מצות חינוך הבן למצות תפילין

מבוא

בשיעור זה נדון בנוגע לגיל שיש חיוב לאב לחנך את בנו בהנחת תפילין.

 

מקור הדין

מובא במסכת ברכות (כ, ע"א-ע"ב):

משנה: נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון.

יש להקשות על דברי המשנה מהמבואר בברייתא במסכת סוכה (מב, ע"א): "תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין".

למדים מהברייתא שיש מצוה לחנך את בנו במצות תפילין, והדברים עומדים בניגוד לדברי המשנה שבה נאמר שקטן פטור מהתפילין.

 

מחלוקת רש"י ותוס'

רש"י (מסכת ברכות כ, ע"א) ביאר שבמשנה במסכת ברכות מדובר בקטן שהגיע לגיל חינוך, ובכל זאת, הוא פטור ממצות תפילין. הטעם לכך הוא משום שאינו יודע לשמור את גופו שלא יפיח בהן. אבל, במסכת סוכה, רש"י הסביר שקטן שיודע לשמור תפיליו, הכוונה שיודע לא ליכנס עמם לבית הכסא: "לשמור תפילין – שלא יכנוס בהן לבית הכסא". אם כן, הוא שינה את הגדר של הזמן שבו מחוייב לחנך את בנו להניח תפילין.

ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת סוכה מב, ע"א) כתב שהגדר בלשמור את תפיליו, הוא שלא יכנס בהם לבית הכסא וכן שלא יישן בהם.

אבל, תוס' (מסכת ברכות כ, ע"א, ד"ה וקטנים וכו') חלק על רש"י מכח הברייתא במסכת סוכה שמבואר שיש לחנך את הקטן למצוות, ומבואר שיש לחנכו למצות תפילין כשיודע לשמור תפיליו. לכן, רבינו תם הסביר שמדובר במשנה בקטן שלא הגיע לגיל חינוך. וכשנאמר בסוף המשנה שחייבים בתפילה, במזוזה ובברכת המזון הכוונה לנשים ולעבדים ולא לקטנים.

הרשב"א (בחידושיו למסכת ברכות) הסביר שבמשנה במסכת ברכות מדובר בסתם תינוק שאינו יודע לשמור תפיליו.

כעין זה כתב בעל ה"פני יהושע" (בחידושיו שם), שבדרך כלל רוב קטנים אינם יודעים לשמור את תפיליהם, רק יחידים יודעים לשמור, ולכן התנא נקט את הצורה הרגילה. אם כן, אין כאן קושיא על דברי רש"י. כיון שבדרך כלל קטן אפילו שהגיע לגיל חינוך אינו חייב במצות תפילין כיון שאינו יודע לשמור את תפיליו.

אבל, תלמידי ר' יונה (מסכת ברכות יא, ע"ב-מדפי הרי"ף) הלכו בדרך אחרת. הם כתבו שהברייתא במסכת סוכה מדברת על להרגילו, והמשנה במסכת ברכות מדברת על דרך החיוב:

פרש"י ז"ל דאפי' קטנים שהגיעו לחינוך פטורים ויש שמקשין עליו מדאמרינן בסוכה קטן הידוע לדבר אביו מלמדו תורה הידוע לקרוא אביו מלמדו פס' ראשון של ק"ש היודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין וי"ל דהתם לא קאמר על דרך החיוב אלא להרגילו במצות.

הרב יוסף קאפח זצ"ל[1] כתב שמבואר לפי דברי תלמידי ר' יונה שיש שני חיובים מדרבנן על האב לבן: אחד לחנכו במצות, שני להרגילו במצות. הוא הקשה מנין לתלמידי רבינו יונה שני החיובים האלו? וכן מה הן הגבולות בין שני החיובים האלו? האם בשאר המצוות, יש את שני החיובים האלו?:

והנה בזה נוצר לנו מושג חדש, "להרגילו במצות" ונמצא שיש שני חיובים מדרבנן על האב לבן. האחד- לחנכו במצות, והשני- להרגילו במצות, ולהרגילו קליש מלחכנו, ואני ראיתי ולא אבין, כי זו מנין לנו, ומה הם הגבולות בין ההרגל והחנוך בשאר מצות. אם נניח, כי בשתי המצוות האלה יש רק חובת הרגל ולא חובת חנוך..

נראה לי, שכוונת תלמידי ר' יונה שהברייתא במסכת סוכה מדברת לגבי החיוב של חינוך האב לבן, דהיינו לחנכו במצוות. אבל, המשנה במסכת ברכות מדברת לגבי החיוב של הקטן. לפעמים יש חיוב עצמי של הקטן, ולפעמים יש חיוב שהאב צריך לחנך את הבן. למשל במצות תפילין, אין הבן יכול להשיג תפילין לבדו, ולכן יש חיוב שהאב יחנכו וילמדו. וכן בנוגע לקריאת שמע, אין הבן יכול לקרות קריאת שמע לבדו, הוא צריך מישהו שילמדו קריאת שמע. לכן, המשנה במסכת ברכות נקטה לשון של פטור וחיוב כלפי הקטן, כיון שכאן מדובר בחיובי הקטן. בברייתא במסכת סוכה כתוב שהאב לוקח תפילין לבנו, האב מלמד את בנו תורה. אלו דברים שהקטן אינו יכול לעשות לבדו.

 

מקורות בחז"ל חיוב הקטן במצות תפילין

נראה שמבואר במכילתא דר' ישמעאל (פרשת בא, מסכתא דפסחא, פרשה יז) שקטן שיודע לשמור תפיליו חייב בתפילין. לפי זה, יש להסביר שדברי המשנה במסכת ברכות שקטן פטור מהתפילין מדבר על קטן שלא יודע לשמור תפיליו:

ושמרת את החוקה הזאת למועדה למה נאמר לפי שנאמר והיה לך לאות על ידך שומע אני אף הקטנים במשמע, והדין נותן הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים כבגדולים אף תפילין ינהגו בקטנים כגדולים ת"ל ושמרת את החוקה הזאת לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפילין מכאן אמרו קטן היודע לשמור תפילין הרי הוא עושה לו תפילין.

במכילתא דרשב"י (פרק יג, פסוק י) מובא כעין דברים האלו, אבל שם לא מובא שמזוזה נוהגת בקטנים:

ושמרת את החוקה הזאת למועדה מכלל שנא' והיה לך לאות על ידך שומע אני אף קטנים במשמע ת"ל ושמרת לא אמרתי אלא למי שיש בו דעת לשמר מיכן אמרו תינוק שיודע לשמר את תפיליו חייב בתפילין.

במדרש שכל טוב (שמות, פרק יג, פסוק י; מהדורת בובר) מובא כמו במכילתא דר' ישמעאל, אבל שם מובא בסוף שאם יודע לשמור תפיליו, אז אביו לוקח לו תפילין, אין הוא כותב שהקטן חייב בתפילין [נראה שכך יש להסביר גם את המכילתא]:

ושמרת את החוקה הזאת זו חוקת תפילין שבה הענין מדבר, ומה ת"ל ושמרת את החוקה לפי שהוא אומר והי' לך לאות שומעני אף הקטנים במשמע, והדין נותן הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים כבגדולים יכול אף תפילין כן, ת"ל ושמרת את החוקה הזאת, לא אמרתי אלא במי שהוא יודע לשומרה, מכאן אמרו כל קטן שיודע לשמור את תפיליו אביו לוקח לו תפילין.

בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב; שמות, פרק יג, פסוק י) מובא שאביו עושה לו תפילין:

ושמרת את החקה הזאת. מה בא ללמדנו, למדנו על הקטנים שפטורים מן התפילין, שנאמר ושמרת את החקה הזאת, מי שמחויב בחקים חייב בתפילין ולא הקטן, מיכן אמרו כל קטן שיודע לשמור תפיליו אביו עושה לו תפילין. וכן לכל המצות.

גם במדרש ילקוט שמעוני (פרשת בא, רמז רכב) כתובה הלשון שאביו עושה לו תפילין:

ושמרת את החקה הזאת למועדה למה נאמר לפי שהוא אומר והיה לך לאות על ידך שומע אני אף הקטנים במשמע והדין נותן הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים ובגדולים יכול אף תפלין בקטנים ובגדולים תלמוד לומר ושמרת את החקה הזאת, לא אמרתי אלא במי שהוא יודע לשמור תפליו, מכאן אמרו חכמים כל קטן שהוא יודע לשמור תפליו הרי זה אביו עושה לו תפלין.

 

שיטת בעל העיטור

ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"בית יוסף", אורח חיים, סימן לז) הביא שיטה חדשה, שיטת בעל "העיטור", שסבר כשנאמר בברייתא שקטן חייב אביו לקנות לו תפילין, כוונת הדברים שהוא בן י"ג שנים ויום אחד. ר' יוסף קארו דחה פירוש זה. הוא כתב שזו הוצאת הברייתא מפשוטה, ומכל הפוסקים משמע שמדובר בקטן ממש.

נראה לי שיש להקשות על שיטת בעל "העיטור", שהרי מדובר בברייתא במסכת סוכה, על חיוב האב לחנך את בנו, והרי חיוב זה הוא כשהילד אינו בגיל בר מצוה. כשהוא מגיע לגיל י"ג שנים, הוא בר מצוה. וכן, יש להקשות מדוע האב יהיה חייב לקנות לבנו תפילין כשמגיע לגיל י"ג שנים? נוסף על כך, יש להקשות על עצם הלשון, איפה מצינו לשון קטן, והכוונה שהוא בן י"ג שנים ויום אחד? במסכת עירובין (עט, ע"ב) מובאת מחלוקת בביאור משנה שנקטה לשון של קטן לאיזה עניין, האם הכוונה קטן ממש, או שסמוך על שלחן אביו. אבל, גם שם הלשון "קטן" מבטאה איזה עניין של קטנות, דהיינו, הוא מוגדר כקטן כיון שהוא סמוך על שלחן אביו. אך, כאן לא מובן מדוע ילד בגיל י"ג שנים ויום אחד יחשב כקטן? בעל "העיטור" לא התנה את דבריו בכך שיהיה סמוך על שלחן אביו.

אלו דברי "בעל העיטור" (שער תפילין, חלק ז, דף סא):

מנין הפטורים הם י"א ואלו הן ג' ששנינו במשנתינו נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הק"ש ומן התפלין וגרסינן בגמרא נשים ועבדים מנין שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מי שאין לו אלא אדון אחד יצא עבד שיש לו אדון אחר קטנים מנין שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא רגיל בה… וגרסינן במכילתא ושמרת את החוקה הזאת שומע אני אף קטנים במשמע והדין נותן הואיל ומזוזה מ"ע ותפלין מ"ע אם למדת על מזוזה שנוהגת בקטנים כבגדולים יכול אף  תפלין כן ת"ל ושמרת את החוקה הזאת לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפלין מכאן אמרו קטן היודע לשמור תפלין אביו לוקח לו תפלין וקטן היודע להתעטף חייב בציצית ומסתב' לן דהאי קטן גדול בן י"ג שנה הוא מדגרסינן התם וקטן היודע לנענע חייב בלולב היודע לפרוש ידיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות והוא דגדול הוא מדקתני חולקין ואי קטן ממש הוא הא אמרינן במגילה קטן לא ישא את כפיו וגרסינן ביבמות חש"ו אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות. ומזוזה דאמרינן במכילתין שנוהגת בקטן כגדול אי קטן ממש הוא קטן מי מחייב במצות אלא לאו גדול ובמזוזה הוא דחייב אבל בתפלין לא מחייב אא"כ יודע לשמור תפלין ולהתעטף וכיון שיודע לשמור מדאורייתא מחייב ומתניתן דקתני קטנים פטורים מן התפלין גדולים שאין יודעין לשמור קאמר ואית דמפרשי שהגיע לחינוך הוא וחייב מדרבנן ושמרת את החוקה אסמכתא בעלמא.

בתחילה בעל "העיטור" לא הזכיר את הברייתא במסכת סוכה, הוא הזכיר את המשנה במסכת ברכות וכן את המכילתא, אבל מהמשך לשונו שמזכיר ציצית, וכן חולקים לו תרומה, משמע שמתייחס לברייתא במסכת סוכה, שדברים אלו מובאים שם. נראה מדבריו שהוא הסביר שהברייתא במסכת סוכה מדברת בגדול, וזאת על פי מספר הוכחות:

  • המשך הברייתא שמדברת שאם הוא יודע לפרוש כפיו חולקים לו תרומה, וקטן אינו פורש את כפיו.
  • לא חולקים תרומה לקטן.

עוד הוכיח מדברי המכילתא, שמדובר בילד גדול, שהרי שם מבואר שהקטן חייב במזוזה, נראה שדקדק מהלשון, שהקטן חייב במצוות. ואין קטן חייב במצוות, יש חיוב לאב לחנך את בנו. עוד אפשר שהבין שהחיוב שם מדאורייתא, וקטן אינו חייב במצוות דאורייתא. לכן, צריך לומר שמדובר בגדול, וגם גדול הוא פטור מהתפילין כל זמן שאינו יודע לשמור את תפיליו. כך הוא גם רצה לבאר את המשנה במסכת ברכות, שמדובר בגדולים שלא יודעים לשמור את התפילין שלהם. לבסוף הוא הביא יש מפרשים שהפסוק במכילתא הוא אסמכתא, ומדובר שם בקטן שהגיע לחינוך.

נראה לי, שקשים דברי בעל "העיטור":

  1. הראיה שלו מהברייתא במסכת סוכה, אינה מובנת. כיון שאפילו אם נאמר שהמשך הברייתא מדברת בגדול, מי אמר שגם בתפילין מדובר בגדול? אי אפשר לומר שכל הברייתא מדברת בגדול, שהרי מבואר שם לגבי קטן שיודע להתעטף בטלית, יודע לנענע בלולב ויודע לדבר, מלמדו תורה. כל אלו חיובים כשהילד קטן.
  2. קשה לומר שכל המקומות האלו שמוזכר קטן, הכוונה לגדול בגיל י"ג שנים ויום אחד. משמע שהמכילתא דיבר בקטן ממש.
  3. לפי הסברו בדברי המשנה, לא מובן מה החידוש שקטנים חייבים בתפילה, וברכת המזון ומזוזה? יתירה מכך מדוע גדול שהוא בן י"ג שנים ויום אחד יהיה פטור מקריאת שמע? אם נצטרך לומר שהמשנה מחולקת ומה שכתוב לגבי קריאת שמע מדובר בקטן ממש, ומה שמדובר לגבי תפילין מדובר בגדול בן י"ג שנים ויום אחד, הרי ביאור זה, דחוק מאוד.

עוד יש לדון בנוגע לראייתו מהדין של חולקים לקטן תרומה בבית הגרנות:.

גם רש"י, במסכת סוכה, הסביר שמדובר בגדול שהביא שתי שערות, שרק כשהביא שתי שערות נושא את כפיו:

חולקין לו תרומה בבית הגרנות – ומקמי הכי אין חולקין לו בגורן, אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה, דהכי תניא בגמרא דנושאין על האנוסה ביבמות (צט, ב): עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות: חרש שוטה וקטן כו', וכולן משגרין להם לבתיהם, בבית הגרנות אין חולקין להם – שבזיון תרומה הוא, שאין כל רואיו יודעים בו שהוא בקי לשומרה, אבל לביתן משגרין להם הבקיאים ומכירין בהם, ומשיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור – הכל יודעים שהביא שתי שערות, שאין קטן פורס כפיו, כדאמרינן במגילה (כד, א), הלכך חולקין לו.

אבל, תוס' (שם) חלק על דברי רש"י. הוא הסביר שמדובר בקטן ממש, כפי שמדובר בכל הברייתא. לפיו, כשמבואר במסכת יבמות שלא חולקים תרומה בבית הגרנות לקטן, מדובר דווקא לגבי קטן שלא נושא את כפיו. כשמבואר במשנה במסכת מגילה שקטן לא נושא את כפיו, מדובר שנושא את כפיו לבד בלי עוד כהנים, אבל יחד עם עוד כהנים הקטן נושא את כפיו:

… ולא משמע הכי אלא בקטן ממש איירי דומיא דהיודע לדבר אביו מלמדו תורה והיודע לשחוט וכן כולהו אחריני והא דאמר בנושאין על האנוסה (יבמות דף צט: ושם) דאין חולקין תרומה לקטן בבית הגרנות היינו כשאינו יודע לישא את כפיו והא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כד. ושם) דקטן אינו נושא את כפיו היינו בפני עצמו אבל עם הגדולים נושא כדאשכחן גבי שיר של מקדש פרק אין נערכין (ערכין דף יג:) דתנן בין רגלי [הלוים] היו עומדים וצעירי הלוים היו נקראים והא דאמרינן בשילהי פרק קמא דחולין (ד' כד: ושם) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שיתמלא זקנו איכא לאוקומה ביחידי שאין עמו אחר אי נמי לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים ברחמים כגון ביום הכפורים ובתעניו' ובמעמדות…

גם מדברי הרמב"ם (הלכות תרומות יב, כב) מבואר שקטן יכול לישא את כפיו. הוא הסביר שהקטן שלא חולקים לו תרומה בבית הגרנות, זהו קטן שאין בו דעת לפרוש חוקו. נראה שכך הסביר את הגמרא שיודע לפרוש את כפיו:

עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות אע"פ שהן אוכלין אותה או מאכילין אותה, ואלו הן: החרש, והשוטה, והקטן שאין בו דעת לפרוש חוקו מפני שאין באלו דעת…

ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"כסף משנה" שם) הפנה לתוספתא במסכת חגיגה (פרק א, הלכה ג) ששם כתוב כלשון הרמב"ם. התוספתא הוא המקור לברייתא במסכת סוכה: "… יודע לפרוש חוקו חולקין לו על הגורן…". הוא הסביר שהכוונה לפרישת כפיו.

גם ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת סוכה מב, ע"א) דחה את דברי רש"י, כיון שכל הסוגיא מדברת בקטן ממש:

יודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות הואיל ויודע בעבודה ואע"פ שמכל מקום אינו נושא את כפיו להוציא ידי ברכת כהנים שהרי קטן אינו נושא את כפיו הואיל ויודע בכך אף הוא נושא עם אחרים כדין הלויים שהקטנים אומרים שירה עם אחיהם הגדולים הא אם אינו יודע אין חולקין לו והוא שאמרו ביבמות פרק ראשון חרש שוטה וקטן אין חולקין לו בבית הגרנות… אלא שגדולי הרבנים כתבו שיודע לפרוס ופורס כגון שהוא גדול ואין נראה כן דכולה שמעתא בקטנים היא אמורה.

 

 

פסיקת ההלכה

בעל ה"טורים" (אורח חיים, סימן לז) כתב כלשון הברייתא במסכת סוכה:

קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין לחנכו.

כבר הזכרתי לעיל את שיטת בעל "העיטור", ואת דחיית ר' יוסף קארו. אבל, ר' משה איסרליס (ב"דרכי משה" שם) כתב שהמנהג כדעת בעל "העיטור". הקטנים לא מניחים תפילין עד שיהיו בני י"ג שנה ויום אחד.

ה"שולחן ערוך" (אורח חיים לז, ג) פסק כפי שכתבו הראשונים שקטן שיודע לשמור תפיליו חייב בתפילין. דהיינו, מדובר בקטן ממש. אך, הרמ"א הגיה בשם יש אומרים את דעת בעל "העיטור", וכתב שכך נהגו ואין לשנות:

קטן  היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ושלא יפיח בהם. הגה: ושלא ליכנס בהן לבית הכסא (רש"י פרק לולב הגזול), חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו. הגה: ויש אומרים  דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג  שנים ויום אחד. (בעל העיטור)  וכן נהגו, ואין לשנות (דברי עצמו).

ר' יואל סירקיס זצ"ל (ב"בית חדש", אורח חיים לז, ד) השיג על דברי בעל "העיטור":

  1. מדברי הברייתא מבואר שמדובר בקטנים שהגיעו לגיל חינוך, כמו שמדובר שם בנוגע למצות ציצית ולולב. אי אפשר לומר שמדובר בגדול.
  2. בוודאי כשמגיע לגיל י"ג שנים ויום אחד חייב בתפילין מדאורייתא, ואז הוא חייב לקנות בעצמו תפילין.
  3. נהגו שאפילו שאינו בר מצוה מחנכים את הקטן להניח תפילין, אם הוא יודע לשמור תפיליו.

על פי הדברים האלו, הוא תמה על דברי הרמ"א, שהרי כל הפוסקים חלקו על דברי בעל "העיטור". לדעתו, כשכתב הרמ"א שכך נהגו, אפשר שרוב העולם נהגו כן, כיון שאינם יודעים לשמור עצמם שלא יפיחו בהן. ובאמת באופן הזה אפילו שהוא בר מצוה אסור להניח תפילין.

נראה שכוונתו שרוב העולם לא מקפידים, או שאינם יודעים את ההלכה. אבל, קטן שלומד תלמוד, ויודע לשמור את עצמו שלא יפיח בהם, הרי בוודאי חייב לקנות לו תפילין.

נציין שבעל ה"פרי מגדים" (אשל אברהם, אורח חיים לז, ד) יישב את קושייתו השניה של ר' יואל סירקיס, שכאן מדובר בקטן שהגיע לגיל בר מצוה ואין לו ב' שערות, ובמקרה כזה שאין לו ב' שערות, האב חייב לקנות לו תפילין עד שיגיע לרוב שנותיו, שעד אז חייב לחנכו.

יש להשוות את הדברים האלו למבואר ב"טור" (אבן העזר, סימן א) שביאר את הדין שמובא במסכת יבמות (סב, ע"ב), שהאב צריך להשיא את בנו כשהגיע סמוך לפרקו, שהכוונה כשהגיע לגיל י"ג שנה. לכאורה, הדברים קשים, שמה עניין שהאב ישיא את בנו כשהגיע לגיל י"ג שנה, הרי הוא כבר בר מצוה, וחייב להשיא את עצמו.

על כך שיש יישבו[2] שמדובר בקטן שהגיע לגיל בר מצוה, אך, עדיין לא הביא שתי שערות.

נראה שבעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים לז, י) הסביר את סברת בעל "העיטור" באופן הבא: הקטן כשמגיע לגיל י"ג שנים, חייב בתפילין כיון שכל זמן שלא הגיע לגיל בר מצוה אנחנו מניחים שבוודאי לא יודע לשמור תפיליו. לכן, אם ירצה להניח תפילין, לא מרשים לו כל זמן שלא הגיע לגיל בר מצוה.

נראה שהגר"א ('ביאור הגר"א', אורח חיים לז, ג) הסביר את שיטת הרמ"א [בעל "העיטור"] על פי שיטת רש"י במסכת ברכות. זאת אומרת רש"י הסביר את המשנה במסכת ברכות שמדברת בקטן שהגיע לגיל חינוך, ובכל אופן כתוב במשנה שהוא פטור מתפילין. לפי זה, מסתדרת מאוד שיטת הרמ"א, שהמשנה הולכת לשיטתו:

וי"א כו'. כמו שכתוב בברכות דף כ', עמ' א' עיין רש"י ד"ה קטנים וד"ה ומן התפילין וכו'. ועיין תוס' שם ד"ה וקטנים שדחקו עצמן הרבה אבל לפי"ז לא קשיא…

נראה לי, שלפי זה, אפשר לומר שהברייתא במסכת סוכה חולקת על המשנה במסכת ברכות ופסקו כמו המשנה במסכת ברכות.

לבסוף נציין לדברי הרב יוסף קאפח זצ"ל[3] שהפנה להרבה פוסקים שחלקו על דברי רש"י, וכן ציין שגם אצל בני אשכנז, אין כאן מנהג אחיד. הוא כתב שבכל גווני, לתימנים אין מקום לדברים אלו, כיון שהם קיבלו על עצמם הוראות הרמב"ם. והוא נקט שגם בארץ ישראל, יש לנהוג כהוראות הרמב"ם. הוא הביא מדברי בעל ספר "כנסת הגדולה" שכתב שהטעם שה"שולחן ערוך" במקצת דברים פסק שלא כדעת הרמב"ם, זה רק לבני חוץ לארץ, שלא קיבלו עליהם לדון כדברי הרמב"ם. אבל, לא בארץ ישראל. לדעתו, באמת נהגו למעשה, לחנך את הילד להנחת תפילין, שלש וארבע שנים לפני חלות החיוב מדאורייתא.

 

המנהג כיום אצל בני אשכנז

בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים לז, ד) כתב שהמנהג כיום, שהקטן מניח תפילין ב' או' ג' חדשים קודם בר מצוה:

ועכשיו נהגו להניח ב' או ג' חדשים קודם הזמן.

ובעל ה"ביאור הלכה" (אורח חיים, סימן לז, סעיף ג) נטה לפסוק כמו ר' יואל סירקיס שאם הילד הוא בן י"ב שנה ולומד תלמוד ומבין, אז יכול להניח תפילין.

כבר הזכרתי לעיל את דעת הגר"א, ונראה שהוא נטה לדעת הרמ"א.

 

גדר לשמור את תפיליו

ציינתי לעיל לדברי רש"י, שבמקום אחד כתב שהגיל לחיוב לחנך את בנו לתפילין הוא גיל שיודע לא ליכנס עם התפילין לבית הכסא. במקום אחר הוא כתב שהגיל, הוא מהזמן שיודע לשמור שלא להפיח בהן.

ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"בית יוסף", אורח חיים, סימן לז) הביא את דברי רש"י, במסכת סוכה, שהסביר שיודע לשמור את תפיליו, הכוונה שיודע שלא ליכנס עמם לבית הכסא. ואז הוא הביא את דברי בעל ספר "התרומה", שהכוונה שיודע שלא יישן בהם ושלא יפיח בהן.

ה"שולחן ערוך" (אורח חיים לז, ג) נתן את הגדר שיודע שלא יישן ולא יפיח בהן. הרמ"א הוסיף את הגדר, שיודע שלא ליכנס עמן לבית הכסא.

יש להעיר שהרב יוסף דוב הלוי סולובייצי"ק זצ"ל ("רשימות שיעורים מסכת סוכה" מב, ע"א, דף רטז) למד יסוד חינוכי מכך שחיוב החינוך של הקטן, הוא מהרגע שיודע לנענע את הלולב. הרי אין הנענוע חיוב המצוה, מקיימים את המצוה עם לקיחת הלולב, אם כן, מדוע צריך שידע לנענע את הלולב? אלא שכאן יש יסוד חינוכי, שהחיוב לקיום המצוות, הוא רק כשהילד הגיע לדרגה שיכול לקיים את המצוה בשלמותה. לכן, הוא כתב שגם החיוב במצות ציצית, הוא רק כשיודע להתעטף, שאז מתקיימת המצוה בשלמותה. כך גם הדין לגבי חינוך הקטן במצות תפילין. החיוב לשמור את תפיליו, אינו חיוב צדדי, אלא מהוה חלק מעצם מצות תפילין. הכוונה שיודע לשמור תפיליו, שעל ידי מצות תפילין, נעשה עניו וירא שמים, וזהו חלק מעצם מצות תפילין. לכן, רק כשמגיע לגיל זה, מחויב בתפילין. יש שתי ברכות שמברכים. ברכת להניח כנגד המצוה של מעשה ההנחה. ברכת על מצות תפילין, כנגד המצוה של יראת שמים שעל הגברא שמתהוה משמירת התפילין:

צ"ע מדוע נקטה הברייתא בשעור מצות החנוך היודע לנענע ולא זמן אחר. ונרה שיש כאן יסוד במצות החנוך, והוא שחיוב החנוך חל דוקא בזמן שהקטן הגיע לדרגה שהוא ראוי לעשות את המצוה בשלמותה– ומשום כך חייב בלולב דוקא כשיודע לנענע, כי הנענועים גומרים את מצות הלקיחה. אולם אם הוא יודע רק לקחת את הלולב ולא לנענעו לא חלה מצות חינוך, כי המצוה דלקיחה בלי נענועים אינה שלמה. והוא הדין בשאר המצוות הנזכרות בבריתא, כגון עטיפת הטלית שהיא משלימה את מצות לבישת הציצית, ורק בקטן היודע להתעטף מתחילה בו מצות החנוך. יוצא מכך ששמירת התפילין אינה חיוב צדדי אלא מהוה חלק מעצם מצות התפילין, כי רק קטן היודע לשמור תפיליו חייב בחנוך… אף ורק ע"י שמירת התפילין אינו מסיח דעתו מהן ונעשה ענו וירא שמים שהוא קיום המצוה השלמה של הנחת תפילן. חובת שמירתן היא המחייבת הנחתן כל היום שככה אינו מסיח דעתו מהן ונעשה 'ענו וירא שמים וכו' '. היוצא מזה ששמירת התפילין אינה חיוב צדדי, אלא הריהי חלק מעצם חובת המצוה של הנחת תפילין כל היום, ולפיכך דוקא לקטן היודע לשמור את התפילין- שיכול לקיים את מצות התפילין בשלמות, חייב האב לקחת לו תפילין. וע"פ הנ"ל ניתן לפרש שתי הברכות בתפילין, דברכת להניח שייכת למצות מעשה ההנחה, וברכת על מצות שייכת למצות יראת שמים שעל הגברא המתהוה משמירת התפילין כשלובשן, כי יש בתפילין שני קיומים התלויים זה בזה ולפיכך מברכים פעמיים. ודוקא לקטן המקיים את שניהם חלה חובת החינוך.

 

סיכום המאמר

בפשטות הפוסקים הסבירו שקטן שהגיע לגיל חינוך, גם כשאינו בר מצוה אם יודע לשמור תפיליו, אביו חייב לקנות לו תפילין. כך נקטו הרמב"ם, התוס', בעל ה"טורים" וה"שולחן ערוך". אבל, יש שיטה שסברה שדווקא כשהגיע לגיל י"ג שנים ויום אחד, אז אביו חייב לקנות לו תפילין. כך נקטו בעל "העיטור", הרמ"א ונראה שכן נטה הגר"א. אולי יש מקום לפירוש זה לפי שיטת רש"י במסכת ברכות.

בעל ה"פרי מגדים" ביאר את שיטת בעל "העיטור", שמדובר דווקא כשהקטן לא הביא שתי שערות. אבל, אם הביא שתי שערות הוא חייב לקנות לעצמו תפילין. בעל ה"מגן אברהם" כתב שהמנהג להניח תפילין ב' או ג' חדשים קודם בר מצוה. ר' יואל סירקיס סבר שקטן שלומד תלמוד ויודע לשמור את עצמו וכו', אז אפילו שהוא בן י"ב שנה, האב קונה לו תפילין. נראה שכך נקט להלכה בעל ה"משנה ברורה".

להלכה למעשה, נראה בפשטות שיש לנהוג שמן השעה שיודע לשמור את תפיליו, יש לחנך את הבן להניח תפילין. הכל תלוי לפי חריפותו של הילד. אין למהר להניח תפילין לילד, אלא יש לבדוק שבאמת מבין את קדושתן, ויזהר בהן. כפי שמבואר בדברי הרב סולובייצי'ק, חלק מהחינוך למצות תפילין, זהו החינוך לקדושת התפילין, ושצריך לשמור על התפילין. שמירת התפילין אינה חיוב צדדי, אלא היא חלק מעצם מצות התפילין.

[1] כתבים  חלק א, של הרב קאפח זצ"ל, עמ' 42.

[2] עיין בהגהות והערות על הטור שם.

[3] כתבים, חלק א', עמ' 44-45.


שאל את הרב