בעל שו"ת "דבר אברהם" (חלק א, סימן טז, אות כט) חידש שהדיון אם מצוות צריכות כוונה, או אינן צריכות כוונה, שייך דווקא במצוות שאינה קבועות תמיד. כגון, מצות תקיעת שופר, אכילת מצה וכו'. במצוות אלו אינו חייב לצאת בפעם הראשונה, יכול לצאת אחר כך. הוא רק מקיים את המצוה בפעם אחת, לאחר שקיים את המצוה של תקיעת שופר אם תוקע שוב, אינו מקיים מצוה. לכן, הוא צריך את כוונתו. שנדע אם הוא מתכוון לצאת בפעם הראשונה, או אולי בהמשך הלילה שאוכל מצה. אבל מצוה שהיא קבועה לעולם. כלומר, שמעשה זו הוא תמיד מצוה ואינו רשות בשום אופן שבעולם, כגון תלמוד תורה, ציצית ותפילין, אין צורך בכוונתו. ואפילו אם יתכווין בפירוש שלא לצאת, לא איכפת לנו, שהיאך יכווין שאינה מצוה, והרי בעל כרחו מצוה היא.
דף הבית » מצוות צריכות כוונה » אורח חיים »