שאלה
ה"שולחן ערוך" (אורח חיים מז, ד) פסק: "המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך". השאלה נשאלת, אם אינו צריך לברך על הרהור בדברי תורה, האם מקיים מצות לימוד תורה בהרהור? לכאורה, הא בהא תליא. שהרי אם מקיים מצות לימוד תורה, מדוע שלא יברך על כך? כמובן, שיש לשאלה זו נפק"מ גדולה, כיון שפעמים רבות אנשים לומדים תורה בלי הוצאת הדברים בפיו, אלא מעיינים בספר. לכאורה, אין זה שונה מהרהור בדברי תורה.
ברכה על הרהור בדברי תורה
ראשית, אציין שהמקור לדברי ה"שולחן ערוך" מצוי בדברי ראשון אחד, בדברי בעל ספר "האגור". בדברי שאר הראשונים לא נמצאת הלכה זו. נוסף על כך, מספר אחרונים חלקו על דברי ה"שולחן ערוך". הגר"א ('ביאור הגר"א', אורח חיים מז, ד), הקשה שתי קושיות על דברי ה"שולחן ערוך":
- ה"שולחן ערוך" (שם, ג) פסק, שהכותב בדברי תורה, על אף שלא קורא צריך לברך. לא מובן מה החילוק בין הרהור בדברי תורה, ובין כתיבת דברי תורה?
- ברכת התורה היא ברכה על המצוה של לימוד תורה, גם כשמהרהר בדברי תורה מקיים מצוה כפי שכתוב "והגית בו יומם ולילה", הגיון הוא בלב, כמו שכתוב "והגיון לבי"[1].
לפיכך, לדעת האחרונים שחלקו על ה"שולחן ערוך", בוודאי מקיימים מצות לימוד תורה בהרהור בדברי תורה.
המקור לברכת התורה
נראה שגם ה"שולחן ערוך" יודה שמקיימים מצות לימוד תורה בהרהור בדברי תורה, אלא יש דין מיוחד בברכת התורה שאין לברך אלא על דיבור. בגמרא במסכת ברכות (כא, ע"א) מובא המקור לברכת התורה: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו". מספר אחרונים[2] למדו מכך, שכדי לברך על התורה צריך "קריאה". הם ביארו את הפסוק כדלהלן: "כי שם ה' אקרא" – כשאקרא בשם ה', כלומר אלמד בתורה [כל התורה שמותיו של ה']. "הבו גודל לא-להינו" – יש לברך. נכון, שהבנה זו עומדת בניגוד להבנת רש"י (ברכות כא, ע"א) שהסביר שכוונת הפסוק: "כי שם ה' אקרא" – כשאני אברך תחילה, קודם הלימוד. אז "הבו גודל לא-להינו" – ענו אמן. הפסוק לא מדבר על לימוד תורה, אלא רק על ברכות התורה. בכל זאת, יש מספר ראשונים שביארו כהבנת האחרונים שהזכרתי לעיל. כך מבואר בדברי "האבודרהם" (ריש שער ו) ובעל ספר "חרדים" (בפירושו לירושלמי, פ"ז, הל' א)[3].
אפילו אם נאמר שברכת התורה אינה מדאורייתא, אלא רק מדרבנן והפסוק הוא אסמכתא, בכל זאת, יש לומר כיון שרבנן הסמיכו את ברכת התורה לפסוק "כי שם ה' אקרא", יש ללמוד שהם לא תיקנו ברכת התורה על הרהור, אלא רק על קריאה[4].
עיקר מצות ברכת התורה בלימוד תורה בציבור
יש לציין לשיטת בעל ספר "באר שבע" (מסכת סוטה לג, ע"א, ד"ה כל התורה וכו') שלמד שמצות ברכת התורה שהיא מדאורייתא, שייכת דווקא בלימוד תורה בציבור. דהיינו, כשקורא בתורה בציבור. כשלומד תורה ביחידות, אין מצוה מדאורייתא לברך ברכות התורה. היסוד להבנתו, הוא מכוח הפסוק שממנו נלמד ברכות התורה – "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לא-להינו", משמע שדווקא כשלומד בציבור, שאז שייך לומר "הבו גודל לא-להינו" [דהיינו הציבור עונים אמן על הברכה], יש מצוה לברך על התורה. בעל שו"ת "דבר אברהם" (חלק א, סימן טז) הוכיח מדברי ראשונים רבים שסברו כדעת בעל ספר "באר שבע". אפשר לומר שבעל ספר "האגור" נקט כהבנה זו. לפי זה, יש לומר שרבנן תיקנו ברכה ליחיד רק באותו אופן שמקיים את המצוה מדאורייתא. כלומר, קיום המצוה מדאורייתא נעשה דווקא בלימוד תורה בציבור, דהיינו בדיבור, לכן גם ברכת התורה ביחיד נאמרת רק לאחר לימוד תורה בדיבור.
חילוק בין כתיבה לדיבור
לאחר כל זאת, עדיין נשארת לנו קושיית הגר"א בחילוק בין כתיבה להרהור. נלענ"ד, שבכתיבה אפשר לקיים מצות לימוד תורה בציבור, שהרי על ידי הכתיבה אפשר ללמד לאחרים. אחרים יכולים לקרוא את הכתוב. בהרהור אין קיום לימוד תורה לאחרים. לפיכך, אפשר לומר שלימוד תורה בכתיבה נכלל בפסוק "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לא-להינו", יש בכך קריאה לציבור[5].
מצות "ושמתם את דברי אלה על לבבכם"
מספר ראשונים[6] מנו כמצות עשה פרטית לשים את דברי התורה על לבו. כלומר, שיהגה בדברי תורה תמיד ולא ישכחם. בעל ספר "יראים" (מצוה תיד) כתב:
ושמתם את דברי אלה. צוה הבורא ברוך הוא שישימו ישראל דברי תורה על לבם דכתיב בפ' והיה עקב 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם', פירשו שימה שיזכור דברי תורה וישימם על לבו תמיד ויהגה בהם בלבבו וכל שעה ושעה שחושב אדם בדברי תורה וחושב בלבו מקיים מצות ושמתם הלא למדת גדולתם של לומדי תורה והוגיה שמקיים מצוה בכל עת.
גם לדעת הראשונים האחרים שלא מנו כמצות עשה פרטית מצוה של "ושמתם את דברי וכו' ", יש לומר שסברו שיש בכך מצוה, אלא היא נכללת במצות לימוד תורה, ואין צורך למנות שתי מצוות.
מסקנה
על אף שאין לברך על הרהור בדברי תורה, בכל זאת, בוודאי מקיים מצות עשה דאורייתא בהרהור בדברי תורה. יש להוסיף, שיש מהאחרונים[7] שסברו שלימוד תורה מתוך ספר, אפילו שלא מוציא את הדברים בפיו, בכל זאת, נחשבת כדיבור ואפשר לברך על הלימוד, לכן בוודאי שבכה"ג מקיים מצות לימוד תורה.
[1] גם היעב"ץ ("מור וקציעה", אורח חיים, סימן מז; שו"ת שאילת יעב"ץ, חלק ב, סימן קמ) ובעל שו"ת "בנין עולם" (סימן ו) סברו שמברכים ברכת התורה גם על הרהור בדברי תורה.
[2] שו"ת "שאגת אריה", סימן כד; "נשמת אדם", כלל ט, סע' ד.
[3] כך גם מבואר במהרש"א, "חידושי אגדות", מסכת ברכות כא, ע"א.
[4] עיין "נשמת אדם", כלל ט, סע' ד.
[5] כעין זה כתב בעל שו"ת "שב יעקב" (סימן מח). הוא ביאר שמצות עשה של תלמוד תורה נלמדת מהפסוק "ושננתם לבניך", וכן מהפסוק "ולמדתם את בניכם", משום כך התמעטה ברכה על הרהור בדברי תורה, כיון שלא שייך ללמד את בנו בהרהור. אבל, על ידי כתיבה אפשר ללמד אחרים, ולכן היא נכללת ב"ושננתם לבניך". יש לומר שעל אף שהוא כתב שמצות עשה של תלמוד תורה נלמד מהפסוקים "ושננתם לבניך" ו"ולמדתם את בניכם", אין בכוונתו לומר שדווקא באופן הזה מקיים את המצות דאורייתא של לימוד תורה. שהרי יש עוד פסוק "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", שממנו למד הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה א, ג) שמי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו. לכן, יש לומר שכוונתו לומר כיון שמצות לימוד תורה כוללת גם את הלימוד התורה לאחרים, ואולי זו היא עיקר המצוה, לכן חכמים לא תקנו לברך על הרהור בדברי תורה.
[6] בעל "הלכות גדולות", מצוה עא; ר' אליהו הזקן, מצוה קפה, מובא בספר "מצוות הערוך", חלק א; ר' יצחק אלברגלוני, מצוה פד, מובא בספר "מצוות הערוך", חלק א.
[7] עיין "מור וקציעה", אורח חיים, סימן מז; "פסקי תשובות", סימן מז, הערה 59.
להורדת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/מצות-לימוד-תורה-על-ידי-הרהור-בדברי-תורה.docx