מצות הקמת סנהדרין ובתי דין

מבוא

במאמר הבא נעיין בגדר מצות הקמת בית דין וסנהדרין. השאלה, האם גם כיום יש מצוה להקים בתי דין? האם המצוה שייכת רק במקרה שמדובר בדיינים סמוכים?

 

עיון בדברי חז"ל

כתוב בתחילת פרשת שופטים (פרק טז, פסוק יח):

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְדֹוָד א-להיך נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק:

הספרי (ריש פרשת שופטים) דרש:

שפטים ושוטרים, מנין שממנים בית דין לכל ישראל תלמוד לומר 'שפטים תתן לך', ומנין שממנים שוטרים לכל ישראל תלמוד לומר 'שטרים תתן לך', רבי יהודה אומר מנין שממנים אחד על גבי כולם תלמוד לומר 'תתן לך', ואומר 'ושטרים הלוים לפניכם'. ומנין שממנים בית דין לכל עיר ועיר תלמוד לומר 'שפטים בכל שעריך', ומנין שממנים שוטרים לכל עיר ועיר תלמוד לומר 'ושטרים בכל שעריך', ומנין שממנים בית דין לכל שבט ושבט תלמוד לומר 'ושופטים לשבטיך', ומנין שממנים שוטרים לכל שבט ושבט תלמוד לומר 'ושטרים לשבטיך', רבן שמעון בן גמליאל אומר לשבטיך ושפטו מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו. 'בכל שעריך', בא להקיש סנהדרי גדולה לסנהדרי קטנה מה גדולה דנה והורגת אף קטנה דנה והורגת.

נפנה גם לעיון במשנה ובתלמוד הבבלי. משנה בסוף פרק ראשון של מסכת מכות מזכירה את החיוב של בתי דין גם בחו"ל.

נפנה לעיון בתלמוד הבבלי במסכת מכות (ז, ע"א):

סנהדרין נוהגת כו'. מנא ה"מ? דתנו רבנן: 'והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם' – למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ; אם כן, מה תלמוד לומר 'בשעריך'? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר.

אם כן, מבואר שיש חיוב להקים סנהדרין גם בחו"ל, אבל יש חילוק בין חיוב הקמת בתי דין בחו"ל להקמת בתי דין בארץ ישראל.

נביא עוד גמרא שדנה בחיוב הקמת בתי דין וסנהדרין. מובא בגמרא במסכת סנהדרין (טז, ע"ב):

תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר 'שפטים תתן', שטרים לישראל מניין – תלמוד לומר 'שטרים תתן', שופטים לכל שבט ושבט מניין – תלמוד לומר 'שפטים לשבטיך', שוטרים לכל שבט ושבט מניין – תלמוד לומר 'שטרים לשבטיך', שופטים לכל עיר ועיר מניין – תלמוד לומר 'שפטים לשעריך', שוטרים לכל עיר ועיר מניין – תלמוד לומר 'שטרים לשעריך'. רבי יהודה אומר: אחד ממונה על כולן, שנאמר 'תתן – לך'. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשבטיך ושפטו – מצוה בשבט לדון את שבטו[1].

 

פסיקת ההלכה ברמב"ם

נפנה לעיון בדברי הרמב"ם בפסיקתו להלכה בדינים אלו. בריש הלכות סנהדרין (פרק א, הלכה א-ד) הוא פתח וכתב:

מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שנאמר 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', שופטים אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם, שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות וכל מעשיהם על פי הדיינים וכל שיראו בו עוות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו: אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך שנאמר 'תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נותן לך לשבטיך': כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל וכמה יהיה מניינן, קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד, שנאמר 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' ומשה על גביהן שנאמר 'והתיצבו שם עמך' הרי שבעים ואחד, הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו, ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים יושבין לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם, כל הגדול מחבירו בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו, והם יושבין בכמו חצי גורן, בעיגול כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין רואין כולן, ועוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלשה עשרים ושלשה אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית, ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר סנהדרי קטנה ויושבת בשער העיר שנאמר 'והציגו בשער משפט', וכמה יהיה מניינם עשרים ושלשה דיינים והגדול בחכמה שבכולן ראש עליהן והשאר יושבין בעיגול כמו חצי גורן כדי שיהא הראש רואה את כולן: עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין בה שלשה דיינים שאין בית דין פחות משלשה כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהן מחלוקת בדין מן הדינין.

מדברי הרמב"ם מתבאר לנו שיש חיוב להקים בית דין בכל מקום ומקום. רק נעיין בהלכה אחרונה, שמבואר בסוף המשנה הראשונה של מסכת סנהדרין (ב, ע"ב):

וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין – מאה ועשרים, רבי נחמיה אומר: מאתים ושלשים, כנגד שרי עשרות.

ר' יוסף קארו זצ"ל ("כסף משנה", הלכות סנהדרין א, ד) ביאר את מקורו של הרמב"ם שבכל עיר ועיר צריך בית דין של שלשה, אפילו שאין באותו עיר מאה ועשרים אנשים:

עיר שאין בה ק"כ וכו'. נלמד מדתנן בסוף פ"ק כמה יהא בעיר ותהיה ראויה לסנהדרין ק"כ והא פשיטא שאין מניחין אותה בלא בית דין ופחות שבבתי דינין הוא של שלשה:

יש כאן נקודה חשובה ביותר, שסברא פשוטה שחייב להיות בית דין בכל עיר ועיר. נעיין בנקודה זו עוד בהמשך.

הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכה יא-יד) דן בחיוב הסנהדרין לדון דיני נפשות, וביאר שגם בסנהדרין בחו"ל דנים דיני נפשות:

אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית והוא שיהיה בית דין הגדול שם בלשכה שבמקדש שנאמר בזקן ממרא לבלתי שמוע אל הכהן וגו' ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות והוא שיהיה בית דין הגדול במקומו: בתחילה כשנבנה בית המקדש היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית שהיתה בעזרת ישראל והמקום שהיו יושבין בו חול היה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריא ומשם לא עמד בית דין גדול עד עתה וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש: ארבעים שנה קודם חרבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל אף על פי שהיה המקדש קיים, מפני שגלו הסנהדרין ולא היו שם במקומן במקדש: בזמן שדנין דיני נפשות בארץ ישראל דנין דיני נפשות בחוצה לארץ, והוא שיהיו הסנהדרין סמוכין בארץ כמו שביארנו שהסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ.

הדברים האלו בנויים על המשנה במסכת מכות שהוזכרה לעיל.

 

עיון בדברי הרמב"ם

יש לדון האם מצוה זו תלויה בכך שהדיינים יהיו סמוכים? ולכן, היום שאין סמוכים על אף שדנים מכוח עבדינן שליחותייהו, בכל זאת, אין מצוה של הקמת בתי דין.

היה נראה לי, שמסברא פשוטה יש לטעון שגם בזמן הזה יש מצוה להקים בתי דין. הדברים בנויים על דברי ר' יוסף קארו זצ"ל, שהוזכרו לעיל, שהסביר בדברי הרמב"ם שפסק שיש חיוב להקים בית דין בכל עיר ועיר אפילו שאין שם מאה ועשרים איש, וזאת הרמב"ם פסק מסברא פשוטה. נוסיף עוד נקודה, הרי אחת משבע מצוות בני נח היא הקמת בתי דין, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות מלכים ט, יד):

וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.

אם כן, איך אפשר שעָם ישראל יהיה יותר גרוע מבני נח? הבאתי לעיל את דברי הרמב"ם בתחילת הלכות סנהדרין, ושם הוא לא ביאר שהדברים נאמרים רק בתקופה שהדיינים הם סמוכים. מאידך, הוא גם לא כתב שדינים האלו נאמרים לכל זמן וזמן גם כשהדיינים אינם סמוכים.

אולם, יש מקום לעיין בדברי הרמב"ם, בספר המצוות (מצוה קעו):

והצווי שבא במצוה זו הוא אמרו (ר"פ שופטי') 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'. ולשון ספרי מנין שממנין בית דין לכל ישראל תלמוד לומר 'שופטים ושוטרים' ומנין שממנין אחד על גבי כולם תלמוד לומר 'תתן לך' ומנין שממנין בית דין לכל שבט ושבט תלמוד לומר 'בכל שעריך' רבן שמעון בן גמליאל אומר לשבטיך ושפטו מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו, ושפטו את העם על כרחן. וכבר נכפל הצווי הזה למנות שבעים זקנים והוא אמרו ית' למשה (בהעלותך יא) 'אספה לי שבעים איש' ואמרו (ספרי) כל מקום שנאמר 'לי' הרי הוא קיים כמו 'וכהנו לי' [תצוה כח מא] וכו'. כלומר שהוא דבר מתמיד ואינה מצוה לפי שעה אבל הוא ראוי ומחויב לדורי דורות. ודע שאלו המנויים כולם כלומר סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין שלשלשה וזולתם מן המנויים אמנם יהיו כולם בארץ ישראל בהכרח. ואין סמיכה אלא בארץ ישראל. וכשנתקיימה הסמיכה בארץ ישראל אז איפשר לסמוכים ההם שישפטו בארץ ובחוצה לארץ (סנה' יד א וש"נ). אבל לא ידונו בדיני נפשות לא בארץ ולא בחוצה לארץ אלא אם כן היה בית הבחירה עומד כמו שבארנו בפתיחת המאמר הזה (עמ' רב ב).

לכאורה, משמע מדבריו שהמצוה היא רק בזמן שיש סמוכים. מאידך, הוא כתב בתחילה שהוא מצוה שמחוייב לדורי דורות. אולם, יכול להיות שיש ליישב את הדברים על פי דברי הרמב"ם הידועים (הלכות סנהדרין, פרק ד, הלכה יא):

הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים, נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע.

אם כן, לפי הרמב"ם גם בזמן הזה אפשר לחדש את הסמיכה. לכן, המצוה של הקמת בתי דין היא גם בזמן הזה. אך, המצוה היא דווקא בהקמת בית דין של סמוכים. כל עוד שהדיינים אינם סמוכים, אין מצוה מהתורה.

נציין שהרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל[2] ביאר את דברי הרמב"ם בצורה אחרת:

אולם כד דייקינן בדברי הרמב"ם ובלשונו בזה נראה שאין הוכחה לכך, כי הרמב"ם כותב רק שכל אלו המנויין צריכים להיות כולם בארץ ישראל, והיינו ממצות הכתוב של 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך'. ואחר כך המשכיות דבריו בזה הוא רק לאשמעינן הנפקא מיניה בזה, והוא לענין כח הסמוכין, והוא, דכשנתקיימה הסמיכה בארץ ישראל אז לסמוכין ההם שנסמכו בארץ, הכח לשפוט גם בחוצה לארץ, והיינו שישפטו כל מה שסמוכין יכולין לשפוט, אבל אין שום הוכחה בדבריו לומר שס"ל גם שאין מצות מינוי שופטים בזמן שאין סמוכין, ושפיר יש לומר שכן יש מצוה בכדי שידונו כל מה שבלתי סמוכין יכולין לדון, והרי במצוה זאת של שופטים ושוטרים תתן לך לא נזכר לשון אלקים כדי שנדרוש בזה שאין קרוי אלקים אלא בית דין שנסמך.

הרב וולדנברג זצ"ל רצה להוכיח שהרמב"ם סבר שגם בזמן הזה יש מצוה להקים בתי דין וזאת לאור דברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין ה, יז):

מנהג הישיבות בחוצה לארץ אף על פי שאין גובין שם קנס מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדין לארץ ישראל, וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין נדויו בין שנתפייס בעל דינו בין שלא נתפייס, וכן אם תפש הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול אין מוציאין אותו מידו.

משמע מדברי הרמב"ם שסבר שגם בזמן הזה יכול לעלות עמו לארץ ישראל וידונו שם דיני קנסות. והרי הדברים תמוהים, שהרי לא דנים דיני קנסות בזמן הזה. כדי לדון דיני קנסות צריך סמוכים[3].

הרש"ל ("ים של שלמה", מסכת בבא קמא, פרק א, סימן מג) עמד על נקודה זו, וכתב שכיון שהרי"ף לא הזכיר מעליה לארץ ישראל, משמע שבזמן הגאונים כבר בטלה דין סמוכים אפילו בארץ ישראל. אלא, שהרמב"ם הוסיף וביאר את הדין לפי עיקר דין התלמוד.

אבל, הרב וולדנברג לא קיבל הסבר זה כיון שמדברי הרמב"ם משמע שמדובר במנהג הישיבות. והביא שה'סמ"ג' הביא שכתב הרי"ף בדיוק כדברי הרמב"ם. בתחילה הוא רצה להסביר שדברי הרמב"ם הם לשיטתו שאפשר למנות סמוכים בזמן הזה. לכן, זו הסיבה שאפשר גם בזמן הזה לדון דיני קנסות. אך, הוא דחה הסבר זה, שהרי אם כך היה סבור הרמב"ם, היה לו להביא ממנהג הישיבות ראיה לשיטתו שאפשר למנות סמוכים בזמן הזה. לכן, הוא הסביר את דברי הרמב"ם על פי שיטתו של המבי"ט ("קרית ספר", הלכות סנהדרין, סוף פרק ה), שבזמן הזה שאין סמוכים, דנים מהתורה כל הדינים אפילו שאינם סמוכים, אפילו בלי הכלל של "עבדינן שליחותייהו". לדעתו, הצורך ב"עבדינן שליחותייהו", הוא רק בזמן שיש סמוכים בארץ ישראל. כשאין בשום מקום סמוכים, הרי הכל שוים, והכל הולך אחר החכמה. כך יש להסביר בדברי הרמב"ם. נראה שהמבי"ט סבר שמדאורייתא אפשר גם לדון דיני קנסות בחו"ל. אבל, תיקנו מדרבנן שיעשו כעין דאורייתא, שבדבר שלא מצוי ידונו רק דיני ארץ ישראל, ולכן ידונו דיני קנסות רק בארץ ישראל.

 

עיון בדברי בעל ספר ה"חינוך"

נפנה לעיון בדברי בעל ספר ה"חינוך" (מצוה תצא):

למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות וימנעו הדברים המגונים, ויקיימו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש… שורש המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת, וכענין שיאמרו החכמים שרוב ההרגל הוא מה שאחר הטבע, כלומר, כי כמו שהטבע יכריח האדם למה שהוא מבקש, כן ההרגל הגדול חוזר בו כעין טבע קיים ויכריחנו ללכת בדרך ההרגל לעולם, ובלכת העם בדרכי היושר והאמונה ובוחרים בטוב תדבק בהם הטוב וישמח ה' במעשיו… ואין מעמידין סנהדרין לעולם בין סנהדרי גדולה בין סנהדרי קטנה אלא סמוכיןונוהגת מצוה זו, כלומר סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין של שלשה, בארץ ישראל שיש שם סמיכה, אבל לא בחוצה לארץ שאין סומכין בחוצה לארץ, אבל מכל מקום כל הנסמך בארץ ראוי לשפוט אפילו בחוצה לארץ, וזהו מה שאמרו זכרונם לברכה [מכות ז' ע"א] סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, ואולם אין להם רשות לדון בדיני נפשות לא בארץ ולא בחוצה לארץ אלא בזמן הבית ובזמן שיהיו סנהדרין קבועה בירושלם. וזאת אחת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן שבכל מקום ומקום, וצבור הראוי לקבוע ביניהם בית דין כמו שמבואר במסכת סנהדרין [ב' ע"ב] ולא קבעו להם ביטלו עשה זה, וענשן גדול מאד כי המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת. ויש לנו ללמוד מזה שאף על פי שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה להם כח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם בממון או אפילו בגוף על עשית מצוות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה וכל הדומה לו. ואל הממונים גם כן ראוי לישר דרכם ולהכשיר מעשיהם ויסירו חרפת העם מעליהם פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם. וישתדלו תמיד בתועלת חבריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כחם ביניהם, ויטשו ויניחו וישכיחו מלבם כל תענוגיהם, ועל זה ישיתו לבם ובו יהיה רוב מחשבותם ועסקיהם, ויתקיים בהם מקרא שכתוב [דניאל י"ב, ג'] 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'.

נראה שאפשר להסיק מדברי בעל ספר ה"חינוך" שהבין שהמצוה של הקמת בתי דין נאמרה דווקא כשיש סמוכים. בתקופה שאין סמוכים אין מצוה. על אף זאת, עדיין צריך להקים בתי דין. לא מובן, מה גדר החיוב הזה? יכול להיות שיסוד הדבר הוא רצון התורה – רצון ה'. דהיינו, כפי שהתבאר בדברי בעל ספר ה"חינוך" חשיבות מצוה זו. לכן, אפשר להבין שגם כשאין סמוכים בכל זאת, רצון ה' שנעשה כך. רצון ה' נלמד מתוך מצוות התורה ומסיפורי התורה.

היסוד שיש מצוות שאינן חיוביות אלא רצון ה', אפשר למצוא במספר מקומות:

  • לא כתוב בכל התורה חיוב לחנך את בנו. יש חיוב ללמד את בנו תורה, אך אין שום ציווי לחנך את בנו. יש רק חיוב דרבנן להרגיל אותו לקיום מצוות. כלומר, כשמגיע לגיל שיודע לנענע בלולב, יש ללמדו לנענע לולב וכיוצ"ב. נראה לומר שיש חיוב לחנך את ילדיו, החיוב נובע מגילוי רצון ה'. יש פסוק, שנראה לי, שהוא אחד מהיסודות הבסיסים של היהדות: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…" (בראשית יח, יט). הקב"ה חיבב את אברהם אבינו[4] משום שחינך את בניו ללכת בדרך ה', שזוהי עשיית צדקה ומשפט. כאן טמון יסוד החינוך. הרב מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל, בספרו ה"משך חכמה", כתב על פסוק זה את הדברים הבאים: " 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו כו' לעשות כו' ' – הנה חנוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר רק עשה ד'ולמדתם את בניכם' (דברים יא, יט) הוא בתלמוד תורה ואמרו בנזיר דף כ"ט דהאב חייב לחנך בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך בנה במצות פירוש דהוי כמו מצות עשה של תלמוד תורה דהאשה פטורה ויעויין או"ח סי' שמ"ג בביאורי הגר"א ובמג"א ומקור מצות חנוך במ"ע מקורו מזה הפסוק מאברהם אבינו שיצוה את בניו בקטנם על המצות וקרא ד'חנוך לנער על פי דרכו' שהביא רמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות (ושם לעניין איסורים) הוי מדברי קבלה אבל העיקר מאברהם וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב". מהפסוק הזה למד הרב מאיר שמחה שיש מצוה על האב לחנך את ילדיו, לא רק את בנו, אלא גם את בתו. אני רק אוסיף על דבריו, שביאור הדבר שאין כאן ציווי מהתורה, אלא גילוי רצון ה'. גילוי רצון ה' מתגלה גם מהפסוק במשלי שהביא הרב מאיר שמחה: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". במאמר אחר[5] ביארתי שיכול להיות שיסוד חיוב חינוך ילדיו נעוץ במצות פריה ורביה.
  • בגמרא במסכת גיטין (ס, ע"א-ע"ב) מובא האיסור של כתיבת תורה שבעל פה. שם מובאת דרשתו של ר' יהודה בר נחמני: " 'כתוב לך את הדברים האלה' (שמות לד, כז) וכתיב 'כי על פי הדברים האלה' (שם) הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". אחר כך מובאת דרשתו של תנא דבי ר' ישמעאל: " 'אלה' אלה אתה כתב ואי אתה כתב הלכות". קשה מאוד ללמוד מכאן חיוב גמור. אך, אנחנו רואים שנהגו בדבר איסור גמור, וכל ההיתר של כתיבת תורה שבעל פה בא משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך"[6]. אי אפשר לומר שיש כאן רק איסור דרבנן, שאם כן מדוע הוצרכו לטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך". מאידך, קשה לומר שיש בכך איסור דאורייתא. שהרי רואים בדברי רוב הפוסקים שלא כתבו את האיסור הזה, לא מנו איסור דאורייתא בכתיבת דברים שבעל פה, ואמירת דברים שבכתב. תוספות ישנים[7] כתב על האיסור של כתיבת דברים שבעל פה, ואמירת דברים שבכתב, שזוהי מצוה מהמובחר. נראה לי, שכוונת דבריו, למה שכתבתי – יש כאן גילוי רצון ה'.
  • חיוב לימוד תורה בכל רגע ורגע. בגמרא במסכת מנחות (צט, ע"ב) מבואר שמספיק ללמוד קצת ביום וקצת בלילה, שבכך יוצאים ידי חובה. ובכל זאת כתבו רבים על האיסור של ביטול תורה. לכאורה, הדברים לא מובנים, שהרי מה מקום לאיסור ביטול תורה? אם למד קצת ביום וקצת בלילה יצא ידי חובתו בלימוד תורה. נראה לומר שיש גילוי רצון ה' שילמד תורה כמה שיותר. לכן, אם לא למד כמה שיכול, הרי עובר על רצון ה'. גילוי רצון ה' מתגלה בספר יהושע שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). אך, יותר מכך, אפשר לגלות רצון ה' מהתורה. כמה הקב"ה מצוה אותנו לקיים את מצוותיו ללמוד וללמד את התורה. אצטט מדברי הרב מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל ("אור שמח", הלכות תלמוד תורה א, ב) שכתב על החיוב של לימוד תורה, שהדבר תלוי בכל אחד, כפי כוחותיו. יש מינימום, וזה הלימוד קצת ביום וקצת בלילה, אך יותר מכך תלוי בכל אחד כפי כוחותיו: "… ונראה לי לבאר דבאמת כל המצוות המה שווים לפחות שבפחותים ולמשה רבינו ע"ה, ד'תורה אחת יהיה לכם' כתיב. וחיוב המצוה גבול יש לה כמו נטילת אתרוג בנינוע בעלמא יצא רק המדקדקים נושאין אותו כל היום וכיוצ"ב. ולכך לא כתבה התורה מדות רק ברמז דלמשל מידת הנקמה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר. ומלך שמחל כו' ולכך אין זה חוק בפרט שווה לכלל הישראלים. רק כל אחד לפי ערכו. רק נקימה דממון זה שווה לכולם וכן בגאוה וכיוצ"ב. וכן לפנים משורת הדין ובקור חולים וקבורה וכו'… ונמצא מצות תלמוד תורה אשר בוודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכל זאת אינו נחשב למפריע מצוות תלמוד תורה 'ואספת דגנך' (דברים יא, יד) כתיב. וכן למשל אדם חלוש המזג וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו. וכן לפי טוהר נפשו של אדם. כי אינו דומה בחיוב האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה. לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים. לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל ונתן תורת כל אחד בידו. ואין לאל יד האנושי ליתן המידה האמיתית לזה. לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של תלמוד תורה. קריאת שמע בשחרית קריאת שמע בערבית קיים 'והגית בו יומם ולילה'. כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית. כבר קיים מצוותה. אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו. והיא כמו הסר מן המדות המגונות אשר נפרדו זה מזה. ובוודאי צריך להתעצם בה האדם בכל יכלתו. כי כפלה התורה הרבה פעמים עניין למודה. וצריך האדם להלהיב נפשו לשקוד על דלתותיה… ולכן אמר 'והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות' ודבר השווה לכולם 'והודעת כו' ילכו בה ואת כו' אשר יעשון' שבזה אינו שווה רק כל אחד לפי מה שהוא אדם".

אסיים עִם דברי בעל ספר "שיח יצחק", שהרחיב את הדיבור על הרעיון של "רצון ה' ":

מפורסמים דברי הרמב"ן [בריש פרשת קדושים] על נבל ברשות התורה. נמצא שנבל זה מקיים מצות ה' אבל לא רצון ה'… ועוד למדנו בב"מ [ל"ב] שלא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין. הרי שמצות ה' הוא דין, ורצון ה' לפנים משורת הדין. ולפי אבחנה זו יאירו לנו באור יקרות דברי התוס' בפסחים [פ"ח, א' ד"ה שה] שבמאכיל פסח לקטן אין איסור אף דהוי שלא למנוייו כיון דהוי משום חינוך. והקשו האחרונים, שחינוך אינו אלא מדרבנן ואיך יופקע על ידי איסור תורה. ועיין בנזיר [כ"ט, א'] דלריש לקיש אין חובת חינוך אלא בבנו ולא בבתו, ובפסחים שם איתא דשוחט על בנו ובתו. וחזית הוית בס' מנחת אשר [ב"ק, במכתב א' שבסוף הספר] לתרץ, שאף מן התורה יש חוב על כל אדם מישראל לחנך בניו ובנותיו לתורה ואמונה ולהשריש בלבותיהם אהבת ה' ויראתו, ולא יעלה על הדעת שלא יתן האדם דין וחשבון על שלא גידל בניו לתלמוד תורה. אלא דחכמים תיקנו פרטי הדין והחיובים במצות חינוך, ומן התורה סגי ליה במה שמחנכם לפי ראות עיניו וכל אחד לפי דרכו לחנכם ולגדלם בתורה ויראה. ומקור הדברים ממקראות רבים 'והגדת לבנך' 'ושננתם לבנך'. ואך שאותם הפסוקים מדברים בתלמוד תורה ולא במצות, מכל מקום רואים מהם שהתורה הטילה על האב חובה לדאוג לעתיד בניו בתורה ובמצות. ועוד כתיב 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' ' [ובאמת המשך חכמה שם כבר קדם למנחת אשר ולמד מפסוק זה חובת חינוך מן התורה]. ובמקומות רבים לאין ספור מבואר בתורה ובנביאים רצון הקב"ה שאדם יצוה את ביתו אחריו ללכת בדרכי ה', ולכן חידשו התוס' דכאשר מאכיל לבניו קרבן פסח כדי לחנכם, אין זה דומה לשאר איסורים דלא ספינן להו לקטנים, ואין כוונת התוס' כלל לחובת חינוך דרבנן אלא למצות חינוך מן התורה עכ"ד. והביא שם דוגמא נוספת של רצון ה' המתגלה בתורה, היא מצות 'שבת' שכתבו התוס' בחגיגה ב', ב' דחמור יותר ממצות פרו ורבו, ולא נאמרה כלל בלשון צווי אלא דכיון שהקב"ה גילה רצונו שהעולם ייושב שלא לתוהו בראה, הוי זה חוב גדול על האדם לקיים… והנה… הרמב"ם ז"ל לא מנה את מצות ישיבת ארץ ישראל בתוך מנין המצות שלו… ונתחבטו אחרונים רבים בהסבר שיטת הרמב"ם… הסברו של הגדול ממינסק [הובא בסיני כרך ו' עמ' רי"ב ובאוצר הפוסקים שם] דהרמב"ם לא מנה מצוה זו, משום דלאו בפירוש איתמר אלא מכללא, כלומר ממה שראיתו שהעליון מראשית קבעה לו למקום, ובכל אמירה ודיבור לאברהם אבינו ע"ה לא מש זכרה מפיו, וכן גם ליצחק וליעקב וכו', וכמעט שבא זכרה בכל פרשיות התורה ומצותיה, ובכל פעם לא זז מלחבבה ומלפארה ומלרומם ערכה וכו', מכל אלה הדברים נראה לנו בעליל, שחפץ ה' ורצונו הוא, שאנחנו עמו בהיותנו ראויים, נבחר ונקבע לנו את הארץ הקדושה והנבחרה הלזו למקום שבתנו, והרי זו מצוה ככל מצות התורה כיון שאנו יודעים בבירור שזהו חפץ ה', אלא שע"פ כללי הרמב"ם בספר המצות, כיון שלא בא עליה ציווי מפורש מפי ה', אינה נכנסת למנין תרי"ג אף שהיא צוה של תורה…

אולם, יש לציין שהרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל[8] הסביר את דברי בעל ספר ה"חינוך" בדרך אחרת. לדעתו, גם הוא סבר שיש מצוה בזמן הזה להקים בתי דין. אלא, הוא דיבר רק לעניין הסמיכה שהוא בארץ ישראל. אבל, לא דיבר לעניין מצות מינוי השופטים, וכך הוא למד מסיום דברי בעל ספר ה"חינוך". הוא הבין שכוונתו לומר שיש מצוה להקים בתי דין גם בזמן הזה.

 

עיון בדברי ראשונים נוספים

הרמב"ן (בפירושו לתורה, דברים טז, יח) הבין שבזמן הזה יש חיוב רק מדרבנן להקים בתי דין:

ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ מצווים למנות להם דיינין בעיירות, וכן כתב הרב ר' משה (הל' סנהדרין פ"א ה"ב): אבל במסכת מכות (ז א) שנו, 'והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם', מלמד שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, אם כן למה נאמר 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', אלא בארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, בחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. ונראה מזה שחייבין למנות סנהדרין בחוצה לארץ, ולא בכל עיר ועיר כארץ ישראל אלא פלכים פלכים, אם כן המצוה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות ובדברים הנדונין בחוצה לארץ. אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב 'לפניהם' ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (גיטין פח ב), אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל:

יש לציין שהרמב"ן[9] נקט שדין "עבדינן שליחותייהו" הוא דין רק דרבנן, ולכן אפשר להבין שחיוב הקמת בתי דין הוא רק מדרבנן. אם ננקוט כהבנה ש"עבדינן שליחותייהו" פועל מדאורייתא, אז בוודאי שייך לומר שגם בזמן הזה יש מצוה מהתורה להקים דיינים.

גם נראה שבעל ה"טור"[10] הלך בדרך זו ש"עבדינן שליחותייהו" פועל רק מדרבנן:

ותנן בפ"ק דמכות [ז א] סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בח"ל ומסקינן בגמרא שאין ח"ל שוה לארץ שבארץ חייבין למנות בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובח"ל אין חייבין למנות אלא בכל פלך ופלך ולא בכל עיר ועיר ודוקא בזמן שיש סמיכה אבל האידנא דליכא סמיכה כל הדיינים בטלים מן התורה כדכתיב לפניהם לפני אלהים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים ודרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות ואנו הדיוטות אנו לפיכך אין הדיינין מן התורה אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן:

ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל (בספרו "אורים ותומים", אורים, סימן א, ס"ק א) כתב במפורש שחיוב הקמת בתי דין בזמן הזה הוא רק מדרבנן:

דנים וכו'. דבר תורה [מצוה] למנות שופטים ושוטרים בארץ ישראל בכל עיר ועיר, ובחוץ לארץ בכל פלך (היינו גליל וגליל), אבל הדיינים צריכים להיות סמוכים דכתיב אלקים בפרשה, וקיי"ל (ב"ק קז ב) עירוב פרשיות כתיב כאן, אבל בזה"ז דליכא סמוכים בטלה מצוה של מנוי הדיינים, רק חז"ל מתקנות העולם תקנו שיהיו הדיינים אף שאינם סמוכים דנין במילתא דשכיחא כמו הודאות והלואות למען לא יהיה ידי בעלי זרוע רמה, ושליחותייהו דסמוכים וקמאי קעבדי, סמ"ע (סק"א). ומיהו אף לדידן חיוב למנות בא"י בכל עיר ועיר, ובחו"ל בכל פלך ופלך דיינים, דכל מה דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו, וכ"כ הב"ח (ס"ג).

אולם, הרב וולדנברג זצ"ל[11] כתב שגם לדעת הרמב"ן וה"טור" הרי במקרה שצועק זה שעושים לו עוול, בוודאי חייבים להעמיד עליהם הראויים לשפוט במשפטי התורה, ודבר זה כלול בציווי של "ונתן בפלילים" (שמות כא, כב).

אציין שראיתי שבעל ספר "אבני החושן" ("חושן משפט א, א) רצה לטעון שלדעת הרמב"ם שאחת משבע מצוות בני נח שהם יקימו בתי דין, הרי בוודאי יש לומר שגם לעם ישראל בזמן הזה יש חיוב מדאורייתא להקים בתי דין. שלא יכול להיות שעם ישראל יגרע מבני נח. אלא, הרמב"ן שסבר שהחיוב מדרבנן הולך לשיטתו, בפירושו לתורה (בראשית לד, יג), שבני נח אינם מצווים על הקמת דיינים.

אולם, יש להקשות על דברי בעל ספר "אבני חושן" כיון שהרמב"ן לא סבר שאין מצוה לבני נח להקים בתי דין. אלא, הוא רק סבר שלא נהרגים על מצוה זו, כיון שהוי עשה. המחלוקת בינו הרמב"ן לרמב"ם היא, בשאלה אם נהרגים על כך שלא מקימים בתי דין.

נציין שגם בעל ה"תורה תמימה" (דברים, פרק טז, הערה עז) הבין שכיום חיוב מינוי דיינים הוא רק מתקנת חכמים, החיוב מדאורייתא הוא למנות סמוכים.

אבל, הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל[12] נקט שיש מקום לומר שיש חיוב מדאורייתא. רק נביא את סיום דבריו:

מכל האמור יוצא לנו שלפנינו יסודות חזקים שעל פיהם ניתן לומר שאפילו בזמן הזה שאין סמוכים מכל מקום יש מצוה מן התורה למנות דיינים קבועים שידונו דין תורה, וכמו כן יש יסוד לומר שאפילו בדברים שהבית דין בא עליהם מכח שליחותייהו דקמאי, מכל מקום כח הרשאתם על כך הוא מדאורייתא.

 

הצורך בכפיה

בעל ספר "החינוך" (מצוה תצא) כתב נקודה מאוד חשובה בביאור טעם מצוה זו:

שורש המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה נעמיד דתנו בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת, וכענין שיאמרו החכמים שרוב ההרגל הוא מה שאחר הטבע, כלומר, כי כמו שהטבע יכריח האדם למה שהוא מבקש, כן ההרגל הגדול חוזר בו כעין טבע קיים ויכריחנו ללכת בדרך ההרגל לעולם, ובלכת העם בדרכי היושר והאמונה ובוחרים בטוב תדבק בהם הטוב וישמח ה' במעשיו.

רבים כיום חושבים שנכון לתת לכל אחד לעבוד את ה' בבחירתו בלי כפיה. אלא, כאן מלמדנו בעל ספר "החינוך" יסוד חשוב שיש לפעמים צורך בכפיה. בוודאי רצוננו שכולם יעבדו את ה' מבחירה ומאהבה. אלא, כדי להגיע לידי כך לפעמים עלינו לפעול בדרך של כפיה ויראה. מתוך ההרגל יבואו לידי אהבה. עלינו להכיר בכך שיש לאדם יצר הרע, וצריך תחבולות להתגבר עליו. אין כאן זלזול באדם כשאומרים שיש צורך בכפיה, אלא יש הכרה בכוחות הנפש של האדם. אלו שבאים ואומרים שאפשר לעבוד את ה' בלי שום כפיה, הם לא מכירים לנכון את נפש האדם. עלינו להבין שיש הרבה קשיים בקיום המצוות, וצריך תחבולות כדי להתגבר על הקשיים האלו. חלק מהתחבולות הוא היראה ודרך הכפיה. אין זו חכמה לומר שלא צריך עזרה, החכמה היא דווקא בכך שאדם מכיר שהוא צריך עזרה. אלו שאומרים שהם צריכים עזרה מבינים את הקשיים וגם מבינים את החשיבות של הדברים, חשיבות קיום המצוות. אלו שמזלזלים ואומרים שאין צורך בעזרה, נראה שהם פשוט אינם מכירים בחשיבות קיום המצוות ולכן אין זה חמור כל כך בעיניהם אם יכשלו ויפלו. אם אדם יש לו כסף יקר בביתו, הוא ישמור עליו באלפי שומרים. כך גם נשמתו של האדם שווה כסף רב, ועלינו לשמרה שלא תתקלקל. החטאים הם מקלקלים את הנשמה, השופטים והשוטרים הם שומרים על הנשמה שלא תבוא לידי קלקול.

 

שמירת החברה וסדרי המדינה

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג, פרק לה) כתב:

הכלל הששי כולל המצות התלויות בדיני ממונות כדין גנב וגזלן ודין עדים זוממין ורוב מה שספרנום בספר שופטים, ותועלת כל אלו מבוארת, שאם לא יענש החוטא והחומס לא יסתלק נזק בשום פנים ולא יסתלק חושב להרע, ולא כשטות החושבים שהנחת דיני התשלומין הוא חמלה על בני אדם, אבל הוא אכזריות גמורה והפסד סדר המדינה, אבל החמלה הוא מה שצוה בו השם יתעלה 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'.

הרמב"ם העלה נקודה אחרת בחשיבות השופטים והשוטרים והיא בשמירת החברה וסדרי המדינה. בעל ספר "החינוך" דיבר מצד האנשים. השופטים והשוטרים עוזרים לכל אחד ואחד, גם לזה הנענש. הרמב"ם דיבר מצד המדינה. יש צורך בסדרי מדינה ולכן יש צורך בשופטים ושוטרים. על ידי השופטים והשוטרים אחד לא יזיק לשני. לפעמים נפגע ביחיד כדי להציל את הרבים. עלינו להבין שלפעמים היחיד בטל כלפי הציבור.

[1] נציין שבעל ה"תורה תמימה" (דברים טז, הערה עד-עו) העיר מספר הערות לגבי סוגיא זו: א. לא מובן מה חידשו חז"ל בדרשה שיש להעמיד שופטים ושוטרים, הרי כך כתוב במפורש בתורה? על כך השיב שהיתה הו"א לומר שמדובר במצוה אחת, שהן מעכבות זו את זו. החידוש שמדובר בשתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו. ב. הוא דן בנוגע לדרשה השניה שאחד ממונה על כולם [לדעת ר' יהודה]. רש"י (על הסוגיא שם) ביאר שהכוונה לסנהדרין גדולה. תוס' (שם) הביא שני פירושים אחרים: 1. נשיא. 2. מופלא שבבית דין – אב"ד. אבל, יש להקשות שלא מובן איך הדבר נלמד מתוך הפסוק? השיב בעל ה"תורה תמימה" שיש קושי בפסוק שמתחילה נראה שמדובר בציווי לעם ישראל. אבל, בפסוק הבא: "לא תטה משפט וכו' " משמע שמדובר בציווי לדיינים. לכן, ר' יהודה הגיע להבנה שמדובר כאן בציווי לדיינים. והדבר מתפרש באופן שיהיה אחד ממונה על כולם, ומוסר הדבר אליו שהוא יסדר מינוי השופטים והשוטרים. ג. בנוגע לדרשה השלישית שיש למנות בית דין לשבטים, התוס' (בסוגיא שם) הסביר שכוונת הדברים אם יש בעיר אחת משני שבטים, אז יש למנות שני סנהדראות. בעל ה"תורה תמימה" הסביר שלתוס' היה קשה שאחרי שיש חיוב למנות בית דין בכל עיר ועיר, מה מקום למינוי בית דין לכל שבט ושבט? אך, בעל ה"תורה תמימה" לא קיבל הסברו של התוס', כיון שדוחק לומר שבמקרה שימצאו מעשרה שבטים בעיר אחת, יהיה צורך בעשרה סנהדרין. לכן, הוא הסביר שכוונת הדברים שלבד מכך שממנים סנהדרין בכל עיר ועיר, יש עוד סנהדרין לכל שבט ושבט שדן בענייני השבט כפי שמתבאר מתוך סוגיית הגמרא.

[2] שו"ת "ציץ אליעזר", חלק טו, סימן סט, אות ב; וכן כתב בספרו "הלכות מדינה", חלק א, שער א, פרק ד.

[3] עיין מסכת בבא קמא פד, ע"א-ע"ב.

[4] עיין רש"י שם.

[5] "חיוב מזונות לולד שנולד לו מנכריה", נמצא עדיין בכתובים.

[6] עיין מסכת גיטין ס, ע"א; מסכת תמורה יד, ע"ב; מסכת סופרים יז, א; תוספות רי"ד, גיטין ס, ע"א-ע"ב; ר' מנחם המאירי, בחידושי "בית הבחירה" שם, ע"א; ספר "האשכול", הלכות פסוקי דזמרא, דף ה, ע"ב (הוצאת אשכול); רשב"ץ, "מגן אבות", מסכת אבות א, א; רמב"ם בפירוש המשניות, בהקדמה למשניות; ועוד רבים דנים על כך.

[7] מסכת יומא ע, ע"א, ד"ה ובעשור וכו'.

[8] בתשובתו שהוזכרה לעיל.

[9] חידושי הרמב"ן, מסכת יבמות מו, ע"ב, ד"ה שמעת; כך גם נקט הרשב"א (שם, ד"ה דילמא); הארכתי בשאלה זו בספרי "גר המתגייר", כרך א, עמ' 590-591.

[10] חושן משפט, ריש סימן א; עיין "קצות החושן", חושן משפט לד, א; "נתיבות המשפט", חושן משפט, ביאורים א, א.

[11] בתשובה שהוזכרה לעיל.

[12] בתשובה שהוזכרה לעיל.


שאל את הרב