מבוא
במאמר זה אחקור אחר מנהג התחפושת בימי הפורים. אדון במספר שאלות:
- מה מקור המנהג?
- האם כל הרבנים הסכימו למנהג, או שהיו התנגדויות?
- אם היו התנגדויות, מה היו הטעמים להתנגדות?
הזכרת המנהג לראשונה
נציין שלראשונה מוזכר המנהג בשו"ת מהר"י מינץ (סימן טו):
על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים בפורים. הנה ראיתי שכבר פסק להתיר אהובי ועמיתי מחות' כרכא דכולא ביה אבקת הרוכלי' ריש כלה וריש גולה האשל הגדול מהר"ר אליקים סג"ל יצ"ו והוציא כאור משפטו כאשר נמוקו עמו. וראיותיו מוכיחין עליו כאלו יצאו מפי הגבורה ע"כ המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה אף אני אמרתי להביא ראיה להתיר לא כמהרהר אחרי הרב הגדול יצ"ו ולא כמחזיק דבריו כי אינו צריך ועוד כי ראיותיו דידיה אלימי מראיות דידי. אבל באתי לטול שכר שיבא מכשורא דמצוה ליתן טעם ולהביא ראיה מה ראו על ככה גדולי' וחסידי עולם ז"ל שנתגדלתי אצלם אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלתיהם /וכלותיהם/ לובשין אותן פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך. ואם היה ח"ו נדנוד עבירה חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו וכ"ש וק"ו באיסור לאו אלא ודאי היה להם ראיה וסמך שהיתר גמור הוא ואין בלבוש זו הרהור עבירה…
מהר"י מינץ הוא רבי יהודה בן אליעזר הלוי מינץ שנולד בסביבות שנת ה"א קס"ה (1408-למנין הנהוג אצלם) ונפטר בשנת ה"א רס"ה (1508-למנין הנהוג אצלם). כנראה, נולד וגורש משם בשנת ה"א רכ"ב (1462-למנין הנהוג אצלם), הוא תאריך גירוש היהודים ממינץ. הוא התיישב בפדובה שבאיטליה, שם היה לרב העיר ולראש הישיבה המקומית. אם כן, מדובר על מנהג קדום. המנהג היה שגבר ילבש בגדי אשה וכן להיפך.
ר' משה איסרליס זצ"ל, בספרו "דרכי משה" (אורח חיים, סו"ס תרצו), הביא את דברי מהר"י מינץ וכתב:
ואפשר שמזה נתפשט המנהג ללבוש כלאים דרבנן בפורים ועושין לשמחה, דהרי רואין דאפילו איסור דאורייתא דוחה כי לא מתכוין כל שכן כלאים דרבנן. אמנם ראיתי למהר"י ברי"ן שקרא תגר על המנהג של לבישת כלאים וכתב שיש תולין עצמן בתשובת ריב"א שכתב דליכא למיחש לאיסור גזל משום שמחה ולאו מילתא היא דממון ניתן למחילה דהפקר בי"ד הפקר מה שאין כן באיסור… עכ"ל. ולפי"ז כל שכן דאסור ללבוש הפרצופין, אמנם מאחר דחזינן שפשט המנהג ואין מוחה נראה לי ליישב המנהג מהא דאמרינן בפרק בתרא דכלאים (פ"ט, מ"ב)… דמותר ללבוש כלאים כדי להעביר בו המכס שמע מינה דכי אינו מתכוין ללבישה שרי וכל שכן לפי מקצת מפרשים שפירוש שם דלובשם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי ואפילו הכי שרי אם כן שמע מינה דכי לבשם להתנכר בהן שרי והוא הדין בפורים… אבל טוב להחמיר ולעבוד את ה' בשמחה ולהיות גילה ברעדה.
יש לציין שזוהי דרכו האופיינית של ר' משה איסרליס. דרכו ליישב את מנהגי ישראל ולמצוא דרכי היתר למנהג, כפי שמצא יישוב למנהג הריקודים בשבת ואי שינה בסוכה (עיין אורח חיים שלט, ג; אורח חיים תרלט, ב). להלכה למעשה, ר' משה איסרליס, בספרו ה"מפה" (הגהות על ה"שולחן ערוך", אורח חיים סו"ס תרצו), פסק כדברי מהר"י מינץ והתיר שאיש ילבש בגדי אשה וכן להיפך וכן התיר לבישת כלאים דרבנן לשם תחפושת:
ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא; וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה.
ההתנגדות למנהג
אציין שההיתר של מהר"י מינץ אינו פשוט, ורבים חלקו על כך. יש ראשונים שחלקו על ההיתר, אבל לא דנו לגבי תחפושת בפורים, אלא בתחפושת בחופה. בעל ספר "יראים" (דפוס חדש, סימן שפה-שפו; דפוס ישן, סימן צו) כתב:
וללבוש אפילו עראי ודרך שחוק אסור שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי ולפי שראיתי בני אדם שלובשים מלבושי נשים עראי לשחוק והוקשה בעיני כתבתי כן.
והרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יחוה דעת", חלק ה, סימן נ) הביא תשובה של הרמב"ם (הובאה בתחילת ספר "מעשה רוקח", דף א, ע"א):
בדבר מה שיש נוהגים שהכלה תצנוף מצנפת או כובע (של גבר) ולוקחת בידה סייף, ויוצאת במחול לפני אנשים ונשים, שאין להעלות על הדעת שמפני היותה כלה יותר לה איסור תורה בתועבה זו, וכבר היו נוהגים לעשות כן במצרים עד שביטלנו אותו ומחינו זכרו. וכן היו נוהגים שהחתן יוצא לאשה המקשטת שתקשט אותו, וזה מכלל עדי אשה שאסור לאיש לעשותו, וראוי גם כן להזהר בזה, ולא יסמכו על הנשים שאין להן לא דעת ולא תבונה.
גם רבים מגדולי האחרונים חלקו על פסיקה זו.
ר' יואל סירקיס זצ"ל (בספרו "בית חדש", יורה דעה, סוף סימן קפב) כתב:
ויש לתת לב על מה שנוהגים בפורים לשנות בגדיהם מאיש לאשה ומאשה לאיש ואין מוחה… וכבר השיב ה"ר יהודה מינץ ז"ל על זה כמבואר בתשובתו… ונראה לפע"ד דדבריו בזה דחויים המה ממ"ש הר"א ממי"ץ להדיא דאף במשתאות של חתן וכלה איכא איסורא אלמא דאף מה שעושה משום שמחת מצוה אינו דומה לעושה כדי לינצל מן הצער וכן בדין דלינצל מצער אי אפשר בענין אחר אבל לשמחת חתן וכלה ולשמוח בפורים כבר אפשר בהרבה מיני שמחה ולא יעבור על לאו דלא ילבש ואין ספק שאילו לא היו נעלמים מ"ש הר"א ממיץ בזה ממהר"ר יהודה מינץ לא היה כותב כן… ועוד הדבר שהוא הרע ביותר הוא שמכסים פניהם בפרצופים שלא יכירום ואין עלינו לומר בזה אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן במסכת שבת ריש פרק שואל אדם (קמח ע"ב) ואף באיסורא דאורייתא אמרינן הנח וכו' אבל כל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו ולנשמעים בקולו שלא יעברו על איסור לאו לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה ותבא עליו ברכה להרים מכשולות מדרך עמינו ומנהגים לא הגונים לא ינהגו עוד:
בעל ה'של"ה' (מסכת מגילה – פרק נר מצוה, אות טז) כתב:
בתשובת ר"י מינץ סימן י"ו כתב, דמותר ללבוש פרצופים ולשנות בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך, מאחר שאין מתכוונים אלא לשמחה בעלמא, הוא הדין לבישת כלאים דרבנן. אבל אני אומר לאו משנת חסידים הוא, ושומר נפשו ירחק מזה ללבוש כלאים אפילו דרבנן או לחטוף מחבירו שלא ברשות, כי זה הוא שמחת הוללות, וכבר כתבנו לשמוח בשמחה של מצוה[1]:
גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יחוה דעת" הנ"ל) האריך לדון בשאלה זו, הוא הביא רבים מהאחרונים שחלקו על פסיקתו של הרמ"א, ובסוף תשובתו הוא כתב:
כן אסור לנערים ללבוש בגדי נשים, וכן לנערות ללבוש בגדי גברים, אף לשמחת פורים, שלא הותר לעבור על איסור תורה בשביל שמחת פורים. והגדולים מצווים לשמור על הקטנים, שלא להלביש אפילו לילד קטן בגדי ילדה, וכן להיפך.
אלא, יש להעיר שאחרונים אלו חלקו על ההיתר שגבר ילבש בגדי אשה וכן להיפך. אך, אין כאן התנגדות לעצם ההתחפשות.
טעמים למנהג התחפושות
הטעם המרכזי למנהג התחפושת מיוסד על ההסתר שבמגילה. המגילה היא הסתרת דברים, הסתרת הקב"ה. כנגד הסתרה זו אנחנו לובשים תחפושות, להסתיר את עצמנו, להדגיש את ההסתר.
ידועים דברי האר"י ז"ל שאמר יום כיפורים הוא כמו פורים. בדרך דרוש נסביר את הקשר בין שני ימים אלו על פי מנהג התחפושות. הדברים יובנו על פי סיפור:
מסופר על חסיד אחד שהיה בכל שנה ושנה הולך לאדמו"ר שלו לפני ראש השנה לקבל ברכה וכיוצ"ב. לאחר תקופה מסויימת היו לו קשיים כלכלים וייעצו לו ללכת לעיר הגדולה ושם לעשות עסקים. קיבל את עצת חבריו והלך לעיר הגדולה לעשות עסקים. לאחר זמן בעיר הגדולה, הוא ראה שכולם שם לובשים בגדים שונים מבגדיו ולא היה לו נעים ללבוש את הבגדים החסידיים, בגדים שלבש בכפר. לכן, לאחר זמן מסויים הוא החליף בגדיו והתחיל להתלבש כמו אנשי העיר. בכל שנה ושנה כשהיה הולך לאדמו"ר שלו היה מחליף את בגדיו ובא אל האדמו"ר עִם הלבוש החסידי, לא היה לו נעים להתלבש עִם בגדי העיר. אבל, לאחר זמן מסויים לא היה לו נעים שהוא כביכול מתחפש לפני שמגיע לרבו, ולכן הוא בא לאדמו"ר עִם הלבוש שלו בכל השנה, לבוש אנשי העיר. כשהגיע לאדמו"ר, האדמו"ר שאלו על לבושו, והסביר החסיד את כל הסיפור. האדמו"ר אמר לו, מי אמר לך שהלבוש שאתה לובש כל השנה הוא הלבוש שלך, והלבוש שאתה לובש לפני שאתה מגיע אליי, הוא התחפושת. אולי הבגדים שאתה לובש כל השנה הם התחפושת, והלבוש שאתה בא לפניי הוא הלבוש האמיתי שלך.
סיפור זה בא להסביר את המנהגים שנוהגים לפני יום הכיפורים. כלומר, בימים הנוראים נוהגים להחמיר בכל מיני חומרות שלאחר יום הכיפורים מפסיקים לנהוג אותם. לכאורה, יש לומר שיש כאן התחפשות ונסיון כביכול לרמות את הקב"ה. אלא, האמת היא שבכל השנה כולה אנחנו מתחפשים, אבל ההתנהגות שלנו בימים הנוראים היא ההתנהגות האמיתית שלנו. זאת אומרת, באמת אנחנו רוצים להתנהג כראוי ורוצים להחמיר בכל החומרות, רק בכל השנה כולה אין לנו כוח, אבל הרצון האמיתי שלנו הוא תמיד לעשות רצון ה'.
בפורים אנחנו מתחפשים בתחפושות כדי להראות שבעצם כל השנה כולה היא תחפושת אחת גדולה. ההתחפשות בפורים באה ללמדנו שאנחנו בכל השנה כולה מתנהגים לא כפי מה שאנחנו באמת, ואנחנו צריכים לחזור ולתקן את מעשינו. בפורים חזרו וקיבלו את התורה. בפורים אנחנו צריכים לבוא להכרה שהתורה היא העומדת בראש שאיפותינו. התורה היא חיינו ואורך ימינו.
כמובן, שכל זה הוא בדרך דרוש, אבל טעם טוב להסביר את המנהג.
מקור המנהג
אציין לדברים שראיתי בספר "מנהגי ישראל" (חלק ו, עמ' קצח-קצט), שכתב זהר הנגבי:
ריבוי הסממנים במגילה עצמה הביא לצמיחתן של תיאוריות, כמו זו של תאודור גאסטר: חגיגות הקרנבלים הנוצריות היונקות מהמסורות הפאגניות במזרח הקדום, מאופיינות אף הן, בדומה לחג הפורים, במוטיב ההיפוך. מנהגים כהתחפשות לבן המין האחר על ידי החלפת הבגדים בין המינים ומינויו של 'מלך ליום אחד' היו נפוצים כבר בחגיגות של העולם העתיק. תקופת הקרנבל האירופי, כמו אבי-אבותינו במזרח, ידועה כתקופה של פריקת עול והפרת חוק החברה. רבה השפעתן של חגיגות הקרנבלים בתרבויות הלא-יהודיות בימי הביניים והרנסאנס באירופה על מנהגי הפורים, וספרים אחרים עוסקים בכך. הקרנבל האירופי, שתחילתו במאה הי"ב, חל בדרך כלל בזמנים הקרובים לחג הפורים. נהגו לחגוג אותו בתהלוכות חגיגיות של ליצנים ותחפושות, שתרמו לא מעט למנהגי התחפושות והמסכות בפורים…
כמובן, שביאור זה יסביר לנו מדוע מקור המנהג נמצא באשכנז ולא בעדות המזרח. ר' יוסף קארו זצ"ל אינו מזכיר את המנהג בספריו ה"בית יוסף" וב"שולחן ערוך". רק ר' משה איסרליס מזכיר את המנהג, כפי שהוזכר לעיל.
אימוץ מנהגים מדתות אחרות אינו דבר חדש, וכבר מצינו כדברים האלו [עיין במאמרי על מנהג הסביבון]. נראה לי, שאין כאן פסול. אלא יש כאן טיהור המנהג. חכמי ישראל לקחו מנהגים מדתות אחרות וטיהרו אותם, הפכו אותם לדתיים. יצקו בהם תוכן רוחני. הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים", הסביר באופן זה מספר מצוות. למשל, הסברו של הרמב"ם למצוַת קרבנות ("מורה נבוכים", חלק ג, פרק מו):
ואומר כי כבר אמרה התורה כפי מה שפירש אונקלוס שהמצריים היו עובדים מזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים, וכן היו כתות מן הצאב"ה עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים, ולזה היו קוראים לשדים שעירים, וכבר התפשט הדעת הזה מאד, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים, ולזה היו אוסרים הכתות ההם ג"כ אכילת העזים, אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי ע"ז, וכלם היו מגדילים זה המין מאד, ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמתיות, צונו להקריב אלו השלשה מינים לבד, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל השם, ובמעשה ההוא יכופרו העונות. כן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושי, בהפך אשר בקצה האחרון. ומפני זאת הכונה בעצמה צונו לשחוט כבש בפסח ולהזות דמו במצרים על השערים מחוץ, לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סבה ממיתה, הוא המציל מן המות, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקין אותו עובדי ע"ז, זהו הטעם בבחירת השלש המינין האלה לבד לקרבן.
בגלל המנהג הקדום, התורה תיקנה מצוות מסויימות. כלומר, לפי הרמב"ם המצוות האלו באו בעקבות המנהגים הקדומים.
אולם, אעיר ואומר ששיטת הרמב"ם אינה מוסכמת וכבר הרמב"ן יצא בשצף קצף נגד דעת הרמב"ם בהסבר טעם מצוַת קרבנות (עיין בדבריו בבראשית ד, ד; ויקרא א, ט). על אף זאת, אפילו אם ננקוט כדעת הרמב"ן בנוגע למצוות התורה, אני יכול להבין שיהיו מנהגי ישראל שמבוססים על מנהגים מדתות אחרות. חכמי ישראל לקחו מנהגים אלו וטיהרו אותם.
סיכום
הבאנו את הראשונים שדנו במנהג התחפושת. ומצינו שיש אחרונים שהתנגדו למנהג זה, אך דווקא במקרה שמדובר בגבר המתחפש לאשה וכן להיפך, וזאת מצד איסור "לא ילבש". ביחד עם זאת, הבאנו טעמים שונים לביאורו של המנהג. אך, נראים הדברים שמקור המנהג אצל אומות העולם, ומדובר באימוץ מנהג של הגוים. רק באנו וטיהרנו את המנהג ונתנו לו משמעות רוחנית וחיובית.
[1] עיין עוד בספר "באר היטב", אורח חיים תרצו, יג.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/12/מנהג-התחפושת-4.docx