ברצוני להציג לפני הקוראים סדרת ספרים שאינה כל כך מוכרת והיא "מאמרי טוביה". מדובר על סדרה חדשה של ג' כרכים, שיצאה לאור רק בשנים האחרונות על ידי מוסד הרב קוק. הספר מכיל רשימות ומאמרים של הרב טוביה פרשל זצ"ל שנפטר בשנת תשע"ד. במבוא לכרך הראשון, מוצגים קוים לדמותו של רב מיוחד זה. ושם נאמר:
עם פטירתו הלך לעולמו זקן ההיסטוריונים היהודיים, תלמיד חכם וגאון עצום, וגאון בעניוות, בר אוריין, רחב אופקים ואוהב ספר, כפי שהעיד עליו הרב יצחק ליכטנשטיין שליט"א, שר' טוביה פרשל ידע לפרטים את ההקדמה, של כל ספר שיצא לאור ב400 השנים האחרונות. ספרייתו האישית מילאה את כל ביתו. הוא היה חקרן מטבעו ולא פעם נסע אף למרחקים למצוא ולאתר נתונים. מסעותיו ברחבי העולם כללו את קטלוניה שבספרד, שבה שוחח עם צאצאי האנוסים ששבו ליהדותם, קוצ'ין בהודו וכו'.
עוד מסופר שרב טוביה ידע 10 שפות. הספר מגוון ביותר ומכיל נושאים רבים.
כרך א', מכיל את הנושאים הבאים: א. מאמרים. ב. תנ"ך. ג. ספרים. ד. אישים. ה. היסטוריה. ו. מועדים. ז. מנהגים. ח. רשמי מסע. ט. גלות וגאולה.
בכרך ב', התווספו עוד נושאים: א. תלמוד. ב. ירושלים. ג. לשון. ד. והחי יתן אל לבו.
בכרך ג', יש נושאים נוספים: א. לימוד תורה. ב. חסידות. ג. הלוח. ד. הגדות. ה. שואה.
בכרך א', בחלק של התנ"ך, יש חידוש יפה, הוא מציין שמובא בגמרא במסכת שבת (לא, ע"א) ששואלים את האדם ביום הדין: "קבעת עתים לתורה". מספר מפרשים פירשו ש"קבעת" הוא לשון גזל, כפי שנאמר בפסוק "וקבע את קובעיהם" (משלי כב, כג). כוונת הדברים, שעל אף שהאדם טרוד במשא ובמתן לצורך פרנסה, בכל זאת, עליו לגזול לעצמו זמן קצר ללמוד תורה.
בכרך ב, בחלק "והחי יתן אל לבו", הוא דן בנוגע לאמירת קדיש על ידי הבת. שם ציין למספר נקודות מעניינות שחשובות בימינו שנפרצו גדרי הצניעות וביטול מנהגי ישראל. ראשית הוא ציין לתשובתו של ר' אלעזר פלקלס זצ"ל (שו"ת "תשובה מאהבה", סימן רכט, סעיף י; הוא היה תלמידו של בעל שו"ת "נודע ביהודה") ושם כתב שבעירו פראג ראה:
מנהג יפה מקדומנים בעזרת ביה"כ קלויזן שם ישבו זקנים וזקנות עורים ופסחים בשחרית עד עת צהרים ואומרים בכל יום כל ספר תהלים ונוהגים מי שלא הניח אחריו בנים כי אם בנות קטנות חמש ושש שנים, אומרות שם הקדיש.
הוא הוסיף כי בבית הכנסת המיוחד לתפילה לא ראה מעולם בנות אומרות קדיש וככה לא יעשה כי "אינו נכון שתבוא אשה כלל קטנה, או גדולה לבית תפילת האנשים". בעל שו"ת "חוות יאיר" (סימן רכב) מספר כי באמסטרדם נפטר איש שלא הניח בן. הוא ציוה לפני מותו שעשרה אנשים ילמדו בשכר תוך י"ב חדשים בביתו ואחרי הלימוד תאמר בתו קדיש. דהיינו, היא אומרת את הקדיש דווקא בביתו ובוודאי לא בבית הכנסת. מנהיגי ופרנסי הקהילה לא מיחו בדבר. אבל, בעל שו"ת "חוות יאיר" לא הסכים לדבר וכתב:
ואף כי אין ראיה לסתור הדבר כי גם אשה מצוות על קידוש השם גם יש מנין זכרים מקרי בני ישראל ואף כי מעשה דר"ע שממנו מקור אמירת יתומים קדיש בבן זכר היה, מכל מקום יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. מכל מקום יש לחוש שעל ידי כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולה ויבואו לזלזל בו.
עוד הביא מדברי ר' שמעון פרנקפורטר בספרו "ספר החיים" שכתב:
והנה ראיתי שערוריות חדשים, מקרוב באו לא שערו אבותיכם, לא נמצא בשום ספרי קדמונים… דבר מכוער הוא מכל שכן שתבוא אשה בין אנשים תהיה ראוי להוציאם קדיש וברכו, אין לבת קדיש, לא דין ולא דת.
עוד מובא בשו"ת "שבות יעקב" (חלק ב, סימן צג) שאחד מתלמידיו התיר לבת קטנה לומר קדיש במנין שערכו בביתה. בעל שו"ת "שבות יעקב" הוסיף כי רק בביתה מותר, אולם בבית הכנסת אין להתיר לה לומר קדיש.
בכרך ג' בחלק של ההיסטוריה יש מאמר שנוגע לאמו של ז'בוטינסקי, ושם הוא מזכיר סיפור מעניין שאמר הרב יצחק ניסנבוים זצ"ל: הוא נפגש עם אמו של ז'בוטינסקי והיא לא רצתה לטעום מהאוכל שהוגש עד שהרב יצחק ניסנבוים, יאשר לה שהמאכלים הם כשרים. והביא שם שז'ובטינסקי סיפר על אמו: הבינה עברית, בלשון התנ"ך והתפילות, והיתה למדנית גם קפדנית במדה רבה בכל מנהגי הדת.
בחלק של הספרים הוא מתייחס ודן על הסידור החדש של צה"ל שיצא לאור על ידי הרב שלמה גורן זצ"ל, ומציין נקודות מעניינות שמוזכרות בסידור. למשל מציין שבקונטרס "דיני תפילה לחייל" שנספח לסידור, בהלכות השכמה, בסעיף ג', מובא:
חיילי ישראל הישנים יחד באוהל או בחדרי מגורים גדולים, אחד מהם הרוצה לקום לפני שעת ההשכמה של כולם ייזהר לקום בנחת, שלא לעורר את החברים העייפים מאימונים.
הוא ציין שהמיוחדות בסידור זה אינה בקונטרס "דיני תפילה לחייל", אלא בשתי המילים "נוסח אחיד". הרב שלמה גורן זצ"ל ניסה למצוא נוסח אחיד לכל העדות, וזאת משום שבצבא הגנה לישראל יש מיזוג של כל העדות. ושם המיזוג בא ביתר שאת, ולכן יש צורך למצוא נוסח אחיד לכל העדות.
אלא, עלי להעיר ולציין שלא מדובר כל כך על נוסח אחיד, ומדובר יותר על נוסח ספרד (נוסח של חסידים), שהוא יותר קרוב לנוסח אשכנז מנוסח עדות המזרח. נוסף על כך, יש לציין שנוסח האחיד לא הצליח ולא מצינו רבים שמתפללים בנוסח זה. נראה שטעם הדבר, שאי אפשר להביא לידי נוסח אחיד בלי שתהיה התייעצות עם כל גדולי ישראל מכל העדות. כל עוד שלא תהיה התייעצות גדולה בין כל הרבנים אין סיכויים רבים להצלחה. מדובר על רצון טוב וכוונות טובות, אבל לא נראה שכרגע הדבר הוא בר ביצוע. צריך שותפות של כל גדולי ישראל, ובכך נוכל להביא לידי איחוד כל העדות.
יש עוד לציין שלא ברור שהכרעה של כל גדולי ישראל תועיל בכך. יכול להיות שהדברים תלויים בהבנת דברי הרמב"ם בקביעתו שאפשר לחדש את הסמיכה על ידי כך שכל גדולי ארץ ישראל יסכימו להסמיך חכם אחד (עיין הלכות סנהדרין ד, יא). והיתה סערה גדולה שהתעוררה בעניין הסמיכה בתקופת מהר"י בירב ומהרלב"ח.
בהקשר זה כדאי להביא את הדיון שעלה בסמיכות לקום המדינה, בתקופת הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל. הרב עוזיאל (שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך א, סימן א) דן בנוגע לצורת המבטא בתפילה, ושם מעלה את השאלה אם אפשר למצוא מבטא אחיד בין כל העדות. בתחילת התשובה הוא כתב:
כשאני לעצמי רגיל הייתי לומר בהלכה זו: הואיל ואין בידינו להכריע והואיל ולא עמדה עד כה לדיון של כנסית רבנים שבידה לדון ולהכריע מוטב לנהוג בה "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד". דבר זה לא אמרתי בתור הוראה: אלא שכן הוא מחויב מטבע המציאות שאי אפשר לו לאדם לשנות הרגלו בק"ש ותפלה וכל דבר שבחובה, ממה שהתרגל בהם מילדותו, וכל שנוי כזה מביא ערבוביא בסדר תפלתו שפעם יבטא כהרגלו, שאינו יכול לזוז ממנו, ופעם במבטאו החדש ולכן הייתי אומר הנח לבני ישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם וימצאו המבטא הרצוי והישר.
ואולם אחרי שעמדה שאלה זו על שלחנם של רבנן ותלמידיהון, והיות שנשאלתי מאחד מידידי הרבנים שבחו"ל לחות דעתי הקטנה בזה, אמרתי אענה אף אני חלקי בעהי"ת החונן לאדם דעת.
בסיום התשובה הכרעתו היא:
ולכן אין ביכלתנו להכריע ולצרף את השפה מכל שנויים אלה שבהברת האותיות והתנועות, כי דברים אלה אינם נלמדים אלא מפי המורה פה אל פה וכמ"ש הרמב"ם בפירושו למשניות ודבר אמת אמר ד"ר זליגר (כ"כ הרב ד"ר י' הלוי זליגר ד' קלא') כל הקובע מבטא על פי חקירות מדעיות ולא על פי המסורה החיה אשר בפינו איננו כי אם טועה ומטעה. ובאמת כל המדקדקים הראשונים החל מרבינו סעדיה גאון בספרו "האגרון" לא קבעו כללים לדרכי הבטוי אלא סמנו בכללים את המסורת המבטאית שהיתה מקובלת להם ושגורה בפיהם בקריאת התורה וכל דבר שבחובה… כל זה אמרתי כדי להוכיח לפי ענ"ד שאין ביכלתנו כעת להורות הוראה מסוימת בבחירת מבטא זה או אחר ואין ביכלתנו גם לומר שהקורא במבטא אחר מזה שקבל מאבותיו ורבותיו לא יצא ידי חובתו ונכשל באל תטוש תורת אמך.
אולם אין זה פוטר אותנו מלדון בהלכה זו לעומקה ולקבוע בכנסיה של חכמים ומלומדים את דקדוקה של השפה בקריאתה שהיא תהיה מאוחדת בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, אמנם אחרנו המועד ועתה עומדים אנו לפני עובדא שאי אפשר להשיבה אחורנית אבל מוטב שלא נאחר עוד יותר, וכן עשו אבותינו הראשונים בתקופה דומה לתקופתנו – אף על פי שהפזור לא היה גדול וממושך כפזורנו אנו – וכן נאמר בקבלה ויקראו בספר תורת אלקים זה מקרא, מפורש, זה תרגום ושום שכל, אלו הפסוקים, ויבינו במקרא, זה פסוק טעמים ואמרי לה אלו המסורת ואלה הם דברים ששכחום וחזרו ויסדום (מגילה ג' ונדרים לז' ועיין שם בפירש"י ורא"ש ור"ן בביאור מקרא סופרים) ואף אנו הקטנים בדורנו על יסוד מאמרם של רז"ל שאמרו אין לך אלא שופט שבימיו, נתכנס לשם מלוי חובתנו בשעה זו בתקוה ואמונה כי ה' ינחנו בדרך אמת.
אם כן, הוא ראה לנכון להביא לידי כינוס גדולי ישראל ולקבוע מבטא אחיד. נוסף על כך, לא ראה איסור ממש בשינוי המבטא, לדעתו אין בכך איסור של "אל תטוש תורת אמך".
אולם, נציין לדברי הראי"ה קוק זצ"ל שכתב מכתב ברכה לספר, ובמכתב זה העיר מספר הערות. אחת מההערות נגעה לתשובה זו, והוא טען שאסור לשנות את המבטא, ויש בכך איסור "אל תטוש תורת אמך". יש חשיבות רבה להביא חלק מדבריו שדן בנוגע לחשיבות המנהג:
והרי באמת ישנה חומרא גדולה במנהגי ישראל… וכל מנהג שלא הונהג על פי ותיקין אין חוששין לו, אבל כאן בנידון דידן בענין קבלת המבטא חלילה לומר שלא הותקן על פי ותיקין, שהרי חכמי דורות גדולים וקדושי עליון נהגו בכך ואיך זה נאמר לנהוג בהם זלזול ולשנות את קבלתם, והרי אפילו בניגונים ובפיוטים כתב הרמ"א בשם מהרי"ל… ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בנגונים ובפיוטים שאומרים שם ולא מצאנו בדברי מרן הבית יוסף בשולחן ערוך שאומר נגד דברי הרמ"א הללו… ויש להאריך הרבה בכל פרטי המנהגים וגדריהם אבל זהו דבר פשוט שאי אפשר לעשות את המנהגים כעיר פרוצה שכל אחד ישנה כחפצו או כפי רוח הזמן שלא מדעת חכמים אפילו במנהגים הקלים…. ועל כן לא מפני שהונהג בדיבור החול מבטא מיוחד הרינו צריכין לשנות בדרך הוראה את המבטאים האחרים המקובלים אצל כל עדה ועדה מהעדות הקדושות שלנו גם בעניני תורה ומצוות התלויים בבטוי שפתים עד אשר יערה עלינו רוח ממרום בבא גואל צדק ושבו שופטים כבראשונה ויועצינו כבתחילה ואז נדע איזה דרך ישכון אור להשיב לכל עם ה' חוקה אחת בלא שינוי ופילוג דעות ומנהגים…
נעבור לנקודה נוספת שמוזכרת בספר, בחלק של לימוד תורה, הוא מציין שמשנת שי"ט עד שנת ת"ח, היה מנהג שבכל מדינות פולין בכל הישיבות לומדים אותה מסכת. גם במורביה היו לומדים כולם מסכת אחת, ורב המדינה הוא היה זה שקבע את המסכת שילמדו. ושם נאמר שלא ילמדו התורה אגודות זה בכה וזה בכה. יש כאן איחוד נפלא של לימוד תורה. נראה שמנהג יפה זה ראוי לנהוג בארצנו הקדושה, שיש איחוד של כל העדות והציבורים השונים. בוודאי היה דבר נפלא שכל הציבור הדתי ילמד אותה מסכת. לפחות כל אלו מהציבור הדתי לאומי שלומד בישיבות הסדר ובישיבות גבוהות. ובוודאי מהראוי ומהנכון להביא לידי איחוד גם הציבור החרדי. על ידי פעולה זו, כל תלמידי הישיבה בכל הישיבות יכלו לדבר ביחד בלימוד התורה. תהיה שיחה משותפת בלימוד התורה. כל אחד יוכל להביא מדברי רבותיו ומחידושיו. נביא את האיחוד על ידי לימוד התורה.
עוד נקודה מעניינת נמצאת בחלק של הסטוריה במאמרו "יהדות באיסלם", שם ציין לאגדות רבות שנמצאות בתלמוד ובמדרשים שיש להן מקבילות בתוך הקוראן. למשל הסיפורים בקוראן על בריאת העולם, התנגדות המלאכים לבריאת האדם, חיי אדם וחוה בגן עדן, ברית ישראל עם אלוקים, סבלותיו במצרים, הנסים על ים סוף, התלוננות ישראל על טעם המן, "כפית ההר" מקורם במדרש. נוסף על כך, יש דברים שנמצאים בקוראן ונראה שמקורם במדרשי חז"ל שנעלמו מאיתנו. למשל הוא ציין שמוחמד אומר שמלוי בריבית לא יזכו לתחיה. תוס' (מסכת בבא מציעא ע, ע"ב, ד"ה תשיך לא) ציין שבמדרש מסופר שבין האנשים שיחזקאל הנביא בא להחיותם היה אחד שלא החיה אותו כיון שהיה מלוה בריבית. התוס' ציין שמדרש זה נמצא באחד התרגומים שבתורה. אבל, מהר"ץ חיות (שם) כתב שמדרש זה לא נמצא בתרגומים הארמיים שבידינו, וכנראה שאבד מאיתנו. ובוודאי יש לנו לומר שמוחמד שאב את דבריו מתוך מדרש זה.
נסיים עם הערתו המעניינת שקשורה למסכת סוכה. מובא בגמרא במסכת סוכה (לה, ע"ב; הציון בספר הוא לעמוד א') שאתרוג של תרומה טהורה, אם נטל כשרה, מפני שיש בה היתר אכילה. רש"י שם פירש:
הרי יש בה היתר אכילה – לכהן, וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן, הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן, אבל פדיון אין לה להיות ניתרת לאכילת ישראל, והאומר כן רשע הוא.
הרב טוביה העיר שאין דרכו של רש"י לכנות את האומר דבר שאינו נכון בגדר רשע, אלא דרכו לומר שהוא טועה וכיוצ"ב.
אלא, נראה שפירוש זה מקורו אצל הקראים, כפי שנמצא ב"ספר המצוות" לענן, שלדעתו יש פדיון לתרומה. לכן, רש"י כינה את זה שמפרש פירוש זה בגדר רשע, שהרי פירוש זה מקורו מכת הרשעה – "הקראים".