מבוא
כתוב בפרשת ואתחנן (דברים ו, יב-יג):
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְדֹוָד אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: אֶת יְדֹוָד א-להיך תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ:
הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ד) מנה כמצות עשה הציווי "את ה' א-להיך תירא" וכתב:
והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בקרי אבל נירא ביאת ענשו בכל עת והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ו) 'את י"י אלהיך תירא'.
במאמר הבא ננסה לעיין בטעם מצות יראת ה' וגם בהבנת גדרי מצוה זו. מהי מצות יראת ה'?
עיון בדברי הרמב"ם
הרמב"ם, בהלכות יסודי התורה (ב, א-ב), שינה במקצת את דבריו ממה שכתב בספר המצוות:
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר 'ואהבת את ה' אלהיך', ונאמר 'את ה' אלהיך תירא': והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו', ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כאן הרמב"ם לא דיבר על יראת העונש אלא על יראת הרוממות. גם הרמב"ם הדגיש כאן את הדרך להגיע ליראתו והיא קשורה ליראת הרוממות. השאלה נשאלת, מדוע הרמב"ם שינה ממה שכתב בספר המצוות? וכן, מהי המצוה, יראת העונש, או יראת הרוממות?
ראשית נעמוד על הנקודה שהרמב"ם דיבר על הדרך להשיג את יראתו, בספר "דברים נחמדים" (הלכות יסודי התורה ב, ב) יש ביאור מדוע הרמב"ם ראה צורך ללמדנו את הדרך להשיג את יראתו, והדברים קשורים גם למצות אהבת ה' שכבר דיברנו עליה קודם לכן:
והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן וכו' מיד וכו'. אמר והאיך הוא הדרך ולא אמר כיצד היא היראה יתבונן וכו'. אבל כוונת הרב בשלמא באינך מצות שנצטוינו לעשות הם בכח ידינו בבחירתינו לעשות בעשית המצוה הזאת. מה שאין כן מצות אהבה ויראה. הוא דבר טבעיי לכל נפש באופן אחר. יש אדם מתפעל מאיזה דבר ויירא ויאהב. ויש אדם שאינו מתפעל מדבר כזה. והנה הדבר תלוי במחשבת הלב והרעיון. ואפילו אם ירצה האדם בבחירה [זו] לאהוב ולירא לא יתפעל לזה. והאיך ציונו השם יתברך מצות כאלו הא אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו לזה אמר שיש [לזה] דרך שיש ביכולת האדם להגיע אל המצות הללו. דהיינו על ידי התבוננות.
על אף שמדובר במצוה שהיא בלב, המצוה היא יותר על הדרך. כלומר, על הפעולות המעשיות שמביאות לידי המחשבה והרגש. אולם, יש להעיר שמדברי בעל "ספר נחמדים" משמע שהוא הבין שהמצוה אינה הפעולות, אלא התוצאה עצם היראה והאהבה. רק הרמב"ם בא ללמדנו שיש דרך להגיע לכך. לדעתי, יכול להיות שהמצוה אינה התוצאה, אלא הפעולות וכפי שהרחבתי את הדיבור בעניין זה לגבי מצות אהבת ה'.
בנוגע לסתירה בין דברי הרמב"ם בספר המצוות לדבריו בהלכות יסודי התורה כתב ר' חנניה קזיס זצ"ל (ספר "קנאת סופרים", מצוה ד):
ובחיבור היד פירש באופן אחר. דהיינו שבחשבו בגדולת הבורא העצומה לאין תכלית ובמעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה וכו'. ואייכא למידק מאי שנא הכא במצות היראה שמנאה למצוה ביראת העונש משום את ה' א-להיך תירא ולעיל במצות האהבה לא מנה בכללה מה שהוא מצפה לגמול. ויש לומר דדוקא גבי אהבת ה' מה שהוא לתכלית תשלום הגמול לאו מלתא דשייכא גבי אהבת ה' כלל כי אם אהבת עצמו מיקרי אבל גבי יראה מה שהוא עובד מחמת יראת העונש גם כן יראת ה' מקרי אף על פי שאינה במדרגה חשובה כל כך כמו יראת הרוממות שבארה הרב ז"ל בחיבור היד בלשונו המובא לעיל ולפי שבזה החיבור לא נחית הרב ז"ל כי אם למניינא לא דקדק כל כך בביאור גדר המצוה כמו בחיבור היד שביאר שם מצות היראה שהיא נבחרת וחשובה מאד מיראת העונש.
לפי הבנתו, הרמב"ם בספר המצוות לא דקדק בביאור המצוה, אלא רק למנין המצוות. לכן, בספר המצוות הוא כתב שהמצוה היא יראת העונש. עיקר המצוה הוא יראת הרוממות, אולם גם מקיימים את המצוה ביראת העונש.
נראה לי, שאם נתבונן בדברי בעל ספר "החינוך" (מצוה תלב) נלמד שהוא הבין שהמצוה היא יראת העונש:
להיות יראת ה' על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביאת ענשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר [דברים י', כ'], 'את ה' אלהיך תירא'… שורש המצוה ביראת ה' נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא הוא יראת ענשו… ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם. וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה. ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה.
אי אפשר לטעון שבעל ספר "החינוך" לא ירד לביאור המצוה, אלא רק למנין המצוה. בעל ספר "החינוך" הוא דן בהרחבה גם בביאור המצוה. אלא, כנראה שצריך לטעון ולומר שעיקר המצוה הוא יראת העונש. הציווי הוא לכל אחד ואחד. יראת הרוממות היא דרגה גבוהה שלא כל אחד מעם ישראל יכול להגיע ליראה זו. כל אחד מצווה ביראת העונש. ובעצם יראת העונש היא הכרחית לקיום המצוות, שהיא מביאה את האדם לידי עשיה, או אי עשיה. כשאדם יודע שהוא צפוי לעונש אם לא יעשה פעולה, או יעשה פעולה, הדבר גורם לעשיית הפעולה, או אי עשיית הפעולה. בעל ספר "העיקרים" (מאמר א, פרק ד) דיבר על כך שהיסוד של שכר ועונש הוא עיקר לדת א-להית. בלי האמונה בשכר ועונש אין מקום לדת א-להית:
הדרך הנכון שיראה לי בספירת העקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלהית הוא, כי העקרים הכוללים וההכרחיים לדת א-להית הם שלשה, והם מציאות השם, וההשגחה לשכר ולעונש, ותורה מן השמים. ואלו השלשה הם אבות לכל העקרים אשר לדתות האלהיות, כמו תורת אדם ותורת נח ותורת אברהם ותורת משה
בעל ספר "החינוך" כתב את המצוה בצורה הכי פשוטה ושעליה נצטוו כל אחד ואחד.
ואכן, בספר 'נמוקי מהרא"י' (הלכות יסודי התורה ב, א-ב) למדים שהוא הבין שלדעת הרמב"ם, יש שתי בחינות ביראה: א. יראת העונש. ב. יראת הרוממות. ויראת העונש היא מעכבת, ולכן הוא הזכירה בספר המצוות:
יש בכאן איזה שאלות. האחת… שבספרי אמרו דרך לאהבה מתוך לימוד תוה"ק אתה בא למידת האהבה… עוד תמיה לי דבספר המצוות כתב במצות היראה שנירא ביראת עונשו בכל עת וזאת היא יראת העונש וכאן ביאר במצות היראה יראת הרוממות… ומה שנראה לי לבאר במצות אהבה ויראה ביאור נכון לדעתי כי הנה מצות האהבה שהוא מן התורה יש מזה דאורייתא שתי בחינות. האהבה שתגיע מתוך למידת תוה"ק… ועוד בחינה אחת יותר גבוהה והיא האהבה שתגיע מתוך התבוננות במעשה בראשית ומעשה מרכבה… וכן במצות היראה שמן התורה יש בה שתי בחינות, מידה אחת יראת העונש, שניה לה ויותר נעלה יראת הרוממות, ושניהם מפורשין, הא' מפורש בתורה בנ"כ שמוזהרים אנחנו באזהרות שונות שנירא מהשם יתברך בכדי שיצילנו וישמרנו מכל רע, ובירושלמי ברכות פרק הרואה עבוד מיראה שאם באת לבעוט אין ירא בועט. והמדרגה השנית יראת הרוממות מובא כמה פסוקים במפרשים מוכיחים זה באר היטב. ואם כן גדר מצות האלו הוא שנאהב אותו בכל אופן שאפשר לזה, אם מלמידת תורתו הקדושה או מהתבוננות במעשיו. וכן ביראה כנ"ל, רק שהבחינה היותר נעלית המה לא לעיכובא… אמרו מעתה מה שכתב רבינו בהלכה א', מצוה לאהבה וליראה אותו, היינו עיקר מצות התורה שהוא בכל אופני האפשרים איש איש כפי עבודתו בקודש, רק בהלכה ב' כתב ביאור המדרגות היותר נעלות בזה מחמת שרצה לבאר אחרי זה מעשה בראשית ומעשה מרכבה….
יראת הרוממות
נראה שהרלב"ג (דברים ו, יג) הבין שהציווי "את ה' א-להיך תירא" הוא ציווי על יראת הרוממות:
'את ה' א-להיך תירא'. ציוה בזה ליראה מה' יתברך. וענין היראה שנירא מלעבור על מצוותיו, לגודל מעלתו ולרוממתו. והוא מבואר שהיראה הזאת תשלם אחר שיושג השם יתברך כפי היכולת. כי לא ירא האדם ממי שלא ידע מה הוא. ולפי שההשגה ההיא תביא אל האהבה… הנה יתחברו בשם יתעלה שתי אלו המדות.
חשיבות יראת העונש
במסכת אבות (א, ג) כתוב:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם.
אנטיגנוס אמר שעל אף שצריך לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל פרס. דהיינו, אהבת ה' מצד אהבת ה' ולא אהבת שכר. בכל זאת, גם צריך יראת ה'. נראה שכוונתו ליראת העונש. לפחות כך נראה שהבין הרמב"ם בפירוש המשניות שם:
ואמר זה החסיד, שאתם לא תעבדו את ה' על תנאי שייטיב לכם ויגמלכם חסד, ותקוו לגמול ותעבדו בעבורו, אלא עבדוהו כעבדים שאינם מקווים לחסד ולא להטבה, רצה בזה: שיהיו עובדים מאהבה, כמו שבארנו בעשירי מסנהדרין. ועם זה לא פטרם מן היראה, ואמר: ועם היותכם עובדין מאהבה, אל תניחו היראה לגמרי, ויהא מורא שמים עליכם, כי כבר באה גם כן בתורה המצוה ביראה, והוא אומרו: 'את ה' אלהיך תירא'. ואמרו החכמים: 'עבוד מאהבה, עבוד מיראה'. ואמרו: 'האוהב לא יחמיץ מצוה, והירא לא יעבור על אזהרה', כי ליראה מבוא גדול במצוות לא תעשה, וביחוד במצוות השימעיות.
הרמב"ם לימד אותנו שיש צורך באהבה ויראה לקיום המצוות. אהבה היא מביאה לידי עשייה. יראה מביאה לידי אי עשייה. דהיינו, לאי עשיית עברות. בוודאי נראה שמדובר יותר על יראת העונש. יראת הרוממות היא דומה לאהבה שהיא מביאה גם לידי עשייה.
גם ר' חנניה קזיס זצ"ל (ספר "קנאת סופרים", מצוה ד) הדגיש את חשיבות היראה, ובכך הסביר מדוע התורה כותבת הבטחות על שכר ועונש. כמובן, שהעבודה הרצויה היא שלא לעבוד מתוך צפייה לשכר ועונש, אולם לפעמים היא נצרכת. לא כל אחד מגיע לידי דרגה לעבודת ה' בלי שכר ועונש:
וייעודי הגמול אשר באו בתורה בכמה מצוות אינן אלא הבטחות שנאמין בהן לא שיהיו כן עיקר הכוונה בשמית המצוות. והאיומים גם כן אשר נאמרו לעוברי רצונו לא ישובח לגמרי מי שיזהר מן העבירות מפני יראת העונש לבד כי זו יראה גרועה אבל החשובה בתכלית השבח ומעלה יתרה היא שלא לעבור על רצונו יתברך לבד ואף כי יצוייר שלא יג יעהו מזה שום נזק ועונש היה נזהר ממנו. ומכל מקום האמונה בשכר ועונש הוא מעיקרי התורה שהכופר בו אין לו חלק לעוה"ב. ולזאת הכוונה גם כן דקדק הרב במצוה זו לומר שציוונו להאמין יראתו יתברך ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות ליבם ובקרי אבל נירא ביראת ענשו בכל עת וזהו אמרו 'את ה' א-להיך תירא'.
מצות יראת ה' בהשוואה למצות מורא אב
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל (בספר 'אדם וביתו', עמ' 138-139) הסביר שביראת ה' יש שתי בחינות: א. יראת העונש, פחד. ב. יראת הרוממות. כמובן, שכל זה שייך כלפי הקב"ה. אולם, לא יכול להיות שבן מצווה לירא יראת העונש מאביו. אין זה נורמלי ובריא, שהבן מפחד שאביו יענישו וכו'. היראה כלפי אביו היא יראת הרוממות. בוודאי כך גם הרצון שתהיה יראת הרוממות כלפי ה':
הוגי הדעות של ימי הביניים דיברו על שתי תחושות של יראה. האחת היא 'יראת העונש'. ברמה זו היראה כמוה כפחד, והיא מתגלה באמצעות חרדה פנימית ודאגה שיסודה ברגש מנבא רעות ובחשש מפני נזק או עונש. האחרת היא 'יראת הרוממות' או 'יראת הכבוד'… מצות יראת א-להים עניינה בשתי תחושות אלה: יראת העונש ויראת הרוממות… ב'ספר המצוות' מציג הרמב"ם את יראת העונש, וב'משנה תורה' – את יראת הרוממות. שתי נקודות השקפה אלה כוחן יפה כל עוד מדובר בתביעה מן האדם. אך יהיה זה אבסורדי לטעון כי התורה ציוותה את הילד להפגין כלפי הוריו רגשי אימה וחרדה. אין מקום במסגרת יחסי הורה-ילד לתחושת האימה מלאת הייסורים. בלתי סבירה בעליל היא המחשבה שהתורה ביקשה להחדיר לתוכנו רגשות של חוסר בטחון ושל פחד ביחס להורינו… הדבר שהתורה התכוונה לו באמצעות מצות מורא ההורים הוא זיקה פנימית שיסודה בהערצה, הערכה עמוקה ויראת כבוד. על האדם לרחוש כבוד רב להוריו; עליהם לעורר בנפשו אהבה עמוקה וחדורת כבוד, תשוקה וגעגועים, רטט ושמחה רבה.
להורדת המאמר לחצו כאן