יום כיפור תשפ"ז
אורי בצלאל פישר
עלון חכם לב
יום כיפור
בגדים חדשים לשנה חדשה
אנו נמצאים לפני יום הכיפורים. אחד הדברים המיוחדים בעבודת יום הכיפורים הוא עבודתו של הכהן הגדול בבגדי לבן.
במהלך השנה הכהן הגדול עובד בחלק מן העבודות בבגדי זהב, אולם ביום הכיפורים, כאשר הוא נכנס לפני ולפנים, הוא עובד בבגדי לבן.
בהלכה נאמר שהבגדים שבהם השתמש הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים בשנה אחת, אינם משמשים אותו בשנה שלאחריה. גם אם הבגדים עדיין ראויים לשימוש, אין משתמשים בהם שוב לעבודת יום הכיפורים בשנה הבאה.
שמעתי רעיון יפה ביחס לדין זה. אולי יש כאן מסר חשוב: בכל שנה ושנה האדם צריך להתקדם ולהשתנות. האדם אינו צריך להישאר אותו אדם שהיה בשנה הקודמת.
כאשר מגיע יום הכיפורים של שנה חדשה, כביכול אנו אומרים: אינני לובש את אותם בגדים של השנה שעברה, משום שאינני רוצה להישאר אותו אדם שהייתי בשנה שעברה. אני רוצה להיות אדם חדש.
אסור לאדם להמשיך את השנה החדשה בדיוק באותו מקום שבו היה בשנה הקודמת, ללא התקדמות וללא שינוי. כל שנה ושנה צריכה להיות שנה של התקדמות, שנה שבה אנו משתנים, מתעלים ומתקדמים.
האדם צריך לשאוף להיות היום במקום אחר מזה שהיה בו בשנה שעברה.
אפשר לומר שזהו המסר שאנו לומדים מבגדי הכהן הגדול: לא לובשים את הבגדים של השנה הקודמת. בכל שנה מגיעים עם בגדים חדשים, מתוך רצון להיות אנשים חדשים.
בעזרת ה' נזכה גם אנחנו להחליף את "הבגדים" של השנה שעברה – להשאיר מאחור את הדברים שאינם ראויים, להתקדם, להשתנות ולהיות אנשים חדשים וטובים יותר.
יום הכיפורים – להיות בני אדם קדושים
דבר מעניין מאוד הוא שביום הכיפורים, בתפילת מנחה, אנו קוראים בפרשת העריות. והשאלה היא: מה עניינה של קריאה זו דווקא ביום הכיפורים? מדוע ביום הקדוש ביותר בשנה אנו קוראים על איסורי העריות?
נוסיף לכך עוד כמה נקודות מעניינות.
לגבי עבודת הכפרה ביום הכיפורים על ידי הכהן הגדול, מבואר בתחילת מסכת יומא שכדי שהכהן הגדול יוכל לכפר, עליו להיות נשוי. אם אין לו אישה, הוא אינו יכול לעבוד את עבודת יום הכיפורים.
עד כדי כך, שלדעת רבי יהודה מתקינים לכהן הגדול אישה נוספת, שמא תמות אשתו הראשונה, ואז יימצא הכהן הגדול ללא אישה ולא יוכל לעבוד את עבודת יום הכיפורים. חכמים אינם סוברים כך, אולם בכל זאת אנו רואים עד כמה חשוב שהכהן הגדול יהיה נשוי.
ויש לשאול: מהי החשיבות הגדולה בכך שהכהן הגדול יהיה בעל אישה דווקא לצורך כפרת עם ישראל?
נקודה נוספת מבוארת בסוף מסכת תענית. הגמרא מספרת שבנות ישראל היו יוצאות וחולות בכרמים. ומתי היו יוצאות למחול בכרמים? בט"ו באב וביום הכיפורים.
גם כאן יש לשאול: מדוע דווקא ביום הכיפורים? האם זהו הזמן המתאים לעסוק בענייני שידוכים?
נראה שאפשר להבין את כל הנקודות הללו מתוך יסוד אחד.
הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה כדי שנהיה בני אדם.
ביום הכיפורים הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו שהתפקיד של האדם אינו להיות פרוש לגמרי מן העולם.
נכון, ביום הכיפורים אנו דומים במידה מסוימת למלאכים. אנו נמנעים מאכילה ושתייה ומדברים נוספים, ואנו מתמקדים בעבודת ה' ובתשובה.
אולם המטרה אינה שנישאר מלאכים. המטרה היא להיות בני אדם קדושים. להיות בני אדם, לחיות חיים אנושיים, אך לחיות אותם בקדושה.
לכן הכהן הגדול, האדם הגדול והקדוש ביותר בעם ישראל, צריך להיות דווקא בעל אישה. הדבר מלמד אותנו שאפשר להיות אדם קדוש, ובד בבד לחיות חיים אנושיים שלמים.
וכך גם הקריאה בפרשת העריות ביום הכיפורים. התורה אינה אומרת לאדם שלא להתחתן ולא לחיות חיים של משפחה. להפך. האדם צריך להתחתן, אך עליו לדעת כיצד לחיות חיי משפחה בקדושה ולדעת מהם הגבולות שהתורה קבעה.
ואכן, בפרשת העריות מופיע גם הפסוק: "וחי בהם" – ולא שימות בהם.
התורה ניתנה לנו כדי לחיות. התפקיד שלנו הוא להיות בני אדם שחיים חיים של תורה, חיים של קדושה. לא לברוח מן החיים, אלא לקדש את החיים עצמם.
להיות בני אדם – אך בני אדם קדושים.
דבר מעניין נוסף הוא שמבואר בגמרא במסכת פסחים (סח, ע"ב) שמר בריה דרבינא היה מתענה במשך כל השנה, חוץ משלושה ימים מיוחדים. שלושת הימים הללו הם: ערב יום הכיפורים, פורים וחג השבועות.
ויש לשאול: מדוע דווקא ימים אלו? אפשר לומר ששלושת הימים הללו קשורים לקבלת התורה.
חג השבועות הוא כמובן יום מתן תורה. פורים הוא יום שבו קיבלו ישראל את התורה מחדש (מסכת שבת פח, ע"א). ויום הכיפורים קשור ללוחות השניים.
ודווקא בימים אלו יש דגש על אכילה ושתייה.
נראה שהדבר מבטא את אותה נקודה: התורה לא ניתנה כדי שהאדם יפרוש מן החיים, אלא כדי שהוא יחיה חיים שלמים ויקדש אותם.
ולכן, גם ביום הקדוש ביותר בשנה, כאשר אנו מתרוממים ומתעלים, עלינו לזכור מהי המטרה הסופית: לחזור לחיים, לחיות כבני אדם, ולחיות את חיינו בקדושה.
זהו אולי אחד המסרים הגדולים של יום הכיפורים: לא להיות מלאכים – אלא להיות בני אדם קדושים.
יונה הנביא ותפקידו של עם ישראל בעולם
ביום הכיפורים אנו קוראים בהפטרה את ספר יונה. בהפטרה זו אנו קוראים על יונה הנביא, שנשלח להחזיר בתשובה את אנשי נינוה.
כמובן, אנו קוראים הפטרה זו ביום הכיפורים כדי ללמוד ממנה על עניין התשובה – שאפילו אנשי נינוה, שהיו מאומות העולם, חזרו בתשובה.
אולם נראה שיש כאן מסר נוסף, חשוב מאוד גם עבורנו.
פעמים רבות אנו מסתכלים רק על עם ישראל ועל עניינינו הפנימיים. אנו עסוקים בדאגה לעצמנו, אך איננו תמיד מתבוננים במטרה הגדולה יותר ובתפקידו של עם ישראל בעולם.
נאמר (שמות יט, ו): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
תפקידו של עם ישראל אינו לדאוג רק לעצמו. לעם ישראל יש תפקיד להשפיע על העולם כולו.
כל עוד איננו ממלאים את התפקיד הזה, יש בכך חיסרון.
לא חזרנו לארץ ישראל כדי להסתגר בתוך ארבע אמותינו ולדאוג רק לעצמנו. תפקידו של עם ישראל הוא להשפיע על העולם כולו ולהיות שליחיו של הקדוש ברוך הוא.
ייתכן שבתקופת הגלות, בדרכים שונות, השפענו על אומות העולם. אולם כאשר אנו נמצאים בארץ ישראל, פעמים רבות אנו עסוקים בעיקר בעצמנו ואיננו תמיד מתבוננים בשאלה כיצד אנו יכולים להשפיע על העולם כולו.
וזהו אולי אחד המסרים הגדולים של ספר יונה. יונה הנביא נשלח למי? לאנשי נינוה.
הוא נשלח להוכיח גויים ולהחזיר גויים בתשובה.
הדבר מלמד אותנו שתפקידו של עם ישראל אינו לדאוג רק לעצמו, אלא גם להתבונן בעולם כולו. עלינו להיות אנשים שמשפיעים.
השפעה זו צריכה להיות בראש ובראשונה באמצעות ההתנהגות שלנו. כאשר עם ישראל, כאומה, מתנהג כפי שראוי ומתנהל בדרך נכונה, הוא יכול ללמד את העולם כולו כיצד ראוי לחיות ולהתנהג.
אי אפשר להסתפק רק בכך שאנו שומרים תורה ומצוות בתוך המסגרת הפנימית שלנו. עלינו לחשוב גם כיצד אנו יכולים להשפיע על העולם כולו.
ראיתי שבספר חסידים (סימן תתשכד) נאמר: "אם הוא רואה אדם נוכרי עושה עבירה, אם יכול למחות – ימחה, ששלח הקדוש ברוך הוא יונה לנינוה להשיבם".
כלומר, עצם העובדה שהקדוש ברוך הוא שלח את יונה להחזיר בתשובה את אנשי נינוה מלמדת שיש גם אחריות ביחס לעולם כולו.
פעמים רבות אנשים אינם מתייחסים למה שקורה אצל אומות העולם. כאשר מתרחש אסון במקום כלשהו בעולם, מיד שואלים: האם היו שם יהודים? כמובן, הדאגה ליהודים היא טבעית וחשובה. אולם עלינו לשאול גם: מה עם שאר בני האדם שנפגעו? גם הם נבראו בצלם אלוקים. גם עליהם ראוי להצטער.
רבים מהם מקיימים את שבע מצוות בני נח, ובוודאי שיש מקום להצטער על אסון הפוגע בהם ולקוות שלא יבואו עליהם צרות.
כאשר מתרחש אסון בעולם, עלינו לגלות אכפתיות. עלינו להתפלל, לעזור ככל האפשר ולנסות לסייע לא רק ליהודים, אלא גם לבני אדם אחרים.
עם ישראל צריך לדאוג לא רק לעצמו, אלא להתבונן על העולם כולו. תפקידו של עם ישראל הוא להיות שליח של הקדוש ברוך הוא בעולם.
ספר יונה, הנקרא ביום הכיפורים, מזכיר לנו שהתשובה אינה רק עניין פרטי של האדם ואפילו לא רק עניין פנימי של עם ישראל. יש לעם ישראל תפקיד רחב יותר – להשפיע, ללמד, להדריך ולהביא לעולם כולו דרך של אמונה, מוסר והתנהגות ראויה.
קחו עמכם דברים
בספר הושע (יד, ג), אנו קוראים: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' ".
פסוק זה מבטא, בפשטות, יסוד חשוב בעניינה של התשובה: "קחו עמכם דברים" – עניין הווידוי. האדם צריך לומר את הדברים, להתוודות על חטאיו ולשוב אל ה'.
אולם אפשר לדרוש את הפסוק גם בדרך נוספת. אדם מגיע לבית הכנסת, מתוודה, מתפלל ומקבל על עצמו לתקן את מעשיו בעתיד. אולם כאשר הוא יוצא מבית הכנסת, אומרים לו: "קחו עמכם דברים".
קחו אתכם את הדברים שאמרתם בתפילה. אל תשאירו את הווידוי בבית הכנסת. קחו את הדברים שאמרתם, יישמו אותם בחיים, ועל ידי כך – שובו אל ה'.
יש אנשים שמתוודים, אך בסופו של דבר הווידוי שלהם נשאר חיצוני בלבד. האדם אומר את המילים, אך אינו באמת מקיים את הדברים שעליהם התוודה ואינו משנה את מעשיו.
האדם צריך להתוודות, אך עליו גם לקיים את הדברים שהוא מתוודה עליהם. אנו אומרים: "על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה".
אפשר לומר בדרך דרש, שיש כאן אזהרה מפני מצב שבו האדם מתוודה בפיו בלבד, אך אינו חוזר באמת בתשובה.
וזהו המסר של הפסוק: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ".
קחו את הדברים שאמרתם. אל תשאירו אותם כמילים בלבד, אלא יישמו אותם במציאות. היו אמיתיים.
הווידוי אינו יכול להיות חיצוני בלבד. החוץ צריך להיות מחובר לפנים. האמירה החיצונית צריכה לבטא תשובה פנימית ואמיתית.
כאשר האדם מחבר בין התשובה שבלב לבין הווידוי שבפה, הוא יכול להתקרב באמת אל הקדוש ברוך הוא ולהגיע לקרבה ולדבקות בו.
שני שעירים ובחירתו של האדם
ביום הכיפורים הכהן הגדול לוקח שני שעירים. שעיר אחד נשלח לעזאזל, ואילו השעיר השני עולה לה'.
הגמרא במסכת יומא (סב, ע"א) לומדת מן הפסוקים ששני השעירים צריכים להיות שווים זה לזה. הם צריכים להיות דומים ככל האפשר – במראה, בקומה ובדמים.
ויש לשאול: מהי משמעותו של דין זה? מדוע חשוב כל כך ששני השעירים יהיו שווים?
נראה שאפשר ללמוד מכאן מסר חשוב מאוד. שני השעירים שווים לחלוטין, ובכל זאת גורלם שונה. אחד הולך לעזאזל, ואחד עולה לה'.
כך יכולים להיות גם שני בני אדם. שני אנשים יכולים לגדול באותו בית, באותה סביבה ובאותם תנאים. לכאורה, הכול אצלם דומה ושווה. אולם אחד יכול להגיע למקום אחד, ואילו השני יכול להגיע למקום אחר לגמרי.
מדוע? מפני שלכל אדם יש בחירה חופשית.
אסור לאדם לומר: "בגלל שגדלתי במקום מסוים, הגעתי למצב שבו אני נמצא היום".
לאדם יש בחירה חופשית. ייתכן שאדם אחר גדל באותם תנאים ובאותה סביבה, ובכל זאת הגיע למקום אחר, משום שהוא החליט אחרת. וגם אתה יכול להחליט אחרת.
כל אדם יכול לבחור כיצד לפעול. כל אדם אחראי על מעשיו.
במידה רבה, כל אדם צריך להיות המהנדס של חייו. עליו לחשוב מה הוא יכול לעשות, מה הוא יכול לשנות ומה הוא יכול לשפר.
פעמים רבות קל לאדם להאשים אחרים במצבו. ייתכן שלעיתים יש גם מי שאכן נושא באחריות מסוימת למה שקרה לאדם. אולם השאלה החשובה אינה רק מי אשם, אלא בעיקר: מה אני יכול לעשות עכשיו?
האשמת אחרים אינה מקדמת את האדם. לעומת זאת, כאשר האדם שואל את עצמו: מה אני יכול לעשות? מה אני יכול לשפר? כיצד אני יכול להשתנות? – הוא מתחיל לקחת את חייו בידיים. זוהי הדרך להתקדם.
האדם צריך לדעת שיש לו בחירה חופשית, ושאפשר להשתנות. גם כאשר האדם נכשל ונפל, אין זה אומר שזהו מצבו לעולם.
זהו אולי אחד המסרים הגדולים של יום הכיפורים. חטאת? נפלת? קח אחריות.
יש לך בחירה חופשית. אתה יכול להשתנות, לתקן ולפעול אחרת. האדם יכול לבחור לאן ילך.
שני השעירים שווים, אך אחד הולך לעזאזל ואחד הולך לה'. ההבדל מלמד אותנו שלא תמיד התנאים שבהם האדם מתחיל את דרכו הם הקובעים את סופה. האדם עצמו יכול לבחור, להשתנות ולעצב את חייו.
בעזרת ה' נזכה להיות מן ההולכים בדרך ה' ולהגיע – לא לעזאזל, אלא לה'.
יום הכיפורים – התחפושת והאמת הפנימית
אומרים שיום הכיפורים כפורים. יש כאן השוואה בין יום הכיפורים לפורים, והשאלה היא: מה משמעות ההשוואה הזאת? מה הכוונה בכך שיום הכיפורים הוא "כפורים"?
כדי להבין זאת, נשאל שאלה נוספת: מהו היסוד של כל עניין התחפושות בפורים? מה הסיבה למנהג להתחפש בפורים? מנין הגיע המנהג הזה?
ננסה לתת טעם לשני הדברים הללו על פי סיפור שמסופר על חסיד אחד.
אותו חסיד היה גר בכפר, ולאחר זמן עזב את הכפר ועבר לעיר הגדולה. כמובן, בעיר הגדולה אנשים התלבשו בצורה שונה מהלבוש החסידי שהיה רגיל אליו.
בתחילה החסיד לא שינה את מלבושיו, אולם לאט־לאט הוא התחיל לשנות את לבושו ולהתלבש כשאר בני העיר.
בכל שנה, כאשר היה חוזר לכפר כדי לבקר את האדמו"ר ולברך אותו בברכת החג, היה החסיד מחליף את לבושו ולובש את הלבוש החסידי שהיה רגיל ללבוש בעבר.
שנה אחת הוא חשב לעצמו: מהו הדבר הזה? בכל פעם שאני מגיע אל האדמו"ר אני מחליף את בגדי ולובש בגדים חסידיים. הרי זה נראה כאילו אני מתחפש ועובד על האדמו"ר. זה לא מתאים.
באותה שנה הוא החליט להגיע אל האדמו"ר בבגדיו הרגילים, כפי שהיה לבוש במשך כל השנה.
כאשר הגיע אליו, הביט בו האדמו"ר ושאל: מה העניין? מדוע אתה לבוש כך?
החסיד הסביר: "רבי, אני מתלבש כך במשך כל השנה. לא רציתי להתחפש כאשר אני מגיע אליכם וללבוש את הלבוש החסידי. לא רציתי לעבוד עליכם. לכן הגעתי הפעם בבגדים שאני לובש במשך כל השנה".
אמר לו האדמו"ר: "מי אמר לך שבמשך כל השנה אתה לא בתחפושת? ומי אמר שכאשר אתה מגיע אליי ולובש את הלבוש החסידי – זו התחפושת?"
יש כאן יסוד חשוב. במשך כל השנה לפעמים אנו מתנהגים בצורה שאינה ראויה. אנו חיים בצורה שאינה תואמת תמיד את מה שאנחנו באמת רוצים להיות.
אבל כאשר מגיע יום הכיפורים, אנו חוזרים בתשובה. אנו מתוודים, מקבלים על עצמנו קבלות ומראים שאנחנו רוצים להיות אנשים טובים יותר.
ואז אפשר לשאול: מהי האמת? אולי דווקא ההתנהגות הלא־ראויה שאנו מתנהגים בה במשך השנה היא התחפושת, ואילו הרצון שלנו להשתפר ולהיות טובים יותר הוא האמת הפנימית שלנו.
וזה אולי הקשר בין יום הכיפורים לפורים. בפורים אנו לובשים תחפושות. אך התחפושת יכולה לבטא רעיון עמוק: לפעמים האדם מסתובב כל השנה בתחפושת. הוא מתנהג בצורה מסוימת בגלל החברה, בגלל הסביבה ובגלל ההרגלים, אף שבתוך תוכו הוא רוצה להיות אדם אחר.
בפורים אנו מסירים במידה מסוימת את המחיצות החיצוניות ומגלים את מה שנמצא בפנים.
זה גם יסוד השמחה וההתנהגות המיוחדת של פורים. אפילו כאשר האדם נמצא במצב שבו דעתו אינה מיושבת עליו כרגיל, יש משמעות לאופן שבו הוא מתנהג. הדבר יכול לגלות מה באמת נמצא בתוכו.
יכול להיות שכל ההתנהגות שלנו במשך השנה אינה משקפת את הרצון האמיתי שלנו. ייתכן שהחברה, ההרגלים והסביבה גורמים לנו להתנהג בצורה שאינה תואמת את מה שאנחנו באמת רוצים.
אבל בתוך תוכנו אנחנו רוצים להיות טובים. אנחנו רוצים לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא.
וזה אולי עומק הביטוי "יום הכיפורים כפורים": בשני הימים הללו יש גילוי של הפנים האמיתיות של האדם.
ביום הכיפורים האדם עוצר, מתוודה וחוזר בתשובה, ומגלה את הרצון הפנימי שלו להיות טוב יותר ולעשות את רצון ה'.
ובפורים, דווקא באמצעות התחפושת, אנו יכולים להבין שהתחפושת אינה בהכרח הבגד שאנו לובשים. לפעמים התחפושת האמיתית היא דווקא ההתנהגות החיצונית שבה אנו חיים במשך השנה.
העיקר הוא לגלות את האמת הפנימית.
בעזרת ה' נזכה להסיר את התחפושות, לגלות את הרצון האמיתי שבתוכנו, ולחיות את חיינו בהתאם לרצון הזה – להיות אנשים טובים יותר ולעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא.
דבר הלכה:
חמשת העינויים ביום הכיפורים
ביום הכיפורים יש חמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.
נחלקו הראשונים אם איסור חמשת העינויים, מלבד אכילה ושתייה, הוא מן התורה או מדרבנן.
אחת הראיות לכך שמדובר בדין דרבנן היא ההיתרים שמצאנו בחלק מן העינויים: מלך וכלה רשאים לרחוץ את פניהם, וכן מי שמלוכלך בטיט רשאי לרחוץ את המקום המלוכלך. כמו כן, מי שיש לו חטטים בראשו רשאי לסוך את ראשו.
אם מדובר בדין דאורייתא, כיצד ניתן להתיר דברים אלו?
יש מן הראשונים שיישבו שאף שמדובר בדין דאורייתא, התורה מסרה לחכמים את הסמכות לקבוע את גדרי העינויים ואת המקרים שבהם ניתן להקל.
הדלקת נרות בערב יום הכיפורים
בעניין הדלקת נרות בערב יום הכיפורים מצאנו במסכת פסחים (נג, ע"ב) מחלוקת מנהגים: יש שנהגו להדליק נרות, ויש שנהגו שלא להדליק.
הטעם לשני המנהגים קשור לתשמיש המיטה. מי שנהג להדליק סבר שאין בכך חשש לתשמיש המיטה, כיוון שהנר מאיר ואפשר לראות זה את זה. לעומת זאת, מי שנהג שלא להדליק חשש שמא בני הזוג יראו זה את זה ויבואו לידי תשמיש.
ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תרי, א-ב) פסק:
מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין. (ואם יש לו נר בבית, חייב להדליק בחדר ששוכב שם כדי שלא יבא לידי תשמיש עם אשתו, מאחר שרואה אותה אצל הנר שבביתו) (מהרי"ל); ואם חל להיות בשבת, חייבין הכל להדליק. הגה: ומברכין: להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים: יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום הכפורים. הגה: וכן המנהג במדינות אלו.
בעל "שער הציון" (שם, ס"ק ה) ציין שהגר"א ובעל "פרי חדש" נקטו שאין לברך, כיון שתלוי במנהג, לא תקנו רבנן לברך. יחד עם זאת, הוא כתב שהרבה אחרונים העתיקו את דברי הרמ"א להלכה. לכן, נראה שבמקום שנהגו להדליק, יש לברך.
בעל "כף החיים" (שם ס"ק יב) הביא חלוקי המנהגים בזה בשם כמה פוסקים. הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יחוה דעת, חלק ג, סימן מה) כתב שהמנהג במקומותינו לברך והוא המנהג הנכון.
טעתה ובירכה 'להדליק נר של יום טוב' יצאה ידי חובתה (עיין שו"ת מהר"ם בריסק, חלק ב, סימן מד).
ברכת שהחיינו בעת הדלקת הנרות
בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים תר"ט, ד) פסק שעל ידי אמירת ברכת "שהחיינו" חלה קדושת יום הכיפורים.
לאור זאת, נשים המברכות שהחיינו בשעת הדלקת הנרות יקפידו לחלוץ מנעליהם לפני ההדלקה. ואם בדעתה לאחר הדלקת הנרות לעשות איזה דבר של חול, כגון לנסוע לבית הכנסת המרוחק ממקום מגורה, תעשה תנאי בעת הדלקת הנרות שאינה מקבלת בזה קדושת היום.
נוסף על כך, עליה להקפיד שלא לברך שהחיינו כי אם בבית הכנסת יחד עם כל הקהל לאחר כל נדרי.
מנהג בנות אשכנז לברך ברכת "שהחיינו" בעת הדלקת הנרות (עיין "חיי אדם", כלל קמד, סעיף יד; "ערוך השולחן", אורח חיים תרי, ה). אבל, יש לציין שבעל "ילקוט יוסף" (הלכות ימים נוראים, סימן תרי, סעיף ו) פסק שאין לברך שהחיינו בשעת הדלקת הנרות. שאם תברך שהחיינו הרי קיבלה עליה יום הכיפורים, ושוב אסור לה להדליק נרות. ולכן, יכוונו לצאת ידי ברכת שהחיינו בעת שמברכים שהחיינו בבית הכנסת עם הוצאת ספר התורה של "כל נדרי". אבל, אם ירצו הנשים לברך "שהחיינו" בעת ההדלקה, לא יברכו עד גמר ההדלקה, ולא תברכנה "שהחיינו" כל עוד נעליהן ברגליהן.
תוספת יום הכיפורים
ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תרח, א) פסק:
אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות שצריך להוסיף מחול על הקודש; ותוספת זה אין לו שיעור, אלא קודם בין השמשות, שזמנו אלף ות"ק אמה קודם הלילה, צריך להוסיף מחול על הקודש מעט או הרבה.
אם כן, מבואר שיש חיוב תוספת יום הכיפורים. ונקטו הפוסקים שגם לגבי שאר העינויים יש דין תוספת (עיין "בית חדש", אורח חיים, סימן תרח; "ביאור הלכה", ריש סימן תריד; "משנה ברורה", אורח חיים תרכד, ג). ויש לקבל את התוספת בפיו (עיין "משמרת שלום", סימן מב, אות א). ולדעת מספר ראשונים אפילו אם שבת, אם לא קיבל את התוספת מדעתו, לא קיים מצוות תוספת יום הכיפורים (עיין ספר "תוספת שבת", סימן רסא, ס"ק יג; "פסקי תשובות", הלכות שבת, סימן רסא, אות כב).
יולדת ביום הכיפורים
יולדת בתוך שלושה ימים מותרת, ואף חייבת, לאכול ביום הכיפורים כאשר הדבר נדרש למצבה.
כשם שאנו מחמירים בדיני יום הכיפורים, יש לדעת שגם בעניינים הנוגעים לשמירת הגוף והבריאות אין להחמיר במקום שיש חשש לסכנה. במקרים אלו יש לתת משקל משמעותי למצב הגופני ולצורך הרפואי.
לדעת ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תריז, ד), שלושת הימים נמנים לפי שלושה ימים רגילים. אולם בעל ה"משנה ברורה" (שם ס"ק יג), כתב שיש לחשב את שלושת הימים כשלושה ימים מעת לעת, דהיינו 72 שעות, וכתב להקל בכך משום ספק נפשות.
גם ב"ילקוט יוסף" (הלכות ימים נוראים, סימן תריז, סעיף ב) הובאה קולא זו, ורבים מן הפוסקים נקטו כך.
אם כן, יש להחשיב את שלושת הימים כ־72 שעות מעת הלידה, משום שבמקום שיש חשש לספק נפשות יש להקל.
להורדת המאמר לחצו כאן