ר' יוסי בן יועזר אומר: "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם" (מסכת אבות, פרק א, משנה ד).
ר' יוסי הסביר לנו את הצורה הכי טובה לקיים את מצות דבקות בתלמידי חכמים. נראה שדברי ר' יוסי אינם בגדר של חובה, ואם אינו עושה כן אין כאן ביטול מצוה. כלומר, אפשר לקיים מצוה זו בדרכים אחרות. אך, ר' יוסי גילה לנו מהי הדרך הכי ראויה. נראה שמסכת אבות אינה מסכת שבה נאמרים הדברים בגדר של חובה, אלא הם מילי דחסידותא. אולם, כמובן, שיכול להיות שיש חלקים שהם מעיקר הדין.
נראה שדברי ר' יוסי הובאו בתחילת מסכת אבות כיון שהם אבן יסוד בעבודת ה'. ההתקשרות וההתחברות לתלמידי חכמים היא חיונית לקיום תורה ומצוות.
הרמב"ם, בספר המצוות (מצוה ו), מנה מצוה זו כאחת מהמצוות הראשונות. כמובן, שאין הדברים בכדי. נראה שהמצוות הראשונות שנמנות על ידי הרמב"ם הן מצוות של יסודי התורה[1]. לי"ט מצוות הראשונות שנמנות על ידי הרמב"ם יש קשר משותף, עניינם הוא "שויתי ה' לנגדי תמיד". להביא להתקשרות מתמדת עם הקב"ה.
כשדבקים בתלמידי חכמים, למדים ממעשיהם כפי שנאמר בגמרא במסכת ברכות (ז, ע"א) גדולה שימושה מלימודה. על ידי השימוש אנחנו יודעים איך להתנהג, מהי צורת הנהגה של בן תורה. כמובן, שעל ידי עשיית המעשים הטובים אנחנו מתקרבים לקב"ה. נוסף על כך, הרי כבר נאמר בגמרא במסכת פסחים (כב, ע"ב) שר' עקיבא ריבה מהמילה "את" שמוזכר בפסוק "את ה' א-להיך תירא", שיש חובה לירא תלמידי חכמים. על התלמידי חכמים חופפת השכינה, ולכן הירא מהם ירא מה', וכן המכבדם מכבד את ה'.
הבנה זו קשורה עם דברי הגמרא במסכת נדרים (סו, ע"ב) ששם מובא שר' יהודה טען שתלמיד חכם צריך לבזות את עצמו כדי להשכין שלום בין איש לאשה. זאת הוא למד מכוח הדין שמוחקים שם ה' כדי להשכין שלום בין איש לאשה, כשיש אשה סוטה.
הרמב"ם דרש את המצוה להידבק בתלמידי חכמים מכוח הפסוקים "ובו תדבק" (דברים י, כ), "ולדבקה בו" (דברים יא, כב). הוא הביא את דרשת חז"ל: "וכי אפשר לו לאדם לידבק בשכינה והא כתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והנושא בת תלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה".
נראה שדברי ר' יוסי בן יועזר מתחברים עם דברי אנשי כנסת הגדולה שנאמרו בתחילת המסכת וכן עם דברי שמעון הצדיק. כלומר, אנשי כנסת הגדולה אמרו שיש להעמיד תלמידים הרבה, וזה נעשה על ידי ההתחברות עם החכמים. וכן, שמעון הצדיק אמר שעל שלשה דברים העולם עומד, אחד מהדברים הוא התורה. כדי להגיע לתורה צריך להתחבר לתלמידי חכמים. נוסיף ונאמר שפרק ראשון של מסכת אבות מלמדת אותנו יסוד המסורת. פרק זה מדגיש את מסירת התורה, אחד קיבל מן השני. יסוד המסורת בנוי על ההתחברות עם התלמידי חכמים.
יש להוסיף שדברי ר' יוסי בן יועזר מתחברים עם האיסור "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (מסכת גיטין ס, ע"ב). ביארתי באריכות במאמר אחר, בגדר איסור זה, ושם ציינתי שיסוד האיסור בנוי על כך שאם התורה נמסרת בכתב יש חשש לטעויות רבות. הלומד מהכתב יכול להגיע לידי טעויות, שהוא מכניס את הבנתו בתוך הדברים הכתובים. כשהדברים נמסרים בעל פה, אז יש מסירת דברים בצורה דייקנית. כמובן, שגם כשנמסרים הדברים בעל פה, אפשר להגיע להבנות לא נכונות. אך, החשש הוא פחות. נראה להוסיף שהטעם למסירת התורה בעל פה הוא כדי לחבר את הרב לתלמיד. כדי שהתורה תהיה מחוברת מדור לדור, שרק בכך התורה נשמרת. הדור הבא סומך את עצמו על הדור הקודם, ואינו מנסה להכניס חידושים ויסודות חדשים. אלא, הוא ממשיך את הדור הקודם. בוודאי הדור הבא יכול לחדש, אבל דבריהם בנויים ומיוסדים על דברי הדור הקודם. מסירת התורה בצורה חיה נעשית על ידי הדבקות בתלמידי חכמים.
זהו יסוד הישיבה, בישיבה יש מסירת תורה מדור לדור. דור הרבנים מוסר את התורה לדור התלמידים. כאן התלמיד לא רק לומד את התורה, אלא הוא מקבל את התורה. יש מסירת תורת חיים שעוברת מדור לדור. התלמיד לא רק לומד את מה שכתוב בספר, אלא הוא מקבל את רוח התורה. הוא סופג את אווירת התורה.
נסיים עם דברי בעל ספר "החינוך" (מצוה תלד) שהסביר את הטעם למצוה זו ואת החשיבות המרובה בקיום מצוה זו:
שורש המצוה נגלה הוא כדי שנלמוד לדעת דרכי השם… ועובר על זה ואינו מתחבר עמהם וקובע בלבו אהבתם ומשתדל בטובם ותועלתם בעתים שיש סיפק בידו לעשות כן, מבטל עשה זה, וענשו גדול מאד, כי הם קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות, שכל הרגיל עמהם לא במהרה הוא חוטא, והמלך שלמה אמר [משלי י"ג, כ'] 'הולך את חכמים יחכם', ורבותינו זכרונם לברכה אמרו [אבות פ"א מ"ד] הוי מתאבק בעפר רגליהם.
[1] יש להעיר שהלכה זו כתובה במשנה תורה לרמב"ם בספר המדע, ספר הראשון של משנה תורה, בהלכות דעות. כל הי"ט מצוות הראשונות שבספר המצוות, כתובות בספר המדע ובספר אהבה, כל מצוות אלו מביאות לידי ידיעת ה' ואהבת ה'.