יש כלל שכל ישראל ערבים זה בזה , על בסיס כלל זה אחד שכבר יצא ידי חובת המצוה יכול לברך כדי לפטור אחר שלא יצא ידי חובת המצוה (עיין מסכת ראש השנה כט, ע"א-ע"ב). כל זה נאמר בברכת המצוות, בברכת הנהנין לא יכול להוציא אחר ידי חובה, אלא אם כן, הוא גם מחוייב בברכה (עיין שם). יש מחלוקת בין הראשונים בדין ברכות השבח, אם דינם כברכות נהנין או כברכות המצוות. יש להוסיף לכך, שבברכת "אשר יצר", יש מקום להסתפק אם מדובר על ברכות השבח, או ברכות הנהנין. להלכה למעשה, משום ספק ברכות להקל אחד שלא חייב בברכת "אשר יצר" לא יוציא ידי חובה אחר שחייב בברכת "אשר יצר" (עיין שו"ת "יביע אומר", חלק ט, אורח חיים, סימן ג).
יש לציין שמדברי בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים ו, י) יש ללמוד שברכת "אשר יצר" היא ברכת השבח, ואחד שכבר יצא ידי חובה יכול להוציא אחר שלא יצא ידי חובה (עיין שו"ת "מנחת שלמה", חלק ב, סימן ד, אות כח).
יכול להיות שהשאלה אם ברכת "אשר יצר" היא ברכת השבח, או ברכת הנהנין תלויה במחלוקת אחרונים בדין אחד שעשה צרכיו ולא בירך מיד לאחר מכן, ורק לאחר זמן כשהיה צריך לעשות את צרכיו שוב, נזכר שלא בירך בתחילה. האם יברך על עשיית צרכיו בפעם הראשונה? אם נאמר שמדובר על ברכת השבח, יש לומר שאפשר לברך גם לאחר זמן. אך, אם נאמר שמדובר על ברכת נהנין, יש לומר שכבר עברה ההנאה ואין מקום לברכה. אך, אין הכרח להבנה זו, כיון שאפשר לומר שאפילו אם מדובר על ברכת השבח, יש זמן לברכה. כמו במקרה שאחד ראה את הים, שצריך לברך על ראיית הים, ובוודאי כשכבר עזב, לא יכול לברך את הברכה. גם ברכת השבח צריכה להיות סמוכה לעניין שעליו הוא משבח את הקב"ה.