ספר מאוד מעניין כתב הרב יונתן רוזנצוויג, ראש ישיבה לשעבר של "שבות ישראל" באפרת, הספר נקרא "שיחות עם גדולי הרוח". מדובר בספר שדן על נושאים בענייני אמונה ומחשבה וכתוב בצורה מאוד מעניינת. הספר נכתב בצורה של שיחות עם גדולי מחשבה שמשיבים על שאלות המחבר. כמובן, שלא מדובר על שיחות אמיתיות, אלא הרגשה של המחבר שכך ישיבו חכמים אלו על שאלותיו. הספר עוסק בשאלות מאוד מעניינות וכתוב בצורה מאוד מהנה ומעניינת. בסוף כל שיחה ושיחה יש ציון למקורות לדברים הכותבים בשיחה.
אולם, עלי להעיר מספר נקודות לגבי הספר:
א. השיחות מראות את הדברים בצורה החלטית. כלומר, כיון שהדברים נכתבו בצורה של שיחה עם גדולי המחשבה האלו יש נתינת רושם שהדברים מוחלטים ובוודאי כך היא דעת גדולי הרוח האלו. נראה לי, שאין זו צורה נכונה להציג את הדברים. מדובר בעניינים שאין הכרח גמור להבנת הכותב וניתנים להבנה אחרת. לכן, קשה לי קצת עם הצגת הדברים.
ב. כתבתי לעיל לגבי הסגנון המיוחד של כתיבת הספר, וברצוני להעיר הערה בנוגע לכתיבת ספרי אמונה בתקופתנו ובאופן פרטי לגבי כתיבת ספר זה. יש הרבה ספרי אמונה שנכתבים בצורה של הגיגים ומחשבות של הכותב. כלומר, הדברים אינם נכתבים באופן של ראיות מבוססות והוכחות מהתנ"ך, מחז"ל, מהמפרשים, מהסברא וכן הלאה. אלא, הכל נכתב בצורה קלילה של מחשבות הכותב. לדעתי, יש בכך פגם גדול. צריך להבין שאת לימוד האמונה צריך ללמוד בעיון כמו שלומדים תלמוד. לימוד אמונה הוא דבר רציני שלא ניתן לעבור עליו בקלות. הדברים צריכים להיות בנויים ומבוססים. בספר הזה הדברים אינם כתובים בצורה של ראיות מבוססות, אלא כהלך מחשבתו של גדולי הרוח לפי דעתו של כותב הספר. אם ספרי האמונה לא יהיו כתובים בצורה רצינית, אנשים לא יקחו את האמונה בצורה רצינית.
ג. נעיין בשיחתו עם ר' יהודה הלוי זצ"ל. המחבר הציג את גישת ריה"ל כגישה לאמונה תמימה, קבלת הדברים בלי הבנה. אבל, נראה לי, שאין זו הצגה נכונה לגישת ריה"ל. ריה"ל לא סבר שצריך לעבוד את ה' בלי הבנה ועם אמונה תמימה, אלא דעתו שהמסורת היא הוכחה למציאות ה' ולחיובנו לתורה ומצוות. לא מדובר כאן באמונה תמימה, אלא הוכחה שכלית.
ד. מתוך השיחה שלו עם הרמב"ם, אפשר להבין שהוא מציג את גישת ריה"ל כגישה שסוברת שאי אפשר להגיע להכרה בא-לוהות אלא רק אם נולד בחברה שמכירה בא-לוהות. לדעת ריה"ל, הכל תלוי באמונה תמימה. אבל, נראה לי, שאין זו הבנה נכונה ואי אפשר לאמרה. לפי הבנה זו, אדם שנולד במשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות לא יענש על האיסורים שעבר והוא אנוס לחלוטין. נראה לי, שאין זו הבנה נכונה. בגמרא במסכת שבת (סח, ע"א) נאמר שתינוק שנשבה לבין הגוים וחילל שבת חייב להביא קרבן חטאת אחד על כל השבתות שחילל שבת. אם כן, משמע שמדובר כאן על מעשה של שוגג. נוסף על כך, בוודאי יש יכולת של חזרה בתשובה, ולכן אי אפשר לומר שהכל תלוי רק בחברה שנולד בה. כמובן, שאם אדם נולד בחברה שאינה שומרת תורה ומצוות יהיה לו יותר קשה לשמור תורה ומצוות, אבל האמת היא שאם יתבונן אכן יוכל להגיע לידי אמונה ולהכרה בה'. האמונה היא דבר שניתנת להשגה, ולא נראה לי שיש ראיה שריה"ל לא סבר כהבנה זו.
הרב אלחנן בונם וסרמן הי"ד (בחידושי אגדות, אות א) כתב:
וצריך להבין איך שייך מצוה להאמין, בשלמא בחובת האברים שייך מצוה לעשות או שלא לעשות, שזה הוא ביד האדם ותלוי ברצונו אם לעשות או לחדול, אבל האמונה בהשי"ת ובתורתו היא מידי דממילא, ומה נפשך אם יש לו האמונה הזאת, אין צורך לצוותו שיאמין, ואם ח"ו נכרתה האמונה מלבו, אין בידו להשיבה, ולכאורה הוא אנוס גמור בזה דליביה אונסיה, וממשפטי התורה אנו רואים דעון הכפירה חמור מאוד יותר מעובד עבודה זרה… ועוד דכיון דהאמונה היא מכלל המצוות אשר כל ישראל חייבין בה תיכף משהגיעו לכלל גדלות, דהיינו תינוק בן י"ג שנה ותינוקת בת י"ב שנה… והנה ידוע כי בענין האמונה נכשלו הפילוספים היותר גדולים… ואם כן איך אפשר שהתורה הקדושה תחייב את כל התינוקות שישיגו בדעתם הפעוטה יותר מאריסטו…היוצא מזה, כי יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומוכרחים לכל אדם שאיננו בכלל שוטה, אשר אי אפשר להסתפק באמיתתם, אמנם רק בתנאי שלא יהא האדם משוחד, היינו שיהא חופשי מתאוות עולם הזה ומרצונותיו, ואם כן סיבת המינות והכפירה אין מקורה בקלקול השכל מצד עצמו, כי אם מפני רצונו לתאוותיו המטה ומעור את שכלו… ואילו לא הגיעו תאוותיו למדרגה גסה, לא היה אפשר בשום אופן לבוא לידי טעות של כפירה או עבודה זרה, על כן גדול עונו מנשוא שהגביר תאוותיו על שכלו כל כך עד שלא יכיר אמת פשוטה כזאת, והמצוה להאמין היינו שלא יגביר תאוותיו על שכלו, וממילא תבוא האמונה בהכרח, ואין צורך להשתדל להשיג אמונה אלא להסיר את הגורמים להפסידה, והיא תבוא מאליה. וגם בן נח גס השכל מכל מקום יש בכח דעתו להכיר כי העולם מעיד על הקב"ה שבראו…
יש מקום להשיג על דברי הרב אלחנן בונם וסרמן ואפשר לטעון שלא מדובר כאן רק בעניין של תאוות ואכן קשה להגיע לידי אמונה אם אדם לא גדל בחברה ובמשפחה שמאמינה. אבל, עדיין, לדעתי בוודאי יש אפשרות כזו ולכן קשה לי הצגת הדברים של הרב רוזנצוויג.
ה. בשיחתו עם יצחק אבינו הוא מעלה כל מיני פרשוניות במעשיו של יצחק אבינו ורבקה אמנו שאין להם שום הוכחה, לפחות הוא לא מביא להם הוכחה. גם בסיום המאמר שציין למקורות דבריו, אין במקורות אלו שום הוכחה להבנתו בפסוקים. קשה להסביר את פעולות אבותינו רק על פי הרגשת הכותב, בלי ראיות נוכחות. יכול להיות שיש לו הוכחות להבנתו, אבל הן אינן מבוארות בגוף הספר. גם בפרשנות התנ"ך צריך ביסוס להבנת הדברים, אי אפשר לכתוב דברים רק מתוך ראות עיניו של הקורא. הדברים צריכים להיות מבוססים ומוכרחים מתוך דברי הכתוב או דברי חז"ל.
על אף הערות אלו, עלי לסיים ולברך את המחבר על כתיבת הספר שיש בו צדדים רבים שמועילים ומאירים.