מצות אהבת ה'

מבוא

במאמר הבא ננסה לבאר את גדרי מצות אהבת ה', וכן טעם מצוה זו. כמובן, שביאור הטעם נראה כדבר פשוט, שמה יותר פשוט מכך שצריך לאהוב את ה'. הרי ה' הוא ברא אותנו, וכמו שאנחנו אוהבים את הורינו שדאגו וטיפלנו בנו, כך צריך להיות כלפי הקב"ה שנתן לנו כל מה שיש לנו. אולם, נראה לבחון יותר את גדרי מצוה זו. ויותר מכך, נרצה לדון איך מגיעים לידי אהבת ה'.

 

עיון בשיטת הרמב"ם

  1. עיון בדברי הרמב"ם בספר המצוות:

הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ג) מנה את מצות אהבת ה', וכתב:

היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת.  ולשון ספרי לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך' איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח.  וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו… ולשון ספרי 'ואהבת את ה' וכו' ' אהבהו על הבריות כאברהם אביך… רוצה לומר כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם… שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו.

 

 

למדים מדברי הרמב"ם מספר נקודות:

  1. הגדרת מצות אהבת ה' היא ההתבוננות במצוות ופעולות ה' כדי להשיג את הקב"ה ולהתענג בהשגתו. המצוה אינה האהבה אלא ההסתכלות באמצעים שיביאו לידי האהבה.
  2. המצוה של אהבת ה' כוללת את החיוב של דרישת אנשים לעבודת ה' ולאמונה בו.
  3. אהבת ה' מסתובבת מסביב השגת ה' והתענוג בהשגתו. האהבה נמשכת על ידי הידיעה בקב"ה.
  4. הדרך לאהבת ה' היא על ידי ההתבוננות במצוות ופעולות ה'.

לגבי הנקודה השניה צריך עיון, האם דרישת אנשים לעבודת ה' היא חיוב, או שהאדם צריך להגיע לידי אהבה כל כך גדולה שתחייב אותו ללכת לדרוש אנשים לעבודת ה'. זאת אומרת, מצד אחד, כתב הרמב"ם שהמצוה של אהבת ה' כוללת "שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו".  ומכך אפשר ללמוד שיש חיוב ללכת לדרוש אנשים לעבודת ה'.  מאידך, הרמב"ם כתב: "רוצה לומר כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם… שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו". נראה לי, שמשמע מדבריו שאברהם דרש אנשים בגלל גודל השגתו ואהבתו. זאת אומרת, אברהם אבינו הגיע לדרגת אהבת ה' כל כך גדולה שתבעה ממנו לדרוש אנשים לעבודת ה'. לדעת הרמב"ם, כמו אברהם כך אנחנו מחוייבים להגיע לידי אהבה כל כך גדולה שתביא אותנו לדרוש אנשים לעבודת ה'. הרמב"ם כתב שהחיוב הוא "אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו".

נציין שבמשנה תורה לרמב"ם לא נמצא חיוב לדרוש אנשים אליו. בהלכות עבודה זרה (פרק א, הלכה ג) הרמב"ם ביאר איך אברהם אבינו דרש אנשים לעבודת ה':

…ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.  כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים… והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוק העולם… והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה…

הרמב"ם לא הביא את הדברים בתור חיוב, אלא רק כסיפור דברים על אברהם. נוסף על כך, אם נתבונן בדברי הרמב"ם נראה שהדרישה היא באה רק אחר ההכרה וידיעה בה'.  כפי שכתב "כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות". אם כן, נראה שאין כאן חיוב פרטי אלא יש חיוב להגיע לידי אהבה כזאת שתדרוש אנשים לעבודת ה'.

 

  1. עיון בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:

נעיין בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה. הרמב"ם כתב (הלכות יסודי התורה ב, א-ב):

הקל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו… שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך'..:  והיאך היא הדרך לאהבתו.. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול… ולפי הדברים הללו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם.  כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

נראה שהרמב"ם שינה מדבריו בספר המצוות. הרי כפי שדייקנו מדברי הרמב"ם בספר המצוות אין מצוה לאהוב את ה'. המצוה היא  ההתבוננות במצוות ובפעולות ה' שעל ידי כך נגיע לאהבת ה'. אבל, מדבריו כאן משמע שיש מצוה לאהוב את ה'. ההתבוננות במעשי ה' היא רק מביאה לידי אהבת ה'. הרמב"ם, בעוד מספר מקומות, כתב שהמצוה היא האהבה. בתחילת הלכות יסודי התורה, הרמב"ם מנה את המצוות שמוזכרות בהלכות יסודי התורה, ושם כתב "לאהבו". במנין מצוות הקצר כתב (מצות עשה ג): "לאהבו שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך' ". אם כן, מתברר בפשטות שדעת הרמב"ם היא, שאכן, יש מצוה לאהוב את ה'.

ר' חנניה קזיס זצ"ל (ספר "קנאת סופרים", ספר המצוות, מצוה ג) ביאר את דברי הרמב"ם, בספר המצוות, באופן הבא:

ביאר הרב שהמצוה הזאת היא מתקיימת בהתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה וזוהי מצות האהבה שהנרצה בזה אצל הרב שהאהבה היא נמשכת בחיוב מן ההשכלה… ועם זה יתכן לומר דציווי האהבה היינו שנצטוינו על ההתבוננות במצותיו ומעשיו. ומהתבוננות הזה האהבה נמשכת על כל פנים, באופן שההתבוננות הוא בחיריי ועליו יובן הציווי של ואהבת אבל האהבה עצמה היא ענין מסובב ונמשך על כל פנים מן ההתבוננות. ונ"ל שלזה רמזו רז"ל בספרי… באמרם "והיו הדברים" שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה… ויכוין זה עם לשון הרב כאן שכתב שמצוה זו הוא מתקיימת בהתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו…

הוא נתן שני הסברים לדברי הרמב"ם:

  1. המצוה היא עצם האהבה והיא נעשית על ידי ההתבוננות במצוות ובפעולות ה'. אך, ההתבוננות אינה המצוה, אלא האהבה היא המצוה. האהבה היא ההשגה בקב"ה והתענוג בהשגתו.
  2. המצוה היא ההתבוננות במצוות ובפעולות ה' והאהבה היא באה ממילא ונמשכת על כל פנים.

נראה שהוא מצדד עִם הפירוש השני.

בעל ספר "המצוה והמקרא" ביאר את דברי הרמב"ם באופן הבא:

מצות עשה לאהבו יתברך (רמב"ם מ"ע ג').  והסביר הר"מ שאין הציווי לאהוב סתם, אלא שנתבונן במצוותיו וציוויו ופעולותיו כדי שנשיגהו, וזהו האהבה המצוה עלינו.  כי אין אהבה אלא בידיעה שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהאבה.

נראה גם מדבריו שהמצוה אינה האהבה, אלא ההתבוננות היא המצוה.

כמובן, שהבנה זו תביא אותנו לסתירה בדברי הרמב"ם. נראה לי, שיש לתרץ את הדברים באופן הבא: כיון שההתבוננות היא באה כדי להגיע לאהבה, לכן אפשר לומר שהמצוה היא לאהוב את ה'. הרמב"ם הגדיר את המצוה אהבת ה', אבל המצוה היא ההתבוננות. אולי אפשר ליישב את הדברים על פי היסוד של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל שחילק בין מהות המצוה למעשה המצוה. דהיינו, במצות תפילה המעשה מצוה הוא התפילה, אבל מהות המצוה היא עבודת ה'. גם לגבי מצות תשובה, מהות המצוה היא התשובה, אבל המעשה מצוה הוא הווידוי. נאמר כך גם בנוגע למצות אהבת ה'. מהות המצוה היא אהבת ה', המעשה מצוה הוא ההתבוננות בפעולות ה' וכו'.

נראה להוסיף ולומר שאפשר לתת שני הסברים מדוע אין למנות כמצוה את עצם האהבה:

  1. הרמב"ם נקט את הגישה שעיקר האדם הוא השכל. כפי שכתב הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק א, פרק א): "ובגלל ההשגה השכלית הזו נאמר בו בצלם אלהים ברא אותו… ותהיה הכוונה באמרו 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' הצורה המינית שהיא השגה השכלית לא התבנית והתאר". לכן, הוא סבר שמצות אהבת ה' היא מצוה שמוטלת על השכל, ולא על הרגש. דהיינו, על עיקר האדם. מדובר במצוה ממעלה ראשונה, ולכן בוודאי שהיא מהמצוות של השכל.
  2. אי אפשר לצוות על הרגש. הרמב"ם כשדן במצות אמונת ה', לא כתב שהמצוה היא אמונת ה', אלא ידיעת ה' (עיין הלכות יסודי התורה א, א). דהיינו, לחקור ולהגיע להשגה שיש בורא לעולם וכו'. המצוה היא הידיעה, לא אמונה. אי אפשר לצוות על הרגש. אך, נראה שאי אפשר להסביר בכך את דעת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם, בהקדמתו למסכת אבות (פרק ב), כתב שגם אפשר לצוות על הרגש. נוסף על כך, בספר המצוות, שרש תשיעי, כתב שציווי התורה ואזהרותיה הם בארבעה דברים: א. דעות. ב. פעולות. ג. מידות. ד. דיבור. אם כן, יש מצוות על מידות שהן מצוות על הרגש. אציין לדברי בעל ה"שפת אמת" (בפירושו לתורה, פרשת ואתחנן, שנת תרלד): "קושית המפרשים בשם הרמב"ם על מצות ואהבת וכדומה איך שייך ציווי בדבר התלוי בטבע האדם כו' והאמת כי הקושיא היא עצמה התירוץ שמזה נלמד שיש בטבע כל איש ישראל לאהוב להשם יתברך בכל לבו ונפשו ורק שנטמן בעומק הלב ועל ידי הרצון והתשוקה למצוא זאת האהבה על זה נאמר יגעתי ומצאתי כו' ".

 

הדרך להשגת אהבת ה'

הרמב"ם, בהלכות יסודי התורה, ביאר שהדרך להגיע לידי אהבת ה' היא על ידי ההתבוננות במעשה הקב"ה. בספר המצוות, הוא כתב שמגיעים לידי אהבת ה' על ידי ההתבוננות במצוות ופעולות ה'. נושאי כלי הרמב"ם נתנו מספר יישובים כדי לתרץ סתירה זו.

בעל ספר "פיקודי ישרים" (מצוה ג) נדרש לשאלה זו וכתב שני תירוצים:

  • "האמת היא שגם ב'משנה תורה' קושר הרמב"ם את התורה לתהליך השגת חכמתו ואהבתו… הרמב"ם קובע שההתבוננות במצותיו הוא תנאי קדום להתבוננות בפעולותיו (יסודי התורה ד, יג)… ארבעת הפרקים הראשונים של 'משנה תורה' מוקדשים לתיאור פעולותיו של הבורא, מעשה מרכבה ומעשה בראשית. דרך הבנת דברים אלו, 'פרדס', מגיע האדם לאהבת ה', אבל התבוננות זאת דורשת הכנה. האדם מכין את עצמו ל'פרדס' על ידי התבוננות במצותיו".

לפיו, צריך את ההתבוננות במצוותיו כדי שיהיה ראוי להתבונן בפעולותיו, "לטייל בפרדס".  ההתבוננות במצוותיו היא הכנה להתבוננות בפעולותיו, ב"פרדס". לכן, כשכתב הרמב"ם שיש להתבונן בפעולות ה' הוא כלל שצריך להתבונן במצוותיו. נקודה זו הרמב"ם הסביר בהמשך הלכות יסודי התורה אחרי שדיבר על ההתבוננות בפעולותיו.

נראה לי, שתירוץ זה קשה שמהספרי שהביא הרמב"ם (בספר המצוות) משמע שמעצם ההתבוננות במצוותיו מגיע להכרת בורא עולם ואז לאהבת ה'. לפי בעל ספר "פיקודי ישרים", עצם ההתבוננות במצוותיו אינה מביאה לידי האהבה, אלא היא רק מכשירה להגיע לידי התבוננות בפעולותיו שעל ידי כך מגיע לידי אהבת ה'.

  • "כשקובע הרמב"ם שמשיגים את מעמד האוהב ה' 'על ידי שנתבונן ונשכיל במצוותיו' אין כוונתו למכלול המצוות אלא לאותן שתי מצוות מיוחדות שתוכנן הוא ידיעת מציאות ה' ויחודו. ענינים אלו הם, עבור הרמב"ם עיקר תוכנו של מעשה מרכבה. פירוש זה קובע זהות מוחלטת בין המצוות ב'ספר המצוות' וב'משנה תורה'. הדרך לאהבת ה' היא על ידי התבוננות ב'מצוותיו' – מעשה מרכבה, ו 'בפעולותי' – מעשה בראשית.  גישה זאת נתמכת על ידי דברי רבינו במורה הנבוכים (חלק ג,, פרק נב): 'אבל ההשקפות אשר העניקה לנו אותם התורה הם השגת מציאותו יתעלה ואחדותו הרי אותם ההשקפות מביאים לנו את האהבה'…".

נראה לי, שגם תירוץ זה קשה, כיון שהרי הרמב"ם כתב בהלכה ב: "והיאך היא הדרך לאהבתו" ואז הוא הביא את התבוננות במעשה וברואי הקב"ה. הרמב"ם היה צריך להזכיר גם את מעשי מרכבה, דהייינו מצוותיו. אולי אפשר לדחוק ולומר כשהרמב"ם כתב "בשעה שיתבונן האדם במעשיו", כוונתו למעשה מרכבה. כשכתב "וברואו הנפלאים הגדולים", כוונתו למעשה בראשית. בכך יוצא ש"מעשיו" מקביל ל"מצוותיו" ו"ברואיו" מקביל ל"פעולותיו".

 

אבל, עדיין, הסבר זה קשה. לכן, נראה לי שיש ללכת בכיוון דברי ר' חנניה קזיס זצ"ל (ספר "קנאת סופרים", מצוה ג):

שלא כתב בחיבור היד התבונן במצוות אלא מעשיו וברואיו הנפלאים לבד, משום דהתם בעיון מעשה בראשית איירי ולא שייך שם באותו ענין להזכיר מצותיו כי ההתבוננות במצוות שייך לענין אחר דהיינו תלמוד תורה שיבאר בו הרב כל הצורך לקמן בהלכות תלמוד תורה, כי ידוע למבינים שמירת הסדר להרב ז"ל בחיבור היד לבאר הדינים כפי החלוקה הישרה שנחלקו מאמריו ולשונות כל אחד מהם במקומו הראוי לו לפי ענינו.

אבל, הרב יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל ("משנת יעקב", הלכות יסודי התורה ב, ב) השיג על דברי בעל ספר "קנאת סופרים":

ודבריו צריכים ברור דלפי דרכו היה צריך הרמב"ם להזכיר בהלכות תלמוד תורה מה שכתב בספר המצוות, שגם על ידי שיחשוב ושיתבונן במצוותיו ומאמריו יבוא לידי אהבת ה' וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה לגבי התבוננות בפעולותיו, והרמב"ם לא הזכיר כלל מזה בהלכות תלמוד תורה וצריך עיון.

נראה שיש לתרץ שבלי מצות אהבת ה', אין חיוב להתבונן במעשה בראשית. לכן, הרמב"ם הוצרך לכתוב שהתבוננות במעשה בראשית היא כדי להגיע לידי אהבת ה'. אבל, החיוב ללמוד תורה אינו כדי להגיע לידי אהבת ה'. יש חיוב עצמי ללמוד תורה. לכן, הרמב"ם לא הוצרך לכתוב שיש ללמוד תורה כדי להגיע לידי אהבת ה'. הוא כתב את החיוב ללמוד תורה משום מצות תלמוד תורה וממילא האדם יגיע לידי אהבת ה'.

אבל, נראה לי שיש להקשות קושיא אחרת על דברי הרב חנניה קזיס. דברי בעל ספר "קנאת סופרים" היו צודקים אם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה היה דן על החיוב. כלומר, היה כותב שיש חיוב להתבונן במעשה בראשית וזאת כדי להגיע לידי אהבת ה'. אבל, הרמב"ם לא דיבר על החיוב, אלא על הדרך. משמע מדבריו שהדרך להגיע לידי אהבת ה' היא על ידי ההתבוננות במעשיו. והרי היה צריך לכתוב שיש עוד דרך וזאת על ידי ההתבוננות במצוותיו. הרמב"ם בא ללמדנו איך נגיע לידי אהבת ה', ולכן הוא צריך לומר לנו שעל ידי ההתבוננות במצוותיו אפשר להגיע לידי אהבת ה'.

לכן, אולי ניישב את הדברים באופן אחר: בהלכות יסודי התורה הרמב"ם נתן לנו שיעור בדרך שמגיעים לידי אהבת ה' ויראת ה'. ההתבוננות במצוות ה' אינה שייכת לדרך להגיע לידי יראת ה'. לכן, הרמב"ם לא יכל להזכיר את ההתבוננות במצוותיו.

אם נשאל בסופו של דבר אם כן איך נדע שיש חיוב להתבונן בתורה? על זה נשיב כמו דברי הרב חנניה קזיס, שאת זה ביאר הרמב"ם בהרחבה בהלכות תלמוד תורה כשדיבר על מצות תלמוד תורה. זאת אומרת, משום מצות תלמוד תורה יתבונן בתורה ואין צורך לומר שמשום מצות אהבת ה' צריך להתבונן בתורה.

 

עבודת ה' מאהבה

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק י) הרחיב את הדיבור בעניין העובד מאהבה:

אין ראוי לעבוד את ה' על דרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה: העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת.. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו… שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקב"ה ע"י משה שנאמר 'ואהבת את ה' א-להיך', ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה: וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהוב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד… כמו שצונו 'בכל לבבך ובכל נפשך'..: …ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו…: …אין מלמדים אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן יתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה: דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה. כמו שצוה ואמר 'בכל לבבך ובכל נפשך'. אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג…

נראה לי שעל פרק זה יש לומר כפי שאמר הרב חרל"פ זצ"ל על פרק חמישי משמונה פרקים להרמב"ם: "נפלא הוא הפרק הזה מי יתן והיה לחזור עליו עד להחדירו ולקנותו קנין גמור".

בהלכות אלו הרמב"ם צייר לנו דמות של אדם בעל שלמות, כפי שהגדירו בפרק חמישי משמונה פרקים להרמב"ם: "אני אומר שהוא למטה מן הנביאים".

הרמב"ם שם תיאר דמות זו באופן הבא:

ודע, שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול, וכשתזדמן מציאות האדם שזה ענינו, אני אומר שהוא למטה מן הנביאים, רצוני לומר שישמש כחות נפשו כולם וישים תכליתם ידיעת השם יתברך לבד, ולא יעשה מעשה קטן או גדול, ולא ידבר דבר אלא שהפעל ההוא או הדבר ההוא מביא למעלה או למה שמביא אל מעלה, והוא יחשוב ויסתכל בכל פעל ותנועה, ויראה אם יביא אל התכלית ההיא או לא יביא, ואז יעשהו. וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכוין אליו, באמרו 'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' רצונו לומר, בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת, והיא לאהבת השם יתברך

אם כן, מצטיירת בפנינו דמות מיוחדת במינה. עלינו להבין איך הדמות הזאת מתקשרת אל כל יהודי ויהודי? הרמב"ם לא כתב ספר לבעלי שלמות אלא מדובר בספר לכל יהודי ויהודי. עוד צריך להבין, מה מקור החיוב לעבודת ה' מאהבה?

הרמב"ם ביאר בתחילת דבריו שאין לעבוד כדי לקבל שכר, או משום יראת העונש. עבודה כזו היא אינה עבודה ראויה כלפי הקב"ה והיא עבודת עמי הארץ וכו'. לאחר מכן הוא הסביר עניינו של העובד מאהבה שזו מעלה גדולה מאוד ואין כל חכם זוכה לה. אם כן, מצד אחד אדם רגיל לא עובד מיראה וכו' ועליו לעבוד את ה' מאהבה. מאידך, הרמב"ם כתב שאין כל חכם זוכה למעלה זו. אם כן, מדובר בדרגה של אנשים מיוחדים ולא לאנשים רגילים. נוסף על כך, יש להעיר שהרמב"ם כתב שהמעלה הזו של עובד מאהבה היא המעלה שנצטווינו על ידי הקב"ה בפסוק  "ואהבת את ה' אלקיך". לפי זה, מדובר במעלה שכל אחד מצוּוֶה להגיע אליה.

בעל ספר "לתשובת השנה" (עמ' שעו) התייחס לשאלה זו, והשיב:

ונראה לומר דג' דרגות הם, א- העובד מיראת העונש ואהבת השכר בלבד, זהו אינו במעלת החכמים כלל רק בכלל הקטנים ועמי הארץ שמחנכין אותן לעבוד מיראה בלבד עד שתרבה דעתן ויתחילו לעבוד גם מאהבה. ב- מי שכל עבודתו רק מאהבת ה', ועל זה כתב הר"מ דהוא מעלה גדולה מאד שאין כל חכם זוכה לה, והכי דייקא לשונו 'והיא מעלת אברהם אבינו וכו' לפי שלא עבד אלא מאהבה' כלומר דעבד בכל עניניו מאהבת ה' ולכך נקרא אוהבו של מקום.           ג- דרגת כל אדם [ואף חכמים בכללם] דמקיים מצות אהבת ה' ועובד מאהבה, ומכל מקום אין 'כל' מעשיו 'תמיד' מחמת אהבתו יתברך, דפעמים עובד מיראת העונש ופעמים מאהבת ה'.

אם כן, יש שלש דרגות. דרגת עמי הארץ שתמיד עובדים את ה' מאהבת שכר ויראת העונש. דרגה עליונה של אנשים שעובדים את ה' תמיד מאהבה. ודרגה אמצעית שלפעמים עובדים את ה' מאהבה, ולפעמים עובדים מאהבת שכר ויראת הוענש. בדבריו יש מענה רק לחלק הראשון של שאלתי, לגבי החלק השני הוא השיב בהמשך דבריו שם (עמ' שעז-שעח):

והנראה ליישב בזה דמצות אהבת ה' כוללת ב' חלקים – האחד, היא גדר המצוה המחויב לכל אחד ואחד, והמבטלה אפשר דהוא בכלל מבטל מצות עשה דואהבת וגו'.  והשני, צורת קיום המצוה בשלמות והיא מעלה גדולה שאין כל חכם זוכה לה, ומי שמבטלה נראה בפשטות דאינו חשוב כמבטל מצות עשה… ומעתה יש לומר דהר"מ בהלכות יסודי התורה קאי בגדר דאהבת ה' אשר מוטל על הכל כשאר מצוות עשה… ומי שמבטל דבר זה אפשר דחשיב מבטל מצות עשה דואהבת… ואולם קיום המצוה דאהבת ה' ב'שלמות' זה ביאר הר"מ בהלכות כאן דצריך לעבוד מאהבה בכל עניניו… וכל זה הוא מעלה גדולה מאד ונהי דגם היא בכלל המצוה דאהבת ה', מכל מקום מי שלא זוכה להגיע למעלה זו נראה דאינו בגדר 'מבטל מצוה' כלל, ותדע שהרי הר"מ כתב דמעלה זו 'אין כל חכם זוכה לה וכו' ', ולא מסתבר כלל לומר דהאי 'חכם' שלא זכה לה מבטל מצות עשה וע"כ דהוא מעלה נוספת הכלולה במצות אהבת ה'….

אם כן, לפי דבריו עבודת ה' מאהבה היא הצורה השלימה של קיום מצות אהבת ה'. אבל, גם מי שאינו עובד מאהבה לא מבטל את מצות אהבת ה'.


להורדת המאמר לחצו כאן

שאל את הרב