מרד גטו ורשא לאור ההלכה

מבוא

במאמר הבא נבחן את מרד גטו ורשא לאור ההלכה. האם מותר להילחם כשידוע שהסיכוי לנצחון הוא כמעט אפסי? הרי מדובר במלחמה כנגד הצבא הגרמני – הנאצי, שהיה אחד מן הצבאות הכי חזקים בעולם. בהקשר לשאלה זו נעיין לגבי מרד החשמונאים, האם היה היתר למרד זה? אנחנו יודעים לאחר מעשה שהחשמונים ניצחו במלחמה, אבל נראה שלפי הנתונים באותה תקופה לא היה סיכוי שינצחו את הצבא הגדול של היוונים. אפשר לומר שזו היתה מלחמת התאבדות. ולכן, לא מובן מנין ההיתר. אי אפשר לסמוך על הנס. החשמונאים לא ידעו שיארע להם נס, ואם כן, איך הם התירו לעצמם להילחם נגד היוונים?

 

מרד החשמונאים

כדי לברר את שאלתנו נעיין במלחמת החשמונאים. נעיין בדברי ספר חשמונאים וספר המכבים, ונראה דברים שלכאורה, נוגדים את ההלכה. מתוך עיון במקורות אלו נראה שנוכל ללמוד לשאלתנו.

חשמונאים א, ב, לב-מא:

וישמעו אנשי המלך בעיר דוד אשר בירושלים כי רבים הכבידו את לבם לבלתי עשות את מצוות המלך: וכי גם עזבו את הערים להסתתר במדבר ונקבצו אליהם עם רב: ויקומו פתאום להתגולל עליהם ביום השבת ויאמרו להם: עד אנה מאנתם לשמוע בקול המלך קומו נא וצאו מזה ועשו את מצוותיו וישבתם בטח: ויענו ויאמרו לא נצא כי את דבר המלך לא נעשה ואת השבת לא נחלל: ויגשו אל המערה ויערכו כלי מלחמה לקראתה: והאנשים אשר בקרבה לא הרימו את ידיהם לירות אבן או לסכור את פיה: ויאמרו אליהם נמותה הפעם בנקיון כפנו והשמים והארץ עדים בנו כי בזדון תהרגונו: ויפלו עליהם ביום השבת ויהרגו כל אשר במערה וימותו הם ונשיהם וטפם ומקניהם: ויהיו המתים כאלף נפש.

נשאלת השאלה, הרי נאמר בגמרא במסכת שבת (יט, ע"א):

תנו רבנן: אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו – אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: עד רדתה – אפילו בשבת.

אם כן, יש כאן היתר להילחם בשבת.

יתירה מכך, נראה שמבואר בהמשך שם (חשמונאים א ב, מב-מד):

ומתתיהו ורעיו שמעו את הדבר ותצר להם מאד: ויאמרו איש אל אחיו אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו לבלתי התיצב לפני הגוים בעד נפשנו ותורתנו עוד מעט והשמידונו: ויועצו כולם ביום ההוא לאמר אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות.

יש שרצו ללמוד מכאן שמתתיהו הוא זה שחידש את ההלכה של מלחמה בשבת. עד תקופתו לא היתה ידועה הלכה זו.

נציין לדברי הרב פרופ' חנוך אלבק זצ"ל שכתב (בספרו "מבוא למשנה", עמ' 19) בעניין זה את הדברים הבאים:

הלכה עתיקה נזכרת בפירוש… והיא, שבראשונה נהגו שלא להילחם בשבת ואפילו שלא להשליך אבנים על האויב ולא לסתום את המערות והמחבואים שנחבאו שם, כדי להגן על עצמם, עד שבא מתתיהו וחבריו והחליטו להגן על עצמם ולהילחם באויבים המתקיפים אותם. הלכה עתיקה זו היתה ידועה לאויביהם, והם אף השתמשו בה כמה פעמים לרעת ישראל… וכן מעתיק יוסיפוס (קדמוניות יב, א; נגד אפיון א, סוף סימן כב) מן הסופר היווני אגטרכידס שאין היהודים נלחמים בשבת ובימי תלמי לאגי לא הגינו בשבת על עירם והיא נכבשה על ידו בלי קרב. אף יוסיפוס (קדמוניות יב, ו, ב) אומר, שעד, מתתיהו לא חיללו את השבת אפילו לצורך הגנה. והוא הורה להם היתר להגן על עצמם, לפי שאם יחזיקו בתורתם בכל חומר הדין, ימיטו עליהם רעה גדולה, מפני שאויביהם יתקיפו אותם דווקה ביום השבת, כדי שלא יוכלו להגן על עצמם… ובמקבים ב, ח, כו מסופר, שלא יכלו היהודים לרדוף בערב שבת אחר האויב, מפני השבת שמשמשה ובאה. אמנם לפי ההלכה שלנו מותר אפילו לצור על עיירות של גוים בשבת אם התחילו במצור שלשה ימים לפני שבת… ובמקום פיקוח נפש מותר לחלל את השבת בכל מקום. ויוסיפוס אומר (קדמוניות יד, ד, ב): החוק שלנו מתיר להגן על עצמנו מפני התקפת האויב בשבת, אבל לא לצאת כנגדו בעת שהוא עושה הכנות למלחמה.

אם כן, לפי הבנתו יש כאן חידוש הלכה של מתתיהו. אלא, אפשר להסביר בדבריו שאין כאן חידוש הלכה אלא גילוי הלכה. כוונת הדברים שעד תקופתו של מתתיהו הציבור לא ידע הלכה זו. ההלכה הזו נמסרה על ידי החכמים, אבל הציבור לא ידע את ההלכה ולכן הם טעו ולא נלחמו בשבת. אבל מתתיהו גילה את ההלכה.

הרב שלמה גורן זצ"ל (בספרו "משיב מלחמה", כרך א) סבר שבעניין מלחמה בשבת היו דעות שונות במהלך הדעות:

• שיטת המדרשים: אין היתר להילחם בשבת, ומלחמת יהושע ביריחו הוראת שעה.
• השקפת החשמונים: אין היתר להילחם בשבת אל אם כן נשקפת סכנה מיידית לחיי אדם, ואז אפשר להגן. ובמהלך ההיסטוריה היו כמה סטיות מדין זה, שהתירו בהן להמשיך מלחמת מגן בהתקפה נגדית גם בשבת.
• השקפת התלמוד וההלכה בימינו: מלחמת מגן מותרת. מלחמה שאנו פותחים בה אסורה בשבת, ולחלק מהדעות אינה מלחמת מצוה אלא אם התחילו בה שלשה ימים קודם השבת.
• שיטת הילקוט שמעוני: היתר מלחמה בשבת הוא מדין מצות כיבוש הארץ, וזו נלמדת ממצות מילה שדוחה את השבת.

אנחנו נעמוד בהמשך על הבנתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל שדחה הבנה זו, והראיות שלו שלא היתה כאן מחלוקת ומתתיהו לא חידש הלכה חדשה.

מבואר בספר חשמונים א, ג, נד-ס:

ויצו יהודה ויתקעו בשופרות ויריעו תרועה ויתן ראשים על העם שרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות: ויעבור קול במחנה לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו או ארש אשה ולא לקחה או נטע כרם ולא חללו או איש אשר ירך לבבו וילך וישוב לביתו ככתוב בספר תורת ה': ואחרי כן נסעו ויטו את אהליהם מנגד לאמה: וידבר יהודה אל העם לאמר: התקדשו למחר והיו לבני חיל להילחם באויביכם אשר התקבצו להכריתנו ולאבד את מקדשנו: כי טוב לנו למות במלחמה מראות ברע אשר ימצא את עמנו את מקדשנו: וה' א-להים את הטוב בעיניו יעשה.

לכאורה, הדברים הללו עומדים בניגוד להלכה, כפי שמבואר במשנה במסכת סוטה (פרק ח, משנה ד-ז) שהכרזה זו נאמרת רק במלחמת רשות:

ואלו שאין זזין ממקומן בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו הנושא את ארוסתו הכונס את יבמתו שנאמר (דברים כ"ד) נקי יהיה לביתו שנה אחת לביתו זה ביתו יהיה זה כרמו ושמח את אשתו זו אשתו אשר לקח להביא את יבמתו אינן מספיקין מים ומזון ואינן מתקנין את הדרכים: (שם כ') ויספו השוטרים לדבר אל העם וגו' רבי עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה ר' יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זהו המתירא מן העבירות שבידו לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן רבי יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין הרי הוא הירא ורך הלבב: (שם) והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו שתחלת ניסה נפילה שנאמר (שמואל א' ד') נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם ולהלן הוא אומר (שם ל"א) וינוסו ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים וגו': במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו (יואל ב') חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה:

הרי כאן היה מדובר על מלחמת מצוה, ואם כן, מדוע שתהיה הכרזה זו?

אלא, נראה ליישב את הדברים על פי דברי הרב משה צבי נריה זצ"ל (בספרו "מאורות נריה", חנוכה, במאמר על היתר מלחמה בשבת). הרב הסביר שלא היה כאן ויכוח, ומתתיהו לא חידש הלכה. מוכרחים לומר שהיה ידוע עד אותה תקופה שיש היתר למלחמת הגנה בשבת:

כיצד התקיימו ישראל עד אז? כיצד לא הושמדו במלחמות התכופות בימי בית ראשון? כיצד החזיקו מעמד בתחילת בית שני, בימי 'ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים' (נחמיה ד, טו)? מדוע אין רמז להתפתחות זאת במקורות ההלכה התלמודיים? לשאלות אלו אין טורחים כלל להשיב תשובה, שכן אהבת רעיון התפתחות ההלכה מקלקלת את שורת-ההגיון…

וכבר עמד על חוסר ההגיון שבדבר חכם קדמון, מתלמידיו של רבי יהודאי גאון, ופירקוי בן באבוי שמו, ובויכוחו עם הקראים, שאסרו מלחמה בשבת, כתב לאמור: 'ועוד אתה למד מן התורה וכל ישראל ושאול ודוד וכל מלכי ישראל, שהיו עושין מלחמה עם פלשתים ועם אדום ובני עמון ומואב, היו עומדים עמהם במלחמה כמה ימים וכמה חדשים, שכך כתיב (שמואל א יז, טז): ' ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום', וכתיב (מלכים א, יא, טז): 'כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל', והיו אויביהם מקיפים אותם מכל סביבותם, והיו ישראל מזוינין בכלי זין ועושין מלחמה בין בחול ובין בשבת. למה, לפי שאם אין עושין מלחמה בשבת, היו אומות העולם באין והורגין אותן בשעה אחת' (תרביץ, שנה ב, ספר ד, עמ' 403). והדברים ברורים: הלכות פיקוח נפש היו מקובלים ומסורים מימות משה רבינו. וכבר בערב השבת הראשונה ששמרו ישראל, היה הכרח להודיע ולפרסם 'כי פיקוח נפש דוחה שבת, שכל מחנה של רבבות, שיש בו חולים ויולדות ותינוקות אינו יכול להתקיים אף שבת אחת ללא חילול שבת… הדרשה הידועה של שמאי הזקן 'עד רדתה – אפילו בשבת', לא באה כלל לחדש הלכה, אלא למצוא אסמכתא למה שנאמר שם בספרי: 'אין השבת מפסקת מלחמתה'… והטעם אף הוא מובן: בפיקוח נפש היחיד, ניתן להבחין בבירור בין מצב של סכנה למצב תקין, ואילו בפיקוח נפש הרבים, בשעת חירום של מלחמה, אין האומדנה ניתנת להבחנה מדויקת, ואי אפשר לחזות מראש התפתחויות שונות, ולכן השטח של דחיית שבת רחב יותר, ואין מפסיקין את המלחמה אפילו במצב שלכאורה היה ניתן להפסידה.

הוא הביא ראיה ליסוד זה שכבר מקודם היה ידוע ההלכה שיש היתר למלחמת מגן מן הסוגיא במסכת עירובין (מה, ע"א):

אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל – אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים – כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומא – נהרדעא. דרש רבי דוסתאי דמן בירי: מאי דכתיב ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות. תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש. דכתיב והמה שסים את הגרנות, וכתיב וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. מאי קמבעיא ליה? אילימא אי שרי אי אסור – הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים. אלא: אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי, דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה, שמע מינה.

כאן מביאים ראיה מדוד המלך, ואם כן, ההלכה הזו של הגנה במלחמה היתה ידועה כבר בתקופתו של דוד המלך. לכן, הוא הסביר את הדברים באופן הבא: היתה כאן שינוי מציאות. כוונת הדברים בתחילה היה מצב של שמד, ולכן היה חיוב למסור את הנפש. אבל מתתיהו שינה את המציאות שיש כאן עכשיו מלחמה. צריך להשיב מלחמה. הדברים מבוארים על ידי ר' יצחק אייזיק הלוי זצ"ל (בספרו "דורות הראשונים", חלק א, כרך ג, עמ' 340):

כי באמת לא היה שם לא דין פקוח-נפש ולא דין מלחמה, וגם אילו היה זה בחול – לא היה שם מקום לא להקהל ולא לעמוד על נפשם. כל הדבר הריהו עדיין רק ככל שעת השמד… כי אמנם המעשה הזה היה עוד בטרם עלה על דעתם כי יוכלו להתאחד ולעמוד בקשר מלחמה עם היוונים, ובימים ההם נסו רק כבודדים מתחבאים עד אשר תעבור חמת המציק… ועל כן לא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם, בהיותם נרדפים גם מבחוץ גם מבפנים – ולא עלה עוד על דעתם כי יוכלו להתחבר יחד ולקרוא מלחמה על היוונים… הם נסו איש לעברו, להתחבא עד יעבור זעם, ויהיו נוהרים בהרים ויבואו במערות ובמנהרות, וכאשר השיגה אותם גם שם יד אויב, ראו את המות עין בעין, ויהי לפניהם רק, או לתת ידם אל עובדי עבודה זרה ולכרוע לבעל, או למות מוות-ישרים על קידוש השם. ועל כן אחרי אשר לא רצו לחטוא בנפשם, ולהתקומם נגד היוונים במתי מספר אשר היו במערה בודדים בלא כלי נשק – לא עלה על דעתם, לא רצו לחלל את השבת גם בדבר היותר קל באין תועלת, ויאמרו תמות נפשם מות ישרים… עתה ראו מתתיהו ובניו כי אין דרך כי אם להקהל ולעמוד על נפשם – עתה ראו והכירו כי אין דרך כי אם אשר במתי מעט יאחזו בחרב נקם ברית, ולצאת מימי שמד לימי משיבי-מלחמה… ומבואר ומפורש שאז באמת החליטו שני דברים יחד. החליטו ראשונה – לצאת מכלל דרך של ימי שמד ולהתיצב על דרך של מלחמה, להתקשר יחד ולעמוד על נפשם… ואחרי שהחליטו כן נתחזק לבבם ונועצו כי יוכלו לעשות כך גם ביום השבת, לפי שאף שהנם עוד מתי מספר מפוזרים ומפורדים, הנה בכל זאת הוא דבר מלחמה ויש תקוה לאחריתם, וכי בכל האופנים עליהם לעשות ככל שביכולתם, כי כך דרכה של מלחמה להוגיע את האויב ולהחלישו כי ישלם גם נפש תחת נפש…

הרב משה צבי נריה המשיך את הדברים וכתב:

הדברים ברורים איפוא: שום חידוש-הלכה לא נתחדש כאן בבית מדרשו של מתתיהו, הוא רק קבע את המצב החוקי, הוא רק הכריז על מצב של מלחמה, ומשנקבע מצב מלחמה, הרי הלכותיה של זו מקובלות היו וידועות מכבר…

על פי זה נסביר מדוע היתה ההכרזה של יהודה על החזרת הלוחמים. לא היה כאן גדר של מלחמת מצוה, כיון שאין כאן ממש מלחמת עזרת ישראל מיד צר. הרי יש ג' מלחמות מצוה (עיין רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ה): א. מלחמת עמלק. ב. מלחמת שבעת עממים. ג. מלחמת עזרת ישראל מיד צר. כאן אין עזרת ישראל מיד צר, כיון שהאויבים לא באו להרוג את היהודים אלא הם רצו לגרום לנו לעבוד עבודה זרה ולעזוב את דתנו. היתה מלחמת שמד. מתתיהו ובניו החליטו שאי אפשר להישאר בלי להילחם כיון שיש חובה למסור את הנפש בשעת השמד, ולכן עדיף שנילחם נגד האויבים. אבל, הסיכויים להצלחה לא היו גבוהים. לכן, אין כאן מלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר. אין חובה ללכת להילחם בזמן שהסיכויים אינם סבירים לנצחון.

והדברים מתבארים על ידי דברי הרב משה צבי נריה בהמשך דבריו (שם, עמ' 40):

ומעכשיו המאורע המובא בספר חשמונאים מתפרש ברווח: מלחמת מתתיהו ובניו שהיתה בתחילתה מלחמה פרטיזנית, כלל לא היתה לה תורת מלחמת מצוה. שכן לפי התנאים ולפי המצבא לא היתה זו אלא מלחמת-התאבדות, ואלמלי היה בדבר משום קידוש השם בשעת הגזירה, הרי גם דין מלחמת רשות לא היה לה, והיה צריך לאסור על השתתפות בה. אלא שהיתה מותרת והיה בה מצוה משום קידוש השם בדור פרוץ ובשעת הגזירה וכו', ורק זה היה טעמה ואפיה של ה'מלחמה'.

בנוגע לדברי הרב פרופ' חנוך אלבק שהביא מספר מקבים שהפסיקו להילחם מחמת השבת, נעיין בדברים שכתובים שם (ח, כז-לו):

ויהי ככלותו לאמץ את רוחם בדברים האלה ויתועררו להשליך את נפשם מנגד על תורת א-להיהם ועל ארץ אבותם: ויחץ את העם לארבעה ראשים וישם את אחיו את שמעון ואת יוסף ואת יונתן לשרי צבאות בראשם ויחלק לכל אחד אלף וחמש מאות איש: ויצו אחרי כן את אלעזר לקרוא בספר תורת ה' וישם דבר בפיהם לאמר לה' התשועה ויקם וילך למסע לפני הנותרים ויפגע את נקנור: וה' א-להים היה משגבם וקרן ישעם כי הכו תשעת אלפים איש לפי חרב ורבים מהם החלישו בפצעים והשרידים הניסו: וידלקו אחרי האנשים אשר התקבצו לקנותם לעבדים וידביקום ויקחו את כספם: וישובו מרדוף אחריהם כי קרב יום השבת לבוא: ויאספו ויצברו את כל כלי המלחמה ואת השלל ואחרי כן עשו את השבת: ויהללו וישבחו את ה' א-להיהם אשר הושיעם ביום ההוא ויחל לעשות חסד עמהם: ויהי ככלות השבת ויחלקו מן השלל לאלמנות וליתומים ולאביוני העם והנותר לקחו להם ולביתם: ויעתירו כולם אל ה' א-להים ויאמרו חננו ה' כרב רחמיך והשב חסדך לעבדיך עד עולם.

וצריך להבין, כאן מדובר על בני מתתיהו שכבר בתקופתם חודשה ההלכה שיש להילחם בשבת. אם כן, מדוע הם הפסיקו להילחם משום השבת? הרי כבר היתה ידועה ההלכה שיש להילחם בשבת. אלא, אפשר לומר שבתחילה חודשה ההלכה שמותרת מלחמת מגן, אבל לא מלחמת התקפה. לאחר מכן חודשה ההלכה שגם מותרת מלחמת התקפה. אבל, נראה לי, שיש בדבר דוחק. יותר מסתבר לומר, שכאן הם הפסיקו כיון שלא היה בכך צורך. כבר סיימו בעיקר את המלחמה. אם היה צורך בדבר בוודאי היו נלחמים גם בשבת. ההיתר להילחם בשבת הוא משום הצורך של פיקוח נפש. אבל כאן לא היה צורך בדבר.

הרב משה צבי נריה (שם, עמ' 40-41) התייחס לדברים שהובאו על ידי הרב פרופ' חנוך אלבק שמצינו שהגוים באו להילחם עמנו בשבת משום שידעו שאנחנו לא נילחם. והרב צבי נריה הסביר אין זה משום שהיה איסור להילחם, בוודאי מעולם היתה מותרת מלחמת הגנה. אבל הם טעו בדבר ולא הבחינו בין מלחמה למלחמה, והבינו שהכל אסור. נוסף על כך, הם הבינו שיש איסור להילחם כיון שהיהודים שהיו בצבאות של הגוים אמרו שאסור להם להילחם בשבת, ולא חילקו בין המלחמות השונות. גם הם הגיעו להבנה זו מתוך המציאות שפעמים לא נלחמו וזאת משום שהיה מדובר בשעת השמד כפי שאירע בימי מתתיהו. ועוד הוסיף נקודה נוספת:

אכן אפשר שבכל שלושת המקרים פעל גורם אחר לגמרי, והיינו השיקול הצבאי שאף אם מלחמה מותרת בשבת ליהודים, הרי הועבדה שזהו יום חג ומנוחה גורמת להתפרקות מסוימת, והמוראל הקרבי של הלוחמים היהודים ירוד אז.

 

מרד גטו ורשא

1. דעת הרב מנחם זמבא הי"ד:

הרב מנחם זמבא הי"ד (דבריו מובאים בספר "אני מאמין", עמ' 85-86) תמך במרד, ונראה מדבריו שהדבר מבוסס על שתי נקודות:

• חילול השם הוא בכך שהיהודי הוא נהרג. כיום אין קידוש השם בכך שנהרג. בעבר היה קידוש השם בכך שלא המיר את דתו ונהרג. אבל אצל הנאצים ימ"ש לא היתה אפשרות להמיר את הדת, הם הרגו את כל היהודים אפילו אלו שהמירו את דתם. לכן, הקידוש השם הוא בעצם החיים. ונראה שהוא הבין שהמרד הוא הביטוי לכך שרוצים לחיות. הליכה למוות יש בכך חילול השם.
• מצות מלחמת נקמה. יש לנקום בנאצים ימ"ש ויש להרגם.

היינו כצאן לטבח יובל. האיך נתרחש הדבר שאבדה בינתו של עם חכם ונבון? זוהי הגדולה בפורעניות שנתכה עלינו מן השמים. מדבר אני עליכם מתוך ישוב הדעת ואני אומר לכם שזוהי הדרך: להתקומם, להתנגד, כל מי שהיכולת בידו, ללמד בני יהודה קשת. ודאי רבים מאתנו מתנגדים למרדד ולשימוש בכלי זיין. אדם קרוב לעצמו, כל אדם רוצה בחיים, ודאי שאין ידינו רגילות במלחמה ובפרט בידים ריקניות כלפי ענק בנשק ובטומאה כאחד, אבל כל זה מטמטם של השכל, זה שהרדימונו וששתקו את חושנו.

לא כדרכי קידוש השם לפנים דרכי קידוש השם כיום. לפי ההלכה אני מתכוון. בשעה שניתנה האפשרות ליהודי לחיות כלא יהודי, די היה לו לקדש את השם בזה בלבד שהוא יהודי, כך פוסק הרמב"ם. אבל היום, כשאין תועלת בהמרת הדת, אזי הריגתו של יהודי אין בו משום קידוש השם אלא בשאיפתו לחיים.

עיינתי בפרשת נקמה, נתקשיתי תמיד בענין זה. נקימה ונטירה הינם 'לא תעשה' מפורשת ובמלחמת מצוה יש חובת נקמה: 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים'. אלא ההסבר הוא פשוט: נקמה אינה חוקה בלא טעם, אלא יש טעם לדבר. אם הנוקם מתכוון לעצמו לבשרו, ומוצא בנקמה סיפוק שפל ומגונה לעצמו, יש עבירה בדבר. לעומת זה במלחמת מצוה אין הנקמה למען הפרט אלא למען הכלל, והיא נעשית מצווה כהלכתה. כאשר אנו מתרחקים מפניות פרטיות אנו נושאים תפילה: אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך. ומטעם זה אני רואה שלפי ההלכה מצווה במרד במיטב תכסיסי המלחמה, שהרי בנקמת ה'דם השפוך' לא ייתכן שהיא אדם מתכוון לעצמו. כי מה נקמה היא זו, אם ברור הדבר שעליו להיהרג תחילה. אבל קידוש השם יש כאן. מלחמת מצווה היא ובמלחמה כזו מצווה בנקמה ובמסירות נפש בקדושת הדעת והרצון[1].

נציין שגם הרב שאול ישראלי זצ"ל (ספר "עמוד הימיני", עמ' רד) דיבר על מלחמת נקמה שהיא מלחמת מצוה:

והנראה שמה שכתבנו שאם כבר באו העכו"ם לכו"ע מצוה, אין זו המצוה מצד 'והשבותו', כי בזה באמת אינו חייב לסכן עצמו. אלא שמצוה היא מדין נקמה, וזה נלמד ממה שציותה תורה על הנקמה במלחמת מדין. וזהו הביטוי של הרמב"ם 'עזרת ישראל מיד צר' דהיינו על משקל הכתוב 'צרור את המדינים והכיתם אותם כי צרורים הם לכם'. ועיין רמב"ן על התורה שם על הפסוק 'ויקצוף משה וכו' ' שהביא הספרי שאמר לו פנחס כשם שפקדתנו כך עשינו. ופירש הרמב"ן שפנחס חשב שזו כדין מלחמה רגילה שיש בה דין להחיות הטף והנשים. ופירש לו משה שזו מלחמת נקמה היא ובה יש להרוג גם הטף משום נקמה. ומנוסח זה של 'ויקצוף משה וכו' ', אף על פי שלא אמר להם כלום מעיקרא איך עליהם להתנהג, נראה שהוא דבר מסברא ולא צריך אפילו ציווי מיוחד לזה. אם כן שמענו מכאן שיש מושג מיוחד של מלחמת נקמה וזוהי מלחמה כנגד הצוררים את ישראל, ובהם יש דינים מיוחדים. ועל כל פנים ודאי יש בזה מצוה גם לדורות כשם שהיתה במדין, כי נלמד ממדין בבנין אב. ועל פי זה נראה שזהו מקור ההלכה שבירושלמי שאם כבר באו העכו"ם לכו"ע מצוה, והיינו מצוה בגדר מלחמת מצוה שהכל יוצאים… והיינו מצד מצות הנקמה נגד צוררי ישראל. ולפי זה נראה שמה שכתבנו שכל עוד לא באו אלא שמתנכלים לבא אין זו מלחמת מצוה, היינו כשלא באו עוד בכלל. אבל אם כבר באו קודם אלא שנסוגו ומטרתם לחזור ולבא, הרי הם בגדר צוררי ישראל ויש בהם דין מלחמת נקמה שהיא מצוה לכו"ע. ונוהגים בה כל דיני מלחמה.

אולם יש מקום לטעון ולומר שהנקמה היא דווקא אם מנצחים במלחמה. עצם הריגת האויבים אין בכך נקמה. אם בסוף מפסידים במלחמה אין כאן נקמה. ולכן, יש מקום לדון במקרה הנידון אצלנו במרד גטו ורשא שהיה ברור שהם יפסידו ולא יכלו לנצח את הנאצים ימ"ש. אלא, יש מקום לדון ולומר שכיון שהיה גם סביר שרבים מהם ימותו, אז יש כאן נקמה בכך שלפחות יהרגו חלק מהם. ומוצאים ביטוי לנקמה זו אצל שמשון (שופטים ט, כח-ל):

(כח) ויקרא שמשון אל ה' ויאמר אדנות א-להים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה הא-להים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים: (כט) וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ: (ל) וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו:

גם כאן רואים ששמשון הרג את עצמו והרג איתו את הפלישתים והיתה בכך נקמה. אולם, יש מקום לדחות ולומר שבמקרה של ששמשון היה מדובר ששמשון ידע שבזמן הקרוב הוא ימות. לא תהיה לו אפשרות להינצל. במקרה כזה עדיף שהוא ימות ויהרוג את הפלישתים ביחד עמו. אבל, צריך עיון, מה הדין במקרה שלא ברור שהוא ימות, יכול להיות שהוא ינצל, מי אמר שנכון להילחם על אף שיש ודאות שהוא ימות.

עוד נביא את דברי ר' מנחם זמבא כפי שמובאים על ידי הסופר הלל זיידמן (ב"יומן גטו ורשה"):

אז אמר ר' מנחם זמבה בכובד-ראש: יש דרכים שונים לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי התנצרות, כמו בספרד או בשעת גזרת תתנ"ו, היתה מיתתנו כשלעצמה בחינת קידוש-השם. הרמב"ם אומר אפילו בשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי, הרי זה בלבד-קידוש-השם, וההלכה כמותו. אך כיום, הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות בפועל.

נראה שגם הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (בעל שו"ת "שרידי אש", דבריו מובאים בקובץ "אוריתא", כרך כא, עמ' שלא) תמך במרד מצד דין נקמה, וראה קידוש שם ישראל וקידוש השם.

רק מתוך ידיעת המצב כמו שהיה יש להעריך את עלילת הגבורה של ההתקוממות הספורנטנית בתוך הגטו המעונה והמושפל. סוף סוף נמצאו גואלים לכבוד העם הבזוי והשסוי. צעירי ישראל, שלא יכלו לראות יותר בגסיסה ארוכה של מאות אלפי נפשות אחים ואחיות, התאוששו, ובאזור שארית כוחם השיבו גמול צודק למעניהם האכזריים. וכך היה המרד של הגטו הוורשאי לדף מזהיר בתוקפת החשכה ההיא.

המורדים, יהודים מכל המינים, בונדאים, ציונים, מזרחיים ואגודאים – שעמדו על סוף הוודאות הגמורה של כליון וגוויעה מתוך ייסורי גיהנום לא חתו ולא זעו אלא התחשלו בגבורה על אנושית כדי לנקום דם עמך השפוך. במיתתם מות גבורתם, קידוש שם ישראל המוחולל… אני העני ממעש לא זכיתי להימנות בין מקדשי ה'.

 

2. מסירות נפש למען כבוד עם ישראל:

במאמר אחר (בספר "מחניך קודש", מאמרים בנושא הצבא, בהוצאת ישיבת כרם ביבנה) דנתי בהרחבה בכך שיש דין של מסירות נפש למען כבוד עם ישראל. הבאתי מספר דוגמאות לכך:

• שמעון ולוי שנלחמו נגד אנשי שכם משום הבזיון שנעשה לאחותם – דינה.
• שמשון – כפי שהתבאר לעיל.
• שאול המלך שנפל על חרבו, כיון שלא רצה שיהיה בזיון לעם ישראל שהמלך נלקח בשבי ופוגעים בו.
• אנשי יבש גלעד שמסרו את נפשם כדי להציל את גופו של שאול המלך.
• מרדכי היהודי שלא כרע ולא התשחוה להמן. היתה בכך פגיעה בכבוד עם ישראל.

גם הריגת עם ישראל על ידי הגרמנים יש בכך פגיעה בכבוד עם ישראל, ויש בזה חילול השם. לכן, יש חובה לנקום ולא להימסר להריגה בלי מלחמה. אי אפשר לאפשר לנאצים ימ"ש לעשות ביהודים כרצונם ולפגוע בהם בלי פוצה ומצפצף. חייבת להיות התנגדות, שבכך לפחות ימנע במקצת החילול השם.

אלא, יש מקום לטעון ולומר שכל עוד עם ישראל בגלות אין מקום למסירות נפש למען כבוד עם ישראל. כבוד עם ישראל מתבטא דווקא כשאנחנו בארץ ישראל ויש לנו צבא. ולכן, דווקא הגלות היא הביטוי לחוסר כבוד עם ישראל ובכך יש חילול השם. אבל כל עוד שאנחנו בגלות אי אפשר להילחם על כבוד עם ישראל, זוהי המציאות שהקב"ה הביא אותנו. כל עוד שלא גאל אותנו ולא הביא אותנו לארץ ישראל, אין מקום לכבוד עם ישראל. לכן, כתבתי במאמר אחר ("קביעת יום זכרון להרוגי השואה") שהביטוי "השואה והגבורה" הוא ביטוי מוטעה ויש כאן שני הפכים. כוונת הדברים השואה מבטאת את ההיפך מן הגבורה, אין מקום לגבורה בזמן השואה. הזכרון לשואה הוא הזכרון על חוסר היכולת להגן וזוהי הצרה הגדולה והעצבות הגדולה שלנו. הביטוי לגבורה הוא ביום העצמאות שאז נוסדה המדינה ויכלה להילחם נגד אויביה. כשיש מדינה יש צבא, ואז יש כבוד עם ישראל.

לכן, אינו ברור לי שיש מקום למסירות נפש כל עוד שאנחנו בגלות.

אלא, יש מקום להשוות את הדברים למלחמת החשמונאים. כוונת הדברים היא, שגם שם המציאות היתה מלחמת שמד. וכיון שכך היתה חובה להילחם כדי שלא נצטרך לעבור עברות וכו'. ואפילו אם הסיכויים לא היו סבירים, המציאות היתה כמו אצל החשמונאים. יש עוד מקום לומר שאכן, כאן היתה מלחמת מצוה מכוח כבוד עם ישראל. החילול השם היה בכך שהנאצים הרגו אותנו בלי שום מלחמה. בספר יחזקאל (לו, כ-כד) מתברר שחילול השם הוא כשהגוים עושים בנו ככל רצונם. כשעם ישראל נמצא במצב של שפל יש בכך חילול השם:

ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו: ואחמול על שם קדשי אשר חיללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה: לכן אמור לבית ישראל כה אמר אדנות א-להים לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חיללתם בגוים אשר באתם שם: וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חיללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם אדנות א-להים בהקדשי בכם לעיניהם: ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם.

לכן, היה צורך להילחם להחזיר במקצת את קדושת השם.

גם הרב יהודה גרשוני זצ"ל (דברים מובאים בקובץ "אוריתא", כרך כא, עמ' שלה-שלז) הלך בכיוון זה שהיתה כאן מלחמה מצד כבוד עם ישראל שזהו קידוש השם. כשיש בזיון לעם ישראל יש חילול השם, הנקמה של מורדי גטו ורשא נתן כבוד לעם ישראל ויש בכך קידוש שם שמים:

הקלון, הרחפה והבוז, שגרמו הנאצים הארורים לבני ישראל במחנות ההסגר, העינוי מתוך עבודה קשה; הרעב והמות המכוער על ידי כבשני אש והרצון להוריד אותם ממדרגת המין האנושי, נטעו ליהודים רצון להנקם בגרמנים ואפילו אם ברור שלא ישאר בן אדם חי אחרי המרד. הם רצו להציל את כבוד האדם וכבוד עם ישראל, כי גם במקרה של שכם, לא היו להם לבני יעקב בדרך הטבע סיכויים להציל את עצמם, ורק בדרך נס, שאלקים הסכים על ידם, נצלו כולם, שה' נתן חיתתו על הגוים ולא רדפו אחרי בני יעקב. עצם הפעולה היתה בהסכמת אלקים, אפילו להכנס בסכנה גמורה. כך גם המרד של גיבורי הגיטאות לשם הצלת כבוד האומה…. ובכן, המרד בגיטאות, אף שהיה חסר סכויי הצלחה ומטרותיו היו נקמה והצלת כבוד האומה, בכל זאת הגבורה העילאית של גיבורי האומה לקדש שם השם ושם ישראל אין למעלה הימנה.

הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין (עורך קובץ "אוריתא") בהערותיו על המאמר של הרב יהודה גרשוני, העיר שיש מקום לחלק בין המקרה של שאול המלך ובין מרד גטו ורשא. שאול הרג את עצמו כדי שלא לגרום לבזיון לעם ישראל. אך, כאן מדובר שמורדי גטו ורשא גרמו שהנאצים יהרגו את כל היהודים גם את היהודים שלא רצו למרוד ולהילחם. כוונת הדברים, הנאצים ימ"ש הרגו את כל יהודי גטו ורשא, גם את אלו שלא נלחמו. ויש לשאול, מנין ההיתר שלהם להכניס את כולם לסכנה.

אבל, נראה שיש לדחות את הדברים, שהרי הדבר מוכח ממעשה שמעון ולוי אצל אנשי שכם, שהם סיכנו את כל בני יעקב. כשיש בזיון לעם ישראל, יש חובה על כל אחד למסור את נפשו כדי שלא יהיה בזיון. לכן, כל אלו בגטו היו מחוייבים להילחם על כבוד עם ישראל.

אולם, עדיין, נראה לי, שיש מקום לפקפק לעניין הנידון של מרד גטו ורשה ויש מקום לחלק בין המקרים שהזכרתי לעיל ובין מקרה זה. במקרים שהוזכרו, חוץ ממקרה של שמשון ושאול, לא היתה ודאות שימותו. היתה סבירות שיש סכנה גדולה, ויש אפשרות סבירה שימותו. אבל, הדברים לא היו בגדר של סבירות קרוב לודאות. ולכן, יש מקום לטעון שמותר להסתכן לשם כבוד ישראל, אבל מי אמר שמותר להרוג את עצמו בשביל כבוד ישראל. רק במקרה של שאול המלך ושמשון, שם היתה ודאות של מיתה, שהרי הם הרגו את עצמם. אלא, יש לומר ששם בשני המקרים היתה ודאות קרובה שבמילא ימותו, לכן מדובר רק על חיי שעה. ובמקרה כזה אפשר למסור את חיי השעה בשביל כבוד עם ישראל. במקרה של מרד גטו ורשה לא היה בירור גמור שכולם ימותו. על אף דחיה זו, נראה לטעון ולומר שאם מותר להסתכן אפילו שהסבירות גבוהה, ובדרך כלל יש איסור לסכן את עצמו, ויש כלל שספק פיקוח נפש דוחה איסורים אחרים, הרי מכך הוכחה שכבוד עם ישראל גובר על עניין חיי הנפש של האדם. האדם צריך למסור את נפשו על כבוד עם ישראל כמו שצריך למסור את נפשו על חילול השם. חילול עם ישראל שווה לחילול השם. אולם, עדיין, יש מקום לטעון שלא ברור שיש כאן קידוש השם. כוונת הדברים, הריגת גרמנים תוך כדי מלחמה שבכך גם היהודים נהרגים, אינו ברור שיש בכך קידוש השם. יכול להיות עצם החיים כיהודי, הוא קידוש השם.

 

3. הריגת עמלק:

הרב יהודה גרשוני זצ"ל (במאמרו שהוזכר לעיל, עמ' שלז-שלט) הביא את דברי ר' חיים שהוכיח שעמלק הוא אינו רק גזע, אלא הוא שיטה. כל מי שמטרתו להשמיד ולהרוג את עם ישראל הוא בגדר עמלק[2]. לכן, בוודאי הנאצים ימ"ש הם בגדר עמלק. וכיון שיש מצות עשה למחות את זכר עמלק, לכן היה חיוב להרוג את הנאצים. ומבואר בדברי בעל ספר "החינוך" (מצוה תרד) שלעניין מצות מחיית עמלק, אדם חייב להיכנס לסכנה כדי להרגם. בדיני מלחמה יש חובה להכינס לסכנה, שכל מלחמה בנויה על היסוד שיש סכנה ובוודאי יהיו כאלו שימותו מעם ישראל. התורה לא תסמוך על הניסים[3].

 

4. דעות חולקות:

מן הנכון לציין שהיו דעות חולקות, והיו רבים שסברו שלא נכון מבחינה הלכתית לבצע מרד ולהילחם נגד הגרמנים. אציין לדבריו של הרב יהושע משה אהרונסון זצ"ל, ניצול שואה (הדברים מובאים בספר "עלי מרורות", עמ' 278, הוצאת מוסד הרב קוק, שנת תשע"ד):

בגיטו וורשא שרדו כ50 אלף נפש כולם הושמדו על ידי הפצצות מאסיביות מן האויר שהפכו את הגיטו כולו לעיר חרבות – כנקם על המרד. יתכן כי לולא המרד, היה חלק נכבד ניצל ושורד. האם יש זכות מוסרית להכריז על מרד, תוך העמדתם בסכנת מוות. נכון הוא, כי גם לולא המרד, היו רובם של יהודי וורשא מוצאים את מותם, בגיטאות, במחנות העבודה ובמחנות המוות. "רובם" אמרנו – אבל לא כולם. האחריות הקולקטיבית של רועי ישראל, אנשי האמונה, אנסתם שלא לתמוך במבצעי הראוה, שמלבד ראוותנות אין בהם פתרון מוחשי ומעשי להצלת נפשות. הצלת נפש אחת מישראל שקולה היתה בעיניהם יותר מכל מצבע אחר – ויהיה גדול ומפואר. על אחת כמה וכמה, מבצע שאמור לסכן עם רב ישראל מישראל, במקומו באופן מיידי וכתוצאה מכך גם במקומות אחרים. רבנים נזכרו בקביעה התלמודית: "הבא להרגך השכם להורגו". אבל החוב הראשונית היא, לבדוק היטב האם אתה חזק דייך, האם בידך להשכים להורגו? אולי כדאי יותר, להתחמק, לברוח ולהנצל….

הרב שמחה עלברג, תלמיד הרב מנחם זמבה, כתב[4]:

את קדושינו אין לחפש דווקא בלהבות מרד וארשה. כל ספר קורות חיינו רווח [רווי] בקדושים אלו. קדושינו קדושים היו לא רק בכיליונם כי אם בחייהם עלי אדמות… אין גבורתו וצביונו של עם ישראל מתבטאים בהתקוממויות… כי לא הגבורה הפיזית היא שהפליאה את כל העולם כי אם חסינותו המוסרית…

ועוד כתב[5]:

היהדות לא הטיפה מעולם לשפך דמים אפילו לא באמצעות מרידות שיש להם הצדקה ובוודאי לא למרידות שטרתן הייתה כמו זו של וארשה [שאין לה הצדקה]… אצל היהודי הדתי התבטאה הקדושה בחיי יום-יום… רבי מנחם [זמבה] היה גיבור בתורתו ואסור לחלל את שמו על ידי זקיפת גבורה מהפכנית-מרדנית על חשבונו. כל ימיו היה רבי מנחם גיבור של תורה ובתור שכזה יחרתו שמו וזכרו לנצח בקרב ישראל.

 

מסקנה

העליתי צדדים שונים לבסס מבחינה הלכתית את מרד גטו ורשה, אין ברצוני לטעון בוודאות שכך היה ראוי ונכון לעשות. יחד עם זאת, בוודאי היה בסיס הלכתי למעשה.

 

[1] יש להעיר שיש וכיוח אם אכן, הרב מנחם זמבה תמך במרד. אברהם אדולף ברמן הסתייג מדבר, הוא טען שהרבנים והעסקנים של המפלגות הדתיות, "המזרחי" ו"אגודת ישראל" התנגדו למרד. גם הרב שמחה עלברג, תלמידו של הרב מנחם זמבה בפולין, טען שאין כאן עדות אמת. ובוודאי הרב מנחם זמבה לא היה תומך במרד. אולם, מצד שני יש עדויות רבות שאכן תמך במרד. ויש להעיר שברמן היה איש "פועלי ציון שמאל", שבוודאי רצונו היה למעט בזכותם של הדתיים במרד גטו ורשא. הם גם ראו בחרדים ובדתיים כאלו שמתנגדים לכל פעולה אקטיבית, אלא חיים באופן פסיבי. יתירה מכך, הרבנים שתמכו במרד פועלו במרד הם שיתפו פעולה עם הרוויזיוניסטים, שפעלו בנפרד מ"פועלי ציון שמאל". לכן, יכול להיות שהם לא ידעו את שיתופם של הרבנים במרד. ובנוגע לדברי הרב שמחה עלברג, אין לו שום ראיה לדבר והוא לא היה עמו בעת המרד. וכנראה שהרב מנחם זמבה שינה את דעתו. בתחילה התנגד למרד, אך לאחר מכן הביע תמיכה במרד. וזאת בעקבות ששמע עדויות על ההרג בטרבלינקה. ד"ר חיים שלם (מאמרו נמצא בקובץ "אוריתא", כרך כא, עמ' שמו-שנו) דן בכל הנושא הזה והביא את העדויות השונות. הוא ציין למספר רבנים מ"אגודת ישראל" שאכן תמכו במרד. אכן, גם היו כאלו שהביעו התנגדות. אולם, אין להתעלם מכך שבוודאי היו רבנים גם מ"אגודת ישראל" שתמכו במרד ואפילו השתתפו במרד.

[2] הארכתי בכל עניין זה במאמרי "מי הם הגרמנים – עמלק?".

[3] הארכתי ביסוד זה בספרי "הזכות לשרת", מאמרי הלכה והגות בענייני צבא, במאמר "עזרת ישראל מיד צר".

[4] דבריו מובאים בקובץ "אוריתא", כרך כא, עמ' שנג-שנד.

[5] שם.

---