מצות תשובה ומצות וידוי

השאלה הראשונה שעולה בעיון בנושא התשובה היא, מה המצוה שמוטלת עלינו? שאלה זו מתחלקת לשני חלקים:

  • האם יש מצות תשובה? או אולי אין מצות תשובה, אלא מצוה אחרת, כמו למשל מצות וידוי.
  • מה גדר המצוה של תשובה, או מצות וידוי? מה מוטל על האדם לעשות כדי לקיים מצוה זו.

בנוגע לשאלה הראשונה, נראה שיש בדבר מחלוקת בין הפוסקים. ראשית נעמוד על שיטתו של הרמב"ם. מדברי הרמב"ם במספר מקומות מבואר שהבין שהמצוה היא וידוי. בספר המצוות[1] כתב במפורש שהמצוה היא להתוודות על החטאים והעוונות שחטאנו לפני הקל יתעלה. גם בהלכות תשובה[2] הוא כתב: "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הקל ברוך הוא". אם כן, מתברר מדבריו שאין מצוה לעשות תשובה, אלא המצוה היא הוידוי.

לעומת זאת, אם נתבונן בדברי הרמב"ם בהקדמתו להלכות תשובה שמונה את המצוות שנמצאות בהלכות תשובה הוא כתב: "מצות עשה אחת הוא: שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". מדברי הרמב"ם כאן משתמע שאכן יש מצוה לחזור בתשובה. המצוה היא תשובה ביחד עם וידוי.

הראי"ה קוק זצ"ל[3] כתב שיש כאלו שרצו להגיה בדברי הרמב"ם ולכתוב כמו שכתב בהלכות תשובה, "שכשישוב החוטא מחטאו יתודה". אולם, נראה לי, שיש קושי להגיה בספרים כשלא מצינו בכתבי יד גירסא שונה. יש להוסיף שגם מדברי הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים"[4], משמע שיש מצות תשובה. לכן, נראה לי, שיש לפנות לאפיק אחר כדי ליישב את שיטת הרמב"ם.

ראשית נפנה לעיון בדברי הרמב"ם במקום אחר בהלכות תשובה[5]:

ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד…וכן יתנחם על שעבר… ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.

אפשר לראות מספר שינויים בין דברי הרמב"ם כאן לדבריו בפרק א:

  1. בפרק א', הרמב"ם הזכיר החרטה וקבלה לעתיד ביחד עם הוידוי וגם כן כותב שצריך לומר החרטה והקבלה לעתיד, זה חלק מן הוידוי. מוזכרת החרטה לפני הקבלה לעתיד. בפרק ב' מוזכרות החרטה וקבלה לעתיד בנפרד מן הוידוי, כדבר בפני עצמו, וכן הם מוזכרים לפני הוידוי ומשמע שאין כאן אמירה. נוסף על כך, מוזכרת הקבלה לעתיד לפני החרטה.
  2.  בפרק ב' הרמב"ם הביא עוד שני עניינים שלא הוזכרו בפרק א': 1. להסיר את החטא ממחשבתו. 2. יעיד עליו יודע תעלומות.

נראה לי, שיש לבאר את דברי הרמב"ם על פי היסוד שיש שני סוגי תשובות, יש תשובה מן החטא וכן יש תשובה לקב"ה. יש גם כן שתי חרטה וקבלה לעתיד, יש חרטה וקבלה לעתיד ששייך לשיבה מהחטא וכן יש חרטה וקבלה לעתיד ששייך לשיבה אל הקב"ה. החרטה והקבלה לעתיד הראשון הן פנימיות, עניין של הלב. החרטה והקבלה לעתיד השניות הן חיצוניות, עניין של הדיבור.

בהלכות תשובה בפרק א', החרטה והקבלה לעתיד שייכות לשיבה לקב"ה ולכן שייכות לעניין הוידוי, שצריך לומר אותן, זוהי תשובה החיצונית. בפרק ב', מדובר בתחילה על התשובה בלב. התשובה בלב, מתבטאה בחרטה וקבלה לעתיד בלב. ושם הקבלה לעתיד באה לפני החרטה. כשמדובר בתשובה פנימית ועזיבת החטא, מתחילה מקבלים לעתיד שלא לשוב על החטא, ואחר כך מתחרטים. החרטה באה לחזק את הקבלה לעתיד ולהפנימה. כיון שמדובר שם בתשובה הפנימית, מוזכרת הסרת החטא ממחשבתו ולהעיד עליו יודע תעלומות. כאן מדובר בעזיבת החטא. לא מדובר בשיבה אל הקב"ה. הווידוי הוא התשובה לקב"ה.

ר' מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל[6] הקשה על עניין התשובה:

ונתבונן דשם תשובה כפי מה שמורה שמה, איך נחשבת למצוה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד. הלא בלא המצוה, מצווה ועומד לבלי לעבור על מצוות השי"ת. וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו סלקא דעתך? הנה האזהרה הראשונה המונעתו מחטוא טרם שחטא היא מונעתו מחטוא גם אחרי שחטא…

על כך השיב וכתב:

אמנם מצות התשובה, אשר על זה צריך מצוה פרטית, הוא שאם חטא ועוזב את חטאו מצוה להתודות ולהגיד לפני השי"ת כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה.

אם כן, מתברר מדבריו שאין מקום למנות תשובה כמצוה, שהרי בוודאי הוא מצווה שלא לחטוא בחטא שחטא בו מקודם. לגבי התשובה הפנימית, שהיא השיבה מהחטא, לא שייך ציווי. אבל, התשובה החיצונית שהיא השיבה לקב"ה שייך עליה מצוה. התשובה החיצונית, היא הוידוי, המצוה היא באמת תשובה אלא היא נעשית על ידי הווידוי. הווידוי הוא הביטוי למצות התשובה. בהקדמה להלכות תשובה מוזכרת התשובה כעיקר כי באמת המצוה היא מצות התשובה, זהו שם המצוה שביחד עמה נמצאת הווידוי. וכן מזכיר "ששב מחטאו לפני ה' ", כיון שזוהי התשובה לקב"ה, על זה שייך ציווי. בספר המצוות הרמב"ם הזכיר רק את  הווידוי כיון שהוא מפרש את המצוה שמשתמע מהפסוק, ומהפסוק משתמע רק מצות הווידוי.

התשובה הפנימית אינה מספיקה צריך עמה תשובה חיצונית. בווידוי שמתודה הוא נותן ממשות לתשובה הפנימית, הוא מביא את התשובה הפנימית, תשובת הרגש, לתשובה חיצונית, לתשובת המעשה. כל עוד שהתשובה נמצאת רק בלב אין לה קיום, צריך לתת לה רגליים בקרקע, אין היא יכולה לפרוח באויר, לשם כך בא הווידוי. כשאדם מוציא את מחשבותיו ורגשותיו בדיבור, הוא נותן להם קיום, הוא נותן להם ממשות.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצי'ק זצ"ל[7] כתב:

כל אמוציה, כל תחושה, רעיון והרהור, מתבהרים לאדם ונתפסים על ידו לאחר שהצליח לבטאם במשפטים בעלי מבנה הגיוני ודקדוקי. כל כמה שאדם מתהלך ברעיונות סתומים, ויהיו שגיאים ושגיבים כאשר יהיו, כל זמן שלא הוציאם מן הנסתר אל הנגלה-הם אחרים, שונים ונעלמים… הרהור תשובה מבלי שיבוא לכלל ביטוי שפה הוא נטול כל ערך…

הווידוי נותן ממשות לתשובתו הפנימית. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל עוד כתב בנקודה זו:

אלוקים ברא באדם מנגנון של הגנה עצמית המאפשר לו להתעלם מן העובדות, לברוח מן המציאות, לא לראות דברים כמות שהם. יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא והחטיא את מטרת חייו, כי בגד בערכיו, אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא… על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכה נפשו במסתרים, אך לאור היום, לעיני אחרים, הוא שמח וטוב לבב. כדי לחפות על האמת המנקרת בפנימיות הוא מוסיף לחטוא… הוידוי מכריח את האדם תוך יסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא בבהירות את האמת כמות שהיא.

בווידוי האדם מביא לידי הכרתו שהוא אכן חטא, וצריך לשוב מחטאיו. הוא שם את האמת מול עיניו.

הראי"ה קוק זצ"ל[8] נקט גישה אחרת במשמעות הוידוי. לדעתו, תפקיד הווידוי הוא להביא את האדם להכרה שהוא אחראי על מעשיו. להביא אותו להבנה שאכן, יש לו את היכולת לחטוא ויש לו את היכולת להתגבר. יסוד גדול לתשובה הוא היסוד בהכרה של הבחירה החופשית. לכן הרמב"ם, בספרו הלכות תשובה (פרק ה, הלכה א-ג), הרבה לדבר על יסוד הבחירה החופשית[9].

נראה לי, שיש להסביר את החילוק בין התשובה הפנימית לתשובה החיצונית באופן הבא: תשובה פנימית היא הסור מרע, תשובה חיצונית היא העשה טוב. בתשובה הפנימית הוא עוזב את החטא, יש סור מרע. הווידוי הוא פעולה שאדם עושה ומביא את עצמו להכרה בחטאו וביכולת שלו להתגבר על החטא, כאן יש כבר עשה טוב. הווידוי מביא אותו לידי קירבה לקב"ה, עמידה לפני ה'. אין תפקידה של התשובה להביא את האדם לעזיבת החטא, תפקידה של התשובה להביא את האדם לידי קירבה לידי הקב"ה. מתוך החטא, האדם צריך להתעלות ולהתקרב לקב"ה. החטא צריך להיות מנוף לעבודת ה', ובכך הזדונות נעשות לו זכויות[10].

בשיבה מהחטא יש חוסר עשייה, חוסר פעילות, אין כאן פעולה חיובית. אבל כששב לקב"ה יש עשייה, יש פעילות. על פי דברי הרב יוסף הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, אפשר להבין מדוע שאין כפרת החטא כל עוד שלא עשה וידוי [כפי שמתברר מדברי הרמב"ם לעיל]. התשובה הפנימית אין לה משמעות, היא ערטילאית, עומדת באויר בלי קרקע מוצקה. הווידוי נותן לה משמעות וקובע אותה. רק לאחר וידוי נוצרת הכפרה. התשובה הפנימית מביאה את האדם לידי כפרה ודבקות בקב"ה.

אולם, יש לציין שבספר דברים[11] כתוב:

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אלקיך כמה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אלקיך וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אלקיך אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אלקיך שמה:

ואז בהמשך[12]:

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אלקיך לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אלקיך בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:

השאלה על איזו מצוה מדובר כאן? על כך השיב הרמב"ן[13] שמדובר על הציווי "ושבת עד ה' אלקיך", שיש כאן ציווי לשוב בתשובה. אבל, הרמב"ם[14] כתב:

כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר "והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו' ".

הוא הבין שלא מדובר כאן בציווי, אלא בהבטחה. לכן, לשיטת הרמב"ם אין מצוה מפורשת על התשובה. יש מצוה מפורשת על הווידוי כפי שהתבאר לעיל.

גם מדברי בעל ה'סמ"ק'[15] ור' יונה גרינודי[16] מתברר שיש מצות תשובה. ובנוגע לקושיית הרב מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל שמה שייך ציווי על התשובה, הרי במילא מצווה שלא לעשות חטא זה, או לקיים מצוה זו. נראה שיש ליישב ולומר שאכן עזיבת החטא אין בה מצוה, אבל המצוה היא החרטה על החטא. האדם מצווה שתהיה לו חרטה עמוקה בלבו על מעשיו הרעים, וזהו יסוד התשובה.

ר' ירוחם פישל פערלא זצ"ל[17] הביא מחלוקת בין הגאונים האם הפסוק "ושבת עד ה' אלקיך" הוא ציווי, או הבטחה על העתיד. לדעת מר חפץ, מדובר על מצוה. אבל, לדעת רבינו שמואל גאון מדובר בהבטחה כשיטת הרמב"ם[18].

[1] עשה עג.

[2] פרק א, הלכה א.

[3] שו"ת "משפט כהן", סימן קכח.

[4] עיין חלק ג, פרק לה-לו.

[5] פרק ב, הלכה ב.

[6] "משך חכמה", דברים לא, יז.

[7] בספרו "על התשובה", עמ' 62.

[8] בספרו "אורות התשובה", פרק טז, אות א.

[9] בעל ספר "החינוך" (מצוה שסד) הסביר שהמשמעות של מצות וידוי היא בשני עניינים: א. על ידי כך הוא יגיע יותר להבנה שיש משגיח לעולם. באמירת הווידוי הוא מדגיש שיש מי שרואה את מעשיו. ב. הוא יזהר לחטוא. לאחר שאמר שהוא לא ישוב לחטא, הוא לא ירצה לעבור על דיבורו.

[10] עיין מסכת יומא פו, ע"ב.

[11] פרק ל, פסוק א-ג.

[12] דברים ל, י-יד.

[13] בפירושו לתורה, דברים ל, יא.

[14] הלכות תשובה ז, ה.

[15] עשה נג.

[16] "שערי תשובה", בפתיחה לשער א.

[17] ביאורו לספר המצוות לרס"ג, מנין שישים וחמש פרשיות, פרשה מב.

[18] נציין שגם בעל ספר "החינוך" (מצוה שסד) כתב שהמצוה היא הווידוי.


להורדת המאמר לחצו כאן

שאל את הרב