל התלמוד מספר הזוהר ורבה בר נחמני שחובר /שחיבר מדרשי/ רבות ושוחר טוב וכיוצא בהם הרבה לא זכרו מחבור רשב"י גם רבנן סבוראי והגאונים והרי"ף והרמב"ם ורש"י ותוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור והילקוט שמעוני אשר אסף ולקט כל המדרשות והמכילתות והברייתות כלם לא ידעו ולא ראו ממנו דבר עד שזה קרו' לשלש מאות שנים ענו ואמרו שמצאוהו ואיזהי /ואיזהו/ כנסיה אשר קבלוהו בכנופיה, כמו תלמוד בבלי וירושל' וז"ל הרמב"ם בהקדמתו לספר יד החזקה אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם הואיל וכל אותם דברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל עכ"ל ויעיין עוד שם ואין אני חלילה מטיל דופי ופגם בכבוד התנא אלדי ר' שמעון בר יוחאי כי הוא היה מחסידי עליון אלא אני אומר לאו גושפנקא דרשב"י ועזקתיה חתום עליה ומי שיש לו חצי דעת יגיד כן שהרי נזכרו בספר הזוהר כמה תנאים ואמוראי' שהיו אחר רשב"י שנים רבות במספר והארכתי בזה במקום אחר מפי סופרים ומפי ספרים כמבואר בס' מטפחת להגאון מו"ה יעב"ץ זצלל"ה שגזר אומר שחלו בו ידים מזייפים וחשד את החכם ר' משה /די לאון/ דיליון יעיי"ש. והינה /והנה/ מיום שנתחדש ספר הזוהר הרבה נכשלו ע"י כי כמה דברים סתומים וחתומים אשר המציאו האחרוני' להתעות בני אדם יושבי חשך השכל, צאו וראו כמה קלקולים רבים קלקלו מאמיני הכלב רע שבתי צבי שבור ואחוזת מרעהו ברכי מסאלנוקא /משלוניקי/, ויעקב פראנק שם רשעים ירקב, ותלו דבריהם בספר הזוהר אשר בודאי לא יאונה לצדיק ר' שמעון בר יוחאי כל און. מה טוב ומה נעים, אשר כתבתי בחבורי קטן אשר קראתיו בשם קונטרס אהבת דוד שנדפס בק"ק פראג תק"ס וזה לשוני שם באו ונחזיק טובה וחינות לשני מלכים גדולי /גדולי'/ אדירי' אדוננו המשובח המנוח הקיסר יאזעף השני ואדוננו המהולל הקיסר פראנץ השני אשר צפו והביטו בחכמתם הנפלאה, רבות רעות ושבושי דעות תסתעפנה מחלומות והבלים המקובלים, והמה לנזקי בני האדם נזקי הגופות ונזקי הנפשות, ופקדו באזהרה גדולה שלא להביא ספרי קבלה בכל מדינות מלכותם הפקודה הראשונה העכסט האף דעקרעט פאם ב' נאוועמבר /שבע מאות שמונים וחמש/ למספרם והשני פאם ז' יוני /שבע מאות תשעים וארבע/ למספרם.

 

ועוד כתב במקום אחר[4]:

ובלא"ה כבר כתבתי פעמי' רבות שאין ראי' מזוהר שלא נודע ברור מי הוא המאסף והמלקט ספר הזוהר והרבה הוסיפו.

גם ר' משה חאגיז זצ"ל[5] הבין שמחבר ספר ה"זוהר" חי בתקופה מאוחרת ולא בתקופת רשב"י או ר' אבא:

האמת יורה דרכו דמסדר ומחבר ספר הזוה"ק, דודאי אדם גדול היה דבאו לידו הקונטריסים, ומן השמים זכו אותו להוציא לאור תעלומות חכמה רמה ונעלמה והוא סידר הקונטריסים על סדר הפרשיות. אך לא חלילה רשב"י, או רבי אבא, עשו סדר זה הנמצא בידינו. כי זה טעות ושטות מפורסם, כעין אותם הסוברים שאנו מאמינים דבר שאינו, שהתלמוד כמו שהוא מסודר אצלינו, היה אצל אברהם אבינו.

גם הרב יוסף חיים (ה"בן איש חי")[6] הביא שהאר"י ז"ל טען שיש הוספות בספר ה"זוהר" מדברי חכם אחרון. דהיינו, אי אפשר לומר שכל דברי ספר ה"זוהר" הם מוסמכים מתקופת התנאים – מתקופתו של רשב"י. ואפילו לא מתקופת האמוראים:

ובאמת השערה זו אינה זרה כי נמצא כזאת הרבה כי בזוה"ק יש דברים שאמר רבינו האר"י ז"ל עליהם שאינם מס' ה"זוהר" אלא הם דברי חכם אחרון שהכניסו המעתיקים בס' ה"זוהר". ופוק חזי בס' הגאון רב יעבץ אשר מצא כמה דברים כזה. וגדולים וכן רבים על תשובות שיש בס' בשמים ראש על שמו של הרא"ש ז"ל שאינם של הרא"ש אלא של חכם א' ונכתבו על שמו של הרא"ש ז"ל. וכן יש ספרי קבלה הכתובים על שם רבינו מוהרח"ו ז"ל והמקבלים סדרום וקראום ע"ש מוהרח"ו ז"ל כדי שיתקבלו אצל החכמים.

וכך מבואר על ידי הרב חיים ויטל זצ"ל[7]:

הפסוקים נזכרים בזוהר חדש פרשת בלק, לומר בקומו בחצות לילה, גם אותן הנזכרים בזוהר לאומרן בעת הזיווג בליל שבת, רוח ה' וגו', לא היה מורי זלה"ה נוהג לאומרם, וכמעט שהיה מגמגם בהן שאינם מדברי ה"זוהר" אלא חכם אחד כתבה בגליון, ואח"כ הדפיסוה בתוך ה"זוהר".

והרב אליעזר ליפמן נייזאטץ זצ"ל[8], כתב שהרב משה סופר זצ"ל (ה'חת"ם סופר') טען:

אילו היה יכולת ביד אדם להעמיד מדרשי רשב"י על טהרתן לבררם מה שנתחבר אליהם מחכמי הדורות שאחריו לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאוד מחזיק דפים מעוטים.

הרב הלל צייטלין הי"ד כתב מאמר ארוך[9] בנוגע לבירור מחבר ספר ה"זוהר" ובסיום דבריו הוא כתב:

רבי משה אסף, קיבץ וליקט בשקידה נפלאה את כל הקונטרסים האמורים, ואולם הוא לא היה רק מאסף ומסדר, כי אם הכניס בקרבם גם את הרוח אשר לו, המשיך הלאה את הרעיונות הקדושים הגדולים אשר מצא. דרש אותם כמין חומר, והפך בהם והפך בהם ומצא בהם פעמים טעמים רבים, שעלו בידו לדרושים רבים, שהתאמץ לכתבם באותו הנוסח של הקונטרסים שאסף. לפעמים עלה בידו הנוסח האמור, ולפעמים – לא. על כן יש אשר אנו פוגשים שם, כמו שכבר העיר רבי יעקב עמדין, מלים ספרדיות וכדומה… בשעה שסידר את קונרטסי 'הזהר', נמצא כולו תחת השפעתם הנשגבה, חי כולו ברוחו בחברת רבי שמעון בן יוחאי, חבריו ותלמידיו, עמד כולו בין אותם הקדושים והטהורים, שבתורתם הגה ימים ולילות ועמל כל כך כדי להבין ולהשיג על דבר ודבר מדבריהם. הוא האמין אז באמת ובתמים, שעומד הוא בחברת עירין קדישין אלה, וכל מה שהוא מחדש – על פיהם הוא מחדש, כל תורתו – שלהם היא. על כן שיח ושיג לו עם אליהו, משה, רבי שמעון בן יוחאי וחבורתו, כמו עם אנשי דורו. ולפי זה לא היה כל מרמה בפי רבי משה די ליאון, והכל אמת: גם מה שאמר לרבי יצחק דמן עכו, שכל מה שכתב ב"זוהר" איננו שלו כלל, וגם מה שאמר לאשתו, כי מלבו הוא כותב. בעיקר היו בידו קונטרסים עתיקים שאסף וקיבץ ולקחם עמו בנדדו מביתו [הוא לא מת בביתו…], ואין מן התימה כלל, שאשתו לא יכלה למסור לנדיב, שחפץ לקנות ממנה את גוף סדר ה"זוהר" [שממנו העתיק רבי משה]. כל קונטרסים, והרבה מן הקונטרסים שהיה שולח לעשירי-העם היו באמת פרי רוחו, אבל הרוח הוא חי תמידי בחברת "קודשא בריך הוא ושכינתיה", ב'פמליה של מעלה ובפליה של מטה', בין המטיילים בפרדס ובין אלה ד'עיילו בלא בר'.

ונביא את המבואר בספר מילואים לפירוש "שערי חומת ירושלים", בהקדמה לירושלמי:

הנה גם הזהר של רשב״י נלוו גם עליו מאמרים רבים מתלמידי תלמידיו כמ״ש בספר רב פעלים (להגאון ר׳ אברהם בנו של הגר״א ז״ל מווילנא, אות ז, 'זהר') וז״ל "וכינוהו (לה'זוהר') על שמו של רשב״י מה שלא עשה רק בנו ותלמידיו ותלמידי תלמידיו חברו על מה שקבלו ממנו, וכמי שאמרו שהמשנה וספרא וספרי ותוספתא כולהו אליבא דר׳ עקיבא, אע״פ שאלו הספרים נעשו על פיו יותר מששים שנה אחרי מותו (של ר׳ עקיבא), וכן נתחבר גם ה'זוהר' אחרי מות רשב״י מתלמידי תלמידיו (לזאת כתב היוחסין, וסיים 'ובעבור זה דברי ה'זוהר' יותר אמתיים, כי בהם דברי האחרונים שראו את המשנה ופסקי ההלכות ומאמרים מהאמוראים שם' עכ״ל). אמנם דעת הישרה היא דעת בעל שלשלת הקבלה שזה יצא מפי רשב״י וחבורתו, אבל בדורותם לא נכתבו על סדר נכון אלא בקונטרסים מפוזרים, ובמשך הזמן חוברו כהלכתן, ויש בו הוספות מתלמידיו כמו שהוסיפו במשנה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא וכו׳ " עכ״ל. ולי הקטן (שפ״ן) נראה הענין יותר פשוט, כי הנה בימי התנאים והאמוראים עד ימי רבנן סבוראי היו שונין רק בעל פה ולא נכתבו אף המשנה והתלמוד רק בדורות האחרונים (כדעת רש״י ובעל הסמ״ג וכדומה) ועל אחת כמה וכמה שלא נכתבו סתרי תורה מעשה בראשית ומעשה מרכבה שאין מלמדין אותם אלא לחכם ונבון לחש ובראשי פרקים ואינם נמסרים רק מיחידי סגולה ליחידי סגולה ברמיזות והערות קטנות (עיין מורה נבוכים, פרק ע"א) ורשב״י מסרם מפה לאוזן לתלמידיו וכן תלמידיו לתלמידיהם וכו׳ עד זמן רבנן סבוראי שהותר אז לכתוב דברים שבע׳'פ. ואפשר שגם אז לא הקילו לעצמן לכתוב רק התורה שבע״פ הנגלית, אבל בסתרי תורה החמירו אולי גם אז שלא לכתבם ואולי עד אחר ימי הגאונים, ואי אפשר אפוא שבכל הדורות הרבים למן רשב״י עד לזמן ההוא זמן של כמה וכמה מאות שנה שעסקו בלמוד חקירת סתרי התורה אלפי תנאים ואמוראים שלא קבלו הרבה  עניני נסתרות גם מחכמים אחרים זולת רשב״י או שלא חידשו בעצמם כלום בחקירתם עמקי סתרי התורה בכל הזמן הרב ההוא, והלא המה בנטיעה זו שפרה ורבה (כדרשת חז״ל על הכתוב קהלת יב, יא 'וכמסמרות נטועים') אולם השרשים נוטעו ע״י רשב״י וחבריו, ובלי ספק שהיו החכמים כותבים לעצמם במגלות סתרים את השמועות שקבלו מרבותיהם מפה לאוזן בענינים אלה ואת אשר חידשו המה בחקירותיהם, ובאחרית הימים נגלו המגילות. חוברו יחדיו לספר שלם (אבל שלא בסדר מדויק).

אם כן, לפי דבריו השורשים הם מרשב"י וחבריו. אלא, הדברים נכתבו רק בתקופה מאוחרת שלגבי חכמת הקבלה בתחילה לא היה היתר לכותבה, ורק בתקופה מאוחרת יותר נכתבה חכמת הקבלה והתווספו דברים רבים שהוסיפו החכמים על דברי רשב"י וחבריו.

 

פסיקת הלכה על פי ה"זוהר" – עיון בשיטת ר' יוסף קארו והרמ"א

נעיין בדברי ר' יוסף קארו במקומות מסויימים ונראה מה היתה גישתו בנוגע לפסיקת הלכה על פי ספר ה"זוהר". כפי שיתבאר יש גישות שונות בדרך פסיקת ההלכה. אפשר לומר שהן נחלקות בין עדות המזרח לעדות אשכנז.

נתחיל בעיון בדברי ר' יוסף קארו.

א. ב"טור"[10] כתוב:

ויש אוסרין אותו [גיד הנשה] בהנאה והרמב"ם התירו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל.

על כך כתב ר' יוסף קארו זצ"ל, בספרו "בית יוסף":

ופלוגתא דתנאי היא דתניא (פסחים כב.) גיד הנשה מותר בהנאה דברי רבי יהודה ורבי שמעון אוסר ורבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה (ערובין מו:).. ומיהו בספר ה"זוהר" פרשת וישלח (עח.) נראה שהגיד אסור בהנאה ולכן טוב ליזהר.

אבל, ר' משה איסרליס זצ"ל, בספרו "דרכי משה", כתב:

ואיני מבין דבריו כי שמעתי כי בעל ספר ה"זוהר" הוא סתם רבי שמעון המוזכר בתלמוד שהוא רבי שמעון בן יוחאי והא פליג עמו בתלמוד שלנו (פסחים כב, ע"א) רבי יהודה ומתירו בהנאה ורבי יהודה ורבי שמעון, הלכה כרבי יהודה כמו שכתבו הפוסקים. ואם כן אין ראיה מספר הזוהר לענין הלכתא. כן נראה לי.

אם כן, מצינו מחלוקת בין ר' יוסף קארו לר' משה אירסליס בנוגע לפסיקת הלכה על פי ספר ה"זוהר". ר' משה איסרליס סבר שאין עדיפות לספר ה"זוהר" מדברי ר' שמעון בר יוחאי שנמצא בתלמוד הבבלי. וכיון שבמקרה שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון בר יוחאי, הלכה כר' יהודה, אז יש לפסוק כר' יהודה אפילו שבספר ה"זוהר" נפסק כדעת ר' שמעון בר יוחאי.

אולם, יש להעיר שלפי המבואר לעיל, יש מקום להשיג על דברי ר' משה איסרליס. צויין לעיל שלא כל הכתוב בספר ה"זוהר" נכתב בידי ר' שמעון בר יוחאי. יש לברר האם דברים אלו נאמרו דווקא על ידי ר' שמעון בר יוחאי. נוסף על כך, יש מקום לטעון שאפילו אם נאמרו על ידיו, בכל זאת, כיון שהדברים חוברו בתקופה מאוחרת, הרי בכך שקיבלו את דברי ר' שמעון בר יוחאי והביאו את דבריו מוכח שגם האמוראים האחרונים קיבלו את דעתו ופסקו לפי דבריו. אלא, יש מקום לדחות ולומר שספר ה"זוהר" לא הובא כספר הלכתי, ודעת ר' שמעון בר יוחאי הובאה גם במקרים שלא נהגו ולא נפסקה הלכה כמותו.

ב. נציין עוד הלכה והיא בנוגע לברכות שמברכים על הנחת התפילין. ידועה מחלוקת הראשונים אם יש לברך שתי ברכות או ברכה אחת. יש ראשונים שסברו שמברכים רק ברכה אחת "להניח תפילין" כשמניחים תפילין של יד ומתכוונים לפטור בברכה זו גם תפילין של ראש. וכל עוד שלא דיבר בין הנחת תפילין של ראש לתפילין של יד אינו צריך להוסיף עוד ברכה. אם הפסיק בדיבור, כשמניח תפילין של ראש יש לברך "על מצות תפילין". אך, לדעת ראשונים אחרים יש לברך שתי ברכות אפילו שלא דיבר. כשמניח תפילין של יד מברך "להניח תפילין" וקודם הנחת תפילין של ראש מברך "על מצות תפילין". אם הפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש, אז קודם הנחת תפילין של ראש מברך שתי ברכות. בתחילה מברך "להניח תפילין" ולאחר מכן "על מצות תפילין".

ר' יעקב לנדא, בעל ספר ה"אגור"[11], כתב בנוגע למחלוקת זו:

ואני המחבר מצאתי בספר ה"זוהר" בפרשת פינחס מאמר דרבי שמעון בן יוחאי דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת… ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רבי שמעון בן יוחאי אם היה שידעו מאמר זה ומכל מקום העולם נוהגים לברך שתים.

וכאן כתב ר' יוסף קארו בספרו "בית יוסף"[12]:

ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר היפך ממסקנא דתלמודא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי ולפיכך פסקו כן.

אם כן, ר' יוסף קארו נקט שאין לפסוק כדעת ספר ה"זוהר" כשהדברים נוגדים את התלמוד הבבלי. ולכן, כאן הראשונים חלקו בפירוש הגמרא ולא נקטו כמבואר בספר ה"זוהר", כיון שלדעתם דברי ה"זוהר" נוגדים את דברי התלמוד הבבלי.

אלא, יש מקום לדחות הבנה זו, כיון שאפשר לטעון שאין ראיה חותכת שהתלמוד הבבלי חלק על ספר ה"זוהר". בוודאי יש מקום להבנת הראשונים האחרים והיא אינה מבוטלת לחלוטין. לכן, אפשר לטעון שכיון שיש אפשרות לבאר את דברי התלמוד הבבלי כאפשרות השניה, שיש לברך רק ברכה אחת ולא שתי ברכות, הרי יש לנו לנקוט כהבנה זו משום שגם ספר ה"זוהר" נקט כך. ומסתבר לטעון שאין מחלוקת בין ספר ה"זוהר" לתלמוד הבבלי, אין לנו להרבות במחלוקת.

ג. ר' יוסף קארו, בספרו "בית יוסף"[13], הביא הלכה מתוך ספר ה"זוהר":

בספר ה"זוהר" בפרשת פינחס (רלו:) על פסוק שמע ישראל יו"ד איצטריך די לא יעדא כלל מגו תפלה של יד דלא יעביד פרודא והאריך בטעם הדבר ובסוף כתב דמאן דרחיק ליה ירחקון ליה מעידונא דלעילא ועל דא כתיב (שמואל א ב ל) 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו'.

וכך הוא פסק בספרו ה"שולחן ערוך":

המנהג הנכון שיהא היו"ד של קשר תפלה של יד לצד הלב, והתפלה עליו לצד חוץ. יש ליזהר שלא תזוז יו"ד של הקשר מהתפלה.

ד. עוד ידועה המחלוקת בין הראשונים בשאלה האם יש להניח תפילין בחול המועד. על כך הביא ר' יוסף קארו בספרו ה"בית יוסף"[14]:

ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי הרא"ש ואח"כ מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחי במאמר אחד שאסור להניחם בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד וכן כתב מורי דודי הה"ר יצחק קארו ז"ל בתשובה… ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רבי שמעון בן יוחי המפליג כל כך באיסור הנחתן.

וגם ב"שולחן ערוך", הוא פסק שאין להניח תפילין בחול המועד:

בחוה"מ גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו, שימי חול המועד גם הם אות.

אך, לעומתו השיג עליו הרמ"א וכתב:

ויש אומרים שחול המועד חייב בתפילין (ב"י בשם הרא"ש). וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם, אלא שאין מברכים עליהם בקול רם בבהכנ"ס כמו שאר ימות השנה.

ה. עוד מחלוקת נמצאת בדברי ר' יוסף קארו, "בבית יוסף"[15], לעניין אמירת קדושת יוצר ביחיד:

ואע"פ שהעולם נהגו לומר קדושת יוצר ביחיד נראה לעניות דעתי שמאחר שאין דבר זה מפורש בתלמוד יש לנו לתפוס כדברי ה"זוהר" וכמו שכתבתי בסימן ל"א בדין הנחת תפילין בחול המועד.

ונפסק ב"שולחן ערוך":

יש אומרים שהקדושה שביוצר, יחיד אומרה, לפי שאינה אלא סיפור דברים. ויש אומרים שיחיד מדלגה, ואינה נאמרת אלא בציבור. ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה.

הרמ"א השיג וכתב:

וכבר פשט המנהג כסברא ראשונה, ויחיד אומר אותה.

ו. וכן, נחלקו לעניין עניית אמן אחר אמירת ברכת גאל ישראל על ידי הש"ץ. ר' יוסף קארו, ב"בית יוסף"[16], כתב:

ועכשיו נהגו העולם שלא לענות אמן אחר גאל ישראל ולאו משום דסברי כהרמב"ם דאם כן לא היה להם לענות אמן אחר ישתבח ולא אחר יהללוך אלא טעמא משום דחשבי ליה הפסק בין גאולה לתפלה וכבר כתבתי בסימן נ"א שעל פי ה"זוהר" נהגו שלא לומר אמן אחר גאל ישראל.

וב"שולחן ערוך" הוא פסק:

אינו אומר אמן אחר גאל ישראל, משום דהוי הפסק.

הרמ"א פסק:

ויש אומרים דעונין אמן, וכן נוהגין לענות  אחר הש"ץ. אבל אם התפלל לבד אין עונין אמן, כדלקמן סימן רט"ו (טור).

ז. על גישת ר' יוסף קארו לספר ה"זוהר" לומדים גם מדבריו בפסיקת ההלכה לעניין חלונות בבית הכנסת. הוא הביא ב"בית יוסף"[17]:

לענין מספר החלונות שצריך להיות בבית הכנסת לא נתפרש בתלמוד ולא בדברי הפוסקים אבל בספר ה"זוהר" כתב בפרשת אלה פקודי (רנא.) שצריך להיות בו י"ב חלונות לסיבת סוד נכמס.

ונפסק ב"שולחן ערוך":

צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן, וטוב שיהיו בבהכ"נ י"ב חלונות.

הרמ"א לא השיג ולא הגיה על הנפסק ב"שולחן ערוך" משום שלא היה כאן מנהג נגדי, והדברים הובאו רק באופן "טוב שיהיו". אין כאן פסיקת חיוב.

ח. אולם, יש לציין למקום שר' יוסף קארו, בספרו "בדק הבית", חשש לדברי ספר ה"זוהר". אך, ב"שולחן ערוך" לא פסק כמבואר בספר ה"זוהר". הדברים נאמרו לעניין השמעת קולו לאזניו בתפילת שמונה עשרה. ב"בית יוסף"[18] הוא הביא:

זה לשון הרשב"א בריש פרק אין עומדין (לא. ד"ה וקולה) מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפילתו מסתברא שלא ישמיע לאחרים כלומר שלא יאמר בקול רם וכדתניא בפרק מי שמתו כל המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה אבל להשמיע לאזנו רשאי ומצוה לכתחלה כדאמרינן בירושלמי פרק היה קורא (ברכות פ"ב ה"ד)… אלא שמצאתי בהיפך בתוספתא דמכילתין בפ"ג (ה"ט)… עכ"ל. ורבינו [הטור] הסכים לדברי הירושלמי ומשמעותא דגמרא דידן ודחה מפניהם דברי התוספתא.. וכן הלכה [בדק הבית] ומכל מקום ה"זוהר" (ויקהל רב.) שכתבתי בסימן קמ"א (ד"ה ומתוך) מסכים לדברי התוספתא וראוי לחוש לו [עד כאן].

ב"שולחן ערוך" נפסק:

לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו; ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו.

יש בכך אולי הוכחה שר' יוסף קארו כתב את הגהותיו "בדק הבית" לאחר שכבר חיבר את ה"שולחן ערוך", ולכן דין זה לא נמצא ב"שולחן ערוך".

ט. מנהג נוסף שקיבל חיזוק מדברי ספר ה"זוהר" הוא נטילת ידי הכהנים על ידי הלוים. ר' יוסף קארו, בספרו "בית יוסף"[19], כתב:

וכן ראיתי האשכנזים נוהגים ליטול ידיהם בשעת נשיאת כפים אף על פי שכבר נטלו ידיהם שחרית ושמעתי שכן היו עושים ג"כ בספרד ושהיו הלוים יוצקים מים על ידיהם ולא הייתי יודע מאין להם דבר זה ליטול על ידי הלוים עד שזיכני יי' ומצאתיו מפורש במדרש ה"זוהר" פרשת נשא (קמו:)… וכתוב עוד שם ובצניעותא דספרא תנא לוי דאתקדש כהנא בעי לאתקדשא בקדמיתא ע"כ וכן ראוי לנהוג.

ב"שולחן ערוך"[20] נפסק:

אע"פ שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק, שהוא חבור היד והזרוע; והלוי יוצק מים על ידיהם, וקודם לכן יטול הלוי ידיו. ולא נהגו הלוים ליטול ידיהם תחלה, רק סמכו על נטילתן שחרית.

אלא, יש לציין שכאן לא מדובר בחידוש הלכה בעקבות ספר ה"זוהר". המנהג היה נהוג אצל עדות אשכנז עוד קודם שמצאו ר' יוסף קארו כתוב בספר ה"זוהר". ולכן, יכול להיות שר' יוסף קארו פסק דין זה משום המנהג אצל עדות אשכנז, רק הדברים קיבלו חיזוק משום המבואר בספר ה"זוהר". אלא, נראה מלשונו שהדברים מבוססים יותר משום המבואר בספר ה"זוהר". יש עוד לדון האם עדות אשכנז נהגו מנהג זה בעקבות המבואר בספר ה"זוהר", או שמדובר על מנהג קדום שעדות אשכנז קיבלו אותו מימים ימימה.

י. עוד הלכה שר' יוסף קארו פסק בעקבות ספר ה"זוהר" היא קינוח ידיו ופיו לאחר אכילת גבינה קודם אכילת בשר בהמה. ב"בית יוסף"[21] הוא הביא:

ויש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת מפני שכתוב בספר הזוהר פרשת משפטים (קכה.)… וכבר כתב המרדכי (חולין סי' תרפז) שמהר"מ (תשובות דפוס פראג סי' תרטו) היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה לפי שפעם אחת מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שיניו גזר להחמיר על עצמו ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינא פרק כל הבשר אנא להא מילתא כחלא בר חמרא וכו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת ובעוף אני מיקל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן ע"כ. והא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ספר ה"זוהר" ואפילו הכי היה מחמיר על עצמו משום מעשה שהיה ואע"פ שהיה מיקל בעוף היינו לפי שלא ראה ספר ה"זוהר" אבל אנו שזכינו לראותו טוב ונכון להחמיר אפילו בבשר עוף.

ונפסק ב"שולחן ערוך"[22]:

אכל גבינה, מותר לאכול אחריו בשר, מיד, ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם. ואם היה בלילה, שאינו יכול לעיין אותם היטב, צריך לרחצם. וצריך לקנח פיו ולהדיחו… במה דברים אמורים, בבשר בהמה וחיה. אבל אם בא לאכול בשר עוף, אחר גבינה, אינו צריך לא קינוח ולא נטילה.

יא. נעיין בעוד הלכה בנוגע לקריאת התורה, האם העולה קורא ביחד עם הש"ץ ומשמיע לאזניו את הפרשה. מובא ב"בית יוסף"[23]:

ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שמעתי שכתוב בספר ה"זוהר" שאין לקרות כלל אלא אחד וראוי לחוש לדבריו אם האמת הוא כך שאני לא ראיתיו כתוב אלא ששמעתיו עכ"ל ואני הכותב זכיתי למוצאו והוא בפרשת ויקהל (רב:)… וכיון דלדברי ה"זוהר" אסור לקרות אלא אחד לבד ועכשיו שנהגו ששליח ציבור הוא הקורא העולה אסור לקרות אע"פ שלדברי הפוסקים צריך לקרות ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי ה"זוהר" מפני דברי הפוסקים ועוד דהא איכא למימר דכל שהעולה שומע מה ששליח ציבור קורא ומכוין לבו לדבריו הרי הוא כקורא דשומע כעונה (סוכה לח:) הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם שליח ציבור ומיהו אפשר שאפילו לדברי ה"זוהר" רשאי לקרות והוא שלא ישמיע לאזניו….

ונפסק ב"שולחן ערוך":

לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק, או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם; ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו. (ואפילו משמיע לאזניו ליכא למיחש, דלא עדיף מתפלה..).

בעל ה"סוגריים" חלק על ר' יוסף קארו וסבר שאין לחוש לדברי ספר ה"זוהר" ואפשר להשמיע לאזניו.

יב. ר' יוסף קארו גם פסק על פי ספר ה"זוהר" שבמקרה שהתענה בשבת צריך מיד למחרת ביום ראשון להתענות לכפר על כך שהתענה בשבת. אין לו לדחות את התענית ליום אחר. ב"בית יוסף"[24] הוא כתב:

ומ"ש ואין צריך שיהיה התענית מיד ביום ראשון. כן כתב המרדכי בפרק קמא דשבת (סי' רכט) והרב המגיד בפ"א מהלכות תענית (הי"ב) אבל בספר ה"זוהר" כתוב בפרשת ויקהל (רז:) שצריך להתענות מיד ביום המחרת כדי לתקן את אשר עיות בביטול עונג שבת. וגם בשם הרשב"א (חי' הרשב"א ברכות לא: ד"ה מאי תקנתיה, ושו"ת ח"ג סי' רכב) מצאתי כתוב דהא דאין צריך שיהיה התענית מיד ביום א' דוקא מי שתשש כחו ואינו יכול להתענות ב' ימים רצופים שאם לא כן ראוי לו שלא יתעכב לבקש סליחה וכפרה ע"כ.

וב"שולחן ערוך" נפסק:

מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו. וצריך להתענות ביום ראשון, כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת. ואם תשש כחו ואינו יכול להתענות ב' ימים רצופים, לא יתענה ביום א' ויתענה אח"כ.

יג. ר' יוסף קארו סמך על דברי ספר ה"זוהר" לעניין פסיקת ההלכה במקום שיש לכתוב את השם שד"י מבחוץ לקלף המזוזה. והדברים נפסקו כנגד דעת הרמב"ם. ב"בית יוסף"[25] הוא כתב:

כתב אדוני אבי ז"ל נהגו לכתוב שד"י מבחוץ וכו' עד והוא יצילנו על יד ימיננו. הכל בסוף הלכות מזוזה (סי' יח). וענין כתיבת שד"י מבחוץ מפורש בספר ה"זוהר" פרשת ואתחנן (ח"ג רסו.). אבל מה שכתב שנהגו לכתבו על הריוח שבין פרשה לפרשה גם הרמב"ם (מזוזה פ"ה ה"ד) כתב כן ולא מצאתי לו רמז בשום מקום ובספר ה"זוהר" פרשה הנזכר מבואר שצריך לכתבו כנגד תיבת והיה… וכן ראוי להנהיג.

 

 

וב"שולחן ערוך" הוא פסק:

אסור להוסיף בה מאומה, אלא שמבחוץ כותבין: שד"י, כנגד תיבת והיה (דברים יא, יג) שבפנים.

אך, הרמ"א נקט כדעת הראשונים ולא פסק כדברי ספר ה"זוהר":

ויש אומרים נגד הריוח שבין הפרשיות (טור בשם הרא"ש ומרדכי ה"ק ורמב"ם והגה"מ בשם סה"ת), וכן נוהגין.

יד. עוד פסק ר' יוסף קארו, בספרו "בית יוסף"[26], על פי ספר ה"זוהר":

בספר הזוהר פרשת ויקהל (קצו.) כתוב שיש למנוע לנשים מלצאת לבית הקברות מפני שאם יוצאות גורמות רעה לעולם וכן ראוי למנען.

ב"שולחן ערוך" נפסק:

יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות אחר המטה.

הרמ"א לא השיג ולא הגיה על הנפסק ב"שולחן ערוך". ונראה שמתוך המקורות הללו עלינו ללמוד שיש כאן שתי גישות שונות בנוגע לפסיקת הלכה על פי ספר ה"זוהר". שיטת ר' יוסף קארו היא לסמוך על דברי ספר ה"זוהר" כל עוד שאין סתירה לדברי התלמוד. ואפילו במקרה שהם סותרים את דברי הראשונים, עלינו לסמוך על דברי ספר ה"זוהר" ולא על דברי הראשונים. בניגוד לכך דעת הרמ"א היא, שלא סומכים על דברי ספר ה"זוהר" כל עוד שהראשונים חלקו על הנפסק בספר ה"זוהר". אם הדברים אינם מפורשים בדברי הראשונים כנגד דברי ספר ה"זוהר" אין הרמ"א מתנגד לפסיקה כדעת ספר ה"זוהר". ונציין שהרמ"א בעצמו הביא להלכה דבר שמבואר רק בספר ה"זוהר". וכך הוא כתב בספרו ה"מפה"[27]:

וכן נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני ה"זוהר" (דברי הרב).

אך, נראה שיש לסייג ולומר שאין מכאן ראיה שהרמ"א יפסוק הלכה מחודשת על פי ספר ה"זוהר" אפילו שהדברים אינם באים בניגוד למבואר בתלמוד הבבלי והראשונים. אלא, במקרה שיש מנהג, הרמ"א יביא מספר ה"זוהר" ראיה לחיזוק המנהג. הרמ"א פסק דין זה רק משום המנהג. אם לא היה מנהג, הרמ"א לא היה מחדשו בעקבות דברי ספר ה"זוהר". אולם, ממקרים האחרים שהוזכרו לעיל, ששם מצינו שהרמ"א לא חלק על דברי ר' יוסף קארו כשהביא מספר ה"זוהר", משמע שהרמ"א אכן מקבל את הסברא לפסוק כדעת ספר ה"זוהר" כשהדברים אינם נוגדים את דברי התלמוד בבלי והפסוקים.

 

עיון בדברי האחרונים

לאחר הצגת גישתם של ר' יוסף קארו והרמ"א, נציג את גישתם של האחרונים. נפתח את הדברים עם דברי ר' אליהו מזרחי זצ"ל[28], שחי בשנים הסמוכות לסוף תקופת הראשונים. דהיינו, נולד לפני ר' יוסף קארו. אך, מספר שנים לא מועטות חי במקביל לר' יוסף קארו. הוא נולד בשנת ה"א ר"י (1450 למנין הנהוג אצלם) ונפטר בשנת ה"א רפ"ו (1526 למנין הנהוג אצלם):

שאל נשאלתי על חזרת השלש תיבות של קריאת שמע אם ראוי להכריח הצבור שלא היו נוהגים בחזרה שיהיו מחזירים אותם אם לא ושהצבור שהיו נוהגים בחזרת ה' א-להיכם אמת אם ראוי להכריחם להחזיר אני ה' א-להיכם אם לא. התשובה הא דנסתפק לכון אם ראוי להכריח הצבור שלא היו נוהגים בחזרה שיהיו מחזירים אם לא נראה לי לעניות דעתי דאין ראוי להכריח על זה מכיון ששום פוסק מכל הפוסקים המפורסמים לא דבר בזה אלא אדרבא אמרו בפרק אין עומדין אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי ומשתקין אותו.. וכיון שכן מי הוא זה שיוכל להכריח הצבור שלא היו נוהגים בחזרה שיבטלו מנהגם שיחזירו ואף על פי שבעלי הקבלה קצתם היו מדקדקים במספר התבות והיו מכוונים להשלים בחזרה הזאת חשבון הרמ"ח אברים לא היו מכריחים את בעלי הקבלה האחרים שלא היו יודעים החזרה להחזיר… ואלו היה הדבר הזה מהדברים שראוי להכריח בהם מדוע לא פרסמו הראשונים שהיו יודעים החזרה לכל בעלי הקבלה וגם לכל ישראל שיהיו מחזירים אבל היו יודעים אותו הם לבדם לעצמם ולא היו מפרסמים אותו והיו טועים בזה אפילו בעלי הקבלה עצמם וכל שכן שאר העַם הנה זאת ראיה גדולה שאין זה מהדברים שראוי לפרסם ולהכריח לרבים… ולא זו בלבד אלא כל דבר ודבר שלא הוזכר לא בתלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי ולא דברו בו הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים ועליהם אנו סומכים כל עניני הדת בכלל (ואין) [אין] אנו יכולים… ולא שמענו בזמנינו לשום אחד מבעלי הקבלה הגדולים והמפורסים /והמפורסמים/ שיכריחו את העם באותן הדברים הרמוזים לבעלי הקבלה לדברים עליונים כשלא דברו בם חכמי התלמוד והפוסקים הבאים אחריהם. אף אני שאע"פ שמנהג מבטל הלכה וכמה דברים הניחו החכמים דלא כהלכתא כדי שלא לבטל המנהג כל שכן בדברי חכמי הקבלה אשר חכמתם בזמנינו מציאותה קשה ואין אדם יכול לרדת לסוף דעתם ואין כח באדם לבטל מנהג או הלכה ע"פ גזירתם וכבר ידוע שהנחת תפילין בחול המועד כתוב בספר ה"זוהר" שהוא אסור… ועכ"ז לא מצינו הפוסקים אסרו זה מצד דברי רבי שמעון בן יוחאי והרא"ש היה מניחם ומברך עליהם ואין ספק שהרא"ש וכיוצא בו מה ידענו ולא ידע הגם כל רז לא אנס ליה ולכן הפוסע על ראשי עם קודש לחלוק על האמת ולקיים דבריו פורץ גדרו של עולם וראוי ליעצו שלא לחלוק על הרבים.

אם כן, ר' אליהו מזרחי נקט בגישה שאי אפשר להכריח לפסוק על פי ספר ה"זוהר" אפילו במקרה שהדברים לא חולקים על התלמוד וגם על הראשונים. בוודאי במקרים שהם חולקים על התלמוד הבבלי והראשונים, אין לנו אלא דברי התלמוד בבלי והראשונים.

המעניין שהלכה זו שהתייחס אליה ר' אליהו מזרחי – אמירת ה' א-להיכם אמת על ידי הש"ץ בסיום קריאת שמע – הובאה להלכה על ידי ר' יוסף קארו.

בספרו "בית יוסף"[29] הביא שהמנהג אצל בני ספרד להוסיף את המילים א-ל מלך נאמן:

וכן נהגו בני ספרד שלא לומר אל מלך נאמן ולהשלים הג' תיבות חוזר שליח ציבור ה' א-להיכם אמת שבתחלה מסיים פרשת ציצית ואומר אמת וחוזר ואומר בקול רם ה' א-להיכם אמת וכן כתוב בספר ה"זוהר" בסוף פרשת וירא אליו ה' דבק"ש אית רמ"ח תיבין עם ה' א-להיכם אמת.

וכך הוא פסק ב"שולחן ערוך":

בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם מסיים שליח צבור ה' א-להיכם אמת חוזר ואומר בקול רם ה' א-להיכם אמת.

נפנה לעיון בדברי המהרש"ל[30] שנקט גישה דומה לגישתם של ר' אליהו מזרחי ור' משה איסרליס. לדעתו, לא פוסקים כמבואר בספר ה"זוהר". נציין שגם המהרש"ל חי בתקופת הרמ"א ור' יוסף קארו. הוא נולד בפוזן (פולין) בשנת ה"א ר"ע (1510-למנין הנהוג אצלם) לערך ונפטר בשנת ה"א של"ד (1574-למנין הנהוג אצלם):

ודע אהו' שכל רבותי ואבותי הקדושים ששמשו גאוני עולם ראיתי מהם שלא נהגו כך אלא כדברי התלמוד והפוסקים ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצוח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשגחינן ביה כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו וכאשר כתב הקאר"ו וראייה לזה שהוא כתב סודות גדולות ואזהרות נפלאות שאין לברך שתי ברכות על תפילין של ראש ושל יד ואנו לא אשגחינן ביה ומברכין שתים גם הוא כתב המניח תפילין בח"ה חייב מיתה ואנחנו מניחים ומברכין עליהן.

ר' אברהם אבלי הלוי זצ"ל[31], בעל פירוש "מגן אברהם", נקט גישה דומה וכתב שלא פוסקים כדברי בעלי הקבלה וספר ה"זוהר" כשהדברים נוגדים את דברי התלמוד הבבלי והפוסקים. ואפילו כשאינם סותרים אי אפשר לכוף לנהוג כדברי ספר ה"זוהר":

כל דבר שבעלי הקבלה וה"זוהר" חולקין עִם הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים – וכל דבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כן.

היסוד הנ"ל שאי אפשר לכוף מבוסס על הדברים שהתבארו לעיל, שחיובנו לתלמוד הבבלי הוא מכוח הקבלה. דהיינו, כיון שעָם ישראל קיבל על עצמו את התלמוד הבבלי. וכיון שעָם ישראל לא קיבל את ספר ה"זוהר", לכן ספר ה"זוהר" אינו מחייב הלכתית את עַם ישראל.

וכן נציין, לדברי הרב חיים בנבנשתי זצ"ל[32]:

כל דבר שלא הוזכר לא בגמרא בבלי ולא בגמרא ירושלמי ולא דיברו בהם פוסקים אשר מפיהם אנו חיין ועליהם אנו סומכין בכל דבר, אף על פי שבעלי הקבלה דיברו בו, אין אנו יכולים להכריח בו למי שאינם נוהגים בדברי הקבלה, הרא"ם ז"ל ח"א. והרדב"ז ז"ל בתשובה ח"א, סי' ח' ול"ו ומ"ט ופ' כתב כל מקום שתמצא הקבלה חולקת עם הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים, ואם אין נזכר בגמרא ובפוסקים הלך אחר הקבלה, וכן כתב בספר יוחסין, וכן כתב הר"י הלוי ז"ל בתשובה סי' מ"א בשם הר"ש הלוי ז"ל דכל שהזוהר אינו חולק עם הגמרא נקטינן כוותיה. ולא פליגי על הרא"ם ז"ל, דהנך רבוותא מדברים בהנהגה שינהג האדם בעצמו, והרא"ם ז"ל מדבר במי שאינו רוצה לנהוג בדברי הקבלה שאין מכריחין אותו.

 

ועוד אחרונים הלכו בגישה זו. ר' יאיר חיים בכרך זצ"ל[33] כתב:

ובכמה דוכתי לא פסקינן כרשב"י ולא נהיגינן כדעת ה"זוהר" כמ"ש רש"ל בתשובה והביאו בספר מצרף לחכמה עם כמה ראיות וזכר פרטי הדברים אשר מנהגינו נגד דעת ה"זוהר".

ור' גרשון חנוך הניך טייטלבוים זצ"ל[34] כתב:

ודע שלענין ההלכה אין אנו הולכין אחר ה"זוהר" הקדוש, רק אחר התלמוד שנתחבר לפסק הלכה.

אולם, יש לציין לגישה קצת שונה, של ר' בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק (סולניק, סאלניק), בעל שו"ת "משאת בנימין". המעניין שר' בנימין חי בפולין בין השנים ש"י – ש"פ בערך (1550 – 1620 למנין הנהוג אצלם). והיה תלמיד הרמ"א והמהרש"ל, וחברם של הסמ"ע, ה"לבוש" ומהר"ם מלובלין. ועל אף גישתם של הרמ"א והמהרש"ל לפסיקת הלכה על פי ספר ה"זוהר", לר' בנימין היתה גישה קצת שונה[35]:

הדרך השני לילך אחר רוב מנין ובנין הרי לפניך ספר ה"זוהר" שהוא שקול יותר מכל המחברים. שאחר חתימת התלמוד. ואם יהיו כל המחברים בכף מאזנים א'. וספר ה"זוהר" לבדו יעלה בכף שנייה מכריע את כולם. והרי הוא עדיף מרוב מנין ובנין וכמו שכתב ב"י דאזלינן בתר דעת ה"זוהר" נגד שאר מחברים.

לפיו, יש לנו לפסוק הלכה כדברי ספר ה"זוהר" במקרה שיש מחלוקת בין הפוסקים. דהיינו, גם הוא יודה שאין לפסוק כדברי ספר ה"זוהר" בניגוד למבואר בתלמוד הבבלי. אך, במקרה שאין לנו בירור מתלמוד הבבלי, עלינו לפנות לעיין בדברי ספר ה"זוהר" ולפסוק הלכה על פיו.

גם ר' אברהם זכות זצ"ל, בספרו "יוחסין"[36], נקט גישה דומה:

ובעבור זה דברי ה"זוהר" הם יותר אמתיים כי הם דברי האחרונים שראו המשנה ופסקי ההלכות ומאמרים מהאמוראים שם ונתגלה זה הספר אחר הרמב"ן והרא"ש שלא ראוהו. וכבר הוא מוסכם בישראל שהדבר שלא יחלוק על התלמוד ואין מפורש בתלמוד ומצינו שם מפורש שמקבלים אותו כמו אמן של גאל ישראל, אע"פ שרש"י ורבינו חננאל ובעל הלכות גדולות ורבינו יעקב הזכירוהו, אבל בתוספות ובהרמב"ם ז"ל לא נמצא, אבל בפסקי ברכות נמצא שפסק הרא"ש כרש"י, וכן בקדוש של סעודה שלישית על היין שאינו מפורש בתלמוד, והרמב"ם אומר שצריך אע"פ שהרא"ש אומר שאינו צריך ונתן טעם כי כמו שהוא די בלילה בקדוש אחד כן הוא ליום. וזה הטעם חלוש כי בלילה לא יש אלא סעודה אחת וביום חייב ב' סעודות מדרשת הפסוק וה"זוהר" מסכים לדעת הרמב"ם ז"ל. וכן בתפילין של חול המועד כי לא נשאם גאון וכן הראב"ד והרמב"ן שלא אסרו אותו חוץ מבעל ספר המצות והרא"ש ובתלמוד בבלי שלנו אינו מפורש אנו לוקחין סברת ה"זוהר" שהוא אסור. וכן ברכת המזון שהרמב"ם פסק אינה טעונה כוס והרא"ש פסק שטעונה כו'. ומצאנו ב"זוהר" שאינה טעונה כוס ביחיד כי אם בג' בזימון כמו הג' אבות.

 

סיבות שאין לפסוק כמבואר בספר ה"זוהר"

נראה לי, שיש מספר סיבות שאין לפסוק כמבואר בספר ה"זוהר". ולא רק שאין לנו חיוב לפסוק כדברי ספר ה"זוהר", אלא יש מקום לדון שאסור לפסוק כמותו:

 

סיכום

הרחבתי את הדיבור בנוגע למחבר ספר ה"זוהר" והבאתי דברי האחרונים שיש הוספות רבות בספר ה"זוהר" שאינם מרשב"י וחבריו. בכך יש מקום לחשוש מפסיקת הלכה על פי ספר ה"זוהר". ציינתי למחלוקת בין האחרונים בגישתם בפסיקת ההלכה על פי ספר ה"זוהר". יש מן האחרונים שנקטו גישה חיובית, ואחרים נקטו גישה יותר מסוייגת, ובקושי פסקו כמבואר בספר ה"זוהר". בעקרון מוסכם על ידי הפוסקים שבכל מקום שספר ה"זוהר" חולק על התלמוד הבבלי, יש לפסוק כתלמוד הבבלי ולא כספר ה"זוהר". עיקר מחלוקת האחרונים הוא במקרה שיש מחלוקת בין הראשונים בהבנת התלמוד הבבלי, האם עלינו לנקוט כמבואר בספר ה"זוהר", או שגם באופן הנ"ל אין שום הכרעה מכוח ספר ה"זוהר".

[1] מאמר ראשון, עמ' פז.

[2] סימן ה.

[3] חלק א, סימן כו.

[4] שו"ת "תשובה מאהבה", חלק א, סימן סב.

[5] ספר "משנת חכמים", אות שלב.

[6] שו"ת "רב פעלים", חלק סוד ישרים, חלק ד, סימן ב.

[7] בספרו "פרי עץ חיים", שער קריאת שמע שעל המיטה, פרק יא.

[8] הדברים מובאים בספר "מי מנוחות", פרעסבורג תרמ"ד, מג, ע"ב.

[9] "מפתח לספר הזהר", מובא בכתב עת "התקופה", כרך ז, תר"פ, עמ' 367-368.

[10] יורה דעה סה, י.

[11] סימן לו.

[12] אורח חיים כה, ה.

[13] אורח חיים כז, ב.

[14] אורח חיים לא, ב.

[15] אורח חיים נט, ג.

[16] אורח חיים סו, ז.

[17] אורח חיים צ, ד.

[18] אורח חיים קא, ב.

[19] אורח חיים קכח, ו-ז.

[20] שם, סעיף ו.

[21] אורח חיים קעג, ג.

[22] יורה דעה פט, ב.

[23] אורח חיים קמא, ב.

[24] אורח חיים רפח, ד.

[25] יורה דעה רפח, טו.

[26] יורה דעה שנט, ב.

[27] אבן העזר כז, א.

[28] שו"ת ר' אליהו מזרחי, סימן א.

[29] אורח חיים סא, ג.

[30] סימן צח.

[31] אורח חיים כה, כ.

[32] בספרו "כנסת הגדולה" ו"שיירי כנסת הגדולה", כללים ולשונות, לשונות המפרשים והפוסקים וכללי הש"ס והפוסקים. בתוך כללים בדרכי הפוסקים, כלל א.

[33] שו"ת "חוות יאיר", סימן קצז.

[34] שו"ת "מפענח נעלמים", סימן ה.

[35] שו"ת "משאת בנימין", סימן סב.

[36] ערך רשב"י.

---

להורדת המאמר לחצו כאן