המושג "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" [הגר נחשב כמו תינוק שנולד] לא מבטל את ההלכות שמבוססות על הקשר הטבעי, הוא לא מבטל את המציאות הטבעית. במאמרי – "קונטרס גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"[1], הארכתי להוכיח שהמושג "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" מבטל רק דינים, הוא אינו מפקיע את המציאות ולא מבטל את הקשר הטבעי. כך רואים בהלכה שגר שנתגייר אם הוליד בן ובת בנכריותו פטור ממצות פריה ורביה, כיון שהוליד ילדים בעת שהיה נכרי. על אף שלאחר גיורו הילדים האלו אינם מתייחסים אחריו[2]. ביאור הדבר, כיון שמבחינה מציאותית אלו ילדיו, והוא הוליד בן ובת, לכן הוא פטור ממצות פריה ורביה[3].
לאור זאת, נדון בדין ייחוד, חיבוק ונישוק עם משפחתו. הרי היה מקום לטעון ולומר שלאחר הגיור, אסור לאדם להתייחד עם אמו, וכן עם בתו ואחותו. כיון שאין לו ייחוס כלפיהם, אז הן כמו שאר נשים שאסור לו להתייחד עמן. אלא, כיון שמבחינה מציאותית אלו הוריו של הגר, ואצל הורים כלפי ילדיהם אין תאווה, לכן מותר להתייחד עמם וגם מותר חיבוק ונישוק. כך כתבו רבים מהאחרונים[4]. האחרונים האלו דיברו לעניין ייחוד, אך נלענ"ד, שהוא הדין לעניין חיבוק ונישוק. כיון שגם לעניין חיבוק ונישוק כתבו הרמב"ם[5] וה"שולחן ערוך"[6] שמותר להורים לחבק ולנשק ילדיהם, כיון שאין להם תאווה כלפם.
יש להתיר גם ייחוד עם אחותו הנכריה אפילו אם התגיירה וכבר נשואה[7]. הגמרא אמרה[8]:
אמר רב יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו, כי אמרה קמיה דשמואל אמר אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפילו עם בהמה.
להלכה למעשה, יש מחלוקת גדולה בין הראשונים והאחרונים אם יש להתיר ייחוד עם אחותו. להלכה למעשה[9], נראה שיש להתיר להתייחד עם אחותו וכך גם הדין גם במקרה של גיור. כיון שבמציאות היא אחותו, אין לו תאוה כלפיה ולכן מותר להתייחד איתה[10]. אולם, יש לציין שההיתר להתייחד עם אחותו הוא דווקא כשמדובר שמתייחד עמה לפרקים. בהגדרת הדברים נראה שיש לנקוט כגישת הרב משה פיינשטיין זצ"ל[11] שמותר כל זמן שמתייחד עמה בצורת אורח. אך, אם מתייחד עמה בצורה שבא לדור עמה, אפילו שזה רק לזמן מועט, יש לאסור. לדעתו, הדבר תלוי לפי רגילות דרך המדינה. גם הוא כתב שבמקרה של ספק יש ללכת לחומרא, כיון שזה ספק ידיעה, ולא נחשב כספק להקל[12].
[1] בספרי "גר המתגייר", כרך ג, הובא בהלכות יורה דעה.
[2] עיין מסכת יבמות סב, ע"א.
[3] עיין בדברי התוס' שם, ד"ה ר' יוחנן וכו'; בני פריה ורביה וכו'; שו"ת "שבות יעקב", חלק א, סימן קעז; שו"ת "דעת כהן", סימן קמח; שו"ת "יחוה דעת", חלק ו, סימן ס.
[4] עיין שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ד, סימן סד; הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, "הליכות שלמה", פרק טז, דבר הלכה, אות טו; ספר "דבר הלכה", עמ' קצה; שו"ת "תשובות והנהגות", חלק א, סימן תשעו; שו"ת "קנין תורה", חלק ה, סימן קכו
[5] הלכות איסורי ביאה כא, ו.
[6] אבן העזר כא, ז.
[7] עיין בספר "דברי סופרים", קיצור הלכות יחוד, פרק ד, אות טו.
[8] מסכת קידושין פא, ע"ב.
[9] הרא"ש (שם, פרק ד, סימן כב) הביא בשם התוס' שיש לפסוק כדעת רב אסי, משום שרב אסי היה יותר גדול משמואל. נראה שגם הרא"ש הסכים עם התוס'. גם בעל ה'סמ"ג' (מובא ב"שלטי גבורים", שם לג, ע"א, אות ד) הביא בשם הרי"ץ גיאת שיש לפסוק כדעת רב אסי והמחמיר כדעת שמואל תבוא עליו הברכה. גם בעל ה'סמ"ג' הביא בשם רבו רבינו יהודה שלא פוסקים כדעת שמואל. כך גם פסקו בעל ה'סמ"ק' (סימן צט), רי"ד (פסקי הרי"ד, מסכת קידושין פא, ע"ב) והר"ן (שם לב, ע"ב, מדפי הרי"ף). אך, בדברי הרי"ף, הרמב"ם, ה"טור" וה"שולחן ערוך" לא מובא הדין של רב אסי. הרי"ף (מסכת קידושין לג, ע"א) הביא את שתי הדעות ולא הכריע ביניהן. הרמב"ם, ה"טור" וה"שולחן ערוך" בכלל לא הזכירו את הדין. מעניין שהרש"ל ("ים של שלמה", שם, פרק ד, אות כג) ובעל "משנה למלך" (הלכות סוטה, פרק א, הלכה ג) הבינו שהלכה כרב אסי, והבינו שכך גם דעת הרמב"ם. אך, כבר תמה על דבריהם החיד"א (בספרו "יוסף אומץ", סימן כו). אכן, מדברי הרמב"ם (בפירוש המשניות, מסכת סנהדרין, פרק ז, משנה א) משמע שלא פסק כרב אסי. כך גם הבין ר' ירוחם (נתיב כג, חלק א) בדעת הרמב"ם, וגם הוא כתב שהעיקר שאסור להתייחד עם אחותו. אחרונים רבים (עיין "בית שמואל" כא, יד; שם כב, א; החיד"א, בשו"ת "יוסף אומץ", סימן כו; שו"ת "אחיעזר", חלק ג, סימן כא; "צפנת פענח", הלכות איסורי ביאה כא, ד; שו"ת "עין יצחק", סימן ח; שו"ת "עולת יצחק", חלק ב, סימן רלז; שו"ת "שואל ונשאל", חלק ה, סימן מב; "פני משה", סימן כב, ס"ק ב; שו"ת "צוף דבש", סימן כ) הבינו שהרמב"ם, ה"טור" וה"שולחן ערוך" השמיטו את דינו של רב אסי, כיון שסברו שאסור להתייחד אח עם אחות. אך, אחרונים רבים ("פרישה", אבן העזר כב, ג; "חלקת מחוקק" כב, א; "ערוך השולחן" שם, סעיף א-ב; עיין בספר "גן נעול", פרק ב, סעיף ז, הערה 18), פסקו הלכה למעשה שמותר לאח להתייחד עם אחותו, והמחמיר תבוא עליו הברכה (בעל ה"פרישה" לא הזכיר שהמחמיר תבוא עליו הברכה). המנהג להקל כדעת הפוסקים שהתירו ייחוד אח עם אחותו (עיין ספר "גן נעול", פרק ב, סעיף ז, הערה 20; ספר "דברי סופרים", קיצור הלכות ייחוד, פרק ד, אות יד).
[10] הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ד, סימן סד) כתב שעל אף שמצד הטבע יש יצר של עריות בין אח לאחות, ורק משום שאנשי כנסת הגדולה ביטלו במקצת יצר של עריות, לכן אצל עם ישראל אין יצר של עריות בין אח לאחות והם מותרים בייחוד, בכל זאת, גם נכרי שהתגייר מותר לו להתייחד עם אחותו. לדעת הרב פיינשטיין, כשביטלו אנשי כנסת הגדולה יצר של עריות לא ביטלו רק אצל עם ישראל, אלא ביטלו גם אצל האומות, שגם אצל אומות העולם אין יצר של עריות בין אח לאחות. כדברי הרב פיינשטיין פסקו בעל ספר "נטעי גבריאל" (הלכות ייחוד, פרק ג, סעיף יג) והרב יוסף שלמה אלישיב זצ"ל (הובא בספר "תורת היחוד", פרק ב, ס"ק כו). אולם, יש לציין שבעל שו"ת "בצל החכמה" (חלק ד, סימן יד) האריך לדון בנושא זה, והגיע למסקנה שאסור לגר להתייחד עם קרובותיו. כיון שאיסור יחוד הוא מדאורייתא, אין להתיר על פי סברא שלא נותק הקשר הטבעי. יכול להיות שיש טעמים אחרים שהתירו לאח להתייחד עם אחותו וזוהי גזירת הכתוב, ואין הטעם רק משום שלא חזק יצרו לגביה. לכן, במקרה שאיסור הייחוד הוא מדאורייתא, אין להתיר. רק במקרה שאיסור הייחוד הוא מדרבנן, יש להתיר. כך הוא גם כתב בנוגע לדין התייחדות הגר עם בתו.
[11] שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ד, סימן סד, אות ג.
[12] בספר "אוצר הפוסקים" (סימן כב, ס"ק ד, אות ב) מובאות דעות אחרות מדברי הרב פיינשטיין לביאור גדר היתר ייחוד לפרקים עם אחותו, אבל לי מסתברת סברתו של הרב פיינשטיין, לכן, הבאתי את דבריו להלכה.