מבוא
בתי דין לגיור פעמים רבות נוהגים לשלוח מתגייר לעשות ברית מילה, או הטפת דם ברית עוד קודם ההחלטה לגיירו. לפעמים יש מישהו שבא לפני בית הדין להתגייר, בית הדין רואה שהמתגייר התקדם, אבל עדיין לא ראוי לגיור. בית הדין לא רוצה להחליש את המתגייר ואינו רוצה להביאו לידי ייאוש, לכן הוא שולח אותו לעשות ברית, או הטפת דם ברית אפילו שעדיין לא החליט לקבלו לגיור. ובינתיים הוא יתקדם במספר נקודות שצריך להתקדם בהן, ובעוד מספר חודשים יבוא לדיון. רציתי לעלות לדיון, האם יש בעיה הלכתית עם גישה זו? הטעם להסתפקות הוא מצד איסור חובל. הרי לא הוחלט לגייר זה שבא לפנינו, ויכול להיות שלבסוף בית הדין יחליט לא לגיירו, או אולי בסוף המתגייר לא ירצה להתגייר. אם בסופו של דבר לא יתגייר, אולי יש כאן מעשה חבלה.
המקור לאיסור חבלה
מובא בגמרא במסכת בבא קמא (צא, ע"ב):
דאיכא למ"ד: אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואיכא מ"ד: אדם רשאי לחבל בעצמו. מאן תנא דשמעת ליה דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו? אילימא האי תנא הוא, דתניא: 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש' – ר' אלעזר אומר: מיד נפשותיכם אדרש את דמכם; ודלמא קטלא שאני! אלא האי תנא הוא, דתניא: מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי, אמר רבי אלעזר: שמעתי, שהמקרע על המת יותר מדאי – לוקה משום בל תשחית, וכ"ש גופו; ודלמא בגדים שאני, דפסידא דלא הדר הוא! כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא, ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאניה, אמר: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה! אלא האי תנא הוא, דתניא: אמר ר"א הקפר ברבי, מה ת"ל: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.
הגמרא הביאה מחלוקת תנאים אם מותר לאדם לחבול בעצמו.
ממספר גמרות מבואר שיש איסור דאורייתא לחבול בחברו, והדבר נלמד מהפסוק לגבי חיוב מלקות – "פן יוסיף". מכאן לומדים שאין להוסיף על המלקות של זה שחייב מלקות, ואם מוסיף עובר על איסור[1]. הרמב"ם פסק (הלכות חובל ומזיק ה, א) את שני האיסורים האלו:
אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא יוסיף להכותו', אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק.
גם ה"טור" וה"שולחן ערוך" (חושן משפט תכ, א) פסקו שיש איסור לחבול בחברו.
דרך נציון – דרך בזיון
הרמב"ם כתב שהאיסור להכות חברו הוא רק דרך נציון. השאלה מה הכוונה "דרך נציון".
יש להעיר שבעל ה'סמ"ג' (מצוה ע) גרס בדברי הרמב"ם "דרך בזיון".
צריך לעיון מה המקור לדברי הרמב"ם שיש איסור רק "דרך נציון"?
יש תשובה מעניינת של המהרלב"ח ("קונטרס הסמיכה", קונטרס ראשון, דף ס, ע"ג) שטען שאם מישהו אמר לחברו להכות אותו, מותר לחברו להכותו. הטעם לכך הוא משום שהאיסור להכות את חברו הוא בדרך נציון. הכוונה היא דרך מריבה כפי שכתוב בפסוק "כי ינצו אנשים" (דברים כא, כב). לכן, כל זמן שאינו דרך מריבה אין איסור.
אבל, הרב ירוחם פישל פערלא זצ"ל ('ביאור של ספר המצוות לרס"ג', לא תעשה מז, מח) השיג על דברי מהרלב"ח. קודם כל הוא ציין לדברי בעל ה'סמ"ג' שמבואר מדבריו שההיתר הוא רק כשאינו דרך בזיון. אבל, נוסף על כך, הוא ציין לדברי הגמרא במסכת סנהדרין (פד, ע"ב) ששם מבואר שרב לא התיר לבנו להוציא קוץ מבשרו, שמא יחבול בו יותר מכדי הנצרך לרפואתו ויעבור משום איסור "מכה אביו ואמו". הגמרא הקשתה שמשמע שאדם אחר היה מותר לו להוציא, והרי מדוע שלא נחשוש שיעבור על איסור חבלה? הגמרא השיבה שאיסור חבלה זה רק לאו, אם כן יש כאן שגגת לאו. אצל בנו מדובר בשגגת חנק. אם כן, מבואר מדברי הגמרא שאפילו במקרה שמתכוון לרפואה, בכל זאת, יש לאו של חובל. עוד הוא ציין לגמרא במסכת כתובות (לה, ע"א) שמשם מתבאר שיש איסור חבלה גם במקרה שחבל בשוגג. הוא נחשב בגדר חייבי מלקיות שוגגים [המכה את חברו חייב מלקות]. והרי אם נאמר שהאיסור הוא דווקא בדרך מריבה, איזה איסור יש כשהדבר נעשה בשוגג. לכן, הוא סבר שדברי הרמב"ם באו להוציא רק את המקרים: מכה לרפואה, או האב הרודה את בנו והרב את תלמידו. אבל, כל מכה וחובל חוץ ממקרים אלו, הוא בכלל דרך בזיון ונציון. שכל הכאה שהיא שלא לצורך להמוכה, דרך שנאה ודרך בזיון הוא.
גם הרב אשר וייס שליט"א ("מנחת אשר", ספר בראשית, סימן כב, אות ד; מהדורה תשפ"ג) דן בדברי הרמב"ם. הוא הביא מדברי הגמרא במסכת שבת (קלג, ע"ב) ששם מבואר שהמל כל זמן שעוסק במילה, חוזר בין על ציצין המעכבים את המילה ובין על ציצין שלא מעכבים את המילה. לאחר שפירש לא חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה. רש"י (שם) הסביר שהסוגיא מדברת לעניין שבת. לכן, לאחר שפירש אסור לו לחזור על ציצין שאינן מעכבים. אבל, מדברי הרמב"ם (הלכות מילה ב, ד) משמע שגם ביום חול, אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבים לאחר שפירש. והתקשו האחרונים בביאור דברי הרמב"ם. ה'חת"ם סופר' (בחידושיו למסכת שבת שם) הסביר שהרמב"ם סבר שאסור לחזור משום איסור חבלה. שהרי ציצין שאינם מעכבים לא הוי אלא הידור מצוה. כל עוד שלא פירש, זה חלק ממצות מילה, ולכן מותר להסירם. אבל, לאחר שפירש אין כאן מצות מילה, ומשום הידור לא נדחה את האיסור חבלה.
עוד הוא ציין שיש מחלוקת בין בעל ה"חכמת אדם" (כלל קמט, סעיף יז; וב"בינת אדם" שם) לבעל שו"ת "דברי חיים" (חלק ב, יורה דעה, סימן קיד) בנוגע לגדר המילה. בעל ה"חכמת אדם" פסק שבמקרה שהמוהל לא חתך אלא חלק קטן מהערלה, ואת עיקר הערלה דחק כלפי מטה ופרע את עיר הפריעה, לא יצא ידי מצות מילה, וצריך לחזור ולמול כיון שהוא בגדר ערל. אבל, בעל שו"ת "דברי חיים" חלק על דבריו וסבר שקיים את המצוה. נוסף על כך, כתב שהמוהלים הנוהגים לחזור ולמול את התינוקות האלו, הם עוברים באיסור חבלה ופסולים לעדות.
הוא גם (שם, אות ב) הביא את דברי בעל ה"פנים יפות" שדן בשאלה הרי אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עוד קודם שהצטוו בני ישראל, אם כן, מדוע לא נימול עוד קודם שהצטווה? ויישב את הדברים על פי מה שנאמר שאסור לאדם לחבול בעצמו. לדעתו, גם בן נח אסור לחבול בעצמו. שהרי הלימוד לאיסור חבלה הוא ממה שכתוב "ואך את דמכם לנפשותיכם", שפסוק זה נאמר גם לבני נח. לכן, הוא לא מל את עצמו כיון שהוא חשש לאיסור חובל משום שעדיין לא הצטווה.
מדברי כל האחרונים האלו התבאר שיש איסור חבלה גם כשהדבר לא נעשה ב"דרך נציון". וכתב הרב וייס שאין כוונת הרמב"ם דווקא דרך נציון וריב, אלא בכל עניין שאין בחבלה תועלת לנחבל הרי זה דרך נציון ועובר משום איסור חבלה. אבל, הוא כתב שעדיין צריך עיון בדברי ה'חת"ם סופר' כיון שבחיתוך ציצין שאינם מעכבים יש הידור, ולכן בוודאי אין זה "דרך נציון". גם לגבי דברי בעל ה"פנים יפות", הרי אפילו שאברהם אבינו לא הצטווה, הוא בגדר אינו מצווה ועושה ולא מסתבר שזה "דרך נציון".
אם כן, מכל זה מתבאר שלא לגמרי ברור אם עשיית הברית על ידי המתגייר עוד קודם שהוחלט לקבלו, נחשב בגדר "דרך נציון" ויש בו איסור.
איסור חבלת קטין
הרמב"ם כתב שיש איסור גם לחבול בקטין. ר' נחמן אש ('ציוני מהר"נ', הלכות חובל ומזיק ה, א) העיר על דברי הרמב"ם שלא מובן מנין לו שיש איסור לחבול בקטין. הרי הגמרא במסכת נדה (מד, ע"ב) היתה צריכה להביא פסוק לחייב את ההורג את הקטין. אם כן, גם בחובל, צריך פסוק לרבות איסור חבלת קטין. והוא ציין שה"טור" וה"שולחן ערוך" (חושן משפט, סימן תכ) השמיטו את הדין הזה שיש איסור גם בחבלת קטין. ומשמע שהם סברו שאינו עובר בחבלת קטין. אבל, הוא ציין למקור לדברי הרמב"ם, מסוגיא במסכת בבא קמא (פז, ע"א).
מכאן למדים שאין איסור בחבלת כל אחד ואחד. ויש כאלו שנקטו שאפילו אין איסור בחבלת קטין. כמובן, שיש לזה נפק"מ לעניין ברית מילה והטפה לקטין. דהיינו לשליחת הילדים של המתגייר/מתגיירת עוד קודם החלטה לגיירם.
איסור חבלת גוי
הרמב"ם (הלכות סנהדרין טז, יב) פסק:
מת תחת ידו פטור, ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת הרי החזן גולה, ואם לא מת הרי החזן עבר על מצות לא תעשה שנאמר לא יוסיף, והוא הדין לכל מכה את חבירו שהוא בלא תעשה, ומה אם זה שנתנה תורה רשות להכותו צוה הכתוב שלא להכותו על רשעו קל וחומר לשאר כל האדם, לפיכך כל המכה את חבירו אפילו הכה עבד הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, אבל אם יש בה שוה פרוטה הואיל והוא חייב לשלם ממון אין אדם משלם ולוקה כמו שביארנו בכמה מקומות.
גם ה"טור" (חושן משפט, ריש סימן תכ) פסק:
ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו לוקה שהרי הוא חייב במצות:
אם כן, מבואר מדבריהם שיש איסור להכות עבד כנעני כיון שהוא חייב במצוות. ולפי זה, מתברר מדבריהם שאין אסור להכות גוי.
עוד כתב הרמב"ם (הלכות חובל ה, ג):
המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין, ואפילו הכה עבד חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שהרי ישנו במקצת מצות, וגוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר 'ויפן כה וכה ויך את המצרי'.
נראה שמכאן מודגשת הנקודה שדווקא על הכאת עבד כנעני יש איסור, אבל אין איסור על הכאת גוי. ובעצם הדברים תלויים בדין הנוסף שהזכיר הרמב"ם בדין גוי שהכה את הישראל.
מובא בגמרא במסכת סנהדרין (נח, ע"ב):
אמר רבי חנינא: נכרי שהכה את ישראל – חייב מיתה, שנאמר 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי] וגו' '. ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה – שנאמר 'מוקש אדם ילע קדש'.
הר"ן (בחידושיו שם) כתב:
כותי שהכה את ישראל חייב מיתה. משמע דמדין גזל מייתינן לה דמה לי חבל בגופיה מה לי חבל בממונו. ולפי זה לא שנא כותי ולא שנא ישראל שוין בדבר. ועוד דמהיכא ילפינן לה מהמצרי שהכה את איש עברי שניהם היו בני נח. ולי לא משמע הכי דדוקא ישראל דאף על גבי דעדיין לא קבלו התורה כבר היו להם מצות יתירות על בני נח וכדכתיבנא לעיל ועוד דאם כן למה מנו בכלל הז' מצות שפיכת דמים והיא הריגה לחשבו מכה חבירו אלא ודאי דוקא מכה ישראל חייב מיתה ממש כמו שהרגו משה רבינו עליו השלום.
הר"ן העלה כאן מחלוקת בדין נכרי שהכה ישראל, האם זה דין מיוחד בהכאת ישראל, או גם בהכאת נכרי. לפי ההבנה הראשונה הטעם לאיסור זה הוא מה לי חבל בגופו, מה לי חבל בממונו. וכיון שאסור לגנוב מממון הנכרי, גם אסור להכות בו. ואין כאן דין מיוחד בהכאת ישראל. אבל, לפי ההבנה השניה, החיוב מיתה הוא רק בהכאת ישראל ולא בהכאת נכרי.
הרמב"ם נקט כגישה השניה. לפי הבנה זו, אין להשוות בין חבלה בגופו לחבלה בממונו. על פי זה אפשר לתרץ קושיא על שיטת הרמב"ם. הרי יש מחלוקת תנאים אם יש איסור לגנוב מהנכרי (עיין מסכת בבא קמא קיג, ע"א-ע"ב). הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה א, ב; הלכות גניבה א, א) וה"שולחן ערוך" (חושן משפט שמח, ב; שנט, א) פסקו שיש איסור לגנוב ולגזול את ממון הנכרי. לכן, השאלה נשאלת, מדוע שלא יהיה איסור לחבול בנכרי. אלא, לפי המבואר לעיל, חבלה בגופו אינה שווה לחבלה בממונו.
נראה שדין זה קשור גם למחלוקת בין הראשונים בדין ירידה לנכסים במקרה של פריעת בעל חוב, למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא. הרמב"ן (בחידושיו למסכת בבא בתרא קעה, ע"ב) הסביר שאפשר לרדת לנכסיו. הטעם לכך הוא משום שכופים על מצוות עשה, ומכים את האדם עד שתצא נפשו, ולכן אפשר גם לרדת לנכסיו, ובכך גורמים לו לקיים את המצות עשה בעל כרחו. אך, הרשב"א (בחידושיו שם) חלק על הרמב"ן, וסבר שאי אפשר לרדת לנכסיו לגבות את החוב.
בביאור סברת הרמב"ן, יש מחלוקת בין האחרונים: מדברי בעל "קצות החושן" (חושן משפט לט, א) נראה שהבין שכוונת הרמב"ן שבמקום לכופו בגופו עדיף לכפותו בממונו. לכן, במקרה שאי אפשר לכפותו בגופו [שלא נמצא בפנינו] אפשר לכפותו בממונו. אבל, בעל "קובץ שיעורים" (מסכת בבא בתרא, אות תרסח) הסביר שכוונת הרמב"ן שנכללת בכפיה בגופו כפייה בממונו – ירידה לנכסיו. לכן, גם אם אי אפשר לכופו בגופו, בכל זאת, כופים אותו בממונו. רואים כאן שיש מחלוקת האם הפגיעה בגופו היא יותר חמורה מפגיעה בממונו.
אלא, יש להעיר על הבנה זו לאור מחלוקת נוספת והיא בנוגע לירידה לנכסים למצות צדקה. יש מחלוקת בין הראשונים אם יורדים לנכסי האדם בשביל מצות צדקה. לפי הרשב"א ורב האי גאון, לא יורדים לנכסיו אפילו כשהוא נמצא בפנינו. אבל, לפי הרמב"ם, הר"ן וה"טור" יורדים לנכסיו. השאלה נשאלת, במה נחלקו הראשונים האלו? האחרונים נתנו מספר ביאורים מדוע יורדים לנכסי האדם בשביל צדקה:
- בעל ה"מחנה אפרים", בשני מקומות[2], נקט שהטעם משום שיעבוד נכסים.
- במקום אחר בעל "מחנה אפרים" (הלכות מלוה ולוה ודיני ריבית, סימן א) נתן הסבר שונה, שהטעם משום שעל מצות צדקה כופים אותו עד שתצא נפשו, ואם כופים אותו בגופו כל שכן שכופים אותו בממונו, שעד שאתה כופהו בגופו, כופהו בממונו[3].
אם כן, מתברר לנו שהרמב"ם סבר שהפגיעה בגופו היא יותר חמורה מהפגיעה בממונו. אלא, יש ליישב את הדברים על פי הביאור הראשון של בעל ה"מחנה אפרים", שזה פועל מכוח שיעבוד נכסים.
אבל, צריך עיון, בסברת הדבר. מדוע שיהיה יותר חמור גניבת ממון הנכרי, מחבלתו. אלא, נראה שאפשר להסביר את החומרא בגניבה לעומת חבלה על פי דברי הגמרא במסכת תענית (כג, ע"ב): "מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה? – אמר להו: זה מעלה ארוכה וזה – אינה מעלה ארוכה". אבא חלקיה העדיף להרים את בגדיו ולהיפצע על ידי הקוצים, משהבגדים יהרסו. הטעם לכך הוא, שהפצעים לבסוף נרפאים. אבל, הבגד שהתקלקל נשאר בקלקולו. הדברים האלו גם מבוארים בגמרא במסכת בבא קמא (צא, ע"ב) שהזכרתי בתחילת המאמר שכך עשה רב חסדא. אותם הדברים יש לומר בחילוק בין גניבה לחבלה. בחבלה יש רפואה לדבר. אבל, כשנגנב החפץ, החפץ אינו חוזר. נוסיף כשאנחנו אומרים שאין איסור בחבלת הנכרי, בוודאי אין בכך אמירה שיש מצוה להכות את הנכרי, ואפילו אין בכך אמירה שמותר להכות את הנכרי. כלומר, בוודאי שהתורה לא ציוותה בשום מקום להכות את הנכרי. אך, יתירה מכך, לא בכל מקום שאין איסור, יש היתר. יש דברים שהתורה לא כתבה לגביהם איסור, אך עדיין אין רצון ה' לעשות את המעשים האלו, ולכן יש לאוסרם.
יש עוד לציין לדברי בעל שו"ת "חלקת יעקב" (יורה דעה, סימן קמט) שדן בנוגע לעשות ברית מילה לילד שהאמא היא נכריה והאב יהודי. הוא העלה מספר טעמים לאסור את הדבר. בסיום הדברים הוא הביא שיש שטען שיש לאסור מצד איסור חבלה. אלא, הוא ציין שנראה שאין איסור, אלא יש רק לאסור מצד צער בעלי חיים. שאם אסור לצער בעל חיים, בוודאי אסור לצער נכרי. אך, הוא כתב שמבואר בדברי הרמ"א (אבן העזר, סו"ס ה) שבמקום של צורך, יש היתר של צער בעלי חיים, לכן יש להתיר. בסופו של דבר טען שיש לאסור כיון שיש סכנה בעשיית הברית, וההיתר בדבר הוא רק לצורך מצוה:
וכה ראיתי נדפס בשם הרה"ג ר' סיני שיפפער מקארלסרוה שמביא ראיה לאיסור מהא דאיתא בהפלאה וכן במקנה סוף קידושין, הטעם שלא מל אברהם את עצמו קודם שנצטוה ואמר על פי המבואר בבבא קמא צ"א ב' דאין אדם רשאי לחבול בעצמו, וכן פסקו הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק, וזה שייך גם בבן נח כדכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ולחומרא דן את עצמו כבן נח ואינו חייב במילה ואסור לחבול בעצמו, ואם כן לענין נכרית נמי אסור למול בנה משום דאסור לחבול גופו כיון שאינו מצוה. והנה אין משיבין על הדרוש, אכן לדין יש פירכא בבבא קמא צ"א שם מבואר להדיא "ודילמא לענין קטלא שאני" דהפסוק "אך את דמכם" מיירי רק לענין קטלא, ומאין לנו דבעכו"ם אסור לחבול או להכות, וז"ל רש"י בבא קמא פ"ז ריש ע"ב אין אדם רשאי לחבול בבתו דהא ישראלית היא ועובר על לא יוסיף פן יוסיף… עכ"ד ומבואר להדיא בגמרא סנהדרין פ"ה ב' אי כותים גרי אריות הם דינם כעכו"ם ואינו חייב לא על קללתו ולא על הכאתו, וכן ברמב"ם חובל ומזיק פ"ה ובטור ושולחן ערוך חושן משפט ת"כ דדוקא ישראל ועבד דחייב קצת במצות לוקה ולא על עכו"ם, ואם כן מנ"ל דאסור לחבול בעכו"ם, ודאי דאסור משום צער בעלי חיים על כל פנים, ואם כן כשיש איזה צורך מבואר ברמ"א אבן העזר סוף סימן ה' דליכא צער בעלי חיים (ועיין ברכי יוסף שע"ב וברדב"ז חלק ב סימן תשכ"ח, מובא בדרכי שלום למהרש"ם בסופו בכללי דינים, אי שייך איסור צער בעלי חיים לגבי אדם) ובתוס' ב"ק צ"א ב' ד"ה אלא דמשמע דאף לצורך אסור לחבול היינו לישראל מטעם לא יוסיף, אבל לעכו"ם דהוא רק משום צער בעלי חיים מותר לשיטת הרמ"א הנ"ל לצורך. אכן יש לומר דאסור משום מה לי קטלה כולה או קטלה פלגא כמבואר ברש"י שבת קמ"ד לענין דם מגפתו דמקרי דם חללים משום טעם זה, וגם יש לומר כיון דמבואר בגיטין נ"ז ב' כי עליך הורגנו כל היום זו מילה ורק בישראל המצוה מגינה ומצלא, אבל בעכו"ם דליכא מצוה, אפשר לומר דהוא בכלל אך את דמכם וכדברי המקנה הנ"ל.
יש עוד מה לדון בדברי בעל ה"חלקת יעקב" ונעלה את הדברים בהמשך. לענייננו למדים שיש אולי לאסור לחבול בנכרי מדין צער בעלי חיים. נציין שהחיד"א ("ברכי יוסף", יורה דעה, סימן שעב, דין ב) האריך אם יש ללמוד שיש איסור לצער אדם מקל וחומר מאיסור צער בעלי חיים. הוא הביא מדברי בעל שו"ת "חוות יאיר" (סימן קצא) שכתב: "דודאי יש לומר דהקפידה תורה על צער בעלי חיים דחסירה דעת ונפש המשכלת לסבול, מה שאין כן זה האדם איבעיא ליה ליתוביה דעתיה ולקבל מאהבה אשר יארע לו". הוא גם הביא שמהר"י אלגאזי זלה"ה (בספר "ארעא דרבנן", אות תקלו) נקט כדעת בעל שו"ת "חוות יאיר". אך, החיד"א ציין כנגד לכך את דברי הרשב"א (חלק א, סימן רנב) שהסכים דאיכא נמי פריקה וטעינה באדם. אם כן, רואים שכמו שאסור לצער את הבעל חיים, כך אסור לצער את האדם.
הרדב"ז (חלק ב, סימן תשכח) חלק על דברי הרשב"א:
ובאדם לא אמרו צער האדם לפי שהוא בעל שכל ולא היה לו לטעון עצמו יתר מן הראוי לו דמהאי טעמא אמרינן שהטוען על האדם יותר מן הראוי לו והוזק פטור דכיון שהוא בעל שכל היה לו להשליך המשא מעליו מה שאין כן בטוען על הבהמה ומכל מקום מודה אני שהוא בכלל גמילות חסדים בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' אבל שיהיה בכלל עשה דטעינה ופריקה לא מסתברא לי.
אבל, החיד"א כתב שלמדים מדבריו שהוא רק חלק לעניין טעינה ופריקה, כיון שהוא בעל שכל לא היה לו לטעון לעצמו יותר ממה שראוי לו. הוא גרם לעצמו את הצער. אם כן, יש ללמוד מדבריו שבמקרים אחרים שהוא לא גרם את הדבר, יש לאסור לצערו.
עשיית ברית מילה לבן שהאמא נכריה והאב יהודי
ר' יוסף קארו ("בית יוסף", יורה דעה רסו, יד) הביא שר' ירוחם כתב בשם הגאונים שאסור למול נכרי שלא לשם גרות. דברי הגאונים נפסקו להלכה על ידי הרמ"א (יורה דעה רסג, ה): "ואסור למול עובד כוכבים שלא לשם גרות, אפילו בחול". טעם האיסור לא מבואר בדברי הרמ"א, ונחלקו האחרונים בביאור הטעם: הגר"א ('ביאור הגר"א' שם, ס"ק יג) טען שהמקור לדברי הרמ"א הוא הגמרא במסכת עבודה זרה (כו, ע"ב): "תנו רבנן ישראל מל את העכו"ם לשום גר לאפוקי לשום מורסנא דלא". רש"י שם, הסביר 'לאפוקי מורסנא', שיש לו תולעת בערלתו, ורוצה שימולו אותו לרפואתו. אין ליהודים לרפאו, משום שדינם של עכו"ם שלא מעלים ולא מורידים[4]. הגר"א עוד הפנה לדברי ה"שולחן ערוך" (יורה דעה רסח, ט):
עובד כוכבים שבא לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד לו בה, אסור לישראל לחתכם, מפני שלא נתכוון העובד כוכבים למצוה. לפיכך אם נתכוון העובד כוכבים למילה, מצוה לישראל למול אותו. (ובמקום שמותר לרפאות העובד כוכבים, מותר בכל עניין) (נ"י פ' נושאין על האנוסה ורמב"ם ורש"י וע"ל סימן קנ"ח).
הגר"א הבין שהאיסור הוא מצד רפואת נכרי. גם בעל ה"שפתי כהן" (יורה דעה רסג, ח) פסק כהבנת הגר"א והוכיח הבנה זו מדברי הגמרא, הרמב"ם והתוס'. אלא, הוא ציין שמדברי הרמ"א וה"בית יוסף" בשם ר' ירוחם משמע שהאיסור משום איסור מילה בעכו"ם. שכיון שאין כוונת העכו"ם להתגייר, מדוע נסיר חרפתו ממנו ונחתימו באות ברית קודש? טעם זה כתוב במפורש בספר "עטרת זהב". מסקנת הש"ך שבמקרה שאין במילתו רפואה לעכו"ם, מותר למולו, אפילו שלא נימול כדי להתגייר. וכן מותר למולו בשכר[5]. בעל ה"טורי זהב" (יורה דעה רסג, ג) ביאר את הדברים כעין פירושו של בעל "עטרת זהב", וכתב:
כיון שאמרינן דאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול, שאינו מניחו לגיהנום וזה שמל את העכו"ם מבטל סימן המילה בישראל.
האחרונים לא העלו שיש לאסור מצד איסור חבלה בנכרי. נראה בפשטות שאין שום איסור בעניין מצד זה, משום המבואר לעיל שאין בכלל איסור חבלה בנכרי. וגם משום שיש לזה צורך, יש להתיר. נוסיף כאן עוד נקודה, כפי שהתבאר בדברי ה"שולחן ערוך" אם נתכוון העכו"ם למילה, אז מצוה לישראל למול אותו.
מקור דברי ה"שולחן ערוך" ברמב"ם (הלכות מילה ג, ז). הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (שו"ת "הר צבי", יורה דעה, סימן רטו) ציין שדברי הרמב"ם שונים במקצת מדברי ה"שולחן ערוך":
עכו"ם שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו היה אסור לישראל לחתוך לו אותה שהעכו"ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה. אף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו שהרי לא נתכוון למצוה. לפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו.
ר' יוסף קארו ("כסף משנה" שם) ביאר שמה שכתב הרמב"ם "אם נתכוון למילה" הכוונה שנימול לשם גרות, שאז אפשר למולו אפילו שיש גם רפואה במילתו. וזו הסיבה שה"שולחן ערוך" פסק שמצוה למול אותו. אך, כפי שמתבאר מדברי הרמב"ם אין כאן מצוה, אלא מותר לישראל למול אותו. לאור זה ר' צבי פסח פראנק חלק על הבנת ר' יוסף קארו וכתב שהרמב"ם הלך לשיטתו (הלכות מלכים י, י) שכתב: "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה". לפיו, רשאי בן נח למול את עצמו בתור מצווה ואינו עושה. הרמב"ם התכוון ב"אם נתכוון העכו"ם למילה", שנימול בתורת מצווה ואינו עושה. הוא הביא מדברי שו"ת הרמב"ם ששם מבואר כהבנה זו, ולדעת הרמב"ם, אין הפרש בין ישמעאלים לנוצרים. אלא, כל מי שיבוא אלינו לימול לשם מילה, מותר לנו למולו אף על פי שעומד בנכריותו.
הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן ז) התנגד בצורה נחרצת להסברו של הרב צבי פסח פראנק. לדעתו, אסור לבן נח למול את עצמו לשם מצוה. לא שייך שבן נח יקיים מצוות ששייכות רק לבני ישראל. יש להם שכר רק במצוות שמצינו גם אצל בני נח, כגון בהקדש, צדקה וכיוצ"ב. לכן, הוא ביאר שכוונת הרמב"ם שבתחילה מדובר באחד שבא להתגייר, אבל לשם דבר, הוא לא מתגייר לשם מצוה. אפילו שלאחר שיתגייר בדיעבד הוא נחשב גר, בכל זאת, כיון שעכשיו יש רפואה במילה, אין למולו. אבל, בסיפא מדובר באחד שבא להתגייר לשם מצוה, ומשום כך אפשר למולו אפילו שיש בכך רפואה ועדיין הוא לא יהודי. אין בכך איסור רפואה לנכרי, אלא נחשב כמו מרפא ישראל.
אבל, יש ראיה לביאורו של הרב צבי פסח פראנק מדברי הרמב"ם בשו"ת שלו (סימן קמח, מהדורת יהושע בלאו):
מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה, שהגוי עושה, נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה, כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי אלהים יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשנה (לסבה) אחרת או על פי דעה שראה לעצמו… ומאחר שאמרה הבריתא ישראל מל את הגוי לשם גר וזה ברור וידוע, שמי שמתגייר, יימול, היה עולה בדעתנו, שלא אמרה לשם גר אלא למעוטי מילת הגוי ושאסור למולו, אם יישאר בגיותו, גוי מהול. ולכן באר לנו התלמוד, שאין כוונת לשם גר למעוטי לשם מילה, כשהוא (נשאר) גוי, אלא למעוטי מוראנה, ר"ל, אם היה בו חולי בראש הערלה, אסור לישראל לחתכה כדי לרפאו ולהצילו, אף על פי שבכריתתו יש אופן מה מן המצוה, הואיל ואין כוונתו לימול ואינו מתכוון אלא להתרפאות לבד, וזה אסור. וזה הדין בנוי על העיקר הידוע, שאסור להציל גוי מכליון, לאומרם הגויים והכותים לא מעלין ולא מורידין… ואין הפרש בזה בין ישמעאלי לנוצרי. ובכל עת שיבוא אלינו, שנמול אותו לשם מילה, מותר לנו למולו, אף על פי שהוא נשאר בגיותו.
בעל שו"ת "משנה הלכות" (חלק טז, סימן עג) הלך בדרכו של הרב צבי פסח פראנק, והביא ראיה לכך מדברי הרמב"ם בתשובה שלו.
לאור דברי הרמב"ם, נראה שאין מקום לאסור בדיון שלנו. כיון שהרי המתגייר עומד בתהליך גיור, ואנחנו מצפים שהוא יסיים את הגיור. הברית מילה נעשה לשם שמים ולא לשם רפואה. גם לפי הרב פיינשטיין, שאין היתר לנכרי לעשות ברית מילה, בכל זאת, נראה שאין כאן איסור מצד חבלה. ובמקרה הצורך, יש להתיר את הדבר.
איסור חבלה אצל גוים
כבר הזכרתי לעיל את דברי בעל ה"פנים יפות" בביאור מדוע אברהם אבינו לא נימול והתבאר מדבריו שגם בני נח מצווים באיסור חבלה. גם בעל ה"חלקת יעקב" שהזכרתי לעיל, כתב כך.
אבל, צריך עיון, בדבריהם. הרי הם כתבו שאיסור נחבל נלמד מהפסוק "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". אך, הגמרא במסכת בבא קמא (צא, ע"ב) הביאה פסוק זה בתחילה. אך, דחתה ואמרה שיש לחלק בין מיתה ובין חבלה. גם הרמב"ם לא הביא פסוק זה כראיה לאיסור לחבול בעצמו.
אכן, ראיתי שהרב אשר וייס שליט"א ("מנחת אשר", ספר בראשית, סימן כו, אות ג; שנת תשפ"ג) תמה על דברי בעל ה"פנים יפות" מכוח דברי הגמרא במסכת בבא קמא צא, ע"ב. הוא הוסיף שמובא בפירוש רש"י (בראשית מא, נה) שיוסף אמר למצריים שימולו. והרי יש להקשות איך הכשיל אותם באיסור חבלה? יחד עם זאת, הוא ציין לדברי בעל ה"משך חכמה" (בראשית לד, כב) שכתב שאנשי שכם נתחייבו מיתה, משום שהם עברו על איסור חבלה. הוא כתב במפורש שבני נח נצטוו על איסור חבלה מכוח הפסוק "אך את דמכם לנפשותיכם".
אם כן, הדברים אינם ברורים לגמרי. נוסיף עוד שהבאתי לעיל את דעת הרמב"ם והר"ן שמה שנאמר שגוי שהכה יהודי חייב מיתה, הדברים אמורים דווקא לעניין הכאת יהודי. ומבואר מדברי הר"ן שאין לאסור חבלה מכוח גניבה. ובפשטות נראה מדבריו שלבני נח אין איסור חבלה. גם הרמב"ם לא הזכיר בשום מקום שבן נח שחבל באחרים, או שחבל בעצמו, חייב מיתה.
לכן, לדעתי, יותר מסתבר לומר שלבני נח אין איסור חבלה. לפחות כך מוכח מהתלמוד הבבלי וכך יש לפסוק להלכה. לפי זה, יש עוד צד להתיר בנידון שלנו. הרי מדובר בבן נח שהוא מסכים שיעשו את הברית מילה. ונראה שלבן נח אין איסור להיחבל בעצמו. לכן, יש להתיר לעשות את הברית מילה בהסכמתו.
מסקנת הדברים
נראה שיש להתיר לשלוח את המתגייר לעשות ברית מילה עוד קודם שהוחלט לגיירו. היתר זה מבוסס על הנקודות הבאות:
- ציינו לשיטת הרמב"ם שאיסור חבלה הוא רק כשנעשה "דרך נציון" – "דרך בזיון", ונראה שהמקרה שלנו לא נכלל בגדר "דרך נציון".
- אין איסור חבלה בבן נח.
- אין איסור לבן נח לחבול בעצמו.
- הרמב"ם סבר שמותר לבן נח לעשות ברית מילה אם הוא מתכוון לשם מצוה. אפילו שאינו עושה את הברית מילה לשם גיור.
[1] עיין מסכת מכות כג, ע"א; מסכת כתובות לג, ע"א.
[2] הלכות צדקה, סימן א; הלכות זכיה ומתנה, סימן ח.
[3] שני היישובים האלו נמצאים ב"מנחת חינוך", מצוה תעט, אות ד.
[4] אם נפלו לבור אין מעלים אותם, אך אין מורידים אותם לבור. יש לציין שכל זה מדובר לעניין עובדי עבודה זרה, לא בסתם נכרי. נוסף על כך, מדובר דווקא במקרה שאין חשש איבה.
[5] כך גם נקט בעל "ערוך השלחן", יורה דעה רסח, ה. מעניין שביורה דעה (סוף רסג) הביא את ב' השיטות, ולא הכריע ביניהם; כמובן, שיש להוסיף שגם בכל מקרה של איבה, יש להתיר את הדבר. ויש להסביר שלעניין רפואת נכרי, בוודאי יש חובה כיום מצד חשש איבה. במילה אין כל כך חשש איבה, ולכן לא צריך להתיר. אבל, נוסיף ונאמר שכל המדובר הוא דווקא במי שעובד עבודה זרה. בנכרי ששומר ז' מצוות בני נח, יש חיוב לרפאו. יש חיוב לדאוג לו.
להורדת המאמר לחצו כאן