בדין העיטוף והברכה בעמידה, יש קצת אי בהירות. יש ראשונים שהזכירו את עניין העיטוף שצריך להיות בעמידה, ויש שהזכירו שהברכה צריכה להיות בעמידה. בעקרון הבסיס לחיוב העמידה הוא הדרשה בנוגע למצות העומר (דברים טז, ט): "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה, תחל לספור שבעה שבועות". את המילה "בקמה" דורשים מלשון בקומה.
יש שהבינו שיש עוד חמש מצוות שצריכות להיות בעמידה, והן נדרשות בגזירה שווה "לכם" – "לכם" ממצות העומר. החמש מצוות הן:
- מצות ציצית, כתוב (במדבר טו, לט): "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם וכו' ".
- קידוש לבנה, כתוב (שמות יב, ב): "החדש הזה לכם ראש חדשים וכו' ".
- תקיעת שופר, כתוב (במדבר כט, א): "יום תרועה יהיה לכם".
- נטילת לולב, כתוב (ויקרא כג, מ): "ולקחתם לכם".
- מילה, כתוב (בראשית יז, י): "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר"[1].
גם בעל 'הגהות הסמ"ק' (מצוה צב, אות ה) הזכיר מצוות שצריך לעמוד בהן, אבל בדבריו מוזכרות רק שלש מצוות – מצות ספירת העומר, תקיעת שופר וציצית. ונתן סימן לדבר: "עצת ה' היא תקום".
המקור הקדום שהביא דרשה זו הוא הרי"ץ גיאת[2] (הלכות חדש וספירת העומר), והביא את הדברים בשם מר רב שמואל הכהן רק לעניין ספירת העומר. גם הרא"ש (מסכת פסחים, פרק י, סימן מא) הביא דרשה זו, אבל הוא הביאו לעניין הברכה וגם הביא את הדברים בלשון ברייתא: "וכי מברכים מעומד דת"ר בקמה תחל לספור אל תיקרי בקמה אלא בקומה".
אין לנו מקור מפורש לדרשה זו. יש שטענו שמדובר על אסמכתא בעלמא, ומדובר על דין דרבנן שהוא רק לכתחילה ואינו מעכב (עיין "משנה ברורה", אורח חיים תקפה, ב).
בעל ספר "ארחות חיים" (הלכות ציצית, אות כז) הזכיר את עניין הברכה, ומתוך דבריו נראה שהעמידה בברכה היא מכוח המצוה, ובכל המצוות יש לעמוד, שהשירות – עבודת ה', צריכה להיות בעמידה:
ירושלמי כל הברכות מעומד ועל ברכת מצות קאמר ולא על ברכת הנהנין ומצאתי סמך לדבר דכתיב ויעמוד שלמה ויברך וכן נמי מצינו בלוים דכתיב לעמוד לשרת מכאן אמרו שאין שירות אלא מעומד והשירות שלנו בעשותנו המצות א"כ מברך מעומד.
גם בדברי בעל 'הגהות הסמ"ק' (הנ"ל) יש קישור בין עניין העמידה במצוה לעניין הברכה. ר' יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", אורח חיים ח, ג) הבין שהדרשה היא לעניין הברכה, ובגלל שהברכה צריכה להיות בעמידה, לכן המצוה צריכה להיות נעשית בעמידה, שלא יהיה הפסק. בעניין הברכה, נתנו מספר טעמים מדוע הברכה צריכה להיות מעומד:
- כיון שהמצוה נעשית בעמידה, יש לברך גם בעמידה. (הגהות "חכמת שלמה", אורח חיים, סימן ח, סעיף א). יכול להיות שזה עניין של כבוד המצוה.
- כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לקיום המצוה וכיון שצריך לקיים את המצוה בעמידה, לכן יש לברך גם בעמידה (שו"ת "להורות נתן", חלק יב, סימן א).
- משום הדרשה שהובאה לעניין המצוה, יש שהבינו שהדרשה נאמרת גם לעניין הברכה (עיין בדברי שו"ת "להורות נתן", חלק יב, סימן א).
להלכה למעשה, נראה שהעמידה בעת המצוה ובעת הברכה היא רק לכתחילה, ולא מדובר על דרשה גמורה. לכתחילה יש לעמוד בכל הברכות ולא רק בשש מצוות אלו (עיין "משנה ברורה", אורח חיים ח, ב; שו"ת "להורות נתן", חלק יב, סימן א). אולם, נראה שיש להחמיר יותר בשש המצוות שיש דרשה לעניין עמידה במצוה. במקרה של חולשה וזיקנה, אפשר להקל שיקיים את המצוה וגם יברך בישיבה (עיין שו"ת "להורות נתן", חלק יב, סימן ג). במקרה שמדובר על מצוה שמקיימים אותה בישיבה, יש מהאחרונים שנקטו שלא צריך לעמוד בעת הברכה (עיין ב"ערוך השולחן", אורח חיים ח, ג; "מור וקציעה", אורח חיים, סימן ח; הגהות "חכמת שלמה", אורח חיים ח, א). אבל, מדברי בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים תרצ, א) מבואר שיש לברך בעמידה. נראה שלהלכה למעשה, אפשר להקל, לברך בישיבה. בוודאי בברכת הנהנין לא צריך לעמוד (עיין "בית יוסף", אורח חיים ח, א).
כמו שהמברך צריך לעמוד, גם אלו ששומעים את המברך ויוצאים ידי חובת ברכתו, צריכים לעמוד, ששומע כעונה (עיין "שער הציון", אורח חיים תרצ, א).
כשמתעטפים בעמידה אין להישען על שום דבר שאם ינטל יפול, שאם כן אין זו עמידה (עיין "משנה ברורה", אורח חיים תקפה, ב).
[1] עיין ספר "אבודרהם", ברכות השחר; המעניין שה"בית יוסף" הביא את הדין של עמידה רק במצות ציצית (אורח חיים ח, א), מצות ספירת העומר (אורח חיים תפט, א) ומצות תקיעת שופר (אורח חיים תקפה, א). והוא פסק ב"שולחן ערוך" דין זה בשלשה המקומות האלו. המעניין שבמצות ספירת העומר ומצות תקיעת שופר הוא כתב שיש לקיים את המצוה בעמידה. במקרה של עיטוף בציצית הוא כתב: "יתעטף בציצית ויברך מעומד". הדגשה על העמידה בעת הברכה.
[2] ר' יצחק ב"ר יהודה אבן גיאת נולד כנראה בד"א תשצ"ח (1038-למנין הנהוג אצלם) בלוסינה שבספרד. הוא עמד בראש הישיבה שבעיר, והעמיד תלמידים הרבה. היה מקורב לר' שמואל הנגיד ולר' יהוסף בנו. נפטר בקורדובה בשנת ד"א תתמ"ט (1089-למנין הנהוג אצלם). הרי"ץ גיאת היה פרשן, פייטן, מדקדק ופוסק; הוא כתב פירושים לתנ"ך ולתלמוד וכן פיוטים, שרובם הגדול לא הגיעו אלינו, וכן חיבר ספר הלכות שקרא לו כנראה בשם 'הלכות כלולות', שהקיף כנראה את כל ההלכות הנוהגות בזמן הזה. לידינו הגיע רק חלק קטן מן הספר – 14 פרקים הכוללים את הלכות שבת ומועד ואבילות.