מוזכר בחלק מהגאונים והראשונים[1] שיש איסור מלאכה בימים אלו, לאחר שקיעת החמה עד שחרית. יש שני הסברים למנהג זה:
- משום מיתת תלמידי ר' עקיבא, שהם נקברו אחר שקיעת החמה עד שחרית, והיו העם בטלים ממלאכתם. יש שסברו[2] שדווקא נשים אסורות במלאכה משקיעת החמה, משום שכתוב בבראשית רבה פרשה י"ז מפני מה הנשים מהלכות אצל המת תחלה אמר להן מפני שגרמו מיתה לעולם, הולכות אל המת תחילה והלכך בידיהן ובהן נוהגת מידה זו זרירות[3] ונשכרות להודיע שבחן בכל דור ודור שקדמו אצל אותן תלמידים ולכבדן ולהתעסק בהן. לפיכך נהגו שלא לעשות מלאכה באותו העת זכר לנשים צדקניות שהיו באותו הדור.
- ספירת העומר מושוות לשמיטה, ששם גם סופרים שבע שבתות של שנים. מה שם יש שביתה ממלאכת הקרקע, כך גם כאן יש שביתה ממלאכה אחר שקיעת החמה, שלאחר שקיעת החמה אפשר לספור ספירת העומר. לכן, באותו הזמן שובתים ממלאכה וסופרים[4].
- העומר בא משעורים ושיעורו עשירית האיפה קמח וכן מנחת סוטה היתה עשירית האיפה קמח שעורים. על כן נהגו הנשים צדקניות שלא לעשות מלאכה כל הלילות של ספירת העומר להיות להם לכבוד ולתפארת ולהיות להם לזכר וסימן לבעבור תהיה יראת ה' על פניהן ונווסרו כל הנשים אשר לא תבגודנה אשה מריעה ומצינו כיוצא בה ויעש את כיור נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד[5].
יש שלשה הבדלים בהלכה בין הטעמים השונים:
- לפי הטעם שיש כאן השוואה לשמיטה, יש לומר שרק האנשים יש להם לנהוג שלא לעשות מלאכה, שרק להם המצוה של ספירת העומר. אבל, לפי הטעמים האחרים, משום מנחת סוטה וכן שהנשים קדמו והתעסקו בקבורתם של תלמידי ר' עקיבא, רק נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה.
- הזמן שיש לנהוג שלא לעשות מלאכה. כלומר, אם אומרים שהטעם משום מיתת תלמידי ר' עקיבא, יש לנהוג מנהג זה, רק מפסח עד ל"ג בעומר [לפי ההבנה שפסקו למות בל"ג, או בל"ד בעומר]. אבל, אם הדבר קשור עם מנחת סוטה, או בגלל השמיטה, יש לנהוג כך בכל ימי ספירת העומר.
- כמה זמן יש לנהוג איסור מלאכה. כלומר, אם דנים מצד הטעם של קבורת תלמידי ר' עקיבא, הרי יש לנהוג איסור מלאכה משקיעת החמה עד שחרית, שבכל הזמן הזה קברו את תלמידי ר' עקיבא. אבל, אם דנים מצד הטעם של השוואה לשמיטה, הרי רק בזמן הספירה, יש להימנע מאיסור עשיית מלאכה. אך, יש מקום לומר שכל זמן שיש אפשרות לספור. כלומר, כל זמן, שזה זמן ספירה, אפילו שספר כבר, בכל זאת, צריך להימנע מעשיית מלאכה[6].
להלכה למעשה, נראה שיש לנקוט שרק נשים לא יעשו מלאכה בכל ימי ספירת העומר, אבל רק למשך חצי שעה[7]. ויש לאסור רק מלאכה גמורה וארוכה[8].
[1] ר' ירוחם, "תולדות אדם וחוה", נתיב ה, חלק ד; ספר "האבודרהם", תפילות הפסח; ספר "המנהגים", לר' אייזיק דטירנא, חג הפסח.
[2] "שבולי הלקט", סדר פסח, סימן רלה.
[3] אולי צריך לומר זהירות.
[4] ר' ירוחם, "תולדות אדם וחוה", נתיב ה, חלק ד; ספר "האבודרהם", תפילות הפסח.
[5] "שבולי הלקט", סדר הפסח, סימן רלה, בשם אחיו ר' בנימין.
[6] עיין "טורי זהב", אורח חיים תצג, ג; "משנה ברורה" שם, ס"ק יט.
[7] ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תצג, ד) פסק שרק נשים לא יעשו מלאכה, אבל המנהג הוא מימי הפסח עד חג השבועות, כל ימי ספירת העומר; בעל ה"פרי חדש" (אורח חיים תצג, ג) דן מדוע ה"שולחן ערוך" כתב שהמנהג שלא להסתפר עד ל"ד בעומר, והמנהג שלא לעשות מלאכה הוא עד העצרת. הוא הסביר שכיון שיש את הטעם להשוואה לשמיטה, לכן האיסור מלאכה עד העצרת; בעל ה"פרי חדש" (אורח חיים תצג, ד), בעל ה"פרי מגדים" (שם, "משבצות זהב", ס"ק ג) ובעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק יח) הבינו שאין חילוק בין אנשים לנשים ושניהם אסורים במלאכה; בעל "שער הציון" (אורח חיים תצג, טז) סבר שאין להחמיר באיסור מלאכה עד הבוקר, אלא רק כדי קבורה; הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל (שו"ת "אור לציון", חלק ג, פרק יז, סעיף ז) פסק שיש רק לאסור לנשים לעשות מלאכה, ורק במשך חצי שעה לאחר שקיעת החמה.
[8] עיין "כף החיים", אורח חיים תצג, נד.