מבוא
במאמר הבא נרצה לעמוד על מספר נקודות בדמותו של הרמב"ם שבאות לידי ביטוי בספריו. אנחנו נעמוד על יסוד הדעת ומרכזיותו במשנתו של הרמב"ם.
השם ספר "המדע" – הדעת והשכל
מדוע הרמב"ם קרא לספר הראשון במשנה תורה ה"מדע"? על כך השיב הרמב"ם בעצמו בפתח משנה תורה, כשפירט את כל הספרים:
ספר ראשון אכלול בו כל המצות שהם עיקר דת משה רבינו ע"ה וצריך אדם לידע אותם תחילת הכל, כגון יחוד השם ב"ה ואיסורי עבודת כוכבים. וקראתי שם ספר זה ספר המדע.
לאור זה נעבור על ההלכות שנמצאות בספר "המדע":
- הלכות יסודי התורה.
- הלכות דעות.
- הלכות תלמוד תורה.
- הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים.
- הלכות תשובה.
אפשר להבין מדוע הלכות יסודי התורה נכללות בספר "המדע" כיון שההלכות שנמצאות בחלק זה הן הלכות שקשורות לידיעה – לדעת. כפי שכתב שלדעתו המצוה "לידע שיש שם מצוי ראשון וכו' ". במקום אחר הרחבתי את הדיבור על כך ששיטת הרמב"ם היא שהמצוה אינה אמונה שיש בורא לעולם, אלא יש צורך בידיעה שיש בורא לעולם. גם הלכות עבודה זרה הן קשורות לדעת, שמדובר על האיסור לחשוב שיש אלוה אחר חוץ מהקב"ה. אם כן, מדובר על דבר שיסודו בדעת. כמו כן, הלכות תלמוד תורה קשורות לידיעתו של האדם, למחשבתו. אלא, הקושי הוא בנוגע להלכות דעות והלכות תשובה מדוע הלכות אלו הוכנסו לספר "המדע"? יש מקום להסביר שאכן, הן אינן קשורות בקשר ישיר עם ספר "המדע", אבל אין מקום אחר שיותר מתאים להן. אך, נראה לי, שיש להסביר את הדברים בצורה אחרת ובעזרת השם בהמשך הדברים יתבארו.
הרמב"ם ראה במרכז עבודת ה' של האדם הדעת – השכל. כפי שכתב בספרו "מורה נבוכים" (חלק א, פרק ב):
אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה עונשו של מריו תת לו שלמות שלא היו לו והוא השכל… ושמע עניני תשובתנו… וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר (וצוה) בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו ה' אלהים ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמים כדוריים נאה, ולא הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל, אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה, טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בענינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות עניניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ותחסרהו מעט מאלהים, לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערוה לא היה זה מגונה אצלו, ואל השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראו קודם הוא אשר ראו אחרי כן, לא היו שם סנורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו ענין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם. ודע כי זאת המלה ר"ל פקח לא תפול בשום פנים, אלא על ענין גלות ידיעה לא ראות חוש יתחדש, ויפקח אלהים את עיניה, אז תפקחנה עיני עורים, פקוח אזנים ולא ישמע, כאמרו אשר עינים להם לראות ולא ראו.
יסוד האדם הוא השכל, הוא המאבחן בינו ובין הבהמה. לכן, הרמב"ם ראה את עיקר עבודת ה' על ידי השכל. הרמב"ם עוד כתב בהקדמתו לפירוש המשניות:
וכאשר ידענו שתכלית כל אלה היא מציאות האדם, חובה שנחקור גם מדוע נמצא האדם ומה תכליתו. וכאשר העמיקו לחקור על כך מצאו שיש לאדם פעולות רבות מאד, לפי שכל מיני החיים והאילנות אין להם אלא פעולה אחת או שתים בלבד ותכלית אחת, כמו שאנחנו רואים שעץ התמר אין לו פעולה אלא להניב תמרים, וכך שאר האילנות. וכך בעלי החיים יש מהם אורג בלבד כגון העכביש, ויש בונה כגון ה"סנונו", ויש אוגר כגון הנמלה. אבל האדם עושה פעולות רבות שונות, ולכן חקרו כל פעולותיו אחת אחת כדי לדעת מה תכליתו מכל הפעולות האלה, ומצאו שתכליתו פעולה אחת בלבד, ושאר פעולותיו אינן אלא להמשכת קיומו כדי שתושלם בו אותה הפעולה היחידית והיא השגת המושכלות וידיעת האמתיות על בורים. כי לא יתכן שתהיה תכלית האדם לאכול או לשתות או לבעול או לבנות בית או להיות מלך, לפי שכל אלה מקרים עוברים עליו ואינם מוסיפים במהותו. ועוד שכל הפעולות האלה משותפות הן לו ולשאר מיני בעלי החיים, והמדע הוא שמוסיף במהותו ומעתיקו ממצב למצב, ממצב שפל למצב נעלה, לפי שהיה אדם בכח ונעשה אדם בפועל, שהאדם לפני שילמד אינו אלא כבהמה, כי לא נבדל האדם משאר בעלי החיים אלא בהגיון, שהוא חי בעל הגיון, רצוני במלת הגיון השגת המושכלות, וגדול שבמושכלות השגת אחדות הבורא יתעלה וישתבח וכל הקשור בכך מן המדעים האלקיים, לפי ששאר המדעים אינם אלא כדי שיוכשר בהם עד אשר יגיע אל מדעי האלקות, והדבור על הענין הזה בשלימות יארך מאד. אבל עם השגת המושכלות חובה לנטוש את ההגזמה בתענוגות הגופניות, כי במושכל ראשון ישיג שהרס הנפש בבנין הגוף, ובנין הגוף בהרס הנפש, לפי שאם היה האדם רודף אחר התאות ומעדיף את החושניות ושעבד שכלו לתאותו ונעשה כבהמות וכיענים שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה, הרי אז לא יוכר בו הכח האלקי, כלומר השכל, ויהיה אז כחומר בודד צולל בים ההיולי. הנה נתברר מכל ההקדמות האלה שהתכלית בעולמינו זה וכל אשר בו הוא איש מלומד בעל מדות טובות, וכאשר נקנו למי שהוא מהמין האנושי המדע והמעשה, רצוני ב"מדע" השגת האמתיות על בורים והשגת כל מה שאפשר לאדם להשיג, וב"מעשה" המצוע והאיזון בענינים הטבעיים ואל ישקע בהם ולא יקח מהם אלא מה שיש בו קיום הגוף, וכן שפור כל המדות, אדם שהוא במצב זה הוא המטרה. וענין זה לא נודע מפי הנביאים בלבד, אלא גם חכמי העמים הקדמונים אף שלא ראו את הנביאים ולא שמעו דבריהם כבר ידעו שאין האדם אדם שלם אלא אם כלל המדע והמעשה, ודי לך דברי גדול הפילוסופים "מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים" שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף, ובפירושנו למסכת אבות נשלים ענין זה ונבארנו כראוי. וכך מצאנו שהנביא הוכיח את מי שטען שהוא חכם בזמן שהוא עובר על דברי תורה ורודף תאותיו, והוא אמרו איך תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו וכו'. וכן אם היה האדם ירא ה' פרוש, מרחיק התענוגות זולתי בכדי קיום הגוף, מתנהג בכל הענינים הטבעיים בדרך הממוצעת, והורגל בכל המדות הטובות אלא שאינו מלומד, גם זה חסר שלמות, אלא שהוא יותר שלם מן הראשון, לפי שמעשיו אלה אינם מתוך ידיעה ברורה והכרה יסודית, ולפיכך אמרו חז"ל אין בור ירא חטא כמו שביארנו. ומי שאומר על עם הארץ שהוא חסיד אינו אלא מכחיש דברי חכמים שהחליטו בזה החלטה גמורה, וגם מכחיש את המושכל. ולכן תמצא המצוה בכל התורה, ולמדתם ואחר כך לעשותם, התלמוד קודם למעשה, כי בתלמוד יבוא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד, וזהו אמרם ע"ה שהתלמוד מביא לידי מעשה… הנה נתברר מכל מה שאמרנו, שתכלית כל מה שבעולם ההויה וההפסד הוא איש שלם כולל החכמה והמעשה כמו שביארנו. וכיון שמדבריהם ע"ה אנו לומדים שני הדברים הללו כלומר החכמה והמעשה ממה שביארו וממה שרמזו, בצדק אמרו אין לו להקב"ה בעולמו חוץ מארבע אמות של הלכה.
אם כן, שלמות האדם הוא בדעות ובמידות – שלמות בדעות א-לוהיות ובמידות מתוקנות.
נוסיף לכך את דברי הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג, פרק נא):
ואני פותח הדברים בזה הפרק במשל שאשאהו לך, ואומר, כי המלך הוא בהיכלו ואנשיו כולם, קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה, ואלו אשר במדינה, מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניו בדרך אחרת, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו, ומבקש לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, אלא שעד היום לא ראה פני חומת הבית כלל. מן הרוצים לבא אל הבית, מהם שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו מבקש למצא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית והוא עם המלך במקום אחד שהוא בית המלך, ולא בהגיעו אל תוך הבית יראה המלך או ידבר עמו, אבל אחר הגיעו אל תוך הבית א"א לו מבלתי שישתדל השתדלות אחרת, ואז יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דבר המלך או ידבר עמו. והנני מפרש לך זה המשל אשר חדשתי לך, ואומר, אמנם אשר הם חוץ למדינה, הם כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, … ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף, ואשר הם במדינה אלא שאחוריהם אל בית המלך, הם בעלי אמונה ועיון, אלא שעלו בידם דעות בלתי אמתיות, אם מטעות גדולה שנפל בידם בעת עיונם, או שקבלו ממי שהטעם, והם לעולם מפני הדעות ההם כל אשר ילכו יוסיפו רוחק מבית המלך, ואלו יותר רעים מן הראשונים הרבה… והרוצים לבא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך הכלל, הם המון אנשי התורה רצה לומר עמי הארץ העוסקים במצות, והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו, הם התלמודיים אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה, ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה [תרגום הרב יוסף קאפח זצ"ל: דעה], ואשר הכניסו עצמם לעיין בעקרי הדת כבר נכנסו לפרוזדור, ובני האדם שם חלוקי המדרגות בלא ספק, אבל מי שהגיע לדעת מופת כל מה שנמצא עליו מופת, וידע מן העניינים האלהיים אמתת כל מה שאפשר שתודע אמתתו, ויקרב לאמתת מה שא"א בו רק להתקרב אל אמתתו, כבר הגיע עם המלך בתוך הבית… ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם, אבל מי שיחשוב בה' וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכר בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו… ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו ותשתדל להתקרב לו ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר אתה הראת לדעת וגו', ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך וגו', ואמר דעו כי ה' הוא האלהים. והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז"ל עליה, ואמרו זו עבודה שבלב, והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת, ולזה תמצא דוד ע"ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני העניינים האלה, רצוני לומר להשתכל בהשגתו, ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה, אמר ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, אם תבקשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזנחך לעד, והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה, ואמנם תקרא העולה על רוחכם… הערה הלא בארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה, הוא הדבוק אשר בינינו ובינו, והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק הזה תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו תעשה, ולא יתחזק זה הדבוק רק בהשתמשך בו באהבת השם ושתהיה כונתך אליה כמו שבארנו, וחלשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו.
נסיים עם דברי הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים" (בסיום הספר):
והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, ר"ל ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלהיות, וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמתי, והיא לו לבדו, ובעבורה יזכה לקיימות הנצחי, ובמה האדם אדם… ואמרו לנו בפירוש שאין שלמות הקנין, ולא שלמות בריאות הגוף, ולא שלמות המדות, שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו, ושהשלמות שראוי להתהלל בו ולבקשו הוא ידיעת הש"י שהיא החכמה האמתית, אמר ירמיהו באלו השלמיות הארבעה, כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, השתכל איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון, כי השלמות הגדול אצלם, עשיר בעשרו, ואחריו גבור בגבורתו, ואחריו חכם בחכמתו, ר"ל בעל המדות הטובות, כי האיש ההוא ג"כ גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים, ומפני זה סדרם על הסדר הזה. וכבר השיגו החכמים ז"ל מזה הפסוק עלו העניינים בעצמם אשר זכרנום, ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק, והוא שהחכמה הנאמרת סתם בכל מקום והיא התכלית, היא השגתו ית', ושאלו הקניינים שיקנם האדם שישימם סגולתו ויחשבם שלמות אינם שלמות, ושמעשי התורה כלם, ר"ל מיני העבודות וכן המדות המועילות לבני אדם כלם בעסקיהם קצתם עם קצתם, כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו, אבל הם הצעות בגלל זה התכלית… ואחר שזכרנו זה הפסוק מה שכולל מן הענינים הנפלאים, וזכרנו דברי החכמים ז"ל עליו, נשלים כל מה שהוא כולל, וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו ית' לבד היא הנכבדת שבשלמיות, כי אלו היתה זאת כונתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, והיה פוסק דבריו, או היה אומר השכל וידוע אותי כי אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה, או כי אין כמוני, ומה שדומה לזה, אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו ובידיעת דרכיו ותאריו ר"ל פעולותיו, כמו שבארנו באמרו הודיעני נא את דרכיך וגו', ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההם שראוי שיודעו ויעשה בהם, הם חסד משפט וצדקה… ואח"כ השלים הענין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה', ואמר בחסד במשפט וצדקה חפצתי נאם ה', ר"ל שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ, כמו שבארנו בי"ג מדות, כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. א"כ הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק, הוא באורו, ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות בפעולות השם…
לאור זה, מובן מדוע הרמב"ם רואה לנכון לפתוח את ספר "משנה תורה" עם הלכות מדע. שהן עיקרי הדת, ועיקרי הדעת. יסוד הדעת הוא המרכז בעבודת ה' שלנו.
הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יד, ב) הדגיש גם בנוגע לגיור גרים שלפני הגיור צריך להעמידם על עיקרי הדת:
ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה.
למדים מדבריו שבניגוד להודעת המצוות שאינו מאריך בהן, בנוגע לעיקרי הדת יש אריכות דברים. אי אפשר להתגייר בלי להבין לנכון את עיקרי הדת. עיקרי הדת הם אבני יסוד ביהדות.
הלכות תשובה והלכות דעות בספר "המדע"
בנוגע להלכות תשובה, יש להסביר שהרמב"ם כללן בהלכות "המדע" מטעם שתי סיבות:
- הרמב"ם סבר שגם התשובה בנויה בדעת. לאחר העיון והמחשבה האדם חוזר בתשובה. אדם נכשל בחטא מפני חסרון בדעת, או מפני תאוות. הדרך שינצל מכשלון בדעת היא על ידי לימוד והעמקה. כך גם ההצלה מהתאוות באה על ידי הלימוד. וכבר כתב הרמב"ם (הלכות תשובה ה, א): "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו". הידיעה של הטוב והרע יכולות לפעול שאדם יחטא, או יתגבר על חטאו.
- כפי שהתבאר לעיל, בספר "המדע" כלולות כל ההלכות שהן קשורות לעיקרי הדת. בהלכות תשובה מוזכר היסוד של הבחירה החופשית. וזהו אחד מיסודי הדת, שבו טמון העיקר של השכר ועונש. כבר כתב הרמב"ם שם (הלכות תשובה ה, ג): "ועיקר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה". גם מוזכרים עוד עיקרי הדת – ידיעת ה' מעשה אדם, שכר ועונש, משיח ותחיית המתים.
- נוסיף עוד נקודה שקשורה לספר "המדע" שטמונה בהלכות תשובה, והיא מובאת בסוף הלכות תשובה: "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה".
בנוגע להלכות דעות, נראה שיש להסביר את הכללת הלכות אלו בתוך ספר "המדע" במספר צורות:
- כפי שהתבאר בדברי הרמב"ם, בהקדמתו לפירוש המשניות, האדם השלם הוא האדם ששלם בדעת ושלם במידות. כיון שספר "המדע" דן בהלכות שקשורות לדעת, הרמב"ם ראה לנכון לצרף אליהן את ההלכות שעוסקות במידות. שבכך נשלם האדם, ונעשה מתוקן. היה מקום לסייע להבנה זו מתוך כך שהרמב"ם ראה לנכון להסמיך להלכות יסודי התורה את הלכות הדעות. יש לשאול מדוע הרמב"ם ראה לנכון לכתוב מיד לאחר הלכות יסודי התורה את הלכות דעות? נראה שיישוב הדבר, כיון שהלכות אלו מחוברות אלו עם אלו. כפי שהתבאר לעיל הלכות יסודי התורה הן ההלכות שמביאות את האדם לשלמות בדעת, והלכות דעות מביאות את האדם לשלמות במידות. לכן, הרמב"ם כתב את ההלכות סמוכות זו לזו, כדי ללמדנו איך האדם מגיע לשלמותו. נוסיף לכך את דברי הרמב"ם, בסוף ספרו "מורה נבוכים", ששם מתבאר ששלמות האדם שידע את ה' וילך בדרכיו. ההליכה בדרכיו נלמדת בהלכות דעות, ששם מוזכרות כל ההלכות של המידות הטובות וההליכה בדרכי ה' – "מה הוא חנון אף אתה חנון וכו' ".
- המידות תלויות בדעת. היכולת לשלוט על המידות תלויה בדעת. ציינתי לעיל שהרמב"ם הסביר ש"צלם א-להים" הכוונה השכל. נציין שהרס"ג, בתרגומו לתורה, הסביר שצלם א-להים הוא שליטה. כמו שהקב"ה שולט, כך האדם שולט. נראה ששני הפירושים מתחברים זה עם זה. תפקידו של האדם הוא, שישליט את שכלו על הגוף. זו הכוונה צלם א-להים, שכל ושליטה. השכל שולט על הגוף. ויש לציין לדברי הרב מימון, אביו של הרמב"ם שכתב (ב"אגרת נחמה", מובא בספר "רבי משה בן מימון", הוצאת מוסד הרב קוק, חובר על ידי הרב יהודה ליב מימון, עמ' כו): "וחייב אדם שתהא כוונתו שלימה ולבו טהור ומאמין בה' שהוא אמת והבטחותיו לנו אמת ומאמין בנביא הראשון ובשליחותו ומודה בריבונותו של ה' ובשליחות אמת של הנביא ויאמר בלבו בכנות ללא תרמית וללא פקפוק: משה אמת ותורתו אמת. ולא ילך אחרי מידת הבהמיות שבו ולא יתן לטבעו להכריע את שכלו עד שישחית את אמונתו ועולם הבא שלו וירמה אותו העולם הזה, עולם החדלון". כדי להתגבר על התאוות והמידות הרעות, האדם צריך לעבוד על עצמו ולהשקיע מאמצים רבים. הדברים באים מתוך מחשבה ועיון. הרי כבר נאמר במשנה במסכת ברכות (ל, ע"ב) חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני תפילה. הסיבה שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה היא כדי להתבונן ולחשוב, שמתוך המחשבה והעיון יוכל לבוא להתפלל. המחשבה תביא את האדם לתפילה מלאה ברגש, אהבה והכנעה כלפי הקב"ה. הרמב"ם שם את הדגש על השכל שעל ידו מגיעים לידי כל המידות הטובות. והדברים מתבארים מדברי הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", שהוזכרו לעיל: "והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז"ל עליה, ואמרו זו עבודה שבלב, והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת". יש לסייע להבנה זו מתוך כך שהרמב"ם בחר לנכון לקבוע את ההלכות שדנות בנוגע למידות של האדם בשם הלכות "דעות". אם כן, מתבאר לנו שהרמב"ם הבין שהמידות הן דעות. הוא סבר שהמידות תלויות בדעתו של האדם. יש ביכולתו של האדם להתגבר על המידות מתוך דעתו. ויש לסייע להבנה זו מתוך דברי האבן עזרא (דברים כ, יד): "לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת (לאשר) 'ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו' (קהלת ב, כא). ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו".
- היסוד להלכות דעות הוא הציווי "והלכת בדרכיו" (עיין ספר המצוות, עשה ח). ההליכה בדרכי ה'. היסוד לכל המידות הטובות וההתנהגות הראויה היא ההליכה בדרכי ה'. כיון שה' טוב ומטיב, כך עלינו ללמוד ממנו ולהתנהג באותה צורה. הקב"ה רוצה שנידמה אליו, הרי זהו היסוד שנבראנו ב"צלם א-להים". לאחר שהגענו להבנה שיש בורא לעולם שהוא מנהיג את העולם, אפשר לעבור לשלב השני וזהו השלב של ההליכה בדרכי ה'. הלכות דעות בנויות על הלכות יסודי התורה. כשמבינים שיש בורא לעולם, שכל רצונו לטוב ומשום כך ברא את העולם, אפשר ללמוד ממנו וללכת בדרכיו.
- הוזכר לעיל שהרמב"ם סבר שעיקרו של האדם שדעתו של האדם תהיה תמיד דבוקה בקב"ה. כל מחשבותיו יהיו בקב"ה. זהו היסוד של "שויתי ה' לנגדי תמיד" – "כל מעשיך יהיו לשם שמים" – "בכל דרכיך דעהו". בהלכות יסודי התורה למדים על ידיעת ה'. מגלים את הקב"ה. הלכות דעות מביאות את האדם למעשה. לאחר שיודעים את ה', הרמב"ם מלמדנו שבכל מעשינו עלינו לחשוב על הקב"ה. על כך הוא דן בהלכות דעות (ג, ב-ג): "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר, כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד, לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים, ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף על פי שהן מתוקים לחיך, כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין, כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו', ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם, הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה, וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע, לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע: המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה, אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה', ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". וכן, מבואר בדברי הרמב"ם (בהקדמתו למסכת אבות, שמונה פרקים, פרק חמישי): "צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו, שישים הכונה באכילתו, בשתיתו, משגלו, שנתו, יקיצתו, תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד, והכונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המדות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית ההיא, ועל זה ההיקש לא תהיה אז כונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב, וכן בשאר ההנהגות, אבל יכון אל המועיל, וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה וכשיזדמן – שיהיה בלתי ערב – יהיה, או יכון אל הערב על דבר חכמת הרפואה כמי שחלשה תאותו למאכל – יעוררה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאוה להם. וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה – יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבנינים הנאים, חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה, וכן כשיתעסק לקנות ממון, תהיה תכלית כונתו בקבוצו שיוציאו במעלות ושימציאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו".
- ברצוני לעמוד על נקודה נוספת שכבר הוזכרה במקצת לעיל, והיא, כל ההלכות בספר "המדע" קשורות ביסוד ה"צלם א-להים". כוונת הדברים היא, ה"צלם א-להים" הוא היכולת לבחור בטוב וברע. כפי שיש ביכולתו של הקב"ה לבחור ולעשות מה שברצונו, כך הקב"ה נתן את הבחירה בידו של האדם. הבחירה החופשית באה לידי ביטוי בכך שיש ביכולתו של האדם להתגבר על המידות הרעות שיש לו. ביכולת השכל – הדעה להתגבר על המידות יש ביטוי לבחירה החופשית. אם כן, ה"צלם א-להים" של האדם מתגלה כששכלו מתגבר על מידותיו – על גשמיותו. לכן, מתחברות הלכות אלו באלו. מתוך הבחירה החופשית בהלכות תשובה מגיעים להלכות יסודי התורה, ששם מתבאר כוחו של השכל להתחבר לידיעת ה', ומתוך כך מתגבר על מידותיו, שהן הלכות דעות. כמובן, שבהלכות תלמוד תורה האדם לומד את התורה שהיא מביאה את האדם לדעות הנכונות שמביאות אותו לתקן את מעשיו ומידותיו.
יש להדגיש נקודה זו שיסוד הלכות ספר "המדע" הוא הדבקות בקב"ה. שדעתו תהיה דבוקה בקב"ה. כל מחשבותיו יהיו דבוקות בעניינו של הקב"ה. לכן, מובן שכל ההלכות שהן יסודי הדת והן קשורות לידיעת דרכו של הקב"ה, הן טבועות בהלכות ספר "המדע". נוסיף לכך שגם בהלכות תשובה טמונה השאלה והתשובה לגבי ידיעת הקב"ה ובחירתנו (עיין הלכות תשובה, סוף פרק ה). השאלות והתשובות שהן יסודי הדת, נמצאות בספר "המדע".
נראה לי, שיש לחזור ולהדגיש שכאן בא לידי ביטוי גדולתו של הרמב"ם. הרמב"ם ראה לנכון לא רק להביא את ההלכות המעשיות, אלא דווקא בתחילה חיבורו הגדול – "המשנה תורה" – הוא בא להביא את יסודי הדת. ההלכות שקשורות לדעתו של האדם. בכך הוא בא לבטא את מרכזיותו של האדם. אכן, המעשים הם חשובים, אבל אל לנו לזלזל בדעתו של האדם. הדעה היא המרכז של האדם, ואוי לזה שעושה מעשים אבל דעתו אינה מכוונת לה'. כפי שכבר ביטא הנביא כלפי אלו שעושים "מצות אנשים מלומדה". וכבר נאמר בסוף מסכת מנחות: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".
אסיים עם דברי הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג, פרק לה) שדן בנוגע להלכות שכתב בספר "המדע":
ראיתי לחלק המצות כלם לפי זאת הכוונה אל י"ד כללים. הכלל הראשון כולל המצות אשר הם דעות שרשיות, והם אשר ספרנום בהלכות יסודי התורה, ומן הכלל הזה עוד התשובה והתעניות כמו שאבאר, ולא יאמר בנתינת הדעות האמתיות והמועילות כאמונת התורה מה תועלתה כמו שביארנו. הכלל השני כולל המצות הנתלות באיסור ע"ז, והם אשר מנינו אותם בהלכות ע"ז, ודע שכלאי בגדים וערלה וכלאי הכרם הם ג"כ מזה הכלל כמו שיתבאר, וסבת זה הכלל ג"כ ידועה מפני שהיא לאמת הדעות האמתיות ולהשאירם לנצח בהמון. הכלל השלישי כולל המצות התלויות בתקון המדות, והם אשר ספרנום בהלכות דעות, וידוע שבטוב המדות תשלם חברת בני אדם וקבוציהם אשר הוא הכרחי לסדור בני אדם.
"משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב"
יש להעיר עוד נקודה שהרמב"ם פתח את ספר "המדע" עם הפסוק: "משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב".
הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א (בספרו "יד פשוטה", במבוא לספר "המדע") העיר לנכון שהרמב"ם בהביאו פסוק זה כיוון לדבריו בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג, פרק נא):
והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות א-להיות, והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו, ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו בעת עסקו שכל בפעל, ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב, ויהיה מי שלא השכיל השם כלל כל עיקר, כמי שהוא בחשך ולא ראה אור כלל, כמו שבארנו באמרם ורשעים בחשך ידמו, ואשר השיג וכונתו כלה על מושכלו, כמי שהוא באור השמש הבהיר, ואשר השיג והוא מתעסק, דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינו ובינו, ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי ארך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה. ואחר שהענין כן כבר סר הספק הגדול אשר הביא הפילוסופים, לשלול השגחת השם מכל איש ואיש מבני אדם, ולהשוות ביניהם ובין אישי מיני שאר בעלי חיים, והיתה ראיתם על זה מצוא החסידים והטובים רעות גדולות, והתבאר הסוד בזה, ואפילו לפי דעתם, ותהיה השגחת הש"י מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו, ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו הש"י בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג, אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מן ממיני הרעות, כי הוא עם השם והשם עמו, אבל בהסיב מחשבתו מהשם, אשר הוא אז נבדל מהשם, השם נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא להשגחה ולהמלט מיד המקרה, הוא השפע ההוא השכלי, וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב, או לא הגיע כלל לחסר ההוא הרע, ולזה אירע לשניהם מה שאירע, והנה התאמתה אצלי זאת האמונה ג"כ מדברי התורה, אמר ית' והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת אנחנו סבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, ואין ספק כי דין היחיד כדין הצבור. הנה התבאר לך כי הסבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן ליאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם, אבל מי שאלהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עקר, אמר הש"י אל תירא כי אתך אני ואל תשתע כי אני אלהיך, ואמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי כל מי שהביא עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא, תדבר בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כלם, אמר ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, ואמר הסכן נא עמו ושלם, יאמר פנה אליו ותשלם מכל רע. התבונן בשיר של פגעים, תראה שהוא מספר ההשגחה ההיא הגדולה, והמחסה והשמירה מכל הרעות הפוגעות, הכוללות והמיוחדות באיש אחד זולתי שאר בני אדם, לא מה שהוא נמשך מהם אחר טבע המציאות, ולא מה שהוא מהם מצער בני אדם, אמר כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות, באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו, לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים, והגיע מספור השמירה מצער בני אדם, שאמר שאתה אילו יקרה שתעבור במלחמת חרב פושטת ואתה על דרכך עד שיהרגו אלף הרוגים משמאלך ועשרת אלפים מימינך, לא יגע בך רע בשום פנים, אלא שתראה ותביט משפט השם ושלומתו לרשעים ההם שנהרגו ואתה בשלום, והוא אמרו יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה, וסמך לו מה שסמך מן ההגנה והמחסה. ואח"כ נתן טעם לזאת השמירה הגדולה, ואמר כי הסבה בזאת השמירה הגדולה באיש הזה, כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי.
יש להדגיש שהרמב"ם בא לבשר לנו שספר "המדע" כולל את ההלכות שמביאות את האדם להיות יודע ה' וגם להיות ישר לב. מביאות את האדם לדעות נכונות ומידות מתוקנות. הלכות יסודי התורה – דעות מתוקנות. הלכות דעות – מידות מתוקנות.
עיקרי הדת
הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א (בספרו "יד פשוטה", במבוא לספר "המדע") טען שבספר "המדע" כלולים י"ג עיקרי הדת.
הלכות יסודי התורה עוסקות בתשעה:
- מציאות הבורא יתברך – פרק א.
- אחדותו – פרק א.
- שלילת הגשמות – פרק א.
- קדמותו – פרק א.
- לו לבדו ראוי לעבוד ולא לשום דבר אחר – פרק ב' שדן באהבתו ויראתו. ולאחר מכן בפרק חמישי ושישי שעוסקים במצות קידוש שם שמים ואיסור חילול שם שמים. ונידון שם איסור איבוד כתבי הקודש וכו'. כל אלו הן מצוות שקשורות לכך שצריך לכבד את הקב"ה, ולעבדו.
- הנבואה – פרק שביעי.
- ייחודה של נבואת משה רבינו – פרק שמיני.
- תורה מן השמים – פרק תשיעי.
- נצחיות התורה – פרק תשיעי.
בהלכות עבודה זרה נמצאות הלכות שקשורות לעיקר החמישי.
הלכות תלמוד תורה עוסקות במקצת בעיקר תורה מן השמים.
הלכות תשובה עוסקות בארבעה עיקרים אחרונים:
- ידיעת ה' מעשה האדם – פרק חמישי.
- שכר ועונש – פרק חמישי.
- ימות המשיח – פרק שמיני ותשיעי.
- תחיית המתים – פרק שמיני ותשיעי.
אם כן, אפשר להבין מדוע מדובר על ההלכות שהן נקראות "המדע" – הן עיקרי הדת – עיקרי הדעת. רבים אומרים שיש לרמב"ם י"ג עיקרי אמונה. אבל, האמת יורה דרכו שלרמב"ם אין י"ג עיקרי אמונה, אלא י"ג עיקרי דעה.
כשהרמב"ם, בפירוש המשניות (הקדמה לפרק חלק) עסק בי"ג עיקרים הוא כתב:
וממה שראוי שאזכיר כאן וזהו המקום היותר ראוי להזכירם בו, שעיקרי תורתינו הטהורה ויסודותיה שלש עשרה יסודות.
לא מוזכר י"ג עיקרי אמונה. אלא, עיקרי תורתנו ויסודתיה.
יסוד היסודות ועמוד החכמות
הרמב"ם פתח את הלכות יסודי התורה וכתב: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". ביארו המפרשים שהרמב"ם כאן טמן בראשי תיבות את השם יקוק.
בעל ספר "סדר משנה" (הלכות יסודי התורה א, א) הקשה מדוע רק בספר זה הרמב"ם פתח עם הראשי תיבות של יקוק? ונתן לכך מספר ביאורים:
- הרמב"ם בא ללמדנו שקיום המצוות והחוקים צריך להיעשות רק לשם ה' ולא לכוונת דבר אחר. לכן, בראשית החיבור הוא הביא את התכלית. התכלית היא יקוק – ה'.
- להדגיש שגם התורה שבעל פה היא באה מה'. המשנה תורה לרמב"ם בעיקרו דברים מתורה שבעל פה, ולכן בראשית החיבור הוא ציין לשם יקוק, כדי ללמדנו שחיבור זה הוא חיבור של דבר ה'.
הרב מנחם קרקובסקי זצ"ל (בספרו "עבודת המלך", הלכות יסודי התורה א, א) כתב שנעלם מעיני בעל ספר "סדר משנה" ששאר הספרים של הרמב"ם נכתבו בלשון ערבית ולא בלשון עברית, ולכן אין מקום לשאלתו מדוע דווקא בספר זה פתח בשם יקוק ולא בשאר הספרים.
ביאורו של הרב מימון זצ"ל
הרב יהודה ליב מימון זצ"ל (בספרו "רבנו משה בן מימון", עמ' עה, הערה 1) כתב ביאור מעניין לכך שהרמב"ם בחר לקרוא לספרו הראשון בשם ספר "המדע":
גם בנוגע לשם 'ספר המדע' קרוב בעיני, כי רבינו השתמש בשם זה על פי מה שכתב אחד מחכמי ישראל, שחי בימי רב סעדיה גאון, רבי דוד הבבלי, והובאו דבריו בפירוש לספר יצירה מאת ר"י הברצלוני: 'המדע נחלק לשלושה מעלות: המעלה הראשונה המדע העליון הנקרא מדע הא-להי, והיא החכמה המשובחת להבין יחודו של הקדוש ברוך הוא וחכמת תורתו ומצותיו, והוא הגבוה והמעולה מכל החכמות; והמעלה האמצעית חכמת המוסר והשכל המאמצת דעות בני אדם והמנהגת להם דרך הבינה; והמעלה השלישית, המדע השפל והתחתון, והוא מדע דרך 'היצורים ותוכן הנבראים', וכשנעין ב'ספר המדע' ונדקדק בו נמצא כי רבינו מדבר בו על שלוש המעלות האלה, ולכן קרא ספרו בשם ספר מדע.
בהלכות דעות עסק במדע השפל והתחתון ששם עסק בבריאותו של האדם. בהלכות יסודי התורה עסק במעלה הראשונה, מדע הא-להי. יש לשייך לכך גם את הלכות תלמוד תורה, הלכות תשובה והלכות עבודה זרה. בהלכות דעות עסק גם במעלה אמצעית חכמת המוסר.
תחילתו וסופו של הרמב"ם
הרב יהודה ליב מימון זצ"ל (בספרו "רבנו משה בן מימון", עמ' עה, הערה 1) העיר שהרמב"ם פתח את ספרו עם האות מי"ם – "משוך חסדך וכו' ". סיים עם האות מי"ם, בסוף הלכות מלכים: "כמים לים מכסים". הדברים תואמים גם את חיבור המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא. הרי המשנה הראשונה מתחילה עם המילים "מאימתי קורין וכו' ". עם האות מי"ם. והמשנה האחרונה במסכת עוקצין מסיימת עם האות מי"ם – "ה' יברך את עמו בשלום".
וכבר נדרש על כך במדרש במדבר רבה (פרשה יג, סימן טז):
שלשי' ומאה משקלה צא וחשוב כ"ד ספרים של תורה שבכתב ושמונים מן משנה שמתחלת במ"ם מאימתי קורין את שמע וכו' ומסיימת במ"ם (תהלים כט) ה' יברך את עמו בשלום מ"ם ארבעים ומ"ם ארבעים הרי שמונים הרי ק"ד שעולים מניינם של תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ד"א שראשי ש"ס משנה חשבון ראשי אותיות הן עולים שמונים צא וחשוב, מ' מן מאימתי של סדר זרעים, י' מן יציאות השבת של סדר מועד, ח' מן חמש עשרה נשים מן סדר נשים א' מן ארבעה אבות נזיקין מן סדר ישועות, כ' מן כל הזבחים מן סדר קדשים, א' מן אבות הטומאות מן סדר טהרות הרי שמונים מיכן שעולים תורה שבכתב ותורה שבעל פה למנין ק"ד ונתנה לכ"ו דורות שהיו מאדם ועד משה שניתנה תורה על ידו הרי ק"ל לכך היה משקל הקערה ק"ל.
אולם, יש להעיר שנראה שהמשנה האחרונה במסכת עוקצין אינה משנה של רבי יהודה הנשיא, אלא היא תוספת מאוחרת, שהרי מוזכר שם ר' יהושע בן לוי, שהוא מראשוני האמוראים.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/12/ספר-המדע.docx