מבוא
במאמר זה נעיין בהלכות הרמב"ם, בכל מיני מקומות שדן בנוגע למצות חינוך של הבן. אנסה ליישב את הסתירות, ולהוציא מתוך דבריו, קו חינוכי אחיד, שיש בו יסוד גדול בחינוך הילדים.
יש כאן מכלול סוגיות שדנות במצות חינוך של הבן, בכל סוגיא יש דיון במצוה כל שהיא, שהאב מצווה בחינוך בנו. אביא בכל סוגיא את דברי הרמב"ם, ואנסה לברר את הקשיים בדבריו, וכמובן ליישבם.
מצות חינוך הבן במצות לולב, ציצית, תפילין, לימוד תורה וקריאת שמע
מובא בגמרא במסכת סוכה (מב, ע"א):
תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? – אמר רב המנונא: 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'. קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון. היודע לשמור גופו – אוכלין על גופו טהרות, לשמור את ידיו – אוכלין על ידיו טהרות. היודע לישאל, ברשות היחיד – ספיקו טמא, ברשות הרבים – ספיקו טהור. היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות.
מהברייתא למדים שיש חיוב על האב לחנך את בנו לעשיית מצוות, כל מצוה לפי דעתו של הילד.
הרמב"ם (הלכות לולב ז, יט) פסק שיש חיוב מדברי סופרים לחנך את הילדים למצוות:
כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת הלולב, וכל הפטור משופר וסוכה פטור מלולב, קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.
יש לדייק בלשון הרמב"ם שכתב שהקטן חייב בלולב, וזה כדי לחנכו במצוות.
הרמב"ם גם בנוגע לשאר ההלכות שמוזכרות בברייתא, כתב כלשון הברייתא:
הלכות ציצית (ג, ט):
… ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות…
גם כאן הוא כתב שהקטן חייב בציצית, וזאת כדי לחנכו במצוות.
הלכות תפילין (ד, יג):
קטן שיודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצות…
כאן הרמב"ם לא כתב שהקטן חייב בתפילין, אלא האב לוקח לו תפילין, ושוב כתב שזה כדי לחנכו במצוות.
הלכות תלמוד תורה (א, ו):
מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו 'תורה צוה לנו משה' ו'שמע ישראל', ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות.
בנוגע ללימוד תורה החיוב על האב, יש חיוב לאב ללמד את בנו תורה.
נראה שכל שינויי הלשונות של הרמב"ם מבוססים על הברייתא, הלשון שלו היא לשון הברייתא. כלומר, בברייתא אנחנו מוצאים שבנוגע למצות לולב ומצות ציצית, כתוב שהקטן חייב במצוה. אבל במצות תפילין, כתוב שהאב לוקח לו תפילין. במצות לימוד תורה, כתוב שהאב לומדו תורה. עלינו לברר מהי סיבת שינוי הלשון? האם יש כאן עקרון הלכתי?
מצות ישיבה בסוכה
מובא במסכת סוכה (כח, ע"א-ע"ב) דיון בנוגע למצות ישיבה בסוכה:
משנה- … נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה. קטן שאינו צריך לאמו – חייב בסוכה. מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן.
גמרא- מנא הני מילי? – דתנו רבנן: אזרח – זה אזרח האזרח – להוציא את הנשים. כל – לרבות את הקטנים… אמר מר: כל – לרבות את הקטנים. והתנן: נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה! – לא קשיא: כאן – בקטן שהגיע לחינוך, כאן – בקטן שלא הגיע לחינוך. – קטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא! – מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. קטן שאינו צריך לאמו כו' היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו? – אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה ואין אמו מקנחתו, רבי (שמעון) [שמעון בן לקיש] אומר: כל שנעור משנתו ואינו קורא אמא [אמא] – גדולים נמי קרו! – אלא (אימא): כל שנעור ואינו קורא אמא אמא. מעשה וילדה כלתו כו'. מעשה לסתור? – חסורי מחסרא והכי קתני: ושמאי מחמיר, ומעשה נמי וילדה כלתו של שמאי הזקן ופחת את המעזיבה וסיכך על המטה בשביל הקטן.
לפי הגמרא, קטן שהגיע לחינוך חייב בישיבה בסוכה, החיוב הוא רק מדרבנן. משמעות קטן שהגיע לחינוך, זהו קטן שלא צריך לאמו. לפי שמאי, גם קטן שצריך לאמו חייב בסוכה, הוא מחייב את הקטן בסוכה. בוודאי שלפי שמאי, לא מדובר בחיוב של הקטן, אלא מדובר בחיוב של ההורים. אי אפשר לחייב תינוק במצוה.
לשון הרמב"ם (הלכות סוכה ו, א) מעניינת, הוא כתב בתחילה שהקטן פטור מהישיבה בסוכה, משמע שכל קטן פטור מהסוכה. לאחר מכן כתב שקטן שלא צריך לאמו חייב בסוכה כדי לחנכו במצוות. נראה שהלשון הזו ביסודב הוא על פי המשנה במסכת סוכה, שבתחילה הובא שהקטן פטור מהסוכה, אח"כ הובא הדין של קטן שלא צריך לאמו:
נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה, טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק, וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב, קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.
גם כאן הוא נקט לשון, שהקטן חייב במצוה.
מצות קריאת מגילה
מובא במסכת מגילה (יט, ע"ב-כ, ע"א):
משנה- הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן.
גמרא... ודלמא כולה רבי יהודה היא, ותרי גווני קטן קתני לה, וחסורי מיחסרא והכי קתני: הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, במה דברים אמורים – בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל בקטן שהגיע לחינוך – אפילו לכתחלה, שרבי יהודה מכשיר בקטן במאי אוקימתא – כרבי יהודה, ודיעבד. אלא הא דתני (רבי) יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: חרש המדבר ואינו שומע – תורם לכתחלה, מני? אי רבי יהודה – דיעבד אין, לכתחלה לא. אי רבי יוסי – דיעבד נמי לא! – ואלא מאי – רבי יהודה ואפילו לכתחלה? אלא הא דתניא: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך – יצא, מני? לא רבי יהודה ולא רבי יוסי. אי רבי יהודה – אפילו לכתחלה, אי רבי יוסי – אפילו דיעבד נמי לא! לעולם רבי יהודה, ואפילו לכתחילה, ולא קשיא; הא – דידיה, הא – דרביה. דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד – השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. רבי מאיר אומר: אשר אנכי מצוך היום על לבבך – אחר כוונת הלב הן הן הדברים. השתא דאתית להכי, אפילו תימא רבי יהודה כרביה סבירא ליה. והא דתני יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי – רבי מאיר היא. רבי יהודה מכשיר בקטן. דתניא [תניא]: אמר רבי יהודה: קטן הייתי וקריתיה למעלה מרבי טרפון וזקנים בלוד. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן הקטן. תניא, אמר רבי: קטן הייתי וקריתיה למעלה מרבי יהודה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן המתיר. – ולימרו ליה: אין מביאין ראיה מן הקטן! – חדא ועוד קאמרו ליה: חדא – דקטן היית, ועוד: אפילו גדול היית – אין מביאין ראיה מן המתיר.
הרמב"ם (הלכות מגילה א, א) נקט לשון של מחנכים, שצריך לחנך את הקטנים:
קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים, והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים, והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה…
מצות ראיית פנים בבית המקדש [עליה לרגל/ הבאת קרבן]
מובא במסכת חגיגה (ב, ע"א; ה, ע"ב-ו, ע"א):
משנה- הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. איזהו קטן – כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים. בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף. ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף…
גמרא- אי זהו קטן, כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו. מתקיף לה רבי זירא: עד הכא מאן אתייה? אמר ליה אביי: עד הכא, דמיחייבא אימיה בשמחה – אייתיתיה אימיה. מכאן ואילך, אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית – חייב, ואי לא – פטור. השיב רבי תחת בית הלל: לדברי בית שמאי וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו, והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה! – אמר ליה אבוה: ולטעמיך, תיקשי לך חנה גופה, מי לא מיחייבא בשמחה? אלא, חנה מפנקותא יתירתא חזייא ביה בשמואל, וחשא ביה בשמואל לחולשא דאורחא. בעי רבי שמעון: קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהם, מהו? – היכי דמי! אילימא בחיגר שאינו יכול להתפשט, וסומא שאינו יכול להתפתח, השתא גדול פטור, קטן מיבעיא? לא צריכא, בחיגר שיכול להתפשט, וסומא שיכול להתפתח, מאי? – אמר אביי: כל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא – קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן, כל היכא דגדול פטור מדאורייתא – מדרבנן קטן נמי פטור.
הרמב"ם (הלכות חגיגה ב, ג) פסק כדברי בית הלל וכן פסק את הדין של אביי. הוא כתב שזה שיכול לאחוז בידי אביו, האב צריך להעלותו ולהראות בו, וזאת כדי לחנכו במצות:
כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצות שנאמר 'יראה כל זכורך', ואם היה הקטן חגר או סומא או חרש אפילו באחת אינו חייב לחנכו אע"פ שהוא ראוי לרפואה שאילו היה גדול והוא כך היה פטור כמו שביארנו.
מצות אכילת מצה
אביא דברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, י) בנוגע לעוד הלכה, שאינה מובאת בגמרא, וזוהי מצות חינוך באכילת מצה. הרמב"ם כתב שמחנכים את הקטן לאכול מצה, ומאכילים אותו כזית מצה:
הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים, קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה, חולה או זקן שאינו יכול לאכול שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו והוא שלא נימוח.
הרמב"ם נקט שהאב צריך לחנך את הבן, הוא לא כתב שהבן חייב לאכול מצוה.
ר' וידל די טולושא זצ"ל (ב"מגיד משנה" שם) כתב שהמקור לדברי הרמב"ם הוא על פי הברייתא במסכת סוכה, שלומדים משם דין חינוך.
מצות קריאת שמע, ברכת המזון, תפילה ומזוזה
מובא במסכת ברכות (כ, ע"א-ע"ב):
משנה- נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון.
עכשיו נעבור לעיין בדברי הרמב"ם בנוגע להלכות אלו.
מצות ק"ש:
נראה שיש בדברי הרמב"ם (הלכות קריאת שמע ד, א) סתירה. בתחילת דבריו הוא כתב שקטן פטור מקריאת שמע. מאידך, בהמשך כתב שמלמדים את הקטנים לקרותה בעונתה. נראה בפשטות שכוונתו לומר, שהקטן פטור מצד הדין. כלומר, שאין לו חיוב דאורייתא, אבל יש ללמד את הקטן לקרותו, משום מצות חינוך:
נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע, ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות.
צריך עיון בלשון הרמב"ם שכתב שמלמדין את הקטנים. מדוע לא נקט לשון מחנכים את הקטנים כפי הלשון שבו מסיים את ההלכה, וכפי שכתב בהלכות אחרות [עיין בהלכות מזוזה]? גם צריך עיון שכאן לא מוזכר האב.
נראה שהלשון של הרמב"ם כאן דומה מאוד ללשונו במצות ישיבה סוכה, גם שם התחיל שפטורים מהסוכה, ואחר כך הביא את הדין של חינוך למצוות. נראה שהרמב"ם למד שהמשנה במסכת ברכות שאמרה שקטן פטור מקריאת שמע, דיברה על קטן שלא הגיע לגיל חינוך, שמובא הקטן ביחד עם נשים ועבדים שפטורים. לכן, הרמב"ם העתיק את לשונה של המשנה. אבל, על פי הברייתא במסכת סוכה לומדים שיש חיוב לחנך את הקטן למצוות. אם כן, יש לחנכו גם למצות קריאת שמע. לכן, הוא כתב דין זה. הוא כתב דין זה באותה צורה שמובאת במשנה בסוכה בנוגע למצות ישיבה בסוכה.
מצות תפילה:
הרמב"ם (הלכות תפילה ו, י) כתב כפי שמובא במשנה במסכת ברכות:
נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה, וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפלה.
כאן נקט שהקטן חייב בתפילה.
מצות מזוזה:
מובאת לשון מעניינת בדברי הרמב"ם (הלכות מזוזה ה, י). כלפי נשים ועבדים הוא נקט לשון שהם חייבים במזוזה, וכלפי הקטן הוא כתב שמחנכים את הקטנים לעשות מזוזה לבתיהם. דהיינו, הלשון שונה ממה שמובאת במצות תפילה, ששם נקט הלשון שהם חייבים:
הכל חייבין במזוזה אפילו נשים ועבדים, ומחנכים את הקטנים לעשות מזוזה לבתיהם.
צריך עיון, מהי המציאות שקטן עושה מזוזה לביתו? באיזה מקרה יש לו בית לעצמו ויש מישהו שמחנכו?
מצות ברכת המזון:
הרמב"ם (הלכות ברכות ה, א) כתב שהקטנים חייבים בברכת המזון, וכתב שהחיוב מדברי סופרים כדי לחנכן במצוות:
נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חייבין מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן, אבל הקטנים חייבין בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכן במצות.
נראה שהרמב"ם למד את המשנה במסכת ברכות לצדדים. כלומר, להבנתו תחילת המשנה דיברה לגבי קטן שלא הגיע לגיל חינוך, ולכן הוא פטור מכל המצוות שמוזכרות שם. אבל, בהמשך המשנה מדובר בקטן שהגיע לגיל חינוך ולכן הוא חייב בתפילה, בברכת המזון ובמזוזה. אם הוא קטן שלא הגיע לגיל חינוך, אינו חייב במצוות אלו. בנוגע למצות תפילין הרמב"ם לא כתב כלשון שמובאת במשנה, דהיינו שיכתוב בתחילה שקטן פטור מהתפילין, כפי שכתב בנוגע למצות קריאת שמע. נראה שטעמו שהוא כתב כלשון הברייתא במסכת סוכה, שזהו היסוד למצות חינוך, וזה הדגם שלקח ללשונו במשנה תורה. כפי שהבין המשנה אינה חולקת על הברייתא, כיון שהמשנה דיברה בקטן שלא הגיע לגיל חינוך, לכן העדיף לנקוט כלשון הברייתא, במקום לחבר את לשון המשנה עם לשון הברייתא. במקרה של מצות קריאת שמע, לא הובא דין זה בברייתא, ולכן הוא כתב כלשון המשנה והוסיף את הדין שהאב מחנך את בנו. הרמב"ם דקדק מאוד לכתוב כלשון המשנה והתלמוד. נראה שכאן דקדק לכתוב כלשון המשנה במסכת ברכות, כדי לבאר לנו איך הוא למד את המשנה. שלמד שתחילת המשנה דיברה בקטן שלא הגיע לגיל חינוך.
הרב יוסף קאפח זצ"ל (בפירושו על הרמב"ם, הלכות קריאת שמע ד, א, אות א) כתב שנראה שהרמב"ם הסביר את המשנה לצדדים. שברישא מדובר בקטן שלא הגיע לגיל חינוך, והסיפא שחייבים בתפילה, במזוזה, וברכת המזון מתייחס לנשים ולעבדים.
נראה לי, שיותר נכון ההסבר שלי בדעת הרמב"ם. כיון שנראה שלשונו של הרמב"ם בנוגע למצות ברכת המזון ומצות תפילה, מבוססת על הלשון במשנה במסכת ברכות. זהו הדגם שעל בסיסו כתב את ההלכה. רואים בדבריו שמחבר את הקטנים עם הנשים והעבדים, וכן נקט כלשון המשנה "חייבים". צריך עיון, בנוגע ללשונו המיוחדת בהלכות מזוזה.
ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"כסף משנה", הלכות מזוזה ה, י) התייחס ללשון הרמב"ם בהלכות מזוזה, וכתב שמדובר במשנה וכן ברמב"ם בקטן שהגיע לגיל חינוך. אין החיוב על הקטנים, אלא החיוב על מי שמוטל עליהם לחנכם:
… ועל כרחך בקטנים שהגיעו לחנוך עסקינן דהא קתני וחייבין במזוזה, וחיובא לאו לקטנים רמי אלא על מי שמוטל עליו לחנכם וזה שכתב ומחנכין את הקטנים.
אבל, צריך עיון, מדוע שינה את לשונו ממה שכתב בהלכות ברכת המזון ותפילה, שלא כתב שם שמחנכים אותם?
ביאור דעת הרמב"ם
נראה לי שיש להסביר את דרכו של הרמב"ם בהלכות אלו באופן הבא: דווקא במצות מזוזה צריך שהאב, או מי שמוטל עליו לחנכו, לחנכו לכך. הסיבה לכך היא, קביעת המזוזה של הקטן באה לפתור את כל בני הבית. וכן באה לפתור את הקטן גם כשיהיה גדול. אפילו שהקטן חייב, הרי חיובו מדרבנן, ואין הוא יכול לפטור את האחרים, וכן אינו יכול לפטור את עצמו כשיהיה גדול. לכן, בזה צריך שהמחנך יחנכו לעשות זאת, ואז נחשב כמעשה הגדול. במצות ברכת המזון ותפילה, אין בעיה שהקטן יעשה המעשה בעצמו. נראה שכל דבר שהקטן אינו יכול לעשות מעצמו, הרמב"ם נקט לשון שמחנכים, או מלמדים. כך הוא כתב לגבי ללמדו תורה, שאין הוא יכול ללמוד לבד, הוא צריך שמישהו ילמדו. עוד יכול להיות שבלימוד תורה יש חיוב מיוחד שהאב ילמד את בנו תורה. אבל, ללבוש ציצית, וכן לנענע לולב אין צורך כל כך שמישהו יחנכו. במצות תפילין, אין הוא יכול לעשותו מעצמו, הוא צריך שמישהו ישיג לו תפילין. אין זה דבר מצוי. גם קריאת שמע, אין הוא יכול לעשות לבדו, הוא צריך מישהו שילמדו לקרוא. גם בעליה לרגל, אין הקטן יכול ללכת לבדו, הוא צריך שאביו יקח אותו. בנוגע לקריאת המגילה, הרמב"ם נקט לשון של מחנכים, ולא נקט לשון של חייבים, וזאת משום שגם כאן אין הקטן יכול לקרוא מעצמו. הוא צריך מישהו שילמדו לקרוא את מגילת אסתר. מדוקדק בלשון הרמב"ם שכתב שמחנכים את הקטנים לקרותה, ולא כתב לשומעה. שהרי גם על ידי שמיעה בקריאת מגילה יכולים לצאת ידי חובה. וזאת משום שלא צריך לחנכו לשמוע, אבל צריך לחנכו לקרוא. אולי בנוגע למצות אכילת מצה, הרמב"ם נקט לשון מחנכים, וכן מאכילים, משום שהקטן לא יכול סתם כך להשיג מצה, צריך להשיג בשבילו מצה. מצה אינה דבר מצוי, צריך לדאוג שיהיה לו. או שנאמר שכיון שאכילת מצה קשה, ואין הקטן רגיל לכך, הרי יש צורך שהאב יחנכו בכך. הקטן לא יעשה דבר זה מעצמו.
לסיכום הדברים, נראה שבאמת הקטן מעצמו חייב במצוות, אבל דווקא במצוות שיכול לעשותן מעצמו. כשמדובר במצוה שאינו יכול לעשותה מעצמו, מוטל על אביו לחנכו וללמדו לכך. כמובן, שגם המצוות שהבן יכול לעשותן מעצמו, יש לאביו לעזרו ולסייעו, ויש בזה חיוב של חינוך.
רק אסיים בהבאת דברי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצי"ק זצ"ל ("רשימות ושיעורים על מסכת סוכה" מב, ע"א, עמ' רטז) בהקשר לדברי הרמב"ם במצות חינוך:
שיטת הרמב"ם בחיוב חינוך: על האב או על הבן. מהרמב"ם נראה כי בחנוך יש ב' הלכות. במזוזה ק"ש ותלמוד תורה הוא פוסק שהחיוב מוטל על האב, ובברכת המזון הוא מטיל את החיוב על הבן… וצ"ע ע"פ איזה יסוד מחלק הרמב"ם בין מצוה למצוה. וצ"ע.
סיכום
הראיתי שיש אי בהירות בשיטת הרמב"ם, הוא נקט שינויי לשון בין מצוה למצוה. לפעמים הוא הטיל את החיוב על האב, ולפעמים הטיל את החיוב על הבן. מסקנת הדברים היתה שלפי הרמב"ם יש חיוב על הקטן לקיים מצוות עשה. כך נראה מלשונו במספר מקומות שבהם כתב שהקטנים חייבים וכיוצ"ב. אבל, יחד עם זאת, יש מקרים שהקטן אינו יכול לעשות את המצוה בעצמו, ולכן צריך שהאב יחנכו ויסייעו לכך.
עלי להעיר שיש ביאור נרחב על שינויי הלשון של הרמב"ם, בפירושו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ בספרו יד פשוטה[1], הסברו מאוד מעניין, אבל הלכתי בדרך אחרת.
[1] ספר אהבה, חלק א, עמ' קיא-קיט.