עלון חכם לב
פרשת בראשית
התורה – מן הידיעה אל הלב
האות האחרונה של ספר התורה היא האות ל׳, כפי שנאמר בפסוק: ״ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל״. לעומת זאת, האות הראשונה בתורה היא האות ב׳, שבמילה הראשונה: ״בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ״.
נמצא אפוא שהאות הראשונה והאות האחרונה של התורה יוצרות יחד את המילה ״לב״.
יש כאן אמירה חשובה מאוד: התורה שאנו לומדים אינה מיועדת רק להוסיף לנו ידיעות. התורה באה ללמד אותנו כיצד לחיות. היא מספרת לנו על עם ישראל, על יציאת מצרים, מלמדת אותנו דעות נכונות ומידות טובות, מצוות והלכות, ומדריכה אותנו בתחומים רבים בחיינו.
אך השאלה הגדולה היא: האם לאחר שלמדנו את הדברים, אנו גם מכניסים אותם אל תוך הלב?
לא מספיק ללמוד את התורה. צריך שהתורה תיכנס אל ליבו של האדם ותשפיע עליו.
כך נאמר: ״וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״ (דברים ד, לט). אין די בידיעה בלבד; צריך להשיב את הידיעה אל הלב.
וזו, אולי, הנקודה הרמוזה בכך שהתורה מתחילה באות ב׳ ומסתיימת באות ל׳ – ״לב״. אנו לומדים את התורה, לומדים ולומדים, רוכשים ידיעות ומעמיקים בהבנת הדברים. אבל לצד הלימוד, עלינו לדאוג שהדברים ייכנסו אל תוך הלב.
רק כאשר התורה נכנסת אל ליבו של האדם, היא יכולה להשפיע באמת על חייו. אז הידיעות אינן נשארות רק בגדר ידיעות, אלא הופכות לדעות נכונות, למידות טובות ולמעשים נכונים. התורה נעשית חלק מאישיותו של האדם ומדרך חייו.
שנזכה בעזרת ה׳ לא רק ללמוד את התורה, אלא גם להכניס את דבריה אל ליבנו, לחיות על פיה ולקיים את הדברים בפועל.
מותר לשאול שאלות על רש״י
היה חכם אחד בשם רבי מנשה מאיליה, שהיה מתלמידי הגר"א. רבי מנשה היה אדם מיוחד מאוד, בעל דעות מקוריות ועצמאיות, ובשל כך היו מי שהתנגדו אליו ואף רדפו אותו. הוא נאלץ לעזוב מקומות שונים, וסבל קשיים רבים. למרות זאת, היה תלמיד חכם גדול.
לרבי מנשה היו כתבים וספרים, אך חלק גדול מהם אבד ולא השתמר. כבר בחייו היו מי שלא רצו שספריו יתפרסמו, ובסופו של דבר לא נשארו הרבה מכתביו.
מסופר על רבי מנשה שכבר בילדותו, כאשר למד אצל המלמד את פרשת בראשית, הוא קרא את הפסוקים העוסקים בחטא אדם הראשון: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ו).
רש"י על הפסוק מביא את דברי חז"ל: "ותתן גם לאישה עמה – שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת".
רבי מנשה, שכבר בילדותו היה רגיל להתבונן בדברים לעומק, שאל: מניין ידע רש"י דבר זה? מדוע אומר רש"י שחוה חששה שהיא תמות ואדם הראשון יישאר בחיים ויישא אישה אחרת? מה בפסוק מלמד אותנו על החשש הזה?
המלמד השיב לו: מה זאת אומרת? אתה שואל שאלות על רש"י? רש"י נכתב ברוח הקודש! כיצד אפשר לשאול עליו שאלות?
אולם רבי מנשה לא קיבל את התשובה. הוא התבונן בפסוק ואמר שאדרבה, אפשר ללמוד את דברי רש"י מתוך לשון הפסוק עצמו.
שהרי הפסוק אומר: "ותאכל… ותתן גם לאישה עמה ויאכל". לכאורה, היה יכול הפסוק לומר בפשטות: היא אכלה, ולאחר מכן נתנה לאדם הראשון, והוא אכל. מדוע מדגישה התורה "עמה" – שהיא נתנה לו לאכול יחד איתה?
מכאן למד רש"י שחוה רצתה שאדם הראשון יאכל יחד איתה. היא חששה שאם היא תמות ואדם הראשון יישאר בחיים, הוא יוכל לשאת אישה אחרת. לכן היא נתנה לו לאכול יחד איתה, כדי שלא תמות לבדה.
הרי לנו דבר נפלא: רבי מנשה כבר בילדותו לא הסתפק בקריאת דברי רש"י. הוא שאל: מדוע רש"י אומר כך? מניין למד זאת? וזהו לימוד חשוב מאוד עבורנו: מותר לשאול שאלות.
מותר לשאול שאלות גם על דברי רש"י. אין משמעות הדבר שאנו חולקים על רש"י או שאיננו מקבלים את דבריו. להפך: דווקא מפני שאנו רוצים להבין את דבריו לעומק, אנו שואלים – מניין למד זאת? מדוע פירש כך? מה בפסוק גרם לו לפרש באופן הזה?
כך היא דרכה של תורה: שואלים, מתבוננים, מנסים להבין את דברי רבותינו ומחפשים את המקור וההיגיון שבדבריהם.
לא צריך לחשוש משאלות. שאלה טובה אינה מבטאת חוסר אמונה או חוסר כבוד לדברי חז"ל; פעמים רבות היא הדרך להגיע להבנה עמוקה יותר של דבריהם.
העיסוק בתורה – הדרך להינצל מן החטא
בפרשתנו מסופר על חטא אדם הראשון באכילה מעץ הדעת, ועל כך שהקב״ה מתגלה לאדם ולחוה ושואל אותם מדוע אכלו מן העץ. בסופו של דבר הקב״ה מעניש כל אחד ואחד מהם.
על עונשו של אדם הראשון נאמר: ״ולאדם אמר: כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך״ (בראשית ג, יז). ובהמשך נאמר: ״וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה״ (שם, יח), ולבסוף: ״בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב״ (שם, יט).
נמצא אפוא שאחד העונשים שנגזרו על אדם הראשון בעקבות החטא הוא שעליו לעמול ולעבוד לפרנסתו – ״בזעת אפיך תאכל לחם״.
והשאלה היא: מדוע דווקא עונש זה? מה הקשר בין חטא אדם הראשון לבין הצורך לעמול ולעבוד?
הרמב״ם ("מורה הנבוכים", חלק ראשון, פרק ב) עוסק בשאלה מה אירע לאדם הראשון בעקבות אכילתו מעץ הדעת. הוא מבאר שאין לומר שאדם הראשון היה חסר בתחילה את כוח השכל, שהרי הקב״ה ברא את האדם באופן המיוחד לו, ובין מעלותיו של האדם נמצא כוח השכל וההבחנה.
הרמב״ם מבאר שלפני החטא הייתה הסתכלותו של אדם הראשון במושגים של אמת ושקר, ואילו בעקבות האכילה מעץ הדעת השתנתה הסתכלותו, והוא החל להבחין במושגים של טוב ורע. ההבדל משמעותי מאוד: אמת ושקר הם מושגים מוחלטים, ואילו טוב ורע הם מושגים מורכבים יותר. במציאות יש דברים שבהם האדם מתקשה להבחין באופן מוחלט בין הטוב לבין הרע.
בעקבות השינוי הזה נכנס לעולם מושג חדש של פיתוי ושל יצר הרע. כאשר האדם נדרש להתמודד עם מציאות שבה הטוב והרע מעורבים זה בזה, ההתמודדות שלו קשה יותר, וממילא יש מקום גדול יותר לפיתוי ולחטא.
ומעתה אפשר להבין את משמעות העונש של ״בזעת אפיך תאכל לחם״. כדי שהאדם יוכל להתמודד עם יצרו, הוא נדרש להיות עסוק. אדם שאינו עסוק בדבר משמעותי, ויש לו זמן פנוי רב, עלול להגיע לידי בטלה, ומתוך הבטלה עלול להגיע לידי חטא.
יסוד דומה אנו מוצאים בדברי חז״ל בעניין בני נח. הגמרא אומרת שבן נח ששבת – חייב (סנהדרין נח ע״ב). נראה להסביר שהטעם הוא שיום מנוחה מוחלט, ללא מסגרת של תורה ומצוות, עלול להביא לידי פריצת גדרים וחטא.
לעומת זאת, אצל ישראל השבת היא חלק ממערכת של תורה ומצוות. האדם אינו רק מפסיק את מלאכתו, אלא מקדיש את זמנו לעבודת ה׳, לתורה ולתפילה.
וזהו יסוד חשוב מאוד: לא מספיק רק להתרחק מן החטא; צריך גם למלא את הזמן בדברים טובים.
כאשר האדם עסוק בתורה ובמצוות, הוא פחות פנוי לדברים שעלולים להוביל אותו לחטא. התורה נותנת לאדם עולם שלם של תוכן, עשייה ומשמעות.
חז״ל אף אמרו: ״אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה״ (ברכות יז ע״א), והדבר מבטא לא רק את מעלת לימוד התורה, אלא גם את החשיבות של חיים שיש בהם עמל, תוכן ועיסוק בדברים ראויים.
אפשר אפוא לראות בעונש שניתן לאדם הראשון – ״בזעת אפיך תאכל לחם״ – לא רק עונש, אלא גם חלק מהתיקון של האדם. לאחר שהחטא הכניס לעולם את ההתמודדות עם יצר הרע, האדם נדרש לעמול, לעבוד ולהיות עסוק. הבטלה עלולה לפתוח פתח לחטא, ואילו עיסוק בדברים טובים מסייע לאדם להתרחק ממנו.
לכן, אם אדם רוצה להינצל מן החטא, עליו לדאוג שלא יהיו חייו מלאים בבטלה. עליו למלא את זמנו בדברים משמעותיים, ובמיוחד בתורה ובמצוות. כאשר האדם עסוק בדברים שבקדושה, הוא בונה לעצמו סביבה שמסייעת לו להתגבר על יצרו ולהתרחק מן החטא.
שנזכה לעסוק בתורה ובמצוות, למלא את זמננו בדברים שבקדושה, ובכך להינצל מן החטא ולהתקרב לעבודת ה׳.
שלמות האדם – איש ואישה
בפרשתנו יש נקודה חשובה מאוד הנוגעת ליחס שבין האיש לאישה. התורה מדגישה בפנינו יסוד משמעותי: האדם מגיע לשלמותו דווקא יחד עם אשתו. האדם אינו שלם כאשר הוא עומד לבדו; הוא זקוק לאשתו כדי להגיע לשלמותו.
אם נתבונן בתורה, נמצא דבר מעניין בפרק ה׳. נאמר שם: ״זה ספר תולדות אדם, ביום ברא אלוקים אדם, בדמות אלוקים עשה אותו. זכר ונקבה בראם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום היבראם״ (בראשית ה, א–ב).
התורה אינה אומרת רק שהאיש נקרא אדם, אלא שהזכר והנקבה יחד נקראים ״אדם״. גם הברכה נאמרה לשניהם יחד: ״ויברך אותם״. כלומר, התורה מלמדת אותנו שהשלמות של האדם אינה נמצאת באיש לבדו או באישה לבדה, אלא בחיבור שביניהם.
רעיון זה מופיע כבר בפרק ב׳, כאשר התורה אומרת: ״על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד״ (בראשית ב, כד).
האדם עוזב את בית הוריו ויוצר דבקות חדשה עם אשתו, ומתוך הדבקות הזאת הם נעשים ״לבשר אחד״. החיבור בין האיש לאישה אינו רק חיבור טכני של שני אנשים, אלא יצירת מציאות שלמה חדשה.
עוד קודם לכן נאמר: ״לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו״ (בראשית ב, יח).
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק זצ״ל (בספרו "איש אמונה בודד") עמד על דיוק הלשון בפסוק: התורה אינה אומרת ״לא טוב לאדם לבדו״, אלא ״לא טוב היות האדם לבדו״. כלומר, אין כאן רק אמירה הנוגעת לטובתו האישית של האדם. מציאות שבה האדם לבדו אינה טובה – השלמות של האדם ושל העולם קשורה בכך שהאיש והאישה נמצאים יחד.
אולם יש כאן נקודה נוספת וחשובה: אין הכוונה שהאיש והאישה צריכים להיות זהים או לעשות בדיוק אותם דברים. להפך. התורה אומרת: ״אעשה לו עזר כנגדו״. דווקא משום שהאישה היא ״עזר כנגדו״, היא משלימה אותו. השלמות נוצרת כאשר כל אחד מבני הזוג מביא את הכוחות והיכולות המיוחדים שלו.
אם שניהם יעשו בדיוק את אותו הדבר, אין כאן השלמה. השלמות נוצרת כאשר לכל אחד יש תפקיד משלו, וביחד הם יוצרים דבר גדול יותר.
לכן חשוב להבין שהייחודיות של כל אחד מבני הזוג אינה חיסרון, אלא מעלה. אין צורך שכל אחד יחפש לעשות דווקא את תפקידו של השני. להפך: כאשר כל אחד ממלא את תפקידו המיוחד ומביא את הכוחות המיוחדים שניתנו לו, הוא תורם את חלקו לשלמות המשותפת.
הדבר נכון הן ביחס לאיש והן ביחס לאישה. לכל אחד יש תפקיד מיוחד, ולכל אחד יש מעלות מיוחדות. דווקא כאשר כל אחד מביא לידי ביטוי את ייחודיותו ומשלים את השני, הם מגיעים לשלמות.
זו המשמעות העמוקה של ״עזר כנגדו״: לא אדם נוסף שעושה בדיוק את מה שאני עושה, אלא אדם שמשלים אותי במקום שבו אני זקוק להשלמה.
וממילא, כאשר האיש והאישה יחד מגיעים לשלמותם, יש לכך משמעות גם ביחס לעולם כולו. התורה מלמדת אותנו שהאדם השלם הוא האדם שנמצא בדבקות עם בן זוגו, כאשר כל אחד ממלא את תפקידו ומביא את כוחותיו המיוחדים.
שנזכה שכל אחד ואחת ימצאו את ה״עזר כנגדו״ שלהם, יבנו יחד בית של דבקות, השלמה ושלמות, ומתוך כך יגיעו הם והעולם כולו לשלמות.
כוחו של אדם אחד
בפרשתנו מסופר על הריגתו של הבל על ידי קין. לאחר שקין הורג את הבל, הקב"ה מתגלה אליו ושואל אותו: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" קין משיב: "לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" ואז הקב"ה אומר לו: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד, ט-י)
מה משמעות הלשון "דמי אחיך", בלשון רבים? רש"י מביא בשם חז"ל שהכוונה אינה רק לדמו של הבל עצמו, אלא גם לדם זרעיותיו העתידות לצאת ממנו. כלומר, כאשר קין הרג את הבל, הוא לא הרג רק אדם אחד; הוא הרג גם את הדורות הרבים שיכלו לצאת ממנו. כך נאמר ברש"י על הפסוק: "דמי אחיך – דמו ודם זרעיותיו".
מדבר זה אנו למדים על חומרתו הגדולה של מעשה הרצח. הרוצח אינו פוגע רק באדם הנמצא לפניו; הוא עלול לפגוע בדורות על גבי דורות שהיו יכולים לצאת מאותו אדם.
ונראה לי שכמו שאנו למדים מכאן על חומרת הרצח, כך אנו יכולים ללמוד מכאן גם על הכוח הגדול שיש לכל אדם ואדם ועל מה שהוא יכול לעשות בעולם.
לעיתים אדם חושב לעצמו: מה אני עושה בחיים? אני בסך הכול עובד בעבודה מסוימת, אולי אפילו בעבודה שאינה נראית חשובה במיוחד. מה אני כבר יכול לעשות בחיים? בשביל מה באתי לעולם?
התשובה היא שכל אדם ואדם יכול לעשות הרבה מאוד. אדם אחד יכול ליצור דורות על גבי דורות. אדם מקים בית של תורה ומצוות, ומבית זה יוצאים ילדים. הילדים הללו מתחנכים לתורה ולמצוות, ולאחר מכן הם עצמם מקימים בתים ומולידים ילדים נוספים. כך הולכים ונבנים דורות על גבי דורות, ומשפחה אחת יכולה להפוך לשבט שלם של בני תורה ויראי שמים.
כמה גדול כוחו של אדם אחד!
לכן, כשם שאנו לומדים מפרשת קין על חומרת הרצח – שאדם יכול לקלקל דורות על גבי דורות כאשר הוא הורג אדם אחד – כך עלינו ללמוד גם את הצד השני: כמה אדם אחד יכול לבנות וליצור.
אדם אחד יכול להוליד ילדים על גבי ילדים, ומתוכם יכולים לצאת דורות של יראי שמים ותלמידי חכמים. מעשיו של אדם אינם מסתיימים בו עצמו; הם יכולים להשפיע על בני משפחתו ועל הדורות שיבואו אחריו.
כל אחד ואחד יכול לעשות הרבה.
בעזרת ה', שנזכה כולנו לבנות בתים נאמנים בישראל, בתים של תורה ומצוות, ומתוך כך לזכות לדורות על גבי דורות שילכו בדרך ה' וישפיעו לטובה על העולם כולו.
דבר הלכה: שלושה שלבים באמונה – מאמונה לידיעה ולחיים של אמונה
בנוגע למצוות האמונה, נראה שיש שתי מחלוקות עקרוניות בין הראשונים.
האם האמונה נמנית במניין המצוות?
ראשית, נחלקו הראשונים אם יש למנות בתוך תרי"ג המצוות את מצוות האמונה. לדעת בעל "הלכות גדולות", אין למנות בתוך תרי"ג המצוות את מצוות האמונה. לעומת זאת, דעת הרמב"ם היא שיש למנות בתוך תרי"ג המצוות את מצוות האמונה (ספר המצוות, מצוות עשה א).
הטענה המרכזית נגד שיטת הרמב"ם היא שלא ניתן לכלול בתוך תרי"ג המצוות את מצוות האמונה, משום שרק לאחר שאדם מאמין שייך לצוות עליו. הרי אין מקום לציווי אם האדם אינו מאמין שיש בורא לעולם המצווה עליו. לכן, האמונה היא הבסיס לכל התורה כולה, אך אין היא יכולה להיכלל בתוך תרי"ג המצוות.
זוהי טענת הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם שם, בביאור דעת בעל "הלכות גדולות". הדברים מבוארים גם בדברי רבי חסדאי קרשקש, בספר אור ה', הצעה למאמר ראשון.
האם מצוות האמונה היא אמונה או ידיעה?
אולם אפשר ליישב קושיה זו על פי עיון בנקודה נוספת בדברי הרמב"ם.
נראה שיש סתירה בדעת הרמב"ם: בספר המצוות כתב הרמב"ם שהמצווה היא להאמין שיש בורא לעולם שהוא פועל לכל הנמצאות. מאידך, במשנה תורה, בהלכות יסודי התורה, כתב שהמצווה היא ידיעת ה' (הלכות יסודי התורה א, א).
מתוך סתירה זו העלו אחרונים רבים ביאורים שונים. אולם נראה שהביאור הנכון והמכוון לאמיתה של תורה הוא ביאורו של הרב יוסף קאפח זצ"ל בביאורו על הרמב"ם. לדבריו, יש כאן טעות בתרגום. ספר המצוות נכתב בערבית, ואילו משנה תורה נכתב בעברית. התרגום שבספר המצוות אינו מדויק, ולפי הבנתו צריך להיות כתוב גם בספר המצוות שהמצווה היא הידיעה.
יש להוכיח זאת מתוך דברי הרמב"ם בכמה מקומות, שבהם הוא חוזר ומדגיש שהמצווה היא הידיעה. כך עולה מהקדמת הרמב"ם למשנה תורה, ממניין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם, וממניין המצוות שבראש הלכות יסודי התורה.
על פי הבנה זו אפשר ליישב בטוב טעם את קושיית הרמב"ן.
בוודאי, אין מצווה להאמין. האמונה היא יסוד התורה. רק לאחר שאדם מאמין שיש בורא לעולם, שהוא משגיח על העולם ומצווה את האדם, שייך הציווי. אולם התורה מצווה את האדם שלא להסתפק באמונה בלבד, אלא להביא את הדברים לידי ידיעה. כלומר, על האדם להעמיק ולהכיר במציאות הא-לוהים ובהשגחתו.
שתי דרכים להגיע לידיעה
ההכרה במציאות הא-לוהים ובהשגחתו יכולה להיעשות בשתי דרכים עיקריות:
א. באמצעות הוכחות שכליות ולוגיות.
ב. באמצעות הוכחות העולות מן ההיסטוריה.
הרמב"ם פעל בעיקר בכיוון הראשון, ואילו רבי יהודה הלוי זצ"ל, בספרו הכוזרי, פעל יותר בכיוון השני.
יש להודות שהכיוון הראשון אינו פשוט וקל. לעומת זאת, הכיוון השני נראה קל ונגיש יותר, ובדרך זו נראה שגדולי הדורות הלכו. פעם שאלתי את הרב שלמה פישר זצ"ל, והוא טען שאכן הדרך המקובלת היא דרכו של רבי יהודה הלוי.
נראה שנכון לומר שאחת ההוכחות הבסיסיות למציאות הא-לוהים ולהשגחת הבורא בעולם היא מציאות עם ישראל ושיבתו לארץ ישראל. מדובר בתופעה שאין לה אח ורע. אומה שעזבה את ארצה למשך קרוב לאלפיים שנה, ולאחר תקופה כה ארוכה שבה לארצה, ובתוך שנים מועטות הפכה למדינה בעלת עוצמה בתחומים רבים – יש בכך פלא גדול, ובוודאי יש מקום לראות בכך יד מכוונת.
מחלוקת נוספת: מהי האמונה?
כפי שציינתי לעיל, יש מחלוקת נוספת בנוגע למצוות האמונה: מהי המצווה עצמה?
כפי שהבאתי, הרמב"ם סבר שהמצווה היא הידיעה. אולם נראה שאין זו נחלת כל הראשונים. מדברי בעל ספר "החינוך" משמע שהמצווה היא האמונה (מצווה כה).
נראה לי שיש מקום לומר שיש שלושה שלבים בעניין האמונה.
השלב הראשון – אמונה תמימה
בתחילה האדם פועל מתוך אמונה תמימה, על פי קבלת אבותיו. הוא מקבל את האמונה מאבותיו וממסורת הדורות, ומתוך כך הוא מתחיל את דרכו בעבודת ה'.
השלב השני – ידיעה
לאחר שיש לאדם את קבלת אבותיו, הוא מקיים את מצוות ה' ומתחיל לנסות להכיר ולגלות את הקב"ה. כלומר, הוא מבקש להגיע לידי ידיעת ה'.
אך עבודתנו אינה מסתיימת עם הידיעה.
השלב השלישי – חיים של אמונה
הידיעה כשלעצמה אינה מספקת, משום שאדם יכול לדעת דבר מסוים, אך לא לחיות על פי הידיעה הזאת. הידיעה צריכה לרדת לעומקי נפשו של האדם, עד שהוא יהיה חדור בה.
הדרגה השלישית היא אפוא מודעות. אדם יכול לדעת דבר, אך הוא אינו בהכרח מודע אליו ואינו חי את הידיעה.
האמונה הסופית והאמיתית היא אמונה שבה האדם חי את מציאות ה'. הידיעה אינה נשארת רק במישור השכלי, אלא חודרת לעומקי נפשו והופכת לחלק בלתי נפרד מחייו.
ידיעה שהיא חוויה
הדברים באים לידי ביטוי נפלא בדבריו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל (בספר "איש האמונה הבודד" עמ'31-32 , הערה 20):
כשמכירים את הא-לוהים בתוך המציאות הרי זו חווייה; כשמכירים את הא-לוהים באמצעות המציאות הרי זו פעולה אינטלקטואלית. על כן, למרות שהחווייה הקוסמית אינה מספקת אין לזהות אותה עם 'האל האריסטוטלי' של ר' יהודה הלוי. כפי שאמרו בטקסט, החווייה הקוסמית היא חלק ממסורת האבות. ההלכה העניקה הכרה מליאה לחוייה זו, הבאה לידי ביטוי בברכות רבות. החולשה בכל ההוכחות הרציונליות למציאות הא-לוהים, המצויות בשפע בתולדות הפילוסופיה, היא בכך שהן בדיוק מה שהפילוסופים התכוונו בהן: הוכחות הגיוניות מופשטות המנותקות מחוויות החיים היסודיות, אשר בהן נעוצות ההוכחות הללו… שעה שהחתן חובק את כלתו, כלום מבקשת היא הוכחה שהוא חי וקיים? הנפש המתפללת באהבה ובהתלהבות בא-לוהים, כלום חייבת היא להוכיח שהוא קיים?
בהמשך מסביר הרב סולובייצ'יק כי המונח ״לידע״ שבו משתמש הרמב"ם חורג מגבולות ההיגיון המופשט ועובר לתחום החוויה הפנימית:
המונח 'לידע' שהרמב"ם משתמש בו, חורג מן הגבולות של ההגיון המופשט ועובר לתחום החווייה האינטימית והרגשנית שאינה יודעת גבולות, אשר בו קיימת זהות גמורה של ההנחה והמסקנה…
האמונה – תוצאה של כל עבודת האדם
אולי באופן זה יש לבאר גם את דברי בעל ספר "החינוך".
האמונה שעליה דיבר בעל ספר "החינוך" אינה בהכרח האמונה התמימה הראשונית, אלא אמונה שבאה לאחר החקירה וההעמקה. היא באה מתוך עבודת ה' של האדם ומתוך תהליך של הכרה וידיעה.
אין זו רק אמונה שאדם קיבל מאבותיו, אלא אמונה שהאדם עצמו עמל להגיע אליה, ומתוך כך היא נעשית עמוקה ופנימית יותר.
נמצא שיש כאן שלושה שלבים: אמונה – ידיעה – מודעות.
האמונה היא נקודת הפתיחה. הידיעה היא העמקה והכרה שכלית. אך גם הידיעה אינה סוף הדרך. המטרה היא שהידיעה תהיה חלק מחייו של האדם, שהוא יהיה מודע לנוכחות ה' ויחיה את הידיעה הזאת בכל חייו.
לחיות את מציאות ה'
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, בספר "עמודו של עולם" (עמ' 18), הסביר שהמצווה של ידיעת ה' היא למעשה מודעות לה':
המצווה הבסיסית של היהדות איננה החובה להכיר בקיומו של הא-להים אלא להיות מודע לקיומו. יכולים אנו להשוות את המודעות האנושית לא-להים למודעותה של אם לילדה, שהיא מודעות קבועה ורצופה, לא מקוטעת. אין היא יכולה לשכוח את הילד או להביט בעצמה מבלי לראותו כחלק ממנה. ובאותה דרך צריך אדם להיות מודע דרך קבע לנוכחותו של הא-להים – לא רק לדעת שהוא קיים, אלא לדעת שהוא קרוב אליו…
זהו עומק הדברים: אין די בכך שהאדם יודע שהקב"ה קיים. עליו לחיות מתוך מודעות מתמדת למציאותו ולקרבתו.
להורדת המאמר לחצו כאן